קידושין כט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד שימשוך ויחזיק אמשכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מאי טעמא (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש פדאו במאתים ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה אמאי ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי:
מתניתין כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין בוכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין גוכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין דחוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים:
גמ' מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא נשים פטורות והתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ההרי כאן שנים אמר רב יהודה ה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דת"ר והאב חייב בבנו למולו זולפדותו חוללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות:
למולו מנלן דכתיב (בראשית כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו טוהיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר יוהיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב (בראשית יז, יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב (בראשית כא, ד) כאשר צוה אותו אלהים כאותו ולא אותה אשכחן מיד לדורות מנלן תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות זירוז דכתיב (דברים ג, כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב (במדבר טו, כג) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם:
לפדותו:
מנלן דכתיב (שמות יג, ב) כל בכור בניך תפדה לוהיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה דכתיב (במדבר יח, טו) פדה תפדה ואיהי מנלן דלא מיפקדה דכתיב תיפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו מאינו מצווה לפדות אחרים ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה דכתיב תפדה תיפדה כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה דאמר קרא (שמות לד, כ) כל בכור בניך תפדה נבניך ולא בנותיך תנו רבנן סהוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו אמר רבי ירמיה הכל מודין
רש"י
עריכה
עד שימשוך - בשור:
ויחזיק - בבית:
משכו - הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה:
ולא הספיק לפדותו - כלומר לתת דמיו לגזבר:
נותן מאתים - דכי אייקר ברשות הקדש אייקר הואיל ולא נתן המעות:
לא יהא כח הדיוט כו' - שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל:
פדאו - נתן את המעות:
מתני' כל מצות האב כו' - בגמ' מפרש לכולה מתני':
שהזמן גרמא - שהזמן גורם לה שתבא:
חוץ מבל תקיף - פאת הראש:
ובל תשחית - פאת זקן:
ובל תטמא - דכהנים:
גמ' אי נימא דמיחייב ברא למיעבד לאבא - והכי משמע כל מצות שהבן מצווה על אביו נשים פטורות בתמיה:
איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים - לשנים הוא אומר:
המוטלות (עליו) על האב - כגון הנך דמפרש בברייתא ללמדו תורה ולמולו ולפדותו בה' סלעים אם בכור הוא ולהשיאו אשה וכולה יליף ואזיל מקראי:
אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט:
ליסטות ס"ד - והלא ישב ולא למדו כלום:
כאילו מלמדו ליסטות - דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות:
כאשר צוה אותו - ולא את שרה:
מיחייב איהו - כשיגדל:
אשכחן מיד - לאברהם נאמר כן:
אינו אלא לשון זירוז - שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות:
תיפדה תפדה כו' - כלומר קרי ביה תפדה:
ואיהי מנלן דלא מיפקדא - איהי אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא בעי קרא למעוטה:
לפדות את עצמו - כשהוא בכור ולא פדאו אביו:
ואיהי מנלן דלא מיחייבה - נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל דהא קרינן ביה תפדה אלמא מצוה אברא נמי רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא:
כל שאחרים כו' - האב:
הוא לפדות - שלא פדאו אביו:
תוספות
עריכה
משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו וי"ל כיון דבטעות היה כמו הכא שלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט וקשה דאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא אמרה ליה דביתהו זיל מוכרה לגזבר דהקדש ולא תשיימא את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתה פחותה משויה וי"ל בדבר שאין שומתו ידועה כגון מרגניתא גומר בדעתו אפי' תשווה יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות א"נ י"ל דהתם כששם אותה בפחות משוויה מתכווין לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל הכא לא נתכוין לוותר כלל כשמשכו במאתים שכך היה שוה באותה שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט:
אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע היכא דיהיב לו דמי כמו כן הקדש לא יחזור בו וקשה דאמר פרק הניזקין (גיטין דף נב.) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספים דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקור יתמי יכלו לחזור בהם שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואמאי והא בהדיוט נמי איכא במי שפרע וי"ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא"כ אינם קונים בלא משיכה אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהו קונים בכסף הילכך במקום הפסדם של יתומים אוקימנא אדינא אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהיה כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע"י תקנת חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קבלו המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמקני בכספא אבל רבנן תקנו משיכה להרויחן שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אלא א"כ מקבל עליו מי שפרע נוקמיה אדיניה בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף:
אותו ולא אותה. וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף עב.) וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה:
ואיהי מנא לן דלא מיחייבה למיפרק נפשה דכתיב תפדה תיפדה. ואם תאמר תיפוק ליה משום דכתיב כל בכור בניך תפדה דמשמע בניך ולא בנותיך ויש לומר דס"ד בכור בניך אב חייב לפדות ולא נקבה אבל הנקבה תפדה עצמה להכי איצטריך להאי קרא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
דש א מיי' פ"ז מהל' ערכין הלכה י"ב:
שה ב ג ד מיי' פי"ב מהל' ע"ז הלכה ג':
שו ה מיי' פ"ו מהל' ממרים הלכה א', סמ"ג עשין קטז, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ז:
שז ו מיי' פ"א מהל' מילה הלכה א', ומיי' פ"ג מהל' מילה הלכה א', סמ"ג עשין כח, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"ס:
שח ז מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה א', סמ"ג עשין קמד, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף א':
שט ח מיי' פ"א מהל' ת"ת הלכה א', סמ"ג עשין יב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ה סעיף א':
שי ט י מיי' פ"א מהל' מילה הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשין כח, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"א:
שיא כ טוש"ע שם בהג"ה:
שיב ל מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה ב', סמ"ג עשין קמד, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ט"ו:
שיג מ מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה ב', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ב':
שיד נ מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף א':
שטו ס מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ט"ו:
ראשונים נוספים
אותו ולא אותה. איכא דמפרשי כי איצטריך קרא למאן דאמר מילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה דאלו למאן דאמר אינה אלא ביום למה לי קראי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ואיכא לפרושי איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הני מילי במצות גופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה אימר תחייב מידי דהוה אבית דין שחייבין למול, קמ"ל:
פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי. אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי. והא דאמרינן בפרק הנזקין (נב, א) גבי יתמי יהבי להו ליתמי זוזי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, כלומר וחוזרין בהן, לאו למימרא דבהקדש כן, דהא אמרינן הכא דהקדש אינו חוזר בו, אלא משום דיתומים כהקדש ולא גריעו משאר הדיוטות כמותן שחוזרין בהן עד שעת משיכה, דבהקדש שמים היינו טעמא שאין הגזבר חוזר בו, משום דמדאורייתא מעות קונות, וכיון שזה נתן מעות וקנה דבר תורה ואף הדיוט החוזר בו מקבל עליו מי שפרע, אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע, דאילו בשמשך ולא נתן מעות שחוזר בו אף על פי שהדיוט קנה, התם הוא משום דעומד הוא אדינו דמעות קונות דבר תורה ולא משיכה, אבל ביתומים דהדיוטות הן חוזרין הן כשאר הדיוטות שכמותן, ומי שפרע אין כאן, דאלו יתומים לא עשו ולא כלום לא קנו ולא חזרו ולמה יקבלו מי שפרע, ואפטרופא נמי אינו מקבל מי שפרע שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו, אלא מפני שאין המקח שלו אינו יכול לקיימו, כיון דיש בו צד ביטול ואם הוא מוכרח על חזרתו למה נקלל ומי שפרע למה יקבל. וכן הדברים פשוטים שאין האפטרופוס מקבל מי שפרע. וכן מוכח בההוא מעשה (גיטין נב, א) דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי סבתא, דאמרו ליה קרובים לרב נחמן והא לא נקיטי דמי, אמר להו אם כן היינו דרב חנילאי, ולא אמר להו תקבל סבתא מי שפרע. וכן בדין דהיא אנוסה על חזרתה, אלא שבאו בני המשפחה וערערו והיא תקבל מי שפרע, אלא ודאי כדאמרן, ופשוט הוא. ומינה לכל שליח שנודע למוכר או ללוקח שהוא שליח שחוזר בו, ואין השליח מקבל מי שפרע כנ"ל.
אחר כך מצאתי כן לרש"י ז"ל בשלהי פרק איזהו נשך (ב"מ עד, ב) בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה, דאקשינן התם ותיפוק ליה דהוה ליה שליח, ופירש רש"י: ותיפוק ליה דאין כאן מי שפרע גבי לוקח נדוניא זו דהא שליח שוייה אל בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שליחו ע"כ. והרב אלפסי והגאונים לא פירשו כן. והא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, לאו למימר שאם נתנה חזרה נמי בהקדש כהדיוט, שיהא גזבר מקבל עליו מי שפרע, והדיוט דכותיה. כלומר, שאין המקח שלו מקבל עליה מי שפרע, מעולם כיון דאין המקח שלו אין מקבל עליו מי שפרע, אלא לומר דכיון דמדה זו מגינה שמקבלים עליה ההדיוטות מי שפרע על מקחן, אינו בדין שיתנהג בה ההקדש, ואפילו כי משך פירות מהקדש ולא נתן מעות שההקדש חוזר בו, אף על פי שהוא מקח גמור אצל ההדיוט, אין הגזבר מקבל עליו מי שפרע, וכן כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ט, ה"ב). ומהא דאמרינן אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, משמע דהוא הדין והוא הטעם לגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו, דכיון שהמעות קונות דבר תורה, והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע, הקדש אינו חוזר בו. והרמב"ם שכתב בהלכות מכירה פ"ט אם הוזלו הפירות חוזר, שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, עשאו כאותה של יתומים שכתבנו למעלה. וגם הראב"ד הודה לו בדין זה בספר ההשגות, וכתב אם רצה חוזר, ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשעת הזול, וזו היא ששנינו (שקלים פ"ד, מ"ה)מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה ע"כ. ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר, כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כי האי גונא, ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות.
מתניתין כל מצות הבן על האב כו'. בגמ' מפרש לה למתניתין כולי והא דקתני לה רבי להא מתני' הכא מסתבר לי משום דבמצות המוטלות על האב לעשות לבנו דקתני רישא חדא מינייהו להשיאו אשה כדמפרש במתניתא ואיידי דתנא הא תנא אידך:
גמרא תנינא להא דתנו רבנן. פי' השתא בהאי אוקימתא דאוקי' רב יהודא למתניתין אשכחן דתנן במתני' מאי דתנו רבנן במתניתא ובלאו הכי לא אשכחן לה סמך במשנה ולא הוה לה עיקר כההיא דאמרינן בכתובות אילפא תלי נפשיה באיסקרא אמר כל מתניתא דמתני ביה רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא להו ממתני' נפילנא מאיסקריא לארעא. והכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא:
ואיהי מנא לן דלא מיחייבא למול את בנה וכי תימא למה לי קרא תיפוק ליה דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא דמילה ביום ולא בלילה ונשים פטורות. איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבא דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימהליה להכי איצטריך קרא למיפטרה דכתיב אותו ולא אותה. ומי שמכניסו לברית זה מחייב לברוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א כדאי' במס' שבת. הלכך אי אבוה מהיל ליה מברך לה אבוה ואי ב"ד מהלי לי' מברכי לה ב"ד ואי איהו מהיל נפשיה איהו מברך לה וזה פשוט:
תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ור' יהודה אומר בנו קודמו והלכתא כרבנן א"ר ירמיה הכל מודים היכא דליכא חמש סלעים הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים פי' שמכר אחר שנתחייב בפדיון עצמו ואישתעבדו נכסי למכירי כהונה של בית אביו בפדיון עצמו. ואח"כ נתחייב בפדיון בנו שנולד לו ולא נשתעבדו לפדיון בנו דלא מצי כהן למיטרפינהו בשביל פדיון בנו דלא אישתעבדו ליה אבל בפדיון עצמו מצי טריף להו דאישתעבדו ליה ואיכא חמש בני חורין פי' מטלטלין אי נמי קרקע שקנה אחר שמכר אביו החמש סלעים הראשונים ונתחייב בפדיון בנו דהשתא כי אזיל כהן למטרף ממשועבדים בפדיון עצמו ולא מצו לקוחות למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי נמי אי מטלטלי נינהו הוה ליה לדידיה גופיה ההיא שעתא אין אומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו במטלטלין:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
כל מצות הבן על האב כו' פירוש משום דתנא רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה שיש חילוק בין גבוה להדיוט תנא נמי החילוק שיש בין האיש ובין האשה:
איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב אשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה אי קשיא ומאי איצטרינן לקרא תיפוק לי' דהויא לה מילה מצוה שהזמן גרמא חדא דכתיב וביום השמיני ימול וחדא דאין מצות מילה אלא ביום ולא בלילה כדאיתא במגילה (דף ך' ע"ב וע"ש בותס'.) שאין מוהלין אלא ביום והתינא מיום שמיני לא קשיא שאין היום קבוע ויודע בשנה (כאן חסר וכצ"ל דמצות עשה שהזמן גרמא היינו שזמנו קבוע וידוע ומה שאין כן וכו'.) מה שאין כן ביום שמיני של מילה אבל זה שאין מצות מילה נוהגת בלילה אלא ביום קשיא דומיא דציצית שאינה נוהגת בלילה אלא ביום משום הכי מני לה תנא לקמן בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. תשובה היכי אמרינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הני מילי מצוה דתליא בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ואל בכל זמן אבל מצוה דלא תליא בגופה כגון למול את בנה אע"ג דמילת הבן ייש לה זמן נהי דקבוע הזמן לבן הנימול אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה ואין זמן הקבוע לכן פוטרה דהוה אמינא האי תתעסק בין ביום בין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו אבל הציצית היא מצוה שתלויה על גופו של אדם ואי הוה מחייבינן האשה היתה מצותה תלויה בזמן הלכך פטורה:
דכתיב תפדה קרי ביה תפדה פי' אפילו למ"ד יש אם למקרא הכא תפדה יתירא קא דריש דכתיב לעיל מיניה בפ' קרא פך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדויו מבן חדש תפדה:
רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כו' עד ורבנן לטעמיהו לא ידעתי אנה חלקו בחלוקה זו (תמיהה גדולה קא חזינא הכא דהא בבכורות דף מ"ט ע"ב ר' ירמי' גופא סיק בר יהודה סובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ורבנן סברי לאו ככתובה בשטר דמי' וע"ש דף מ"ח ע"א תוס' ד"ה דכ"ע שהביאו סוגי' דכאן וכתבו דגרסי' ור' יהודה לטעמי'.) ונראה לי דה"ג רבי יהודה סבר ורבנן סברי:
כל המצות הבן על האב. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדרי' לבריה כו' פירש היה סבור שבנו יצליח ותר ממנו וכשראה שלא היה מצליח הלך הוא:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
עד שימשוך. במטלטלין ויחזיק בקרקע. משכו חפץ של הקדש שהגזבר מכרה. לפדותו ליתן המעות. ונתן הכסף גבי הקדש כתיב שאין אדם קונה מן ההקדש אלא בכסף. משכו במאתים. איכא מאן דמפרש שלא דבר כלום אלא ששאל לגזבר בכמה כסף תתן לי זה החפץ ואמר לו הגזבר במאתים ועמד ומשכו. אבל אם אמר לו מאתים אתן לך אינו יכול לחזור בו אע"פ שלא משך דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והעיקר דלא אמרי' אמירתו לגבוה וכו' אלא במה שהוא נותן לגבוה כגון שור זה עולה כדאמרי' כיצד אמירתו לגבוה וכו' אבל מה שהוא אומר ליתן לא שייך ביה אמירתו לגבוה שהרי לא אמר שהוא נותן אלא יתן. ואיכא מ"ד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אמרי' במה שהוא תחת ידו שהוא יכול למוסרו. אבל מה שאינו תחת ידו לא הוי כלום אפי' הקדישו אינו קדוש ומ"ה אצטריך משכו דהא אפי' אין המעות בידו נתחייב בהן. מ"ה נקט פדאו במאתים לסברא דילן להודיע שנתן המעות ולסברא אחרינא להודיע שהמעות ברשותו ונתנם וה"ה אפי' לא נתנם אם הם תחת ידו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ולפירושא קמא משום סיפא נקט ליה כשהוקר דווקא כשנתן מעות אין הגזבר חוזר אבל לא נתן מעות חוזר:
הכא נמי נימא דהא לעיל אע"ג דאין קנין הקדש במשיכה אמרי' לתועלת הקדש דקנה. הכא נמי אע"ג דקנין הקדש בכסף לתועלת הקדש נימא דלא קנה משום לא יהא כח הדיוט:
אטו. כלומר וכי הדיוט רשאי לחזור בו והא אם יחזור בו יקבל עליו מי שפרע הילכך גזבר לא יחזור בו וקנה הפודה שהרי תורה זכתה לו שיקנה בכסף ומהדיוט נמי קנה כל כך שאם רוצה לחזור יקבל עליו מי שפרע. אבל לאו לחומרא דכל היכא דאיכא מי שפרע להדיוט לא יחזור בו גזבר כדתנן בשקלים ספ"ד ומתניא בפ' הזהב המקבל עליו לספק סלתות מד' סאין בסלע ועמדו שלש סאין בסלע יספק מארבע קבל עליו לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו מארבע נותן מארבע שיד הקדש על העליונה. ואע"ג דבהדיוט איכא מי שפרע אם יחזור בו הלוקח. וזה ראיה דבבא קמייתא דאמרי' קנה דוקא כשלא הוזל אבל אם הוזל חוזר בו הגזבר ואינו מקבל עליו מי שפרע שיפה כח הקדש מכח הדיוט. אבל כשקנה מגזבר ונתן כסף אע"פ שהוקר קנה שהתורה אמרה שיקנו ההקדש בכסף:
נשים פטורות וכי הבת פטורה מכבוד אב ואם. שנים שהזהיר הבן והבת. תנינא תנן במתני' מה ששנו בברייתא:
לסטות שמתוך שאין לו אומנות לחיות מלסטם את הבריות. לכם רבים משמע והיינו ב"ד. אשר לא ימול ונכרתה אלמא הוא מצווה:
תפדה קרי ביה תפדה דלא מחייבא לפדות את בנה דלא מפקדא בפרקונה דידה כל שאחרים שהאב מצווה לפדותו. חמש משועבדים ששעבד יעקב א)אחר שנולד ראובן ויש ביד ראובן סלעים בני חורין לפדות חנוך. לפדות ולעלות כלומר ואין בידו כדאי לזה ולזה ששתי מצות אלו צריכים הוצאה לפדות צריך חמש סלעים לכהן ולעלות צריך מעות להוצאת הדרך. עולה לרגל במעות שבידו וכשתמצא ידו יפדה בנו מפני שהיא מצוה שאינה עוברת. והלכה כרבנן והביא זה הר"ם במתנות שבגבולין פי"א אבל בשאר מצות מודו ליה לר' יהודה דטעמא קאמר. ושמעי' מיהא דבשאר מילי עביד מצוה עוברת ברישא לדברי הכל. וביארנו זה במועד קטן פ"ק בתכלית הביאור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה