ביאור:משנה יבמות פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
----
חיי המין ומשמעותם ההלכתית
עריכהחטיבה I: הביאה כמעשה מחייב
עריכה|
ראו ספרי דברים רפח. יהודה בא על תמר בשוגג, והיא היתה מזידה - וקנה אותה, ראו בראשית לח טז. בנישואין רגילים צריך מודעות של שני בני הזוג, ראו תוספתא כתובות ד, ב. לדעת ר' ישמעאל, אם האשה היא שומרת יבם ועדיין לא נבעלה ע"י אחד האחים, ובא עליה אדם זר - הם פטורים ממיתה; ראו ספרי דברים רלו. |
(א) הבא על יבמתו, בין בשוגג, בין במזיד, בין באונס בין ברצון
- אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת
- הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס
- אחד המערה ואחד הגומר - קנה
- ולא חלק בין ביאה לביאה:
|
לא מדובר על העבירה, שהרי כאן אין מבחינים בין אנוס למזיד. אלמנה - אפילו בת כהן, שבא עליה כהן גדול נפסלת מלהינשא לכהונה ומלאכול תרומה. כך גם דינן של גרושה וחלוצה שבא עליהן כהן הדיוט, וכן בת ישראל שבא עליה ממזר או נתין. לגבי ממזרת ונתינה - יתכן שלפנינו השגרת הלשון. וראו הרחבה בתוספתא ח, א. |
(ב) וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה, או פסולות
- כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
- ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - פסלה.
- ולא חלק בין ביאה לביאה:
|
האשה היא בת כהן, ולכן אלמלא היתה מתארסת לכהן היתה אוכלת תרומה מבית אביה. וראו כתובות ה, ג. ת"ק פוסל אותה כבר מהאירוסין, כקנס על האירוסין האסורים. ר' אליעזר ור' שמעון מכשירים, כי עדיין לא נבעלה לכהן, וראו משנה ב, שהביאה היא הפוסלת את האשה. גם ת"ק, שלדעתו בזמן שהיתה הגרושה מאורסת לכהן נפסלה מאכילת תרומה, מודה שאם התגרשה או התאלמנה ממנו לפני הנישואין, כלומר לפני שבא עליה - אוכלת, ואינה נחשבת "חללה" כמו גרושה שהיתה נשואה לכהן, והוא בא עליה; וראו גם תוספתא י, סוף א. |
(ג) אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
- מן הארוסין לא יאכלו בתרומה.
- רבי אליעזר ורבי שמעון מכשירין.
נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין - פסולות
- מן הארוסין - כשרות:
חטיבה II: איסור האלמנה בכהן גדול
עריכה|
כהן גדול אסור אפילו באלמנה מהאירוסין, אבל האם כהן הדיוט מותר בגרושה מהאירוסין? כהן גדול אינו נולד כזה, ולכן עולה השאלה לגבי כהן גדול שאירס אלמנה ואחר כך התמנה. למרות שהביאה פוסלת אותה בדרך כלל (משנה ב), כאן אוסרים עליו דווקא את האירוסין, ואם כבר אירס אותה בהיתר - יכנוס. אבל יבמה אינה כמו ארוסה, אפילו אם עשה בה מאמר, וראו נדרים י, ו, שאין היבמה נקנית ליבם לגמרי במאמר, וכן תוספתא ח, סוף א. |
(ד) כהן גדול לא ישא אלמנה, בין אלמנה מן הארוסין - בין אלמנה מן הנשואין
- ולא ישא את הבוגרת. אלא רק נערה בתולה
- רבי אליעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת. שנאמר "אשה בבתוליה", ולא דוקא "נערה"
- לא ישא את מוכת עץ. שאינה בתולה
ארס את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול אחרי האירוסין - יכנוס.
ומעשה ביהושע בן גמלא, שקדש את מרתא בת ביתוס שהיתה אלמנה
- ומינהו המלך להיות כהן גדול - וכנסה.
שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט, ונתמנה להיות כהן גדול
- אף על פי שעשה בה מאמר - הרי זה לא יכנוס.
כהן גדול שמת אחיו - חולץ, ולא מיבם:
חטיבה III: יחסי מין ומצוות פריה ורביה
עריכה|
להגדרת איילונית ראו תוספתא י, ו. המשנה אוסרת על נישואין ראשונים של כהן לאיילונית, כלומר לעקרה, כי כך ימנע מפריה ורביה. והשוו למדרשים על הנישואין של רבקה (בראשית רבה סג ה) ושל רות (רות רבה ז טו), המתארים אותן כאיילוניות. ר' יהודה מוסיף ואוסר על הכהן להנשא לה בכלל, ומגדיר אותה כ"זונה", שהרי אין בעילתה לשם פריה ורביה. חכמים מגדירים "זונה" רק אשה שסביר שנבעלה באיסור, ואינם פוסלים יחסי מין גם אם אין בהם פריה ורביה. |
(ה) כהן הדיוט לא ישא איילונית
- אלא אם כן יש לו אשה ובנים.
רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים - לא ישא איילונית
- שהיא "זונה" האמורה בתורה.
וחכמים אומרים: אין "זונה" אלא גיורת, ומשוחררת, ושנבעלה בעילת זנות:
|
המשנה עוסקת במצווה האישית של פו"ר, ולא בהיבט האוניברסלי כפי שעולה מפשט הכתוב בבראשית. אם יש לו בנים, והתאלמן או התגרש, או שאשתו נותנת לו רשות (ולכן אינו חייב בעונה) - מותר להיבטל מיחסי מין, או לשאת איילונית. אבל אם בנו נפטר לפני שהביא נכדים, או שהיה סריס - אינו נמנה לעניין זה, וחייב להוליד בן נוסף. בית שמאי מביאים ראיה בתוספתא ח, ג, משני הבנים של משה, שלאחר לידתם פרש מן האשה, וראו שם גם בהלכה ב. בית הלל מביאים ראיה מהגדרת האדם כזכר ונקבה, שנאמר בסוף הפסוק "ויקרא את שמם אדם". בתלמוד פירשו שלאחר עשר שנים חייב הבעל לגרש את אשתו העקרה או לשאת על פניה אשה נוספת. אבל המשנה אינה בהכרח טוענת כך, אלא דורשת מהבעל להמשיך לנסות להוליד, ולא להתיאש. אי ההצלחה ללדת אינה בהכרח בגלל האשה, ולכן גם לאחר עשר שנים אינה מוגדרת "איילונית", ומותרת להינשא לאחר למרות שגם לו אין בנים, ואם מת בעלה הראשון - אינה חייבת לחלוץ, וראו תוספתא ח, ה. אבל אם שהה עמה השני עשר שנים, ולא נולד להם בן שאינו נפל - עליו לשאת אשה אחרת, שהרי התברר שאשתו איילונית. המחלוקת בסוף המשנה נוגעת לשאלה האם הדינים הנ"ל חלים גם על האשה, ומחייבים אותה לחפש דרך ללדת. |
(ו) לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים.
- בית שמאי אומרים: שני זכרים.
- ובית הלל אומרים: זכר ונקבה
- שנאמר, (בראשית ה ב) "זכר ונקבה בראם…".
נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה - אינו רשאי ליבטל.
- גרשה - מותרת לינשא לאחר
- ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
- ואם הפילה - מונה משעה שהפילה. עשר שנים
האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
- רבי יוחנן בן ברוקא אומר: על שניהם הוא אומר
- (בראשית א כח) "ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו":