פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

סכום הכתובה, ותנודות בועריכה

חטיבה I: הגדלת סכום הכתובה והקטנתועריכה

(א) אף על פי שאמרו "בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה", אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה - יוסיף.

המשנה קובעת שניתן להגדיל את סכום הכתובה. וראו גם לעיל א, ה, שבבית דין של כוהנים הגדילו את סכום הכתובה באופן קבוע.

ר' אלעזר רואה את תוספת הכתובה כמותנית בכניסה לחופה.

ר' יהודה מציע דרך להקטין את סכום הכתובה בהסכמת האשה, כדי להקל על הבעלים, אבל ר' מאיר פוסל הצעה זו בתוקף.

בחוק הרומי הגדירו נישואין בלא כתובה כפילגשות. ר' מאיר מתנגד להגדרה כזו, ואינו מכיר כלל בנישואין כאלה.

נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
מן הנשואין - גובה את הכל. מן הארוסין - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה
שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה.

רבי יהודה אומר: אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים,

והיא כותבת "התקבלתי ממך מנה"
ולאלמנה - מנה, והיא כותבת "התקבלתי ממך חמישים זוז".
רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות!

כאמור במשנה א, לארוסה יש כתובה. בחטיבה זו דנים בחובת המזונות של המארס ושל היבם.

חטיבה II: משנה ראשונה - חובת המזונות של המארס והיבםעריכה

הזמן הסטנדרטי בין תביעת אחד הצדדים לבין נישואין של בתולה - עד 12 חודש. התביעה של הבעל היא ביטוי רצונו לכנוס את ארוסתו, ומאותו זמן - מעשה ידיה לעצמה, ולא לאביה.

מדובר בבתולה נערה, ולא בקטנה.

בעבר, לאחר הזמן הזה היה הבעל מתחייב במזונות גם אם לא נישאו, כדי להקל על אביה של הכלה. כך נאמר גם בקדושין ג, א, אבל המנהג השתנה - ראו במשנה ג.

יתכן שדעת ר' טרפון, שמותר לארוסה לאכול בתרומה, קשורה למנהג יהודה המופיע לעיל א, ה, שהארוס חי עם הארוסה, ושאינו מבחין בין ארוסה לנשואה כלל, וראו גם תוספתא ה, א, וכן ספרי במדבר קיז.

ר' עקיבא מחייב גם ארוס כהן לספק לאשתו מחצית ממזונותיה חולין, עבור ימי טומאתה.

(ב) נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל - לפרנס את עצמה.

וכשם שנותנין לאשה - כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו.
ולאלמנה - שלושים יום.
הגיע זמן ולא נשאו - אוכלת משלו, ואוכלת בתרומה. אם הארוס כהן
רבי טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה.
רבי עקיבא אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה: החולין לימי הנידה שלה, והתרומה לימי הטהרה.


דין היבם היה כדין ארוס, ויכול היה להמתין 12 חודשים. לא היו מצרפים את זמן האירוסין של האשה בפני בעלה שמת ובפני היבם, אלא סופרים מההתחלה 12 חודשים.

התקנה האחרונה היא אחרי זמנם של ר' אליעזר, ר' טרפון ור' עקיבא, וראו נדרים י, ה. חכמים חולקים שם, כי הם לאחר התקנה האחרונה.

ראו לעיל ד, ה - גם שם נאמר שבזמן האירוסין היא ברשות האב, וכן יבמות ט, ד.

מתוספתא ה, א, עולה שהתקנה היתה בתחילתה מצומצמת לבת ישראל שהתארסה לכהן בלבד, ולענייני תרומה בלבד, משום שבת ישראל חשודה על אכילה בטומאה, אבל מכל מקום כנראה שהיא פטרה בסוף התהליך את המארס מלהאכיל את ארוסתו בכלל. אבל לאחר שנכנסה לחופה חייב הבעל במזונותיה אפילו אם לא בעל אותה, ראו תוספתא ד, ב.

(ג) היבם אינו מאכיל בתרומה.

עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם,

ואפילו כולן בפני הבעל - חסר יום אחד בפני היבם
או כלן בפני היבם - חסר יום אחד בפני הבעל - אינה אוכלת בתרומה.
זו משנה ראשונה.
בית דין של אחריהן אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה - עד שתכנס לחופה:


החטיבה מסודרת בדרך כיאסטית: במרכזה (משנה ז) ההשפעות של מרד על סכום הכתובה, מעטפה ראשונה (משנה ו, ח-ט) - חובות הגבר, ומעטפה חיצונית (משנה ד-ה, ט) - מעשי ידי האשה.

חטיבה III: זכויות וחובות הזוג הנשוי והשפעתן על הכתובהעריכה

(ד) המקדיש מעשי ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת.

המותר - רבי מאיר אומר: הקדש.

זכות הבעל במעשי ידי אשתו עומדת בדרך כלל מול זכות המזון שלה, וראו תוספתא ד, ח.

לדעת ר' מאיר השוו נדרים יא ד, שם דנים בזכות האשה להדיר את בעלה ממעשי ידיה מעבר למינימום הקבוע במשנה ט לקמן.

למרות שהבעל קידש את האשה, אין לו תמיד זכות להקדיש את מעשי ידיה. וראו קידושין ב, ח: לדעת ר' מאיר יכול להקדיש רק את העודף על צרכי האשה, ולדעת ר' יוחנן הסנדלר אינו יכול להקדיש כלל.

והשוו תוספתא ערכין ג, ז, כר' מאיר.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין:


(ה) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, בריחיים של יד ואופה, לשם כך צריכה לקום שעתיים לפני שאר אנשי הבית ומכבסת,

מבשלת, ומניקה את בנה, אבל לא בני אשה אחרת מצעת [לו] המטה, ועושה בצמר.
הכניסה לו שפחה אחת - לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת.
שתים - אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה.
שלוש - אינה מצעת [לו] המטה, ואינה עושה בצמר. אבל עושה מלאכות קטנות בבית

ראו תוספתא נדרים ז, א-ב, שמציגה את זכות הבעל להפר את נדרי אשתו אם נדרה שלא לעשות אחת המלאכות הללו. בתוספתא ה, ג טוענים בית שמאי שיכולה אשה לנדור שלא תיניק את בנה ואין הבעל יכול להפר נדר כזה. מצד שני, הוא יכול לחייב אותה במלאכות נוספות עבור בנו או בהמתו, אם זה מנהג המקום.

המדיר את אשתו מלעשות מלאכה דומה למקדיש מעשי ידיה (משנה ד), כי שניהם מנסים לגרום לאשה שלא לעשות מלאכה. המקדיש אינו יכול להקדיש, אבל המדיר אכן אוסר עליה לעשות מלאכה, אם ברצונה להשאר נשואה לו. לכן עליו להוציאה ולתת את כתובתה.

גם המשנה הבאה מציגה נדר הפוגע בחיי המשפחה - הפעם מצד הגבר, וגם שם על הבעל להוציא ולתת כתובה.

ארבע - יושבת בקתדרא.
רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות - כופה לעשות בצמר
שהבטלה מביאה לידי זמה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה - יוציא, ויתן כתובתה
שהבטלה מביאה לידי שעמום: מוציאה אותה מדעתה


לקמן בהמשך המשנה מכונה החובה לקיים יחסי מין "עונה" (השוו מכילתא נזיקין ג.) למרות שבתורה זו החובה האחרונה בסדר החובות - המשנה דנה בה בתחילה, כי היא החובה המרכזית של בני הזוג.

נדר חל אפילו אם הוא מבטל מצווה, ראו נדרים ב, ב, אבל במצב כזה מחייבים חכמים לגרש את האשה. וראו גם לקמן ז, א.

ניתן לראות כאן מקולי בית שמאי, מנקודת הראות של הבעל, ראו עדויות ד, י. וראו נימוק לפרקי הזמן הללו בתוספתא ה, ד.

למרות שלַ‏‏גֵּמָּל אין חובה לקיים עונה יותר מפעם בחודש, אם קבע בנדר שלא יקיים תשמיש במשך שבוע - האיסור חל עליו בגלל הנדר, ולכן חייב להוציא מייד ולתת כתובה.

משך העונה במצוות עונה תלוי במקצוע, והאשה קיבלה על עצמה את המקצוע עם קידושיה. והשוו לקמן ז, י.

הפועלים יוצאים למלאכה בלי הרשות של נשיהם למשך שבוע, אבל אם הפועל בביתו - חייב בעונה פעמיים בשבוע.

נראה שהעונה המקוצרת של הטיילים מיועדת גם כדי למנוע אותם מלבגוד בנשיהם, וראו משנה ה "שהבטלה מביאה לידי זימה".

(ו) המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: שתי שבתות.

בית הלל אומרים: שבת אחת.

התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות - שלושים יום.

הפועלים - שבת אחת.

העונה האמורה בתורה: הטיילין מובטלים - בכל יום.

הפועלים - שתים בשבת.
הַחַמָּרִים - אחת בשבת.
הַגַּמָּלִים מובילי שיירות גמלים, היוצאים למסעות ארוכים - אחת לשלושים יום.
הספנים - אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר:


הכתובה משמשת גם כהרתעה מפני גירושין (ראו תוספתא, יב, א,) ובמשנה זו היא משמשת גם כאמצעי כפייה בין בני הזוג.

הסירוב כאן אינו מגובה בנדר, ולכן אין חובה לגרש מייד את האשה אלא להעניש אחד הצדדים בגובה סכום הכתובה.

במקרה כזה מודה גם ר' מאיר (משנה א) שתתכן כתובה קטנה מהכתובה המקורית.

וראו תוספתא ה, ו, שגם בעניין זה השתנתה התקנה, ולבסוף הותקן שמזהירים אותה כמה פעמים, ואם לא שינתה את דרכיה היא יוצאת בלא כתובה כלל.

המונח "מורד" ביחס לגבר מלמד שאת הסירוב לקיים חי משפחה מפרשים כפגיעה בסמכות גבוהה מזו של הבעל, ואין האשה כפופה לו.

אי השוויון בסכומי הקנס בין הגבר והאשה נובע, לדעת הגברים כותבי התלמוד, מאי שוויון פיזיולוגי בין צער הגבר והאישה במצב של מניעה מקיום יחסים (ראו כתובות סד ב) וגם ב"ר נב יב, וראו שם גם שדורשים את הקנסות מחובות האשה לבעלה וההיפך.

(ז) המורדת על בעלה שאינה עושה חובותיה, המנויות במשנה ה, או אינה מקיימת עימו יחסי מין - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת.

רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. 3.5 דינרים

עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה. ואז מגרש אותה בלי כתובה

רבי יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך,
שמא תפול לה ירושה ממקום אחר - גובה הימנה.

וכן המורד על אשתו - מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת.

רבי יהודה אומר: שלושה טרפעיקין:


(ח) המשרה המאכיל את אשתו על ידי שליש אדם אחר

לא יפחות לה משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורים

אמר רבי יוסי, לא פסק [לה] שעורים אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום.

המשנה עוסקת בפירוט המינימום של חובת השאר (מזון) והכסות, והוא מכוון לעניים שבישראל - ראו משנה ט.

המלה הנדירה "משרה" מרמזת על לשון המקרא "שארה" (שמות כא י). בדרך כלל לשון המשנה היא "הממחה" (ראו ב"מ ט, יב.)

גם המילים "שליש", "שעורים" מתכתבות עם המילה "שאר".

המזון מחושב לפי שמונה סעודות לשבוע, השוו פאה ח, ה.

ונותן לה חצי קב קטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות, או מנה דבלה.

ואם אין לו - פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.

ונותן לה מטה, מפץ, ומחצלת. מזרון או מחצלת

ונותן לה כפה לראשה, וחגור למתניה

ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמישים זוז משנה לשנה.

ואין נותנין לה, לא חדשים בימות החמה - ולא שחקים בימות הגשמים.
אלא נותן לה כלים של חמישים זוז בימות הגשמים
והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים הבגדים הישנים, השחוקים - שלה:


הכסף המזומן הוא חלק מחובות המזון והכסות.

גם אם השרה את אשתו ע"י שליש, חייב לאכול אתה לפחות פעם בשבוע, בליל שבת.

המשנה מניחה שהאשה טווה צמר, ראו משנה ה לעיל.

המשנה מגדירה את מינימום המלאכה שעושה האשה בצמר, כשם שמשנה ח הגדירה את מינימום המזון והכסות שחייב בעלה לתת לה.

כמויות הצמר אינן מוגדרות לפי ערכן, אלא לפי המשקל של הצמר, המספיק לאריגת בגד של תינוק.

(ט) נותן לה מעה כסף לצרכה, ששית דינר שבועי להוצאות קטנות

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת.

ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכה - מעשה ידיה - שלה.

ומה היא עושה לו? - משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל

או משקל עשר סלעים ערב ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל.
ואם היתה מניקה - פוחתים לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה.

במה דברים אמורים? בעני שבישראל.

אבל במכובד - הכל לפי כבודו: