ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כה

ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כה

פיסקה רפו

על דברים כה א-ד

(דברים כה א) "כי יהיה ריב בין אנשים", אין שלום יוצא מתוך מריבה

לפי הדרשה המריבה עצמה היא רעה, ולעולם אינה מביאה דבר טוב.

וכן הוא אומר (בראשית יג ז) "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט"
מי גרם ללוט ליפרש מן הצדיק? - הוי אומר מריבה
וכן הוא אומר כי יהיה ריב בין אנשים, מי גרם לזה ללקות? - הוי אומר זו מריבה.

"בין אנשים", אין לי אלא אנשים; איש עם אשה, ואשה עם איש, ושתי נשים זו עם זו מנין?

גם נשים עשויות לעמוד לדין, למרות שאינן יכולות להעיד.

תלמוד לומר "ונגשו אל המשפט", מכל מקום. "ושפטום" - בעל כרחם.

"והצדיקו", יכול כל המורשעים לוקים?

תלמוד לומר (דברים כה ב) "והיה אם בן הכות הרשע". פעמים לוקה פעמים אינו לוקה

האבטיפוס של עבירה המחייבת מלקות היא חסימת שור ולא המריבה בין אדם לחברו. לעניין לא תעשה שיש בה קום עשה ראו מכות ג ד.

ועדין איני יודע: אלו הם הלוקים?
תלמוד לומר (דברים כה ד) "לא תחסום שור בדישו",
מה חסימת שור מיוחדת, מצות לא תעשה - והרי הוא לוקה; כך כל מצות לא תעשה - הרי הוא לוקה!
או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה? תלמוד לומר "לא תחסום שור"
מה חסימת שור מיוחדת, שאין בה קום עשה - והרי הוא לוקה
כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה - הרי הוא לוקה.

רבי שמעון אומר "והצדיקו את הצדיק" - צדקהו כדי שלא יהא לוקה.

יש לחפש צד זכות בדיני מלקות, כמו בדיני נפשות. בהמשך חוזר ר' שמעון על הדרשה דלעיל.

(דברים כה ב) "והיה אם בן הכות הרשע", פעמים לוקה פעמים אינו לוקה.

"והפילו השופט" - אין מלקים מעומד.

ראו מכות ג יג.

"והכהו" - מלקה שליש לפניו ושתי ידות מאחריו.

"לפניו" - שיהא לוקה ועיניו בו, ולא שיהא לוקה ועיניו בדבר אחר

המכה צריך להביט בלוקה ולהזהר ממכה המסכנת את חייו.

יכול יהא לוקה ומת? תלמוד לומר "כדי רשעתו", אין לוקה ומת

יכול יהא לוקה ומשלם? תלמוד לומר "כדי רשעתו", אין לוקה ומשלם.

בניגוד לדברי ר' מאיר, ראו מכות א ב, וכן תוספתא מכות ה יז.

(דברים כה ג) "ארבעים", יכול ארבעים שלימות?

ראו מכות ג י. דורש יכנו – על גופו, וראו מכות ג יב, לעניין הפשטת הבגדים.

תלמוד לומר (דברים כה ב-ג) "במספר ארבעים": מנין שהוא סוכם את הארבעים.
רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות. היכן הוא לוקה את היתירה? - בין כתיפיו.
"יכנו" - ולא על הקרקע. "יכנו" - ולא על כסותו.

"יכנו" - אין מלקים שנים כאחד.

דורש 'יכנו' ולא יכם; והשוו סנהדרין ו ד.

"לא יוסיף" - אם הוסיף עובר בלא תעשה

אם הוסיף מכה והלוקה לא מת – המכה חייב מלקות בעצמו.

אין לי אלא בזמן שמוסיף על המנין; על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מניין?
תלמוד לומר "פן יוסיף", מכל מקום.

"מכה רבה", אין לי אלא מכה רבה; מכה מועטת מנין? תלמוד לומר "על אלה"

המכות שאמדו אותו שיקבל אינן רבות מעבר לכוחו.

אם כן למה נאמר "מכה רבה" - מלמד שאין הראשונה מכה רבה.

"ונקלה אחיך לעיניך", מיכן אמרו: (מכות ג יד:) נתקלקל, בין ברעי בין במים - פטור

ר' יהודה מיקל בכבוד הגבר ואינו רואה הטלת שתן כבזיון לו.

רבי יהודה אומר: האיש ברעי והאשה במים.

דבר אחר: "ונקלה אחיך לעיניך", משלקה - הרי הוא אחיך

מיכן אמרו: כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו מיד כריתם.

ראו מכות ג טו. ר' חנינא בן גמליאל חוזר על עמדת ת"ק.

רבי חנניה בן גמליאל אומר: כל היום הכתוב קורא אותו רשע, שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע"
אבל משלקה - הכתוב קורא אותו אחיך, שנאמר "ונקלה אחיך".

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע,

ר' שמעון אינו מתיחס כאן לכפרה שבמלקות אלא לעונש הכרת עצמו, המוטל על הנטפל לעוברי עבירה – ועל שכרו של מי שנמנע מעבירת עריות, והשוו לדרשת ר' עקיבא במכות א ז, על מידת הטוב המרובה.
רבי ור' שמעון בנו מרחיבים את השכר הטוב לנמנעים מעבירות גזל ובכלל לנמנעים מעבירות. וראו מכות ג טו.

שנאמר (ויקרא יח כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם",
ואומר (ויקרא יח ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
והלא דברים קל וחומר: אם מדת פורענות, מועטת, הנטפל בעוברי עבירה הרי הוא עושה דינו כעוברי עבירה
הנטפל לעושי מצוה - על אחת כמה וכמה.
רבי שמעון ברבי אומר: הרי הוא אומר "רק חזק לבלתי אכל הדם"
מה הדם, שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר טוב
גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן
הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות

רבי אומר: הרי הוא אומר (תהלים טו א-ה) "ה' מי יגור באהליך... הולך תמים ופעל צדק...

הדרשה של רבי מבוססת על כך שזכויות הצדיק המפורטות בתהלים טו וביחזקאל יח טו-יז הן הימנעות מעבירות ולאו דווקא מעשי מצווה.

לא רגל על לשונו... נבזה בעיניו נמאס... כספו לא נתן בנשך"
ובמקום אחר הוא אומר (יחזקאל יח ה) "ואיש כי יהיה צדיק" וגו'
ובסוף הענין הוא אומר (יחזקאל יח יז) "צדיק הוא חיה יחיה, וכי מה עשה זה?
הא כל היושב ואינו עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה!

פיסקה רפז

על דברים כה ד

(דברים כה ד) "לא תחסם שור", אין לי אלא שור; מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור?

ראו ב"ק ה ז, "אחד שור ואחד כל בהמה ... לחסימה". לעניין חסימת האדם ראו ב"מ ז ו "קוצץ אדם",שרשאי הפועל לוותר על זכויות האכילה שלו בתמורה לשכר מוגדל.

תלמוד לומר "לא תחסום", מכל מקום. אם כן למה נאמר "שור"?
שור אי אתה חוסם; חוסם אתה את האדם.

"בדישו", אין לי אלא דיש; מנין לרבות שאר עבודות? תלמוד לומר "לא תחסם", מכל מקום

ראו תוספתא ב"מ ח ג. למחלוקת ר' יוסי בר' יהודה וחכמים ראו שם, וראו גם ב"מ ז ג, שהמחלוקת היא גם בזכויות הפועל האנושי.

אם כן למה נאמר "בדישו"?
מה דיש מיוחד, שגידולו מן הארץ, ותלוש מן הקרקע, בשעת גמר מלאכה, בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל
כך כל דבר שגידולו מן הארץ, ותלוש מן הקרקע, בשעת גמר מלאכה, בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל!
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה דיש מיוחד, דבר שהוא עושה בידיו וברגליו ובגופו
יצא העושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בגופו!

פיסקה רפח

על דברים כה ה

(דברים כה ה) "כי ישבו אחים" - פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו,

האח הצעיר לא ישב עם האח הראשון.

מיכן אמרו (יבמות ב א): שני אחים, ומת אחד מהם, ונולד להם אח,
ואחר כך יבם השני את אשת אחיו, ומת,
הראשונה אשת האח הראשון יוצאת משום "אשת אחיו שלא היה בעולמו", והשניה משום "צרתה".

"יחדו" - פרט לאחיו מאמו.

היבום הוא דווקא באחים מהאב, בניגוד לאיסורי עריות, שבהם גם אחים מהאם נחשבים אחים. דורש 'יחדיו' – בבית אחד; בית האב המשותף.

לפי שמצינו שיש אחים בתורה שעשה בהם אח מן האם כאח מן האב; יכול אף כאן?
תלמוד לומר "יחדו" - פרט לאחיו מאמו.

"ומת אחד מהם", אין לי אלא בזמן שהם שנים, ומת אחד מהם; מנין אפילו הם מרובים?

תלמוד לומר "ומת אחד מהם". מנין אפילו מתו כולם? תלמוד לומר "ומת... מהם".

בהמשך המשנה שם: "שעליה זיקת ייבום אחד, ולא שעליה זיקת שני ייבומין."
אלמנת הראשון היא גם בספק אלמנת השני, ולכן אינה יכולה להתיבם, כי אם תתיבם תהיה יבמה של שני האחים גם יחד, וכיוון שהיא חולצת – גם צרתה חולצת.

אם כן למה נאמר "אחד מהם"? - אשת אחד מתיבמת, ולא אשת שנים!
מיכן אמרו (יבמות ג ט): שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות, ומת אחד מהם
ועשה בה שני מאמר ומת - הרי אלו חולצות ולא מתיבמות.

"ובן אין לו", אין לי אלא בן. בן הבן, ובת הבן, ובן הבת, ובת הבת מנין?

ראו יבמות ב ה, שאפילו בן ממזר פוטר את אשת אביו מן היבום, אבל לא בן משפחה או מנכרית. כאן עוסקים בצאצאים שאינם בנים כפשטו.

תלמוד לומר "ובן אין לו", מכל מקום
אם כן למה נאמר "ובן אין לו"? - פרט לשיש לו מן השפחה ומן הנכרית.

"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", למה אני צריך?

בניגוד למקרה שיש על אשה זיקת שני יבמים, והיא חייבת לחלוץ דווקא, אם יש עליה רק זיקת יבם אחד – היא עשויה להתיבם.

לפי שאמרנו להלן לעיל אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים; יכול אף כאן?
תלמוד לומר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"! כיצד היא עושה? - או חולצת או מתיבמת.

הנותן גט ליבמתו - פסלה לעצמו ופסלה על ידי אחים.

ראו לעיל רע: גט פוסל את היבום, אבל אינו משחרר את היבמה ועדיין יש לחלוץ; וראו יבמות ה ב.

יכול יהא גט פוטרה? ודין הוא: ומה חליצה, שאינה פוטרת באשה - פוטרת ביבם
גט, שפוטר באשה, אינו דין שיפטור ביבם? תלמוד לומר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", אלא בחליצה!

העושה מאמר ביבמתו - קנאה לעצמו ופסלה על ידי אחים. יכול יהא גומר בה?

המאמר הוא כמעט כיבום, אבל עדיין היבם חייב לבוא על יבמתו; וראו בסוף המשנה שם.

תלמוד לומר "יבמה יבא עליה". ביאה גומרת בה, ואין מאמר גומר בה.

"יבמה יבא עליה" - בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון

ראו יבמות ו א.

ואפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת.

ולקח – "ולקחה", ויבם – "ויבמה", פרט לצרת כל העריות

דורש 'ולקחה' – ולא את האסורה לו, וכן 'ויבמה', ולא את האסורה לו: חמש עשרה הנשים, לא רק שאינן מתיבמות אלא הן פטורות גם מחליצה וכן הן פוטרות את צרותיהן מהחליצה ומהיבום.

מיכן אמרו (יבמות א א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום.

פיסקה רפט

על דברים כה ו-ז

(דברים כה ו) "והיה הבכור",

"הבכור" נדרש ככינוי ליבם ולא לבן, וראו יבמות ב ח.

יכול אם היה שמו יוסי יקרא שמו יוסי, היה שמו יוחנן יקרא שמו יוחנן?
תלמוד לומר "יקום על שם אחיו", מכל מקום
אם כן למה נאמר "והיה הבכור אשר תלד"? מלמד שמצוה בגדול ליבם.

"אשר תלד" - פרט לאיילונית, שאינה ראויה לילד.

ראו יבמות א א. איילונית אינה מתיבמת, וראו לקמן דין הסריס.

"יקום על שם אחיו" - ולא על שם אחי אביו.

השלמת הדרשה מתחילת הפיסקה.

"המת", לפי שאמרנו להלן לעיל, פיסקה רפח אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים,

אם האח השני כנס את היבמה ומת – השלישי מיבם אותה, אבל כאמור בפסקה רפח, אם הוא רק עשה בה מאמר – עליו לחלוץ לה ואינו יכול ליבם. דורש את כפילות 'המת' בפס' ה-ו, ששני אחים מתו.

מנין מת ראשון - ייבם שני, מת שני - ייבם שלישי? תלמוד לומר "המת", "המת" - ריבה.

"ולא ימחה שמו מישראל" - פרט לסריס, שכבר שמו מחוי.

ראו יבמות ח ה. כשם שאין ליבם איילונית אין ליבם אשתו של סריס.

(דברים כה ז) "ואם לא יחפץ האיש" - ולא שלא חפץ בה המקום;

אין ליבם עריות, ואף לא בעבירת לאו, ראו יבמות ב ג-ה. הדרשות על 'מיאן יבמי' ועל 'לא אבה יבמי' יחזרו בהמשך.

מוציא אני את העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ועדין לא אוציא עריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים
תלמוד לומר "מאן יבמי", ולא שמיאן בה המקום
מוציא אני את העריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים, ועדין לא אוציא את העריות שהן בלא תעשה
תלמוד לומר "לא אבה יבמי" - ולא שלא אבה בה המקום.

"לקחת את יבמתו", מה אני צריך? מפני שנאמר "והיה הבכור אשר תלד"

למרות אין מיבמים איילונית, כאמור לעיל – אין היבום תלוי בפריון. דורש את הכפילות של 'יבמתו' בפס' ז, בדומה לדרשה דלעיל על 'המת'.

יכול שאני מוציא עקרה וזקנה וקטנה, שאינן ראויות לילד? תלמוד לומר "יבמתו" "יבמתו" - ריבה.

"ועלתה יבמתו השערה", מצוה בבית דין שיהא בגבוה שבעיר, ושיהא בזקנים.

השוו יבמות יב א, 'ואפילו שלשתן הדיוטות', וראו דעות נוספות בעניין בית הדין בתוספתא יבמות יב ז.

"מאן יבמי" - ולא שמיאן בה המקום.

לעניין 'מיאן' ראו לעיל.
הסריס אינו מייבם, ראו יבמות ח ה.

"להקים לאחיו" - פרט לסריס, שאם רצה להקים - אינו יכול.

"שם", רבי יהודה אומר: נאמר כאן "שם" ונאמר להלן (בראשית מח ו) "שם"

היבום מתואר כאן לא רק כמיועד להקים זרע לאח המת אלא גם כירושת וגאולת נחלתו ושדהו, וראו רות ד ה.

מה שם האמור להלן – נחלה, אף שם האמור כאן - נחלה
ומה שם האמור כאן – זרע, אף שם האמור להלן - זרע.

"בישראל" - ולא בגרים.

אם הבכור נהרה לפני שהתגיירה אמו – אינם נחשבים אחים מהאב.

מיכן אתה אומר (יבמות יא ב): שני אחים גרים, שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה
פטורים מן החליצה ומן היבום
שנאמר "בישראל" - ולא בגרים.
"לא אבה יבמי" - ולא שלא אבה בה המקום.

פיסקה רצ

על דברים כה ח

(דברים כה ח) "וקראו לו זקני עירו" - מצוה בזקני עירו.

הדיינים מדברים ישירות עם הבעל, ולא באמצעות שליח. הם אינם בהכרח לוחצים עליו לייבם – אלא בהתחשב במצבו של היבם, ולעיתים העצה היא לחלוץ. וראו יבמות יב ו.

"ודברו אליו" - בהוגנת לו; שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה
אומרים לו כלך אצל כמותך, ולמה לך להכניס קטטה לביתך.

"ועמד ואמר" - מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה.

ראו לעיל פיסקה קצ. החולץ נחשב כנדון לפני בית הדין.

"לא חפצתי לקחתה" - ולא שלא חפץ בה המקום.

פיסקה רצא

על דברים כה ט-י
(דברים כה ט) "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וירקה בפניו" - רוק הנראה לעיני הזקנים,

מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים.

היבמה, היבם והזקנים נוכחים ביריקה. לעניין כמות הרוק ראו גם יבמות יב ו.

"וחלצה נעלו", אין לי אלא נעלו שלו; של אחרים מנין? תלמוד לומר "חלוץ הנעל", מכל מקום

הסנדל אינו חייב להיות שייך לחולץ, אבל צריך להיות מתאים לרגלו; לא גדול ולא קטן; וראו יבמות יב א-ב.

אם כן למה נאמר "וחלצה נעלו"? פרט לגדול, שאין יכול להלך בו
וקטן, שאין חופה את רוב רגלו; וסולייס, שאין לו עקב - שחליצתה פסולה.

"מעל רגלו", נאמר כאן רגלו ונאמר להלן (ויקרא יד יד) "רגלו".
מה רגלו האמור להלן – ימנית, אף רגלו האמור כאן - ימנית.

"מעל רגלו", מיכן אתה אומר: מן הארכובה ולמטה - חליצתה כשירה

ראו יבמות יב א. דורש 'מעל'.

מן הארכובה ולמעלה - חליצתה פסולה.

"וירקה בפניו", יכול בפניו ממש? תלמוד לומר "לעיני הזקנים", רוק הנראה לעיני הזקנים

כשם שאינה יורקת על עיני הזקנים ממש, כך גם אינה יורקת בפני היבם ממש, כדעת הצדוקים (ראו מגילת תענית ד) - אלא בנוכחותו.
לעניין חלקי הטקס המעכבים ראו יבמות יב ג.

מיכן אמרו: חלצה ורקקה ולא קראתה - חליצתה כשרה
קראתה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה.
חלצה וקראתה ולא רקקה - רבי אליעזר אומר: חליצתה פסולה, ורבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.

"וענתה ואמרה", נאמרה כאן ענייה ונאמרה להלן (דברים כז יד) "ענייה".

ראו סוטה ז ד. טקס החליצה מתיר את האשה לכל אדם, והוא קובע את דימוי הגבר "בישראל", ולכן נאמר בעברית.

מה ענייה האמורה להלן - בלשון הקדש, אף ענייה האמורה כאן - בלשון הקדש.

"ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"

החליצה היא סופית, ואסור לחולץ לחזור ולקחת את היבמה. דורש את לשון העתיד.

רבי אליעזר אומר אשר לא בנה ואשר לא עתיד לבנות.

"ככה יעשה", אמר רבי אליעזר: ככה יעשה - בדבר שמעשה מעכב

המשך המחלוקת בין ר' אליעזר לר' עקיבא האם הרקיקה מעכבת; וראו יבמות יב ג. כאן נוספה גם דעת ר' שמעון.

אמר לו רבי עקיבה: משם ראיה: "ככה יעשה לאיש" – דבר שמעשה באיש! והרקיקה היא מעשה האשה.
רבי שמעון אומר: חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת.

(דברים כה י) "ונקרא שמו בישראל", רבי ישמעאל אומר: חליצה בשכיבה ורקיקה כדי שכבת זרע.

ר' ישמעאל מסכים עם ר' שמעון, אבל מעיר שעל היבם לשכב בזמן החליצה. כמות הרוק היא כשכבת זרע, שהיא מה שהיבם מסרב לתת ליבמה; והשוו לתחילת הפיסקה 'רוק הנראה לעיני הזקנים'. ר' ישמעאל מעצב את הטקס כתחליף ליחסי אישות.

"ונקרא שמו בישראל", נאמר כאן בישראל ונאמר להלן (פס' ז) "בישראל"

בפסוק ז מדובר על היבם, וראו לעיל פיסקה רפט. וראו דעות נוספות בעניין בית הדין בתוספתא יבמות יב ז. יש למיתוג של חלוץ הנעל ערך לאומי ולכן דווקא בישראל נקרא שמו בכינוי גנאי.

מה בישראל האמור להלן, פרט לבית דין של גרים; אף "בישראל" האמור כאן, פרט לבית דין של גרים.

"בית חלוץ הנעל", מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים

ראו תוספתא יבמות יב יג.

רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל חלוץ הנעל"
אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון
ואמר לנו: ענו כולכם ואמרו "חלוץ הנעל חלוץ הנעל"

פיסקה רצב

על דברים כה יא

(דברים כה יא) "כי ינצו אנשים", אין שלום יוצא מתוך ניצות

ראו לעיל פיסקה רפו.

וכן הוא אומר (בראשית יג ז) "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט"
מי גרם ללוט שיפרוש מאותו צדיק? הוי אומר זו מריבה

וכן הוא אומר (דברים כה א) "כי יהיה ריב בין אנשים". מי גרם לזה ללקות? הוי אומר זו מריבה.

לדעת פילון מאלכסנדריה (החוקים המיוחדים, III) מדובר בהפקעת האשה מהתערבות במריבה של גברים, משום צניעות. הדרשות מפרשות את הפרשה כעוסקת בתשלומי בושת או בדין הרודף, ואינן מתיחסות למגדר.

"אנשים", אין לי אלא אנשים. איש עם אשה, אשה עם איש מנין? תלמוד לומר "יחדו" מכל מקום.

"איש ואחיו" - פרט לעבדים שאין להם אחוה.

מפרש את הפרשה כעוסקת בתשלומי בושת. ראו דעת ר' יהודה בב"ק ח ג, שאין לעבדים בושת; גם שליח בית דין שבייש פטור מתשלום, וראו לעיל פיסקה רפו, 'ונקלה אחיך לעיניך'.

"וקרבה אשת האחד" - ולא אשת שליח בית דין.

"להציל את אישה", רבי אומר: לפי שמצינו שיש מזיקים בתורה שנעשה בהם שאין מתכוין כמתכוין;

ראו ב"ק ח א. הדרשה טוענת שלתשלום בושת מספיק שהתכוון להזיק (ולהציל את היריב), ואין צורך דווקא שיתכוון לבייש.

יכול אף כאן? תלמוד לומר "והחזיקה במבושיו". מגיד שאינו חייב על הבשת עד שיתכוין.

"במבושיו", אין לי אלא מבושיו. מנין לרבות דבר שיש בו סכנה? תלמוד לומר "והחזיקה", מכל מקום

הדרשה מפרשת את הפרשה כעוסקת בדין רודף, ולא בתשלומי בושת; לשם כך היא מניחה שהאחיזה במבושים מסכנת את חיי הקרבן, ולכן מותר לו להציל את עצמו ע"י חיתוך כפה של האשה ממש, וראו גם בפיסקה רצג.

אם כן למה נאמר "מבושיו"? מה מבושיו מיוחד, שיש בו סכנת נפשות
והרי הוא (דברים כה יב) ב"וקצותה את כפה"
אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות - הרי הוא ב"וקצותה את כפה".

פיסקה רצג

על דברים כה יב

(דברים כה יב) "וקצתה את כפה", מלמד שאתה חייב להצילה בכפה

המשך מהפיסקה הקודמת, המפרשת את הפסוקים כעוסקים בדין רודף. לעניין הצלה במחיר של קציצת כף האשה ("ראשי איברים") ראו גם תוספתא סנהדרין יא ה.

מנין, אם אין אתה יכול להציל אותה בכפה, הצילה בנפשה? תלמוד לומר "לא תחס עינך"

רבי יהודה אומר: נאמר כאן "לא תחס עינך" ונאמר להלן (דברים יט כא) "לא תחס עינך"

ר' יהודה חוזר לפרשנות שמדובר בתשלום בשת, ולשם כך מפרש את הביטוי "וקצותה את כפה" שלא כפשטו, כתשלום כספי; וראו גם לעיל פיסקה קצ.

מה "לא תחס עינך" האמור להלן – ממון, אף "לא תחס עינך" האמור כאן – ממון.

פיסקה רצד

על דברים כה יג-טו

(דברים כה יג) "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן", יכול לא יעשה ליטרא, וחצי ליטרא, ורביע ליטרא?

מותר להחזיק משקולות בערכים שונים אם הן מסומנות כראוי, כך שלא יוכל לרמות בעזרתן.

תלמוד לומר "גדולה וקטנה": גדולה שהיא מכחשת את הקטנה
שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה

רבי עקיבה אומר: מנין שאין עושים סלע פחות משקל, ולא דינר פחות מטרפעיקא?

מטבע שערכה הנקוב הוא סלע, ונשחקה עד שמשקלה הוא שקל (חצי סלע) – מותר להשתמש בה בתנאי שעושה זאת לפי משקלה האמיתי; אבל אם נשחקה עוד יותר – אין להשתמש בה לתשלום כלל. וראו דברי ר' יהודה בתוספתא ב"מ ג י.

תלמוד לומר "לא יהיה לך"

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אם קיימת - הרי הוא ב"לא יהיה לך".

אם עברת על האיסור – לא יהיה לך כלום.

(דברים כה יד) "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה", יכול לא יעשה תרקב, וחצי תרקב, ורביע תרקב?

ראו לעיל בתחילת הפיסקה.

תלמוד לומר "גדולה וקטנה": גדולה שהיא מכחשת את הקטנה
שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.

רבי אליעזר אומר: מנין שלא יעשה אדם מדה בת ארבעת קבים, להיות מודד בה בתוך ביתו?

אין להשתמש במדה גדולה אפילו שלא למסחר, שמא יטעה.

תלמוד לומר "לא יהיה לך בביתך".

מנין שאין מעיינים במקום שמכריעים, ואין מכריעים במקום שמעיינים?

היו מנהגים שונים בשאלה האם מביאים את המאזנים לעיון (שוויון) או שמוסיפים מעט לטובת הקונה; אפילו אם המוכר מקטין את המחיר, אסור לו למחוק אם מנהג המקום הוא לגדוש וכו'. וראו גם ב"ב ה יא.

תלמוד לומר (דברים כה טו) "אבן שלימה".
יכול אפילו אמר 'הריני מעיין במקום שמכריעים, לפחות לו מן הדמים'
או 'להכריע במקום שמעיינים, להוסיף לו על הדמים'?
תלמוד לומר "וצדק יהיה לך".

מנין שלא יגדוש במקום שמוחקים, ולא ימחוק במקום שגודשים? תלמוד לומר "אבן שלימה"

כלל זהה לקודם במכירת סחורה יבשה לפי נפח. לעניין מכירת נוזלים לפי נפח ראו ב"ב ה ח.

יכול אם אמר 'הריני מוחק במקום שגודשים, על מנת לפחות לו מן הדמים' לשלם לסיטונאי פחות
או 'הריני גודש במקום שמוחקים, על מנת להוסיף לו על הדמים' להגדיל את המחיר לקונה. - שאין שומעים לו?
תלמוד לומר "וצדק יהיה לך".

"יהיה לך" - מנה אגרנמוס פקח שוק על כך,
מיכן אמרו (ב"ב ה י-יא) הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום
ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש... מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה וכו'.

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל מו יא) "איפה לפר ואיפה לאיל ואיפה לכבש"

אחת הסתירות לכאורה בין הלכות הנסכים שבספר יחזקאל לבין ההלכות שבתורה, וראו שבת יג ב. דורש 'בביתך' למעט: במקדש היו איפה גדולה ואיפה קטנה, כי כך כינו את כל מידות הנפח; אבל מחוץ לו יש להקפיד לכנות כל מידה בכינוי המדויק.

וכי מדת פרים ואילים וכבשים אחת היא?
והלא כבר נאמר (במדבר כט ג) "שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש"?
אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה 'איפה'.

פיסקה רצה

על דברים כה טו-טז
(דברים כה טו) "למען יאריכון ימיך", זו אחת ממצות שבתורה שמתן שכרה בצדה

והלא דברים קל וחומר: ומה גרוגרת, שאינה אלא אחד ממאה באיסר - נתנה תורה אריכות ימים עליה,

האונאה במכירה וקניה היא אפילו על גרוגרת אחת, שערכה הכספי זניח.

שאר מצות, שיש בהן חסרון כיס - על אחת כמה וכמה.

(דברים כה טז) "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה", יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולם?

תלמוד לומר "כל עושה אלה", אפילו אחת מהם.

דורש 'כל עושה' ולא 'עושה כל'.

"כל עושה עול" מיכן אמרו (תוספתא ב"מ ג טו) אין מערבים פירות בפירות, ואפילו חדשים בישנים
ואפילו סאה בדינר וסאה יפה דינר וטריסית - לא יערבם וימכרם סאה בדינר.

"כל עושה עול", קרוי חמשה שמות: חרם תועבה משוקץ שנאוי עול

ראו לעיל פיסקה קמח ופיסקה רכו. במקומות הנ"ל נקשר המאמר לע"ז וכאן הוא מצוה שבין אדם לחברו.

פיסקה רצו

על דברים כה יז-יט

(דברים כה יז) "זכור" - בפה, "אל תשכח" - בלב

המצווה היא לזכור גם בפה, ע"י קריאת הפסוקים.

וכן הוא אומר (שמות טו יד) "שמעו עמים ירגזון".

"בדרך" - בשעת טירופכם. "בצאתכם ממצרים" - בשעת גאולתכם.

מבחינת ישראל מדובר בשעת טירוף, ואילו מבחינה אוביקטיבית היתה זאת שעת הגאולה; וראו גם לעיל פיסקה רנ

(דברים כה יח) "אשר קרך", אין קרך אלא שנזדמן לך.

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מלמד שלא היה הורג בהם

השוו מכילתא עמלק א א, שם מתואר עמלק כמי שנכנס תחת כנפי הענן וגנב נפשות מישראל.

אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום, ונחשלו מתחת כנפי הענן.

"ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים", במדה שמדדת בה מדדו לך

הביטוי 'ולא ירא אלוהים' יכול להתפרש על ישראל ('ואתה') או על עמלק. הדרשה קוראת אותו על שניהם! - כלומר הן ישראל הן עמלק חטאו ונענשו.
וראו גם מכילתא עמלק א א.

מה אתה עיף ויגע ולא ירא אלהים - אף הוא עיף ויגע ולא ירא אלהים.

(דברים כה יט) "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב", שלא תאגד עליך אגודה.

מלחמת הנקם בעמלק נדחית לזמן שבו אין חשש שיבואו עמים אחרים ויתאגדו עמו נגד ישראל. וראו גם שמואל א יד יז-יח.

"בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה". מה שתירש תכבש.

"תמחה את זכר עמלק", ולהלן הוא אומר (שמות יז יד) "כי מחה אמחה את זכר עמלק"

הדרשה מציגה את הסתירה בין דברים כה יט לבין שמות יז יד בשאלה מי ימחה את עמלק, וראו גם מכילתא עמלק א ב, מחלוקת בין ר' יהושע לר' אלעזר המודעי. הפיתרון כאן הוא שהמחייה היתה באחריות ישראל, אבל עברה לאחריותו של הקב"ה כאשר שלחו הרומאים, המזוהים עם עמלק, את ידיהם במקדש שהוא כסא ה'.
כך פוטרת הדרשה את ישראל מהחובה להלחם נגד רומי, במיוחד לאחר כשלון המרידות בהם. וראו פסדר"כ זכור טו.

ואומר (שמות יז טז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"