ביאור:משנה יבמות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
----
מסכת יבמות, הראשונה והגדולה בסדר נשים, עוסקת באיסורי העריות, שהם מהאיסורים החמורים בתורה, והנמנים עם איסורי שפיכות דמים ועבודה זרה. מול איסור העריות עומדת מצוות היבום, שנראית במבט ראשון כסתירה שלו: אחת העריות החמורות היא אשת האח, ואם האח נפטר בלי בנים זקוקה אשתו ליבום של גיסה, שעד המוות היתה אסורה לו!
הסתירה הזאת הקשורה למצוות היבום, דומה לסתירות לכאורה נוספות בתורה, שאינן מאפשרות לשומרי ההלכה להתרחק מאד מהחטא, אלא דורשת מהם להיות קרובים אליו בלי לעבור עליו. דוגמאות נוספות הן הציצית, היוצאת מהכלל של איסורי שעטנז; עבודת המקדש בשבת, המחוייבת למרות שמחוץ לו אסור לעשות כמותה; מצוות הריגת הנדונים למוות, הדומה לרצח שהוא אסור, ועוד. וראו מכילתא בחודש ז, על שמות כ ח, שם נמנו מצוות הנראות סותרות. היא נובעת מהיחס המורכב בתורה לעניין המין בכלל, שהוא מצד אחד חיוני כדי להמשיך ולקיים את העולם – ומצד אחר שלילי, שהרי ניתן לראות ביצר המין החזק גורם המסכן את מסגרות החברה.
כשם שאין ההלכה מקבלת התנזרות מוחלטת ממין – כך גם אין בה התנגדות מוחלטת ליחסי מין בין קרובים. מי לנו קרוב מאיש ואשתו, שעליהם מוטלת מצווה לקיים יחסי מין! – וכבר אמר יהודה עמיחי (פתוח סגור פתוח, עמ' 97):
- האחרים, לפעמים, טוענים זה נגד זה:
- "אתה רק משתמש בי", "את רק משתמשת בי",
- "אתה מנצל אותי", "את מנצלת אותי"
- אבל האוהבים אומרים את אותם הדברים בלהט ובשמחה:
- אני רוצֶה, נצלי אותי, אני רוצָה, נצל אותי
- עד תֹם
בשיר הזה מצביע עמיחי על הדמיון הרב בין מעשי האהבה לבין מעשי ניצול מיני. ההבדל הוא בעיקר בכוונה, וברצון המשותף, ולא בגוף המעשה.
בעניין זה דומים יחסי המשפחה לדיני הטומאה והטהרה, שגם בהם דגלו חז"ל באי התנזרות מהטומאה ובקרבה בינה לבין הטהרה.
זרמים אחרים, שוב כמו במקרה של הטומאה, ניסו להבחין בין המצווה לבין האיסורים. לדוגמא: השומרונים טענו שמצוות היבום חלה רק על ארוסת האח ולא על אשתו, והם מוסיפים וטוענים שאין איסור עריות בארוסת האח כלל, אלא רק באשתו. חז"ל אינם מסכימים עימם בשני עניינים אלו. קהילת ביתא ישראל סברה שמצוות היבום מתמצית בהולדת ילד אחד, ואחריה אסור היבם לבוא שוב על היבמה, וראו בראשית לח כו - ולכן נמנעו מיבום.
ראו רות ד ה, שם קושר בועז בין גאולת השדה לבין היבום של רות. ענייני הירושה וגאולת השדה אינם נדונים במסכת יבמות, אלא במסכתות כתובות ח ו-ח, בבא בתרא פרק ט, אבל ראו ספרי דברים רפט, שם חוזרים וקושרים בין הסוגיות, וראו גם בתוספתא המוזכרת לקמן.
גם בין חז"ל היו שנרתעו מן היבום, וראו תוספתא ו, י, הטוענת שמי שבא על יבימתו לשם נוי או נכסים - רואים אותו כאילו בא על הערווה. אבל אין הלכה זו מופיעה במשנה, וכנראה לא היתה מקובלת על רוב חז"ל. בימינו היא הפכה לדעה המרכזית ולכן אין מייבמים אלא חולצים.
בעניין העריות אין המסכת מבחינה בין ביאה במסגרת כלשהי לבין ביאה סתם, וענייני המשפחה מופיעים בה רק במידה שהם מובילים לענייני עריות. בכך מפגינה המסכת ניתוק בין שאלת הנישואין לבין שאלת העריות.
פרק א מציג את הסתירה בין מצוות היבום לאיסור העריות, ומדגיש את הגבלת ההיתר לאשת האח בלבד, ולא לשאר העריות. הוא מוסיף ומביא מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: שיטת בית הלל היא שאם היבמה אסורה מדיני עריות – גם צרותיה משוחררות מהיבום, ואינן צריכות אפילו חליצה. כך קושר הפרק בין המורכבות בעניין היבום לבין מורכבות ביחסים בין חכמים: בשני המקרים מצליחים חכמים לשמור על האיזון במאמצים מרובים.
פרק ב ממשיך לפרט את הסתירה הזו, ומציג גם יוצא מהכלל נוסף למצוות היבום – אשת אחיו שלא היה בעולמו. בהמשך הוא מציג עוד מקרים שבהם אין ליבם מדברי חכמים. הוא מציג גם מקרים שבהם בדיעבד יש נישואין ומקרים שבהם אסרו חכמים לשאת אשה מסוימת.
פרק ג עוסק באיסור דומה לאיסור אשת האח – איסור אחות האשה בחייה. העיסוק כאן ובמקומות אחרים במסכת נראה כעיסוק מיכני ומתמטי, ולא מציאותי במיוחד. הוא נועד לברר את החומרה של האיסורים, וקשה להאמין שנבע ממצבים ריאליים.
פרק ד עוסק בשאלת ההעדפה של היבום או החליצה במקרים מסוימים, ומציג שיקולים לכאן ולכאן.
פרק ה מציג פתרונות לטעויות שהתרחשו בסדר היבום, עקב אי ידיעה או מסיבות אחרות.
פרק ו מציג את העריות לעומת מצוות קיום יחסי המין, ומדגיש את הקירבה בין האיסור למצווה במקרים אלו.
פרק ז עוסק בנגזר מהנישואין, ומציג את אכילת התרומה כזכות המוקנית לבני משפחת הכהן, כל זמן שההשתייכות למשפחה עצמה היא חוקית.
פרק ח מציג את שולי החברה היהודית – הערל, הסריס, הטומטום והאנדרוגינוס, העמוני והמואבי וכו' – ואימתי הם יכולים להינשא ולבוא בקהל.
פרק ט מסכם את האמור עד כאן בצורת טטראדרמות (חלוקה לארבע קבוצות).
פרק י עוסק בנישואי טעות ובנישואי ספק, ופרק יא עוסק בבעיות זהות שנגרמו מהנישואין הנ"ל או ממצבים אחרים.
פרק יב מתאר את מצוות החליצה המתבצעת לפי פשט המקרא רק בדלית ברירה, אבל חז"ל מחייבים אותה כברירה ראשונה במקרים מסוימים.
פרקים יג – יד עוסקים בנישואין של חרש שוטה וקטן, ומציגים את המיוחד בהם: פרק יג עוסק בנישואי הקטנים והחירשת, ופרק יד ממשיך לענייני נישואי החרש והחרשת, לדרך שבה מתירים חז"ל לערוך אותם ולשאלות היבום העולות מהם.
פרקים טו – טז עוסקים בעדויות של אשה המתקבלות לענייני הנישואין והמתירות לאשה להינשא. ברקע להם עומד האסון ההמוני שנגרם בגלל כשלון מרד בר כוכבא, והצורך הדחוף לפתור בעיות אישות רבות. האמון שנותן ר' עקיבא בעדות אשה מהמעמד הנמוך מדגים את שיקול הדעת שלו, שאינו מודד אדם לפי מוצאו אלא לפי אמינותו.
מורכבות איסורי עריות ומורכבות היחסים בין חכמים
עריכהחטיבה I: עריות וצרותיהן
עריכה|
הפרקים הראשונים במסכת מסודרים במתכונת של כלל ופירושו: משנה ב, וכן משנה א בפרק ב מבארות את משנה א. סדר חמש עשרה הנשים כאן הוא לפי מידת הקרבה, ואילו בתחילת כריתות הוא לפי חומרת העבירה. לגבי הביטוי "עד סוף העולם" השוו סנהדרין ד ה: כשם שהגורם להריגת אדם גרם גם להריגת זרעו - כך היבום מציל את זרעו של הנפטר. הממאנת והאילונית - התבטלו נישואיהן, והן הקצנה של המגורשת; וראו ספרי דברים רפט. בסוף המשנה מופיעה הערה, שכמובן לא יתכן שאשה שילדה תהיה איילונית או שמיאנה, שהרי ההגדרה של הנ"ל אינה מאפשרת שיהיו להן ילדים. ההערה הזאת מובנת מאליה, והיא מדגימה את הפער בין החשבון התיאורטי לבין המציאות. |
(א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן
- מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם.
- ואלו הן: בתו, ובת בתו, ובת בנו,
- בת אשתו, ובת בנה, ובת בתה, חמותו ואם חמותו, ואם חמיו,
- אחותו מאמו, ואחות אמו, ואחות אשתו,
- ואשת אחיו מאמו שאחר כך נישאה לאחיו מאביו, והתאלמנה בלי בנים ממנו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו,
הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן
- מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם.
וכולן, אם מתו, או מאנו, לקיים את הנישואין או נתגרשו, או שנמצאו אילוניות עקרות
- צרותיהן מותרות.
ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו - "שנמצאו אילוניות", או "שמאנו":
|
הפטור מהיבום הוא גם בגלל איסור: לדעת בית הלל אין לאדם רשות לשאת את צרת הערווה שלו, לא רק בדרך של יבום אלא גם בנישואין רגילים. לכן פוטרים את הצרה שהיתה נשואה לאחיו גם מהחליצה, וכן את צרת צרתה שהיתה נשואה לאחיו השני, כי מדובר לדעתם בצרת עריות מאחיו. אבל אם מתה הערווה - או מיאנה, התגרשה או שנמצאה אילונית - לפני מות האח - מותר לשאת את הצרה. בסיום המשנה מובאת השלמה לכללים שבמשנה א: כיוון שהמיאון אפשרי רק בנישואי או אירוסי קטנה (ראו לקמן יג, א-ב), הרי שאם הערווה התארסה או נישאה בעודה קטנה, למרות שלא מיאנה - אין היא פוטרת את צרתה לחלוטין, ולכן חייבת הצרה לעבור חליצה. התוספתא א, א מעירה שהוא הדין גם אם מיאנה לאחר מות בעלה. |
(ב) כיצד "פוטרות צרותיהן"?
- היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו,
- ולו אשה אחרת, ומת בלי בנים מאחת מהן
- כשם שבתו פטורה - כך צרתה פטורה.
- הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, ולו אשה אחרת, ומת
- כשם שצרת בתו פטורה - כך צרת צרתה פטורה, אפילו הן מאה. וזה שאמרו במשנה א "עד סוף העולם"
כיצד "אם מתו... - צרותיהן מותרות"?
- היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו לאח אשה אחרת
- מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו - צרתה מותרת.
וכל היכולה למאן, ולא מאנה - צרתה חולצת, ולא מתיבמת:
|
שש עריות אלו אינן יכולות להינשא לאחיו, אלא רק לאחרים. וראו תוספתא א, ב, "שאין צרות אלא מאח". |
(ג) שש עריות חמורות מאלו, מפני שנשואות לאחרים - צרותיהן מותרות.
- אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו
- ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו:
חטיבה II: סובלנות וחיים בצל המחלוקת
עריכה|
ראו עדויות ד, ח. בית שמאי חולקים על איסור הצרות, כי הם רואים בקידושין גם קדושה המבחינה בין יחסי החתן ליחסיו עם כל אחת מנשותיו וראו גם גיטין ט י, שמאותה סיבה הם אינם מאפשרים גירושין חופשיים; ולכן מחייבים את כל הצרות שאינן עריות ביבום או בחליצה. בית הלל מדגישים את האחווה בין הצרות, ולכן פוטרים את כולן אם אחת מהן אסורה להתיבם. כתוצאה מכך, לבית שמאי אם חלצו - הן אסורות להינשא לכהן, ואם התייבמו, ואחר כך התאלמנו - מותרות להינשא לכהן. בדרך זו מתרחבת המחלוקת על הצרות, והשלכותיה מגיעות גם לשאלת ממזרות וכן לשאלת כשרות ילדיו של הכהן, וראו תוספתא א, ג, לפירוט הבעיות האפשריות. שם מציעים גם פתרון מעשי, לתקן שתמיד יחלצו - אבל מוסיפים שנטרפה השעה ולא תקנו כך, ושמא מדובר על פריצת המרד, שלא אפשרה לתקן תקנות כאלה. סיום המשנה עוסק במחלוקות בעניני טומאה וטהרה, המופיעות גם הן במסכת עדויות שם. המסר של הסובלנות הועבר ממסכת עדויות לכאן, עקב חשיבותו. |
(ד) בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים.
- חלצו - בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירים.
- נתיבמו - בית שמאי מכשירים, ובית הלל פוסלין.
אף על פי שאלו [אוסרין ואלו מתירין, אלו] פוסלין ואלו מכשירין
- לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין
- לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו: