ביאור:משנה יבמות פרק טז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

מסכת יבמות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

----

עדות המתירה אשה להינשא

חטיבה I: החשש מהצורך ביבום

"יצאה מלאה" - לשון מקרא, ראו רות א כא.

נעמי היתה חמותה של רות, ואמרה לה ולערפה שלא יחששו שמא תלד בן נוסף שייבם אותן.

(א) האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה "מת בעליך"

לא תנשא ולא תתיבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.

היתה לה חמות שיצאה למדינת הים - אינה חוששת. שמא החמות ילדה בן שאמור לייבם אותה

יצתה החמות מלאה מעוברת - חוששת.

רבי יהושע אומר: אינה חוששת:

ראו לעיל טו, ד, שאין היבמה נאמנת להתיר את יבימתה.

וראו תוספתא יד, ו, העוסקת במקרה שלבעלת העדים יש בנים ולצרתה אין.

(ב) שתי יבמות, נשים הנשואות לשני אחים זו אומרת "מת בעלי" וזו אומרת "מת בעלי"

זו אסורה - מפני בעלה של זו, וזו אסורה - מפני בעלה של זו.

לזו עדים ולזו אין עדים

את שיש לה עדים - אסורה, כי אין לה עדים על מות היבם. ואת שאין לה עדים - מותרת. כי על מות בעלה נאמנה, ועל מות היבם יש עדים.

לזו בנים ולזו אין בנים

את שיש לה בנים - מותרת, כי אינה זקוקה ליבם ואת שאין לה בנים - אסורה.

לדעת ת"ק, אם התיבמו לאח שלישי, שיכול ליבם אותן - ראו לעיל טו, א - ומת היבם - חוזרות למצב העגינות שבתחילת המשנה. לדעת ר' אלעזר יכולות להתיר עצמן בדרך זו.

נתיבמו ומתו היבמין - אסורות להנשא.

רבי אלעזר אומר, הואיל והותרו ליבמין - הותרו לכל אדם:

חטיבה II: חומרות בעדות על המוות

(ג) אין מעידין, אלא על פרצוף פנים עם החוטם -

בתוספתא יד, ז, קובע ר' אליעזר בן מהבאי שמעידים על השומא.

אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.

אין מעידין אלא עד שלושה ימים. ממותו, שניתן להכיר את הגופה

ואפילו ראוהו מגויד, וצלוב, והחיה אוכלת בו כמו בנבלה -

אין מעידין אלא עד שתצא נפשו.

רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין:

בתוספתא יד, ח נראה שמשנתנו היא כר' מאיר וכמעשה שמביא ר' עקיבא. דעת חכמים שם שבמים שאין להם סוף אשתו מותרת.

ושם בהלכה ט אומרים על דברי ר' מאיר על מי שעלה מהבור הגדול "אין מזכירים מעשי ניסים".

(ד) נפל למים - בין שיש להן סוף, בין שאין להן סוף שאין לראות מגדה אחת את הגדה השניה - אשתו אסורה.

אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלושה ימים.

חטיבה III: הקלות בקבלת עדות על מוות

המעשה שמביא ר' יוסי סותר את דברי ת"ק ואת המעשה שמביא ר' מאיר.

המעשה מעסיא מבוסס על ההנחה שאדם שרגלו נקטעה מעל הארכובה (הברך) - אינו בחיים, בהתאם לחולין ד, ו. הארכובה היא מקום הגבול של החליצה (ראו לעיל יב, א,) והיא גם המעידה על מות הבעל.

אמר רבי יוסי: מעשה בסומא שירד לטבול במערה

וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם

והשיאו נשותיהם.

ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלה בידם אלא רגלו

אמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה - תנשא, מן הארכובה ולמטה - לא תנשא:

המשנה סותרת במידה מסוימת את משנה ג-ד, שדרשו קריטריונים של וודאות למוות של הבעל.

ראו לקמן במשנה ז, שרבן גמליאל מתאר את ירידת הדרישות לעדות המיועדת להשיא אשה, ומונה שם "עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה", בניגוד לרגיל, ראו סנהדרין ד, ה.

הנשים והילדים אינם מתכוונים להעיד, ובכל זאת מקבלים את דבריהם ומתירים את האשה. אבל גוי, לדעת ר' יהודה בן בבא, חשוד שמשקר בכוונה, ולכן דווקא אם התכוון להעיד לא מקבלים את עדותו. וראו תוספתא יד, י, כדבריו.

(ה) אפילו שמע מן הנשים אומרות "מת איש פלוני" - דיו.

רבי יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות אומרים

"הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני"

בין שהוא מתכוון ובין שאינו מתכוון.

רבי יהודה בן בבא אומר: בישראל - עד שיהא מתכוון.

ובגוי - אם היה מתכוון - אין עדותו עדות:

ראו תוספתא נזיר א, א, שבית שמאי חולקים וקובעים שאין מעידים על בת קול.

לבית הלל לפנינו המשך המגמה של משנה ה, להקל בעדות המיועדת להתיר אשה.

וראו סוטה ו, א, שם מקבל ר' אליעזר עדות של עוף הפורח כדי למנוע את הסוטה מלשתות. אבל במשנה ז הוא אינו מקבל עדות של עד אחד על מוות!

(ו) מעידין לאור הנר ולאור הלבנה שראו את המת לא באור היום, ומשיאין על פי בת קול: כדלהלן

מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר

"איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת"

הלכו ולא מצאו שם אדם - והשיאו את אשתו!

ושוב מעשה בצלמון, באחד שאמר,

"אני איש פלוני בן איש פלוני

נשכני נחש, והרי אני מת".

והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו: כי הזדהה לפני מותו.

בימי ר' עקיבא היה ר' יהודה בן בבא יחיד בדעתו (וראו עדויות ו, א,) אבל בעקבות דברי ר' נחמיה הצטרף אליו רבן גמליאל, ובדור הבא - אולי בעקבות מרד בר כוכבא - גם ר' יהודה ור' יוסי. וראו תוספתא יד, י, על הרוגי ביתר.

גם דברי ר' נחמיה מבוססים על שעת המשבר של מרד החורבן.

הנימוק "שהמדינה משובשת בגייסות" מסביר גם מדוע ר' נחמיה אינו עולה להעיד בארץ, וגם מדוע מקבלים עד אחד להתיר אשה.

רבן גמליאל מרחיב את העדות של ר' יהודה בן בבא, ומקבל גם הקלות נוספות, אבל ר' עקיבא עצמו נאמן לרבותיו ר' אליעזר ור' יהושע, ואינו מוכן להקל עד כדי כך, אלא אם לעדות מצטרפות ראיות נסיבתיות.

בסיפור הפונדקית, לדעת ר' עקיבא, הפונדקית עולה בנאמנותה על כוהנת. המדד אינו המוצא, אלא הנאמנות. "נאמנות" כאן היא גם במובן של האמון שנתנו בה כשהשאירו אצלה את החבר החולה, כמו בכתובות ו, ז, שם "נאמן" הוא מי שזוכה לאמון. ר' עקיבא מאמין לעדות הפונדקית כי נתנו בה אמון, ואף מעריך אותה על שקברה את החבר המת.

וראו דברי ר' יהודה בספרי דברים קפח: 'קם הוא באשה להשיאה'.

(ז) אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי

אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד

אלא רבי יהודה בן בבא. ונומתי לו: כן הדברים.

אמר לי: אמור להם משמי, אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות

מקובלני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד.

וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל,

שמח לדברי, ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא.

מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל, שנהרגו הרוגים בתל ארזא

והשיא רבן גמליאל [הזקן] נשותיהם על פי עד אחד

[והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד].

והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.

רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד.

רבי עקיבא אומר: לא על פי אשה, [ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה], ולא על פי קרובים.

אמרו לו: מעשה בבני לוי שהלכו לצער עיר התמרים

וחלה אחד מהם בדרך, והביאוהו בפונדק

ובחזרתם אמרו לפונדקית "איה חברנו?"

אמרה להם "מת וקברתיו" - והשיאו את אשתו.

אמרו לו: ולא תהא כוהנת כפונדקית?!

אמר להם: לכשתהא פונדקית - נאמנת!

הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו, וספר תורה שהיה בידו!