ביאור:משנה יבמות פרק טו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
----
עדות האשה ונאמנותה
עריכהחטיבה I: נאמנות האשה להעיד על מות בעלה
עריכה|
הנושא של נאמנות האדם על מצבו האישי ימשך בכתובות פרקים א-ב. הנאמנות של האשה תלויה בשלום ביניהם ובעולם, כי אם מלחמה בעולם - חושדים שמא אמרה שמת מתוך אומדן. אם קטטה ביניהם - חושדים שמא רוצה לאסור עצמה עליו, אפילו במחיר שתואר לעיל, י, א. |
(א) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה ושלום בעולם,
- ובאתה ואמרה "מת בעלי" - תנשא, "מת בעלי" בלא בנים - תתיבם.
- שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה ושלום בעולם,
- ובאתה ואמרה "מת בעלי" - אינה נאמנת.
רבי יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת
- אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין.
- אמרו לו: אחת זו ואחת זו בין אם בוכה בין אם לא - תנשא:
(ב) בית הלל אומרים: לא שמענו שהאשה נאמנה אלא בבאה מן הקציר. שכך היה מעשה
|
בית שמאי טוענים שהמעשה אינו מצמצם את הדין, אלא ניתן להסיק ממנו גם למקרים דומים. המעשה בקציר דומה למסופר במלכים ב ד יח - כ. אמנם שם מת הילד, ולא בעלה, אבל גם שם ראינו שהמעשה הביא לעצמאות של האשה מבעלה. |
אמרו להן בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים
- ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה.
- לא דברו חכמים בקציר - אלא בהווה. במקרה שכיח
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי:
|
פרק נוסף בויכוח בין בית הלל לבית שמאי: כאן מוכיחים בית שמאי שגם לענייני ממון מאמינים לאשה לפחות לגבי כתובתה. בית הלל טוענים שאין האשה נאמנת להתיר לאחי המת לרשת את נכסיו, אבל הם מודים שהיא נאמנה לעניין הכתובה שלה. ההוכחה של בית שמאי מבוססת על מדרש של נוסח הכתובה, והשוו כתובות ד, ו. |
(ג) בית שמאי אומרים: תנשא ותטול כתובתה. על סמך עדותה שמת בעלה
בית הלל אומרים: תנשא, ולא תטול כתובתה.
אמרו להן בית שמאי: התרתם ערוה חמורה, לא תתירו את הממון הקל?
אמרו להן בית הלל: מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה!
אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובתה נלמוד
- שהוא כותב לה ש"אם תנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליכי".
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
חטיבה II: נאמנות אשה על מוות
עריכה|
להבאת גט כשר כל אדם, ואילו לעדות על מוות כשר כל אדם חוץ מאלו (ראו גיטין ב, ז), כי בגט יש גם כתב. עד אחד מספיק להתיר לה להנשא, אבל אם יש עד המעיד ההפך - אינה נישאת (משנה ה), ואם נישאה - אינה יוצאת, וראו תוספתא יד, ב. עדות של שני עדים מחייבת אותה לצאת מבעלה השני, או מתירה לה להינשא - אפילו מול עדות של אחד. וראו לעיל י, ב, לתפקיד בית הדין במקרה כזה. השוו סוטה ו: עדות הפוטרת את האשה מלשתות - מתירה לה להנשא! |
(ד) הכל נאמנים להעידה, חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה.
- מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח.
עד אומר "מת", ונשאת, ובא אחר ואמר "לא מת" - הרי זו לא תצא.
עד אומר "מת" ושנים אומרים "לא מת", אף על פי שנשאת - תצא.
שנים אומרים "מת" ועד אומר "לא מת", אף על פי שלא נשאת - תנשא:
|
בתוספתא (יד, ה) חולק ר' אליעזר, ומכשיר את עדות הצרה, כי בעדות זו היא מעידה גם על עצמה. יתכן שכך סוברים גם בית שמאי, המקבלים את עדות האשה לכל דבר. הסיפא של משנה זו היא המשך הסיפא של משנה ד, אבל כאן העדויות סותרות והאשה אינה נישאת. וראו סוטה ו, שעדות סותרת כזו גם אינה פוטרת את הסוטה מלשתות. |
(ה) אחת אומרת "מת" ואחת צרתה אומרת "לא מת"
- זו שאומרת "מת" - תנשא ותטול כתובתה, לפי משניות ב-ג
- וזו שאומרת "לא מת" - לא תנשא, ולא תטול כתובתה. לפי משנה ד
אחת אומרת "מת" ואחת אומרת "נהרג"
- רבי מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו - הרי אלו לא ינשאו.
- רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים - ינשאו.
עד אומר "מת" ועד אומר "לא מת"
- אשה אומרת "מת" ואשה אומרת "לא מת" - הרי זו לא תנשא:
חטיבה III: ר' עקיבא - ספקות ואחריות
עריכה(ו) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים,
|
לגבי ר' טרפון - ראו גיטין ג, ג. ר' עקיבא אינו מוכן להתעלם לגמרי מעדות האשה, אלא מטיל ספק בחיי הבעל. לכן הצרה מצד אחד אינה נישאת - ומצד שני אסורה לאכול תרומה, כמו במקרה שבעלה יצא ליהרג, שם משנה ד. |
- ובאה ואמרה "מת בעלי" - תנשא ותטל כתובתה, וצרתה אסורה.
- היתה צרתה בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון.
- רבי עקיבא אומר: אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה
- עד שתהא אסורה לינשא, ואסורה מלאכול בתרומה:
|
כשם שחמותה אינה מעידה לה, כאמור במשנה ד - כך היא אינה מעידה לחמותה, אפילו אם טענה שבעלה מת קודם ובשעת מות חמיה לא היתה כלתה של החמות לשעבר. ר' עקיבא לשיטתו במשנה ו. אם קידש אחת מחמש נשים - כולן ספק מקודשות. יכול לקדש ולשאת כל אחת מהן, ולגרש את השאר. ר' טרפון סובר שמספיק לשלם כתובה אחת, כי המוציאה ממנו עליה הראיה. ר' עקיבא חושש במצב כזה לעבירה, כי האחריות לתשלום הכתובה מוטלת על הבעל ואינה כתביעה רגילה. וראו גם לעיל ב, ו - שם אינו יכול לשאת אחת מהן. וראו תוספתא יד, ג, שרשב"א מסייג את דברי ר' עקיבא למקרה שבעל אחת מהחמש. לעניין הגזלן השוו ב"ק י, ז, כר' טרפון. המקרה של הגוזל מחמישה דומה למי שקידש אחת מחמש נשים. המספר חמש הוא מספר הריבוי הרגיל במשנה. |
(ז) אמרה "מת בעלי ואחר כך מת חמי" - תנשא ותטול כתובתה, וחמותה אסורה.
- היתה בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון.
- רבי עקיבא אומר, אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה
- עד שתהא אסורה לינשא, ואסורה לאכול בתרומה.
קדש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו קדש, כל אחת אומרת "אותי קדש"
- נותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה ביניהן ומסתלק, דברי רבי טרפון.
- רבי עקיבא אומר, אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה,
- עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת.
גזל אחד מחמישה, ואין יודע מאיזה גזל, כל אחד אומר "אותי גזל"
- מניח גזלה ביניהן ומסתלק, דברי רבי טרפון.
- רבי עקיבא אומר: אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה
- עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד:
חטיבה IV: נאמנות האשה לענייני ייבום
עריכה|
כיוון שהיה לה בן - אינה נאמנת להתיבם על פי עדותה, אלא לחלוץ. |
(ח) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם,
- ובאה ואמרה "מת בעלי ואחר כך מת בני" - נאמנת.
- "מת בני ואחר כך מת בעלי" - אינה נאמנת, וחוששים לדבריה
- וחולצת, ולא מתיבמת:
|
כיוון שכשיצאה היתה בלי בן - נאמנה להתיבם, כי "הפה שאסר (להתיבם) הוא הפה שהתיר" (וראו כתובות ב, ה.) אם טוענת שבזמן מות בעלה היה לה בן - אינה נאמנה להיחשב אלמנה, אלא חולצת. |
(ט) "ניתן לי בן במדינת הים", ואמרה "מת בני ואחר כך מת בעלי" - נאמנת.
- "מת בעלי ואחר כך מת בני" - אינה נאמנת.
- וחוששים לדבריה, וחולצת, ולא מתיבמת:
|
אם יצאה בלי יבם - נאמנה לטעון שנולד יבם אבל מת, כי בסוף היא פטורה מיבום, והפה שאסר וכו'. אבל אם ידוע שהיה יבם - אינה נאמנה (כמו במשנה ט), ואין מי שיחלוץ לה, והיא מעוגנת. נאמנות האשה מוגבלת לעדות על מות בעלה, ולא לעדויות נוספות המועילות לה, כגון "מתה אחותי" או "...יבמי" (ראו לעיל ג, ז, וכן תוספתא יד, א.) גם עדות האיש אינה קבילה במקרים כאלו, וראו לעיל ב, ט-י. |
(י) "ניתן לי יבם במדינת הים",
- אמרה "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", "…יבמי ואחר כך בעלי" - נאמנת.
הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים,
- אמרה "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", "…יבמי ואחר כך בעלי" - אינה נאמנת.
שאין האשה נאמנת לומר "מת יבמי" שתנשא.
- ולא "מתה אחותי" שהיתה נשואה ליבמי - שתכנס לביתו.
ואין האיש נאמן לומר "מת אחי" שייבם אשתו.
- ולא "מתה אשתי" - שישא אחותה: