ביאור:משנה כתובות פרק י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
חלוקת הכתובה בין הצרות
עריכהחטיבה I: הכתובה וירושתה
עריכה|
במקרה הראשון דומות האלמנות לבעלות חוב, שהעדיפות ניתנת למוקדם שבהם. בתוספתא י, א, מוסיפים שאם גירש את הראשונה ואחרי שנשא את השניה החזיר את הראשונה - השניה קודמת. במקרה השני יורשי האשה הראשונה אינם בעלי חוב אלא הם כיורשים, ולכן יורשי השניה קודמים להם. |
(א) מי שהיה נשוי שתי נשים ומת
- הראשונה - קודמת לשניה, ויורשי הראשונה - קודמין ליורשי שניה.
נשא את הראשונה ומתה, בזמן הנישואין, וירשה הבעל נשא שניה ומת הוא
- שניה ויורשיה - קודמים ליורשי הראשונה:
|
מצוות הירושה מרכוש האב בשווה דוחה את זכויות הבנים בכתובת אימם ראו לעיל ד י, ולכן למרות שהכתובות לא היו שוות, אם לא נשארת ירושה מלבדן - חולקים בשווה. הירושה מתחלקת בבית דין, ואין ליתומי האשה עם הכתובה הגדולה זכות להוסיף דינר כדי לקבל את כתובת אימם. |
(ב) מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו, ואחר כך מת הוא
- ויתומים מבקשים כתובת אמן, ואין שם אלא שתי כתובות - חולקין בשוה.
- היה שם מותר דינר - אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן.
- אם אמרו יתומים "אנחנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר" - כדי שיטלו כתובת אמן
- אין שומעין להן, אלא שמין את הנכסים בבית דין:
|
המשך המגמה של צמצום הזכות של הבנים לרשת כתובה: אין לוקחים בחשבון נכסים עתידיים שבירושה לצורך חישוב מחיר שתי הכתובות. ההעדפה של הנדל"ן מלמדת על מרכזיות הנכס הקרקעי בתקופת חז"ל. בתקופת התלמוד התחילו לעבור גם לגביה מנכסים נוספים. |
(ג) היו שם נכסים בראוי שאינם בעין, אלא בזכותם, כגון שהיה אביהם בעל חוב, או שהוא אמור לקבל ירושה לאחר זמן - אינן כבמוחזק.
- רבי שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות - אינו כלום
- עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות, נדל"ן יותר על שתי הכתובות - דינר:
חטיבה II: חלוקת הרכוש לכמה כתובות
עריכה|
המשנה עוסקת במצב שהכתובות של הנשים הן מאותו הזמן, ולכן לא ניתן ליישם את הדין שבמשנה א. לפנינו הרכבה של שתי שיטות חלוקה, ולכן ההסבר מורכב: אם הירושה היא פחות ממחצית התביעות - כל תובעת מקבלת את המינימום בין חצי מתביעתה לבין חלוקה שוה בין התובעות. אם הירושה היא יותר ממחצית התביעות - כל תובעת מפסידה מתביעתה את המינימום בין מחצית תביעתה לבין הפסד שווה לכל התובעות. הסיבה לחוסר העקביות היא שאם הירושה קטנה אין לקפח את בעלת הכתובה הקטנה, אבל אם יש בה יותר כסף - יש לחלק אותה לפי חשבון. וראו גם תוספתא בבא בתרא ט, ד, ותוספתא י, ה, גישה שונה לעניין בעלי חוב. ראו מאמר המנתח את המשנה לפי תורת המשחקים[1]. |
(ד) מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת
- כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות
- ואין שם אלא מנה - חולקות בשוה.
- היו שם מאתים - של מנה נוטלת חמישים,
- של מאתים ושל שלש מאות - שלושה שלושה של זהב. 75 לכל אחת
- היו שם שלש מאות - של מנה נוטלת חמישים, ושל מאתים - מנה,
- ושל שלש מאות - ששה של זהב. 150
- וכן שלושה שהטילו לכיס, השקיעו בעסק פחתו הפסידו או הותירו הרויחו - כך הן חולקין:
|
המספר 4 אינו משפיע על הדין, והיה ניתן להסתפק בשתים. הוא נובע ממבנה הפרק: 2-3-4. הקריטריון הראשי לחלוקה הוא זמן הכתובה (כאמור במשנה א), והרזולוציה היא לשעות ביום. אם נשא את כולן ביחד - החלוקה היא כאמור במשנה ד. במשנה משולב גם עניין השבועה, שבה מתחייבות הנשים זו לזו שאינן גובות יותר מהמגיע להן. |
(ה) מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת
- הראשונה קודמת לשניה, ושניה - לשלישית, ושלישית - לרביעית.
- הראשונה נשבעת לשניה, ושניה - לשלישית, ושלישית - לרביעית,
- והרביעית נפרעת שלא בשבועה.
בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה, נשכרת? - אף היא לא תפרע, אלא בשבועה.
היו יוצאות כולן נכתבו כל הכתובות ביום אחד - כל הקודמת לחברתה, אפילו שעה אחת - זכתה.
- וכך היו כותבין בירושלים בכתובה - שעות.
היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה - חולקות בשוה:
חטיבה III: מקרים שבהם אין הכרעה משפטית
עריכה|
המשנה חוזרת לתחילת הפרק. השדה היא כל הרכוש שנותר לבעל, ואין בה יותר מכתובה אחת. האשה הראשונה קודמת לשניה, כאמור במשנה א, אבל אם ויתרה לקונה השדה על זכותה - נכנס השדה למעגל סגור. כך גם בשני בעלי חוב ובקונה, שהראשון מבעלי החוב מחל לקונה; וכן אשה, בעל חוב וקונה, שמחלה האשה לקונה. המוצא היחיד מהמעגלים הללו אינו משפטי, אלא הוא בפשרה בין הזכאים השונים. |
(ו) מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו ומת
- וכתבה ראשונה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך"
- השניה מוציאה מהלוקח, והראשונה - מן השניה, והלוקח - מן הראשונה
- וחוזרות חלילה - עד שיעשו פשרה ביניהם.
- וכן בעל חוב.
- וכן אשה ובעלת חוב: