פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

הפרק משווה בין היחסים שבין הבת לאביה לבין היחסים של האשה ובעלה.

הבעל הוא בעל זכויות רבות יותר, אבל רק עליו מוטלות חובות פורמליות כלפי האשה. יתכן שעל האב אין צורך להטיל את החובה, כי הוא דואג לבתו ממילא.

זכויות וחובות האב והבעל לאשהעריכה

חטיבה I: נישואין: מעבר האשה מרשות אביה לרשות בעלהעריכה

(א) נערה שנתפתתה - בשתה ופגמה וקנסה - של אביה

לדעת תנא קמא הרגע הקובע הוא רגע העמידה לדין. אם האב חי, והנערה לא בגרה - הפיצוי הוא רכושו, וראו ספרי לפסוק.

לדעת ר' שמעון הרגע הקובע הוא רגע הגביה, כי לפני כן יתכן שהמפתה או האונס יחליט לשאת את הנערה ולהקטין או לבטל את התשלום. אבל גם הוא מודה שלעניין מעשה ידיה הרגע הקובע הוא זמן מעשה ידיה, ולא זמן מכירתם.

והצער - בתפוסה. וכן הצער, שמקבלת אם נאנסה

עמדה בדין עד שלא מת האב - הרי הן של אב.

מת האב - הרי הן של אחין.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב - הרי הן של עצמה.

עמדה בדין עד שלא בגרה - הרי הן של אב.

מת האב - הרי הן של אחין.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה - הרי הן של עצמה.

רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב - הרי הן של עצמה.

מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה, מת האב - הרי הן של אחין:


למרות שר' עקיבא קבע שפיצוי הניתן לגרושה מהאירוסין הוא שלה (ראו לעיל ג, ג) הכתובה שלה היא רכוש האב, כי עדיין היא ברשותו.

ר' יהודה טוען שגם הכתובה הראשונה של הבת שנישאה שייכת לאב, כי נכתבה בעוד הבת ברשותו. חכמים טוענים שבמקרה זה יש להתחשב במועד הגביה, שחל לאחר הנישואין, למרות שבעניין הפיצוי על פיתוי (משנה א) הם אינם מחשבים את מועד הגביה אלא את העמידה בדין.

יתכן שר' יהודה מדבר על מקרה שהבת חזרה לבית אביה לאחר הנישואין הראשונים, והוא השיא אותה בפעם השניה. הוא רואה את הכתובה כסכום שנועד לממן את האשה, ואם היא בחרה לחזור לבית אביה - מביאה עימה את הכתובה.

(ב) המארס את בתו וגרשה, ארסה ונתארמלה - כתובתה שלו.

השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה.

רבי יהודה אומר: הראשונה של אב.

אמרו לו: משהשיאה - אין לאביה רשות בה:


לגיורת אין טענת בתולין (לעיל א, ד,) ולכן אין לסקלה. המשנה אינה דנה במקרה שהתגיירה בגיל פחות משלוש שנים, אבל נראה שבמקרה כזה הדין הוא כמו ב"לידתה בקדושה".

למרות שמרגע הנישואין אין לאביה רשות בה (משנה ב), יש גם לנשואה זיקה לאביה, שאם הוציא עליה בעלה שם רע - משלם מאה כסף לאביה, ואם זינתה בזמן האירוסין והדבר התברר לאחר הנישואין - סוקלים אותה בפתח בית אביה.

המשנה מגדירה את האבהות על הנערה בת הגרים: רק אם האב התגייר לפני שנכנסה אמה להריון הוא נחשב אביה.

דין הסקילה לנערה המאורסה שזינתה אינו תלוי בקיומו של האב או של ביתו, אלא ברגע לידת הנערה עצמה.

(ג) הגיורת שנתגיירה בתה עמה, וזנתה - הרי זו בחנק. למרות שעוד לא נכנסה לחופה

אין לה לא פתח בית האב, ולא מאה סלע. קנס אם הוציא עליה בעלה שם רע

היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה לאחר שאמה התגיירה - הרי זו בסקילה.

אין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע.

היתה הורתה ולידתה בקדושה - הרי היא כבת ישראל לכל דבר.

יש לה אב ואין לה פתח בית האב, אם אין לאביה בית יש לה פתח בית האב ואין לה אב יתומה או שהורתה לא בקדושה - הרי זו בסקילה.

לא נאמר "פתח בית אביה" (דברים כב כא) - אלא למצוה:


המשנה עוסקת בקידושי קטנה, המתבצעים ע"י האב. בזמן האירוסין הבת ברשות אביה לכל דבר, והוא המקבל את שטר הנישואין ואת הגט מהארוס, וכן את כספי הקידושין והכתובה (לעיל משנה ב) - חוץ מירושה שהיא מקבלת מאבי אמה, שאינה עוברת לאב, אלא לאחר מותה. נראה שהמשנה בדעה שהאב רשאי להטיל וטו גם על קידושי ביאה.

לגבי הפרת נדרים - ראו נדרים י, א-ג.

לאחר הנישואין היא עוברת לרשות הבעל, הזכאי אף בפירות ירושתו של אבי אמה.

בסוף המשנה מוזכרות חלק מחובות הבעל. לאב אין רשימת חובות פורמליות כלפי בתו, וראו גם משנה ו.

השוו את דברי ר' יהודה לשבת יד, ד, ולשורת התיחסויות המופיעה שם.

(ד) האב זכאי בבתו בקדושיה, בכסף בשטר ובביאה.

וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.
ומקבל את גיטה.
ואינו אוכל פירות מנכסיה, כגון ירושה שקבלה מאבי אמה בחייה.

נשאת - יתר עליו הבעל, שאוכל פירות בחייה

וחייב במזונותיה, בפירקונה, בפדיונה משבי ובקבורתה.

רבי יהודה אומר: אפלו עני שבישראל - לא יפחות משני חלילים חליל פאן כפול ומקוננת:


המשנה עוסקת בזכויות שנזכרו במשנה ד על הנערה, שהרי הבוגרת אינה ברשות האב אפילו אם לא נישאה, וראו לעיל ג, ח, וכן נדרים יא י.

אבל ראו לקמן ה, ב, שחלק מהחובות חלו על הבעל עוד לפני החופה, ולפי נדרים י, א גם הזכויות בענייני הפרת נדרים היו בידי הבעל יחד עם האב, ונראה שמחלוקת לפנינו.

המעבר מרשות האב לרשות הבעל הוא כאשר האב ושליחיו מפסיקים ללוות אותה ומוסרים אותה לידי הבעל או שליחיו. משמעותו העיקרית היא אם הכלה מתה לפני שהגיעה לבעל, ראו תוספתא ד, ג.

(ה) לעולם היא ברשות האב - עד שתכנס [לחופה]. לבית הבעל או לרשותו

מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל.

הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל

הרי היא ברשות האב.

מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל:


דרשה שאינה על פסוק, אלא על לשון המשנה (ראו לקמן יג, ג, וכן בכתובה, לקמן משניות י-יא)! - יש קשר בין ירושת הבנים את נכסי אביהם ואת כתובת אימם - לבין זכות הבנות למזונות.

לפי הדרשה, בניגוד לבעל, החייב במזונות אשתו (משנה ד) - האב אינו חייב במזונות בתו, אבל ברור שמנהג האבות היה לזון את בנותיהם, וראו גם תוספתא ד, ח, שם נשנתה החובה הזאת להלכה, וכן נדרים ד, ג, שם מחייבים אדם בתשלום מזונות לבניו.

(ו) האב אינו חייב במזונות בתו.

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה:
"הבנים - יירשו והבנות - יזונו":
מה הבנים, אינן יורשין - אלא לאחר מיתת האב
אף הבנות, אינן נזונות - אלא לאחר מיתת אביהן!


חטיבה II: תנאי הכתובה וחובות הבעלעריכה

הכתובה היא מסמך בסיסי, והמינימום שלה מחייב גם אם הבעל התחמק ולא כתב אותה, או אם אבדה.

במשנה זו נזכר הסכום הבסיסי של הכתובה (ראו לעיל א, ב), וכן החובה לשעבד לה את כל נכסי הבעל.

למרות שהכתובה היא בארמית, השתרבבה לתוכה המילה "נכסים" בעברית.

(ז) לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה

מפני שהוא תנאי בית דין.

כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז,

ולא כתב לה "כל נכסים דאית לי אחראין לכתבתיך" - חייב, שהוא תנאי בית דין:


סעיף חובת הפדיון מהשבי (ראו משנה ד). הסעיף היה חיוני בזמן שהרומאים נהגו לחטוף נשים כדי לממן את עצמם. וראו לעיל ב, ט. משנה זו כבר מאפשרת לאשת ישראל לחזור לבעלה - אולי אפילו אם נאנסה.

(ח) לא כתב לה "אם תשתבאי אפרקניך, ואותבניך לי לאנתו אם תשבי אפדך, ואשיבך לי לאשה.",

ובכוהנת "…אהדרניך למדינתיך" אפדה אותך ואחזירך לעירך, עם כתובתך - חייב, שהוא תנאי בית דין:


בניגוד לחובת הפדיון, שממנה אין הבעל יכול להתחמק על ידי גירושין, מחובת הריפוי הוא יכול להתחמק כך. יתכן שהסיבה לכך היא שהפדיון תלוי רק בכסף, ואילו הריפוי קשה יותר, ואינו וודאי. הסבר אפשרי אחר הוא שהשבויה היא חסרת אונים, והיא תלויה בבעלה יותר מהחולה.

והשוו ב"ב ט, ד, ותוספתא ב"ב י, ו, שם נראה שדין זה חל גם על אחים ולא רק על בני זוג.

וראו תוספתא ד, ד-ה, שלפיה אינו חייב לפדות שבוית מלכות, וכן אין היבמים חייבים לפדות את שומרת היבם.

שם גם משוים את חובת הריפוי לחובת המזונות, וטוענים שמשתיהן יכול הבעל להתחמק ע"י גירושי אשתו.

(ט) נשבית- חייב לפדותה.

ואם אמר "הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה" - אינו רשאי.

לקתה חלתה - חייב לרפאותה.

אמר "הרי גטה וכתובתה, תרפא את עצמה" - רשאי:


סעיף זה מעביר את כספי הכתובה, אם מתה האשה בחיי בעלה, ואחר כך מת גם הוא - לבניה ממנו. גם הוא תנאי בסיסי ומחייב.

(י) לא כתב לה "בנין דכרין דיהוון ליכי מנאי

אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחיהון"
חייב, שהוא תנאי בית דין:


אם מתה האשה ואחריה מת הבעל - הסעיף הזה מבטיח את פרנסת הבנות עד נישואיהן או התבגרותן, ראו תוספתא ד, יז. וראו שם מחלוקת לשאלת תנאי ירושת הנכסים של הבנות.

(יא) "בנן נקבן דיהוין ליכי מנאי

יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגברין" - חייב, שהוא תנאי בית דין:


הסעיף הזה מטפל במזונות האלמנה לאחר פטירת הבעל. ניסוחו שנוי במחלוקת, אבל הוא מחייב לפי מנהג המקום, למרות שאינו אחיד: בירושלים ובגליל יכולה האלמנה להשאר בביתה ולאכול מנכסי הירושה, ואילו ביהודה יכולים היורשים לתת לה את הכתובה ולהוציאה מביתה. בתוספתא ד, ו נקבע שבכל מקום נוהגים כמנהג ירושלים, חוץ מיהודה.

וראו תוספתא י, ד, שמנמקת את היתרון של אלמנה על גרושה לפי מנהג ירושלים.

הכתובה ביהודה היא בעברית.

(יב) "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, כל ימי מגד אלמנותיך בביתי"

חייב, שהוא תנאי בית דין.
כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.
אנשי יהודה היו כותבין: "…עד שירצו היורשים לתן ליך כתבתיך"
לפיכך, אם רצו היורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה: