משנה כתובות ב
כתובות פרק ב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק שני ("האישה שנתאלמנה") · >>
פרקי מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע, כתובתה מאתים.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר, אף חילוק קליות ראיה.
משנה ב
ומודה רבי יהושע באומר לחברו: שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו, שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר: לקחתיה הימנו, אינו נאמן.
משנה ג
העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים.
ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינן נאמנין.
משנה ד
זה אומר: זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, וזה אומר: זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, הרי אלו נאמנין.
זה אומר: זה כתב ידי, וזה אומר: זה כתב ידי, צריכים לצרף עמהם אחר, דברי רבי.
וחכמים אומרים: אינן צריכין לצרף עמהם אחר, אלא נאמן אדם לומר: זה כתב ידי.
משנה ה
האשה שאמרה: אשת איש הייתי וגרושה אני,
נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת: גרושה אני, אינה נאמנת.
אמרה: נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת: טהורה אני, אינה נאמנת.
ואם משנישאת באו עדים, הרי זו לא תצא.
משנה ו
שתי נשים שנשבו, זאת אומרת: נשביתי וטהורה אני, וזאת אומרת: נשביתי וטהורה אני, אינן נאמנות.
ובזמן שהן מעידות זו את זו, הרי אלו נאמנות.
משנה ז
וכן שני אנשים, זה אומר: כהן אני, וזה אומר: כהן אני, אינן נאמנין.
ובזמן שהן מעידין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
משנה ח
רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד.
אמר רבי אלעזר: אימתי? במקום שיש עוררין.
אבל במקום שאין עוררין, מעלין לכהונה על פי עד אחד.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד.
משנה ט
האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון, מותרת לבעלה.
על ידי נפשות, אסורה לבעלה.
עיר שכבשה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה, פסולות.
ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה, הרי אלו נאמנין.
ואין אדם נאמן על ידי עצמו.
אמר רבי זכריה בן הקצב: המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו.
אמרו לו: אין אדם מעיד על ידי עצמו.
משנה י
ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן.
זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי.
וזה כתב ידו של אחי.
זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע.
ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ושהיה חולק עמנו על הגורן.
והמקום הזה בית הפרס.
ועד כאן היינו באין בשבת.
אבל אין (אדם) נאמן לומר, דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה,
- הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי,
- וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ,
- אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ,
- כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם.
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
- אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:
וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
- שָדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ,
- שֶׁהוּא נֶאֱמָן,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
- וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו,
- וְהוּא אוֹמֵר: לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ,
- אֵינוֹ נֶאֱמָן:
- וְהוּא אוֹמֵר: לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ,
הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה,
- אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ,
- קְטַנִּים הָיִינוּ,
- פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ,
- הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים.
- וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדָם,
- אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר,
- אֵינָן נֶאֱמָנִין:
- אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר,
זֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי,
- וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי,
- הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.
- זֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי,
- וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי,
- צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר,
- דִּבְרֵי רַבִּי.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר,
- אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: זֶה כְּתַב יָדִי:
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי,
- נֶאֱמֶנֶת,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
- וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ,
- וְהִיא אוֹמֶרֶת: גְּרוּשָׁה אֲנִי,
- אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.
- וְהִיא אוֹמֶרֶת: גְּרוּשָׁה אֲנִי,
- אָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
- נֶאֱמֶנֶת,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
- וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית,
- וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי,
- אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.
- וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים,
- הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:
- וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי,
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ,
- זֹאת אוֹמֶרֶת: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
- וְזֹאת אוֹמֶרֶת: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
- אֵינָן נֶאֱמָנוֹת.
- וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ,
- הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת:
וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים,
- זֶה אוֹמֵר: כֹּהֵן אֲנִי,
- וְזֶה אוֹמֵר: כֹּהֵן אֲנִי,
- אֵינָן נֶאֱמָנִין.
- וְזֶה אוֹמֵר: כֹּהֵן אֲנִי,
- וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה,
- הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵין מַעֲלִין לִכְהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
- אֵימָתַי? בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין;
- אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין,
- מַעֲלִין לִכְהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן:
- מַעֲלִין לִכְהֻנְּה עַל פִּי עֵד אֶחָד:
הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִּידֵי גּוֹיִם,
- עַל יְדֵי מָמוֹן,
- מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ;
- עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת,
- אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ.
- עַל יְדֵי מָמוֹן,
- עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם,
- כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת.
- וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים,
- אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה,
- הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.
- וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
- אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה,
- לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ.
- אָמְרוּ לוֹ,
- אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:
וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגָדְלָן מַה שֶּׁרָאוּ בְּקָטְנָן.
- זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא,
- וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי,
- וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי.
- זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוֹמָא, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ.
- וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבֹּל לֶאֱכול בִּתְרוּמָה,
- וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן.
- וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס.
- וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בְּשַׁבָּת.
- אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר:
- דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה;
- מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
נוסח הרמב"ם
(א) האישה שנתאלמנה, או שנתגרשה -
- היא אומרת: "בתולה נשאתני".
- והוא אומר: "לא - כי אלא אלמנה נשאתיך".
- אם יש עדים -
- שיצאת - בהינומה,
- וראשה - פרוע,
- כתובתה - מאתיים.
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
- אף חילוק קליות - ראיה.
(ב) ומודה רבי יהושע,
- באומר לחברו:
- "שדה זו של אביך היתה - ולקחתיה ממנו",
- נאמן,
- שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
- "שדה זו של אביך היתה - ולקחתיה ממנו",
- ואם יש עדים - שהיא של אביו,
- והוא אומר: "לקחתיה ממנו",
- אינו נאמן.
- והוא אומר: "לקחתיה ממנו",
(ג) העדים שאמרו:
- "כתב ידינו זה, אבל -
- אנוסים היינו,
- קטנים היינו,
- פסולי עדות היינו" -
- הרי אלו נאמנין.
- אם יש עדים - שהוא כתב ידם,
- או שהיה כתב ידם - יוצא ממקום אחר,
- אינם נאמנים.
- או שהיה כתב ידם - יוצא ממקום אחר,
(ד) זה אומר: "זה כתב ידי - וזה כתב ידו של חברי",
- וזה אומר: "זה כתב ידי - וזה כתב ידו של חברי",
- הרי אלו נאמנין.
- וזה אומר: "זה כתב ידי - וזה כתב ידו של חברי",
- זה אומר: "זה כתב ידי",
- וזה אומר: "זה כתב ידי",
- צריכים - שיצטרף עמהם אחר,
- דברי רבי.
- צריכים - שיצטרף עמהם אחר,
- וחכמים אומרין:
- אינם צריכין - שיצטרף עמהם אחר,
- אלא נאמן אדם לומר - זה כתב ידי.
- וזה אומר: "זה כתב ידי",
(ה) האישה שאמרה:
- "אשת איש הייתי - וגרושה אני",
- נאמנת - שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר.
- "אשת איש הייתי - וגרושה אני",
- ואם יש עדים - שהיא אשת איש,
- והיא אומרת: "גרושה אני" - אינה נאמנת.
- האישה שאמרה:
- "נשביתי - וטהורה אני",
- נאמנת - שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר.
- "נשביתי - וטהורה אני",
- ואם יש עדים - שנשבת,
- והיא אומרת: "טהורה אני" - אינה נאמנת.
- ואם משנישאת - באו העדים,
- הרי זו - לא תצא.
(ו) שתי נשים - שנשבו,
- זו אומרת: "נשביתי - וטהורה אני",
- וזו אומרת: "נשביתי - וטהורה אני",
- אינן נאמנות.
- ובזמן - שהן מעידות זו את זו,
- הרי אלו נאמנות.
(ז) וכן שני אנשים,
- זה אומר: "כוהן אני",
- וזה אומר: "כוהן אני",
- אינן נאמנין.
- ובזמן - שהן מעידין זה את זה,
- הרי אלו נאמנין.
(ח) [ז] *הערה 1: רבי יהודה אומר:
- אין מעלין לכהונה - על פי עד אחד.
- אמר רבי אלעזר:
- אימתי? - במקום שיש עוררים,
- אבל - במקום שאין עוררים,
- מעלין לכהונה - על פי עד אחד.
- רבן שמעון בן גמליאל, אמר משום שמעון בן הסגן:
- מעלים לכהונה - על פי עד אחד.
(ט) [ח] האישה - שנחבשה בידי גוים,
- על ידי ממון - מותרת לבעלה,
- ועל ידי נפשות - אסורה.
- עיר - שכבשה כרקום,
- כל הכוהנות שבתוכה - פסולות.
- ואם יש להן - עדים,
- אפילו עבד, אפילו שפחה,
- הרי אלו נאמנין,
- שאין אדם מעיד - על ידי עצמו.
- אמר רבי זכריה בן הקצב:
- "המעון הזה - לא זזה ידה מתוך ידי,
- משעה שנכנסו גוים לירושלים - עד שיצאו".
- אמרו לו: אין אדם מעיד - על ידי עצמו.
(י) [ט] אלו נאמנין להעיד בגודלן - מה שראו בקוטנן.
- נאמן אדם לומר -
- זה כתב ידו של אבא,
- וזה כתב ידו של רבי,
- וזה כתב ידו של אחי,
- זכור הייתי באשת פלוני -
- שיצאת בהינומה, וראשה פרוע,
- ושהיה איש פלוני -
- יוצא מבית הספר - לטבול לתרומתו,
- ושהיה חולק עימנו - על הגורן,
- ושהמקום הזה - בית הפרס הוא,
- ועד כאן - היינו באים בשבת.
- אבל אין אדם נאמן לומר -
- דרך היה לאיש פלוני - במקום הזה,
- ומעמד ומספד, היה לאיש פלוני - במקום הזה.
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה כתובות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב