פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה כתובות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

פיצוי באונס ובפיתויעריכה

חטיבה I: קנס לאונס ולמפתה נערהעריכה

למרות שגובה הקנס זהה לכתובת בתולה - 200 זוז - הוא אינו תלוי באפשרות לשאת את הנערה, ובמקרים הנדונים כאן באמת אינו נושא אותה. גם במקרים שבהם הוא יכול לשאתה - יתכן שלא יעשה כך אם היא לא מסכימה.

הבא על הממזרת לוקה, ולמרות זאת חייב בקנס, אולי כי המלקות אינן אלא ביטוי לעונש כרת ואינן מעיקר דינו, בניגוד לחייבי המוות שנשנו במשנה ב, וראו גם ספרי דברים רפו.

הנתינים מזוהים בתלמודים עם הגבעונים, אבל כנראה אלו האדומים שגוירו בכפיה ע"י אלכסנדר ינאי, ולמעשה נטמעו בהדרגה בין היהודים. הכותים הם השומרונים, שביניהם לבין היהודים התפתחה עוינות בתקופת התלמוד.

המשנה ממשיכה במוסכמה דלעיל, א, ב, שבתולי פעוטה שנבעלה מתחת לגיל 3 - חוזרים.

העונש על רשימת העריות בסוף המשנה הוא בידי שמים, וראו תוספתא ג, ו, שנחוניה בן הקנה פוטר גם אותו מקנס.

(א) אלו נערות שיש להן קנס: האונס או המפתה אותן חייב לשלם קנס

הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית
הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה
שנפדו ושנתגירו ושנשתחררו נפדתה השבויה, התגיירה הגיורת והשתחררה השפחה פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו
ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה - יש להן קנס.

אף על פי שהן בהכרת - אין בהן מיתת בית דין:


(ב) ואלו שאין להן קנס:

הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה

הגיורת השבויה והשפחה אינן נחשבות בתולות. האחרות מחייבות את הבא עליהן במוות, ולכן אינו משלם קנס.

ר' יהודה אינו מקבל את ההנחה שהשבויה נאנסה; וראו דעת ר' דוסא בעדויות ג, ו, שגם הוא אינו מקבל את ההנחה הזו. יתכן שגם ר' אליעזר חושב כמוהם, ראו לעיל ב, ה.

חייבי כריתות משלמים, אבל חייבי מוות לא.

הפסוק הבא, בשמות כא כג, הוא: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש", כלומר אם מתה האשה, וחייב על רצח (ובמקרה שלנו על ג"ע) - אינו משלם. וראו תוספתא ב"ק ט, ה.

שנפדו ושנתגירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד.

רבי יהודה אומר: שבויה שנפדית - הרי היא בקדושתה, אף על פי שגדולה.

הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו,
על בת אשתו, על בת בנה, על בת בתה - אין להן קנס,

מפני שמתחיב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין.

וכל המתחייב בנפשו - אין משלם ממון,
שנאמר (שמות כא כב) "ולא יהיה אסון - ענוש יענש":


ר' יוסי הגלילי פוטר מקנס, אם משום שיתכן שאינה בתולה (כמנהג יהודה, ראו לעיל א, ה,) אם משום שכתוב "אשר לא אורסה" (דברים כב כח).

ר' עקיבא מעביר את סכום הקנס אל הנערה, כי היא ברשות עצמה לאחר שהתגרשה, ראו קידושין א, א, או משום שגם הוא דורש את הפסוק הנ"ל ולדעתו הביטוי "אשר לא אורשה" מוציא את הנתינה לאביה, אבל לא את חובת התשלום של הקנס.

(ג) נערה שנתארסה ונתגרשה

רבי יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס.
רבי עקיבא אומר: יש לה קנס, וקנסה - לעצמה:


חטיבה II: בין מפתה לאונסעריכה

לגבי הצער - ראו ב"ק ח, א.

הקנס אינו זהה לבושת, וראו ערכין ג, ז, שהבושת קשורה ליחוס של המשפחה.

המפתה אינו משלם צער, כי הנערה המפותה מחלה על כך. לדעת ר' שמעון (תוספתא ג, ז) גם האונס אינו משלם צער, כי הוא אינו מכיר אלא בכאב הפיזי של קריעת הבתולין, שאינו גדול.

המפתה משלם את הקנס רק אם לא נשא את הנערה, או כאשר הוא מגרש אותה; ואילו האונס משלם אותו בכל מקרה, אבל אם סירבו הנערה או אביה לנישואין - אינו משלם 200 זוז על הכתובה, וראו תוספתא ג, ח.

(ד) המפתה נותן שלושה דברים, והאונס - ארבעה.

המפתה נותן בושת ופגם וקנס.
מוסיף עליו אונס - שנותן את הצער.

מה בין אונס למפתה?

האונס נותן את הצער, והמפתה אינו נותן את הצער.
האונס נותן מיד, והמפתה - לכשיוציא.
האונס שותה בעציצו, והמפתה, אם רצה להוציא - מוציא:


(ה) כיצד "שותה בעציצו"?

חיגרת או סומא - השוו כתובות יז א, וכן תענית ד א, שאלו לא נחשבו מבוקשות. מוכת שחין - השוו לקמן ז, י.

הדרשה על הראויה לו נמצאת גם במגילת המקדש מים המלח. וראו סוטה ו, א, שחייב לגרשה.

אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומא, ואפילו היתה מוכת שחין.

נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבוא בישראל - אינו רשאי לקיימה

שנאמר: (דברים כב כט) "ולו תהיה לאשה" - אשה הראויה לו:


יתומה - הפיצוי הוא שלה, וכשיטת ר' עקיבא דלעיל משנה ג, גם המגורשת מהאירוסין - הפיצוי שלה.

נערות אלו מחלו למפתה על התשלום, ולכן פטור, בדומה לצער במשנה ד. בכך מציגה המשנה, לשיטת ר' עקיבא, הבדל נוסף בין המפתה לאונס.

(ו) יתומה, שנתארסה ונתגרשה,

רבי אלעזר אומר: המפתה - פטור, והאונס - חייב:


חטיבה III: מקרים נוספים שבהם פטורים מקנסעריכה

לגבי הבושת והפגם - השוו ב"ק ח, א: הפגם הוא "נזק".

רשימת הדברים שיש להם קיצבה מהתורה מנוייה בערכין ג, ולדעת ר' עקיבא בב"ק ח, ו - גם לבושת יש קיצבה קבועה, אולי כדי לא ליצור הבדל בין עשירים ועניים.

(ז) איזוהי "בושת"? - הכל לפי המבייש והמתבייש.

"פגם" - רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת: כמה היתה יפה - וכמה היא יפה.
"קנס" - שוה בכל אדם.

וכל שיש לו קיצבה מן התורה - שוה בכל אדם:


ראו חולין א, ז. הבוגרת והקטנה לא הופיעו במשנה ב, כי הרשימה שם היא של נערות.

לבוגרת אין קנס כי הניחו שאינה בתולה, ולא האשימו אותה בכך, וראו ירושלמי כתובות א ג, ש"לא אבד חינה", וגם כתובתה עדיין 200.

כנראה הנורמה החברתית היתה שבוגרות לא נשארו בתולות.

אבל ראו תוספתא ג, י, שלדעת חכמים לילדה מגיל 3 עד שהביאה שתי שערות יש מכר וגם קנס.

(ח) כל מקום שיש מכר שיכול אביה למכרה לאמה עבריה - אין קנס, וכל מקום שיש קנס - אין מכר,

קטנה - יש לה מכר, ואין לה קנס; נערה שמלאו לה 12 שנים ויום, וגם הביאה סימני בגרות - יש לה קנס, ואין לה מכר;

הבוגרת מי שהיתה נערה במשך ששה חדשים - אין לה לא מכר ולא קנס:


(ט) האומר: פתיתי או: אנסתי את בתו של פלוני

משלם בשת ופגם על פי עצמו, ואינו משלם קנס.

השוו ב"ק ז, ד. הכלל הוא שהמודה בקנס אינו משלם, כי הקנס הוא עונש לעבריין ולא פיצוי לנפגע.

הניסוח "משלם יתר על מה שהזיק" מיועד לזהות מהו קנס, והוא מתאים לתשלומי כפל, ארבעה וחמישה.

קנסות אחרים נכללים בכלל שבמשנה ז "שיש לו קיצבה מן התורה". ואכן, במקרה של המתת העבד, וכן באונס ובמפתה, לפעמים משלם יותר ממה שהזיק ולפעמים פחות, כמפורש בערכין ג, ג-ה, ובכל זאת אינו משלם על פי עצמו.

האומר: גנבתי (וטבחתי ומכרתי) - משלם את הקרן על פי עצמו

ואינו משלם תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה.

"המית שורי את פלוני, או שורו של פלוני" - הרי זה משלם על פי עצמו.

"המית שורי עבדו של פלוני" - אינו משלם על פי עצמו.

זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו: