פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

נישואין שיש להפסיקםעריכה

חטיבה I: נדרים המחייבים להוציא ולתת כתובהעריכה

מדובר על המדיר את אשתו מהנאת האוכל והבגדים. לגבי המדיר את אשתו מתשמיש - ראו לעיל ה, ו.

אם הדיר את אשתו ליותר מחודש - מגרש אותה מיד.

העמדת הפרנס היא בדרך המתוארת בנדרים ד, ז - כלומר ברמז.

לדעת ר' יהודה, הכהן יכול להמתין מעט יותר, כי כאשר הוא מגרש את אשתו אינו יכול להחזיר אותה. בתוספתא ז, א נוקב ר' יהושע בזמנים המובאים בשם ר' יהודה.

(א) המדיר את אשתו מליהנות לו

עד שלושים יום - יעמיד פרנס, יתר מכן - יוציא ויתן כתובה.
רבי יהודה אומר: בישראל - חדש אחד יקיים, ושנים - יוציא ויתן כתובה.
ובכוהנת - שנים יקיים, ושלושה - יוציא ויתן כתובה:


(ב) המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות - יוציא ויתן כתובה. גם אם אינה אוהבת לאכול את הפרי.

השוו לסוגי נדרי עינוי נפש, המנויים בנדרים יא.

בתוספתא ז, ב סותר ר' יהדה את דבריו כאן וטוען שהאשה מעדיפה להינזר מפירות ולהשאר תחת בעלה.

רבי יהודה אומר: בישראל - יום אחד יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה.
ובכוהנת - שנים יקיים, שלושה - יוציא ויתן כתובה:


ההתקשטות וחופש ההתקשטות נחשבים לדעת ר' יוסי חיוניים לאשה נשואה, ראו תוספתא קידושין א, ט.

לדעת ר' יוסי, אם האשה עניה - יכול להדיר אותה מלהתקשט בתנאי שקצב לנדר זמן. אם היא עשירה - הזמן לא יעבור את 30 הימים.

וראו גם נדרים יא, א, שם קובע ר' יוסי שההתקשטות אינה נחשבת עינוי נפש.

בתוספתא ז, ג נוספת הדרה שלא תשאיל כלי מטבח לשכנותיה כנדר נוסף המחייב גירושין.

(ג) המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין - יוציא ויתן כתובה.

רבי יוסי אומר: בעניות - שלא נתן קיצבה,
ובעשירות - שלושים יום:


הנדר המלא מתואר בנדרים ז, ט. משמעותו היא אסור הנאה של האשה, ולכן חוזרים לדין שבמשנה א.

בדומה לכך, אם נתן לה גט בתנאי שלא תלך לבית אביה - הגט מבוטל, ראו תוספתא גיטין ה, יב.

(ד) המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה

בזמן שהוא האב עמה בעיר - חדש אחד יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה.
ובזמן שהוא בעיר אחרת - רגל אחד יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה:


בתוספתא ז, ד מבואר, שנועל בפניה - שכאשר תמות לא יבואו להספידה. ויתכן גם בפשטות, שנועל אותה בבית ואינו מניח לה לצאת; וראו תוספתא סוטה ה, ט, על מנהגו של פפוס בן יהודה.

אבל אם מדובר בהרחקת האשה מאדם מסויים או מחברה מסויימת - מותר.

בתוספתא שם, ה מבואר שאם חייב אותה "שתאמר לכל אדם דברים שבינו לבינה", כלומר שלא תתנהג בצניעות - יוציא ויתן כתובה, וכן אם התעלל בה וחייב אותה לעשות מלאכה סיזיפית, והשליך את המלאכה לאשפה, (ויתכן שמדובר בהשחתת זרעו, אבל אינו מתאים ללשון).

(ה) המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה - יוציא ויתן כתובה

מפני שנועל בפניה.

ואם היה טוען משום דבר אחר - רשאי.

אמר לה: "על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי" או "…מה שאמרתי לך"

או שתהא ממלאה ומערה לאשפה - יוציא ויתן כתובה:


חטיבה II: יוצאות בלי כתובהעריכה

דת משה היא ההלכה, ונמנו כאן עבירות שבהן היא מכשילה גם את בעלה. הנדר הוא דוגמא לאי ציות כללי באופן חמור.

דת יהודים היא הנימוס המקובל, בדומה לנוסח המקביל "דת משה וישראל", המופיע בתוספתא ז, ה. שם גם מעדיף ר' יהודה שהבעל ימנע מלהוציא את אשתו, וממליץ לו לנסות ולתקן את מעשי אשתו הסוררת.

והשוו לחוקי חמורבי 141-142, שם יש דוגמאות של עבירה על "דת יהודים".

בתוספתא ז, ו מוסיפים שמדובר בהתראה שהתרה בה הבעל בפני עדים, בדומה לדין בן סורר ומורה (ראו סנהדרין ז.)

(ו) ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודים.

ואיזו היא "דת משה"? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה
ולא קוצה לה חלה, מכשילה אותו באיסור טבל ונודרת ואינה מקימת. גם נדרים שהבעל דורש ממנה לקיים
ואיזוהי "דת יהודים"? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם.
אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו.
רבי טרפון אומר: אף הקולנית.
ואיזו היא "קולנית"? לכשהיא מדברת בתוך ביתה - ושכניה שומעין קולה:


ראו קידושין ב, ה: אם אמר במפורש את התנאי "שאין עליה נדרים" - אינה מקודשת; ואם לא - יכול לגרש אותה בלי כתובה.

הנדרים נחשבים כמומים, והשוו נדרים א, א, הביטוי "נדרי רשעים", וראו במבוא לנדרים. מדובר אפילו בנדרים שהבעל יכול להפר, כי עצם קיומם הוא פגיעה באמונו, אבל אם התירה את נדריה אצל חכם היא נחשבת כמי שאין לה נדרים, וכן לעניין המומים, וראו תוספתא ז, ז.

הנשים היו נוהגות להפגין את צדקותן ע"י ריבוי נדרים, אבל חז"ל התנגדו לתופעה זו.

המומים הפוסלים בכהנים מנויים בבכורות ז, וראו גם לקמן משנה ט-י. אין התיחסות למקרה של בעל נדרן, אלא רק לבעל מום.

(ז) המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת.

כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - תצא שלא בכתובה.
על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין - אינה מקודשת.
כנסה סתם, ונמצאו בה מומין - תצא שלא בכתובה.

כל המומין הפוסלין בכהנים - פוסלין בנשים:


חטיבה III: מומים ונישואיןעריכה

השוו לעיל, א, ו. שם מדובר על פגם בבתולין, וכאן על פגמים אחרים.

בפרק א טענה האשה עצמה, וכאן מטילים את הטענה על אביה. ההנחה היא שהבעל לא הכניס את האשה לרשותו עם מומים שלא ידע עליהם - אלא אם יוכיח אחרת.

חכמים צועדים צעד נוסף לטובת האשה, ומצמצמים עוד את זכות הבעל לטעון על מומי אשתו.

(ח) היו בה מומין, ועודה בבית אביה

האב צריך להביא ראיה, שמשנתארסה נולדו בה מומין הללו - ונסתחפה שדהו.
נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה
שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מיקחו מקח טעות, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים? במומין שבסתר.

אבל במומין שבגלוי - אינו יכול לטעון. שהיה מקח טעות, כי ראה את המומים
ואם יש מרחץ באותה העיר, אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון
מפני שהוא בודקה בקרובותיו:


אשה שנולדו בה מומים אחרי הנישואין - יכול בעלה להוציאה בעל כרחה ולתת את הכתובה, וזו המשמעות של "נסתחפה שדהו" במשנה ח. (ולדעת בית הלל ור' עקיבא גם מסיבות אחרות, ראו בסוף גיטין), אבל הגבר אינו חייב לגרש את האשה, גם אם היא רוצה בכך.

רשב"ג מחייב אותו לגרש אם נולד בו מום גדול, שאז היא טוענת שהוא מאוס עליה ודוחה אותה. אבל אם המום היה בו מראש, או אם נולד בו מום קטן - אינה יכולה לטעון כך.

כפיית הגט נזכרת גם בערכין ה, ו.

(ט) האיש שנולדו בו מומין - אין כופין אותו להוציא.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? - במומין הקטנים.
אבל במומין הגדולים - כופין אותו להוציא:


(י) ואלו "מומים גדולים" שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס,

והמקמץ, אוסף צואת כלבים והמצרף נחושת, והבורסי מעבד עורות
בין שהיו בם עד שלא נשאו, ובין משנשאו נולדו.

בניגוד למשנה ט, ר' מאיר קובע שגם אם היו בבעל מומים לפני הנישואין האשה יכולה לתבוע גט. תוספתא קידושין ב, ב כדעת חכמים, שאם הודיע לה מראש שהוא בורסי - אינה יכולה לחזור בה.

והשוו לעיל ו, ב.

התוספתא ז, יא, מתירה לזוג להשאר יחדו אם שניהם מעוניינים בכך חוץ ממקרה של מוכה שחין, המסכן את בן הזוג.

המעשה תומך בדעת חכמים, כי בו נותנים זכות לאשה לסרב לנישואין עם גבר אחר (היבם), ולא עם הבורסי המקורי שעימו התחתנה.

ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר:
סבורה הייתי שאני יכולה לקבל - ועכשיו איני יכולה לקבל.
וחכמים אומרים: מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין, אפילו אם הסכימה מראש להינשא לו - יכולה לתבוע גט מפני שממקתו.

מעשה בצידון, בבורסי אחד שמת, והיה לו אח בורסי

אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר "לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך - איני יכולה לקבל":