פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

ניהול נכסי הירושה של האשהעריכה

חטיבה I: ניהול נכסי הירושה של הארוסה והנשואהעריכה

כיוון שהבעל רשאי לאכול את פרי הנכסים של האשה (ראו לעיל ד, ד), האם יכולה היא למכור אותם בזמן האירוסין ובזמן הנישואין?

אמנם נכסים שהגיעו לרשות האשה לאחר נישואיה ("חדשים") אינם ניתנים למכירה על ידה, אבל רבן גמליאל מביע בושה על דין זה, ונוטה לדעת בית שמאי.

וראו תשובה עניינית של רבן גמליאל בתוספתא ח, א. ושם בהלכה ב הוא מודה לכל הדעות בכך שהוא מתבייש בהלכת בית הלל.

(א) האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס

מודים בית שמאי ובית הלל, שמוכרת ונותנת - וקיים.
נפלו לה משנתארסה
בית שמאי אומרים: תמכור, בזמן האירוסין, אם רוצה ובית הלל אומרים: לא תמכור.
אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - קיים.

אמר רבי יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה, לא יזכה בנכסים? ומדוע אם מכרה ונתנה - קיים?

אמר להן: על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים?

נפלו לה משנשאת - אלו ואלו מודים,

שאם מכרה ונתנה - שהבעל מוציא מיד הלקוחות.
עד שלא נשאת, ונשאת - רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה אפילו לאחר שנישאה - קיים.

אמר רבי חנינא בן עקיבא, אמרו לפני רבן גמליאל:

הואיל וזכה באשה, לא יזכה בנכסים?
אמר להם: על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים?


ר' שמעון נוטה לדעת רבן גמליאל, אבל אם הבעל ידע על קיום הנכסים או על הסיכוי הסביר שיגיעו לידיה לפני האירוסין - יכול הוא למנוע ממנה למכרם ולתיתם לאחר, כי בגלל הידיעה הזאת נשא אותה, וראו תוספתא ח, ב.

(ב) רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים:

נכסים הידועים לבעל - לא תמכור, ואם מכרה ונתנה - בטל.

שאינן ידועים לבעל - לא תמכור, ואם מכרה ונתנה - קיים:


הקרקעות שקבלה האשה שייכים לאשה, ופירותיהם לבעל.

אם האשה קבלה רק פירות מחוברים לקרקע, בלי הקרקע - לדעת ר' מאיר הפירות של האשה, והיא מוסרת אותם לבעלה, עושים הערכת מחיר של הפירות בלי הקרקע - ובמחירם הוא קונה קרקע עבורה ואוכל את פירותיה של הקרקע.

לדעת חכמים הפירות הללו שלו, ואין לאשה חלק בהם, כדין פירות שצמחו בקרקעות האשה; וראו גם שבועות ו, ו: לדעת חכמים המחובר לקרקע כקרקע, ולדעת ר' מאיר במקרה זה - לא.

השורה האחרונה כפולה, וחוזרת על הדין שבשורה השניה.

וראו תוצאה אפשרית של הדינים הללו בתוספתא ח, ג: אם הבעל מתכנן לגרש את אשתו כדאי לו להקדים ולקטוף את הפירות.

(ג) נפלו לה כספים - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

פירות התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
והמחוברין בקרקע - אמר רבי מאיר:
שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות
והמותר - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
וחכמים אומרים: המחוברין לקרקע - שלו.
והתלושין מן הקרקע - שלה, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות:


הפיצוי להפסד האשה בשיטת חכמים במשנה ג הוא, שכאשר היא מקבלת את הכתובה - הפירות הללו עוברים לידיה, אם הבעל עוד לא השתמש בהם.

אם קבלה פירות תלושים ולא הספיק לקנות בהם קרקע, ומת או גירש את האשה - הפירות שלו.

(ד) רבי שמעון אומר: מקום שיפה כחו בכניסתה - הורע כחו ביציאתה.

מקום שהורע כחו בכניסתה - יפה כחו ביציאתה.

פירות המחוברין לקרקע - בכניסתה שלו, וביציאתה שלה.

והתלושין מן הקרקע - בכניסתה שלה, וביציאתה שלו:


העבדים הזקנים והגפנים הזקנות אינם מושלכים בהכרח. ניהול הנכסים אינו רק עניין כספי.

הוצאת האשה אינה מחזירה לבעל את הוצאותיו הכספיות.

(ה) נפלו לה עבדים ושפחות זקנים - ימכרו, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא תמכור, אינה חייבת למכור מפני שהן שבח בית אביה.

נפלו לה זיתים וגפנים זקנים - ימכרו לעצים, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

רבי יהודה אומר: לא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה.

המוציא הוצאות על נכסי אשתו,

הוציא הרבה ואכל קמעא, קמעא ואכל הרבה
מה שהוציא - הוציא, מה שאכל - אכל.
הוציא ולא אכל בכלל - ישבע כמה הוציא, ויטול:


חטיבה II: ניהול נכסי היבמהעריכה

הזיקה של שומרת היבם ליבם פחותה מזו של המאורסת לארוס, ראו נדרים י, ו. לכן גם בית הלל מסכימים שיכולה למכור ולתת נכסים לכתחילה.

שומרת היבם ספק נשואה, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל כאן דומה למחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא בבכורות ב, ו-ז, וראו גם ב"ק ה, א.

המחלוקת מופיעה גם ביבמות ד, ג, ומחלוקת דומה מופיעה בב"ב ט, ט.

(ו) שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים בית שמאי ובית הלל, שמוכרת ונותנת - וקיים.

מתה, מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה?
בית שמאי אומרים: יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב.
ובית הלל אומרים: נכסים - בחזקתן:
כתובה - בחזקת יורשי הבעל
נכסים הנכנסים והיוצאים עמה - בחזקת יורשי האב:


קרקעות הבעל שמת אחראיות לכתובת שומרת היבם, ולכן הן רכושה, והיבם מקבל רק את הפירות.

הדמיון בין משנה זו למשנה ג בולט, אבל חכמים חולקים כאן, ולדעתם אין הפירות התלושים שבשדה משועבדים לכתובה, ולכן כל הקודם זכה בהם.

(ז) הניח אחיו מעות - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

פירות התלושין מן הקרקע הנמצאים במחסן, ודינם ככסף מזומן - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
המחוברין בקרקע - אמר רבי מאיר:
שמין אותן כמה הן יפין בפירות, וכמה הן יפין בלא פירות
והמותר - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
וחכמים אומרים: פירות המחוברים בקרקע - שלו.
והתלושין מן הקרקע שנמצאים בשדה, ואינם כמו הפירות דלעיל - כל הקודם זכה בהן.
קדם הוא - זכה. קדמה היא - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:


נכסי האח המת משועבדים לכתובה, ושעבוד זה מונע מלמכרם. גם בנישואין רגילים משועבדים הנכסים לכתובה, אבל שם יכול הבעל למכור את נכסיו, ואם יש צורך - תטרוף האשה מן הלקוחות.

אם היבם ייבם ואחר כך גירש את היבמה, ושילם לה את כתובתה מנכסי אחיו - יכול למכור את שאר הנכסים, ואפילו אם החזירה אין הנכסים משתעבדים שוב.

כך השעבוד על נכסי המת, שנועד מלכתחילה לאלץ את היבם לקבל החלטה מהירה - גורם לו לייבם ולגרש את האשה, ולא לחלוץ לה. בסוף היא הסובלת...

(ח) לא יאמר לה "הרי כתובתיך מונחת על השולחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

(וכן: לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השולחן",

אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה).
גרשה - אין לה אלא כתובתה.
החזירה - הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה בלבד: