ביאור:משנה בבא מציעא פרק ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

חובות בעל השדה כלפי חוכר, אריס, שכיר ולווה

חטיבה I: דיני חכירה ואריסות כמנהג המדינה

שיטת העיבוד והקציר היא לפי מנהג המקום.

(א) המקבל שדה מחברו, מקום שנהגו לקצור - יקצור, לעקור - יעקור, לחרוש אחריו - יחרוש.

הכל כמנהג המדינה.

כשם שחולקין בתבואה בעל השדה והאריס - כך חולקין בתבן ובקש.

כשם שחולקין ביין - כך חולקין בזמורות ובקנים. המשמשים להדליית הגפנים

ושניהם מספקין את הקנים:

חטיבה II: אחריות בעל השדה

אין אחריות על המעיין ועל האילן באופן אוטומטי. אסונות אלו דומים לבהמה שהתעוורה, לעיל ו ג.

רק אם בזמן החכירה תואר השדה במפורש כשדה עם מעיין או אילן - התכונות הללו הופכות למשמעותיות מבחינה כספית.

וראו תוספתא ט, ב, למקרה שחכר שדה אילן אבל לא כתב "זה", שנותן לו שדה אילן אחרת.

(ב) המקבל שדה מחברו, והיא בית השלחין או בית האילן,

יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו. מקטין את דמי החכירה שנקבעו מראש

אם אמר לו "חכור לי שדה בית השלחין זה" או "...שדה בית האילן זה"

יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו:

חטיבה III: אחריות החוכר

אפילו אם לא כתב במפורש - כך הדין, כי זה החוזה הסטנדרטי. והשוו כתובות ד, ז-ח.

וכן בחוקי חמורבי 43.

(ג) המקבל שדה מחברו, והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו,

שכך כותב לו: "אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא".

(ד) המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש, ואמר לו "מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך חכורך" - אין שומעין לו,

מפני שיכול לומר לו "למחר אתה יוצא ממנה, ומעלה לפני עשבים!":

בניגוד למשנה הקודמת, שבה החוכר לא עשה, כאן הוא טיפל בה, אבל השדה לא הניבה.

לגבי הביטוי "כדי נפילה" השוו פאה ה, א.

(ה) המקבל שדה מחברו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי - חייב לטפל בה.

אמר רבי יהודה: מה קצבה בכרי?

אלא אם יש בה כדי נפילה להחזיר את הזרעים שזרע בה.:

השוו לעיל ו, ג, וכן ב"ק י, ה: כאן המקרה דומה לבהמה שנעשית אנגריא, וראו גם לעיל משנה ב.

(ו) המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשדפה,

אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו,

אם אינו מכת מדינה - אינו מנכה לו מן חכורו.

רבי יהודה אומר: אם קבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו:

(ז) המקבל שדה מחברו בחכירה בעשרה כור חטים לשנה, ולקתה - נותן לו מתוכה.

היו חטיה יפות - לא יאמר לו "הריני לוקח מן השוק", אלא נותן לו מתוכה:

השוו לעיל ו ג-ה: מותר לחוכר ולשוכר להעביד את השדה ואת הבהמה בעבודה קלה יותר, אך לא להקשות עליהם. יתכן להסביר את דעת רשב"ג בהקפדה על מחזור זרעים.

וראו תוספתא ט, ד, שהכל כמנהג המדינה, ודעת ר' יהודה שם, שהמלכות קובעת.

(ח) המקבל שדה מחברו לזרעה שעורים - לא יזרענה חיטים כי בכך מחליש את השדה, חיטים - יזרענה שעורים. כי מקטין את הניצול.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר. לעשות כך לכתחילה.

תבואה - לא יזרענה קטנית, קטנית - יזרענה תבואה.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר:

לשקמה לוקח שש שנים לגדל קורה חדשה, ולשדה – שש שנים להתאושש מהפשתן.

(ט) המקבל שדה מחברו לשנים מועטות - לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה.

קבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה - יזרענה פשתן, ויש לו בקורת שקמה:

ראו לעיל ח, ח: הניסוח של תנאי החכירה מחייב ונדרש.

(י) המקבל שדה מחברו "לשבוע אחד לשבע שנים בשבע מאות זוז" - השביעית מן המנין.

קבלה הימנו "שבע שנים בשבע מאות זוז" - אין השביעית מן המנין:

הפועל השכיר מוצב במשנה מול החוכר: כאן החוכר משלם לבעל השדה, וכאן - בעל השדה משלם לו את שכרו. גם הזמנים דומים.

חטיבה זו והחטיבה שאחריה הן מדרשים על מצוות התורה הנובעות מיחסי האחווה. שתי המצוות הן בדברים כד, וראו ספרי דברים רעו ואילך.

חטיבה IV: תשלום שכירות

(יא) שכיר יום - גובה כל הלילה יש לשלם לו עד הבוקר שלמחרת, שכיר לילה - גובה כל היום יש לשלם עד הערב., שכיר שעות - גובה כל הלילה וכל היום במשך 24 שעות לאחר העבודה..

השוו ספרא קדושים פרשה ב ט-י, וכן ספרי דברים רעו-רעט.

שכיר שבת שבוע, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע שבע שנים:

יצא ביום - גובה כל היום, יצא בלילה - גובה כל הלילה וכל היום:

ראו לעניין שכר בהמה ושכר כלים בספרי שם; וראו שבועות ז, א - שם מסתייג ר' יהודה מההיתר לשכיר להישבע וליטול. בתוספתא י, ב, הוא מוסיף שאם הויכוח אינו על תשלום השכירות אלא על עצם השכירות - המוציא מחברו עליו הראיה.

המשנה מציגה דרכים שבהן אין בעל הבית מחוייב לקיים את המצווה. בתוספתא י, א, מדייקים שאם המחהו אצל חנווני וכו' אמנם בעל הבית פטור מלשלם לו בזמן, אבל הם מתחייבים בכך.

גר תושב אינו "רעך", שבו נכתב הפסוק מויקרא יט יג, אבל בדברים כד יד נאמר בפירוש "או מגרך אשר בארצך". לכן ניתן לשלם לו תמיד עד הערב הבא.

(יב) אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים - יש בו משום (דברים כד טו) "ביומו תתן שכרו",

ויש בו משום (ויקרא יט יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר".

אימתי? - בזמן שתבעו,

לא תבעו - אינו עובר עליו.

המחהו אצל חנוני או אצל שולחני נתן לו אישור לגבות את שכרו בסחורה או בכסף מזומן - אינו עובר עליו.

שכיר בזמנו - נשבע שלא קיבל את השכר ונוטל. עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל.

אם יש עדים שתבעו בזמנו ושלא שילם לו - הרי זה נשבע ונוטל.

גר תושב, יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר":

האיסורים הקשורים בנטילת משכון מהלווה מופיעים בכמה מקומות בדברים כד: פס' ו, פס' י-יג ופס' יז. הם מוצגים שם כחלק מביטויי האחווה שבין יהודים, והחמלה על החלשים. בכך דומים דינים אלו לדיני תשלום השכר לפועל.

ניתן למצוא גם קשר נוסף: הפרק כולו עוסק בחובות בעל הבית. הוא חייב לשלם לשכיר בזמנו, אבל אינו יכול לאכוף עליו לשלם חוב ע"י נטילת משכון בלתי מבוקרת.

חטיבה V: משכון ואיסוריו

(יג) המלוה את חברו - לא ימשכננו אלא בבית דין,

ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר (דברים כד יא) "בחוץ תעמוד".

היו לו שני כלים - נוטל אחד ומניח אחד,

ומחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום.

ואם מת - אינו מחזיר ליורשיו.

ראו ספרי דברים רעו-רעז, וכן מכילתא כספא יט, לפס' כה.

לדעת רשב"ג השוו לעיל ו, ז, בדעת אבא שאול.

המשנה אינה מאפשרת כלל למשכן אלמנה, למרות שיש לה ממה להחזיר את ההלוואה. בתוספתא י, ג, מתיר ר' שמעון למשכן אלמנה עשירה, אבל אינו מתיר להחזיר לה את המשכון שלא להשיאה שם רע.

האיסור לחבול ריחיים מוסבר במשנה כחל על דבר שעושים בו אוכל נפש; אבל בתוספתא הנ"ל וכן בספרי דברים רעב לא מופיע התנאי הזה, וההדגמה של האיסור היא בצמד פרות או בזוג מספרים - שני חלקים של כלי אחד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו ללווה עצמו אינו מחזיר, אלא עד שלושים יום,

ומשלושים יום ולהלן - מוכרן בבית דין.

אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר (דברים כד יז) "ולא תחבול בגד אלמנה".

החובל את הרחיים - עובר בלא תעשה,

וחייב משום שני כלים, שנאמר (דברים כד ו) "לא יחבול רחיים ורכב".

ולא רחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר (שם) "כי נפש הוא חובל":