ביאור:תוספתא/ערכין/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת ערכין פרק שלישי עריכה

לשונות נדרים ונדבות, ערכין ודמים עריכה

(א)
האומר "הרי עלי שרביט מלא קומתי" - מביא מלא קומתו שרביט שאינו נכפף.


ניתן לנדור לפי משקל או לפי גובה. אם נדר לפי גבהו, ולא פירש את עובי השרביט המלא במטבעות – צריך לעשות אותו כך שלא יתכופף. וראו משנה ה, א.



מעשה באמה של רימטיא, שהיתה בתה חולה
ואמרה אם תעמוד בתי מחוליה אתן משקלה זהב עמדה מחוליה
עלתה לירושלים ושקלתה זהב.

(ב)
משקל ידי עלי - נותן עד האציל.


ראו משנה ה, א. קשה להבין את השיקול של ר' יהודה, אלא אם התכוון להראות שהוא מכיר את דברי ארכימדס.



משקל רגלי עלי - נותן עד הארכובה
כיצד הוא עושה מביא חבית מלאה מים, מכניס ידו לתוכה עד האציל
מכניס רגלו לתוכו
ומביא בשר חמור, גידים ועצמות – שוקל, ונותן לתוכה בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות
ואף שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: (יחזקאל כג ) אשר בשר חמורים בשרם, ד"ר יהודה.
אמר לו רבי יוסי: היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות?
אמר לו ר' יהודה: אומדין אותו
אמר לו רבי יוסי: עד שאומדין אותו - יאמד את היד כמה היא שוקלת, ואת הרגל כמה היא שוקלת.

(ג)
חצי ערכי עלי - נותן חצי ערכו

ר' יהודה אומר: קונסין אותו ונותן ערך כולו
חצי דמי עלי - נותן חצי דמו
ר' יוסי בר ר' יהודה אומר: קונסין אותו ונותן דמי כולו.

(ד)
האומר "ערכו של פלוני עלי", מת הנערך - המעריך חייב.


ראו לקמן הלכות ה-ו, וכן משנה ה, ד.



(ה)
חומר בדמים שאין בערכין, ובערכין שאין בדמים.

שהדמים נוהגין באדם ובבהמה, בחיים ובשחוטין, גם לאחר שנשחטה הבהמה, אבל לא אם נטרפה. בשלמין ובאברים
ובאין שלא מן השג יד, מה שאין כן בערכין.
חומר בערכין, שערכין יש להן קצבה מן התורה - מה שאין כן בדמים.
האומר "ערך פלוני עלי", ומת - חייב
"דמי בהמה זו עלי", ומת - חייב.
"דמי בהמה זו עלי", ומתה בהמה - הנודר חייב.

(ו)
חומר באדם שאין בבהמה, ובבהמה שאין באדם.


ראו שם, אדם מת הוא כבהמה שנטרפה, ואין לו דמים, וראו גם משנה ה, ב.
הביטוי "חומר בערכין" מציג למעשה חומר בדמים.



שהאומר "דמי בהמה זו עלי", מתה - חייב
"דמי פלוני זה עלי", ומת הנידר - פטור.
חומר בערכין, שנוהגים באדם ואין נוהגים בבהמה.

פרשנות הנדר עריכה

(ז)
המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זה מעלה לה פרנסה מתוכן והשאר הקדיש.


ראו כתובות ה, ד. כאן מרחיבים את הדין.
הברייתא נכנסת כאן גם לענייני מכירה, והשוו ב"ב ה, ה. אם מכר או הקדיש ראש של בהמה – מפרשים שהתכוון לתת את הראש לאחר שתשחט, או את ערכו; אבל אם מכר או הקדיש ראש של אדם או של בהמה טמאה, בלי לנקוט לשון דמים – העבד או הבהמה של שניהם ומתחלקים בערכו.
לסיפא ראו משנה ה, ה.



המקדיש מעשה ידי עבדו - הרי זה מעלה לו פרנסה מתוכן והשאר הקדיש.
המקדיש את עצמו - הרי זה עושה ואוכל. לא הקדיש אלא דמיו.
"ראשו של עבד זה הקדש" - הוא והקדש שותפין בו
"ראשו של חמור זה הקדש" - הוא והקדש שותפין בו
"ראשו של עבד מכור לך" - משלימין ביניהן.
"ראשו של חמור זה מכור לך" - משלימין ביניהן.
"ראשה של פרה זו מכור לך" – לא מכר אלא ראשה. לאחר שתשחט
ולא עוד, אלא אפילו אמר "ראשה של פרה זו הקדיש" - לא הקדיש אלא ראשה
"שור זה עולה" - השור עולה ומועלין בו, ואין חייבין באחריותו
"שור זה עלי עולה" - השור עולה ומועלין בו, וחייבין באחריותו.
"דמי שור זה עולה" - השור חולין ואין מועלין, ואין חייבין באחריותו
"דמי שור זה עלי עולה" - השור חולין ואין מועלין בו
"בית זה הקדש" - הבית הקדש ומועלין בו, ואין חייב באחריותו
"בית זה עלי הקדש" - הבית הקדש ומועלין בו, וחייבין באחריותו
"דמי בית זה הקדש" - הבית חולין ואין חייבין באחריותו
"דמי בית זה עלי הקדש" - הבית חולין ואין מועלין בו, אבל חייבין באחריותו.

אם לא שילם את חובתו עריכה

(ח)
חייבי נדרים ונדבות והערכין וחרמים והקדשות - בית דין ממשכנין אותן


ראו משנה ה, ו.
אם אמר "דמי עלי", ושמו כמה כסף התחייב – חייב להביאו וגם יורשיו חייבים, כמו דין הערכין.
הבאת החטאת אמורה להיות אינטרס של המביא כדי שיתכפר חטאו, ולכן לא מחייבים אותו, אבל הבאת עולת ראיה היא לכבוד המקדש, ולכן ממשכנים עליה.



ואם מתו - היורשין חייבים להביא.
חייבי חטאות ואשמות והדמים - אין ב"ד ממשכנין אותן
ואם מתו אין היורשין חייבין להביא, והדמים שנישומו - הרי הן כערכין
עולות הבאות עם חטאות כגון בקרבן מצורע - ב"ד ממשכנין אותן, ואם מתו - היורשין חייבין להביא.
הביא חטאתו ולא הביא עולתו - ב"ד ממשכנין עליה, ואם מתו - על היורשין להביא ראיה עולת ראיה
הביא עולתו ולא הביא חטאתו - אין ב"ד ממשכנין עליה, ואם מתו - אין היורשין חייבין להביא.

(ט)
חייבי עולות והדמין ושלמין וערכין וחרמין וההקדשות


ראו ספרי דברים קכד, כת"ק; וראו ראה"ש א, א, "ראש השנה לרגלים", כדעת ר' שמעון, וכן דרשתו בספרי דברים קמג. וראו ספרא אמור פרק טו א.
פסח לאחר הפסח יש להביאו כשלמים.
ראב"ש חולק על אביו וקובע שבל תאחר תלוי רק בחג הסוכות.



נדרים ונדבות וחטאות ואשמות וצדקות ומעשרות, ולקט שכחה ופאה
ובכור ומעשר בהמה והפסח - כיון שעברו עליהן שלשה רגלים - עובר עליהן משום בל תאחר.
רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליו חג הסכות - עובר עליהן משום בל תאחר.
ואחד הבכור והמעשר, ואחד כל הקדשים שהקדישן
שנה של רגלים ורגלים של שנה - עובר עליהן משום בל תאחר.