ביאור:משנה כתובות פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
נאמנות של אדם על עצמו
עריכה|
למרות שבדרך כלל אין אדם נאמן על עצמו (ראו משנה ט), במקרים מיוחדים יש נאמנות, ובהם מטפל הפרק. |
חטיבה I: מצבי נאמנות ואי נאמנות בסיסיים
עריכה(א) האשה שנתארמלה התאלמנה או שנתגרשה
|
מדובר במצב שלאשה אין כתובה בידה, והתביעה היא על סמך המינימום של 100 או 200. ההינומה - ובתקופת התלמוד האפריון - היו נהוגים רק בנישואי בתולה, ראו סוטה יב א. כאן מודים רבן גמליאל ור' אליעזר שהאשה אינה נאמנת בלי ראיה, אולי כי קל יותר למצוא ראיה, או כי הטענה של הבעל אינה מטילה בה דופי כה רב. המשנה עומדת מול משנה י, כתיאור מצב שבו נאמנים גם ילדים להעיד על נסיבות החתונה ועל הקליות שקבלו בה. |
- היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך
- אם יש עדים שיצתה בהינומא, בתקופת התלמוד: באפיריון וראשה פרוע כלות אלמנות וגרושות היו מכסות את ראשיהן, ובתולות יצאו בהינומה. בתקופת התלמוד היתה הינומה לכל הכלות, ולכן הסימן לנישואי בתולה היה רק האפיריון - כתובתה מאתים.
- רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אף חילוק קליות ראיה:
(ב) ומודה רבי יהושע, באומר לחברו "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו"
- שהוא נאמן, שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
|
לעיל א, ז-ט לא האמין ר' יהושע לאשה, אבל אם יש לה חזקת כשרות הוא מאמין לה, ראו משנה ה, וכן במקרה שלפנינו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הכלל הזה אינו תלוי בהכרח בשאלה של נאמנות, אלא בכוחן של הטענות: טענת ההיתר מתקזזת עם טענת האיסור. וראו גם תוספתא מע"ש ה, ח. |
- ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר "לקחתיה הימנו" - אינו נאמן:
חטיבה II: נאמנות אדם על חתימתו
עריכה(ג) העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו
|
המשנה משלימה את משנה א: כאן יש שטר, אבל הוא אינו מהימן בהכרח. |
- …קטנים היינו, …פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים.
ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין:
(ד) זה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חברי,
|
לדעת רבי, הנאמנות של העדים היא דווקא כקבוצה שבה מכירים הם זה את זה, ושניהם יחדיו ראו את ההלוואה או את הנישואין. העדים מייצגים את החברה, ולכן הם אינם שני בודדים אלא הם קבוצה מגובשת. |
- וזה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חברי - הרי אלו נאמנין.
זה אומר: זה כתב ידי, וזה אומר: זה כתב ידי
- צריכים לצרף עמהם אחר, דברי רבי.
- וחכמים אומרים: אינן צריכין לצרף עמהם אחר,
- אלא נאמן אדם לומר "זה כתב ידי":
חטיבה III: נאמנות אשה על מצבה האישי
עריכה|
המקרה דומה לזה שבמשנה ג, אבל הסדר הפוך: שם העידו העדים שהשטר תקף ואח"כ פסלו אותו, וכאן היא מעידה על האיסור ואח"כ מבטלת אותו. בנאמנות של האשה במקרה כזה מודה גם ר' יהושע, ראו לעיל א, ז-ט. במקרה שנדון בתוספתא יבמות יד, א היו עדים שהיתה נשואה. לא ברור מה עמדת ר' אליעזר: יתכן שהוא מאמין לה אפילו אם יש עדים שנשבתה, וראו עמדת ר' יהודה לקמן ג, ב. למרות שההנחה היא ששבויות נאנסות, מאמינים לה במקרה זה, והשוו לקמן משנה ט - בתנאי שאין עדים; אפילו אם הגיעו עדים לאחר שנישאה - לא מקבלים את הערעור, כדי לא לפגוע בה; אבל אם העדים מעידים גם שנטמאה - תצא, וראו תוספתא ב, ה. |
(ה) האשה שאמרה: אשת איש הייתי, וגרושה אני - נאמנת
- שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
- ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת: גרושה אני - אינה נאמנת.
אמרה: נשביתי וטהורה אני לא נאנסתי - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
- ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת: טהורה אני - אינה נאמנת.
- ואם משנשאת באו עדים - הרי זו לא תצא:
(ו) שתי נשים שנשבו, שיש עדים שנשבו
|
השוו משנה ד ומשנה ז: היחס בין משניות ה-ו הוא היחס בין משניות ג-ד. במשנה ד יש מקום להקל, כי שם מעיד האדם על כתב ידו, ולא ישירות על תוקף השטר, וכן גם כי שם אין לו בדרך כלל טובת הנאה מהעדות. לכן שם חכמים מאמינים לאדם על כתב ידו, אבל רבי דורש גם שם עד נוסף. והשוו דמאי ד, ו-ז. וראו תוספתא ב, ו, לעדויות שמתקבלות או לא מתקבלות. |
- זאת אומרת: נשביתי וטהורה אני, וזאת אומרת: נשביתי וטהורה אני
- אינן נאמנות.
ובזמן שהן מעידות זו את זו - הרי אלו נאמנות:
חטיבה IV: נאמנות הגבר על מצבו האישי ועל אשתו
עריכה|
מדובר על אנשים שמבקשים תו"מ, וראו תוספתא ב, ז. |
(ז) וכן שני אנשים, זה אומר: כהן אני, וזה אומר: כהן אני - אינן נאמנין.
- ובזמן שהן מעידין זה את זה - הרי אלו נאמנין:
(ח) רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד.
|
לדברי ר' יהודה ראו ספרי דברים קפח. גם רשב"ג, שלדעתו מעלים לכהונה על פי עד אחד, כנראה אינו מקבל את הנוגע בדבר כעד, וראו משנה ז. וראו תוספתא ב, ט, שהוא מעלה לכהונה גם ע"פ אשה, ואפילו לא בבית דין! |
- אמר רבי אלעזר: אימתי? - במקום שיש עוררין.
- אבל במקום שאין עוררין - מעלין לכהונה על פי עד אחד.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד:
|
בתחילת המשנה מיוצגת ההלכה הקדומה, שגם אשת ישראל שנשבתה אסורה לבעלה, וראו עדויות ח, ב. מאוחר יותר נותרה ההחמרה הזאת רק לכוהנים - ראו לקמן ד, ח. וראו גם בסוף נדרים, שבראשונה האשה היתה יכולה לפסול עצמה מבעלה. עיר שנכבשה - הרי יש עדים לעצם הכיבוש, והם דומים לעדים המעידים על שביה של אשה, ראו משנה ה לעיל. כאן כבר מכירים בכך שהפסול חל רק על אשת כהן. למרבה הבושה הלאומית, ירושלים היתה בזמן החורבן "עיר שכבשה כרכום", וזו הנקודה הכאובה בפרק כולו. עצם הכיבוש נחשב כאונס לאומי, והרס של כל הסדרים הרגילים בחברה. יש במשנה משחק מילים במילה "יד" (לא זזה ידי... אין נאמן על ידי עצמו), וכן השבועה "במעון" אינה במקומה, כי הוא חרב. העבד נאמן לטהר את השבויה, והוא נאמן גם לפסול את הנשואה מכתובתה, ראו סוטה ו, ב. |
(ט) האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון כדי לסחוט כסף - מותרת לבעלה.
- על ידי נפשות במגמה להרגה או למכרה לשפחה - אסורה לבעלה.
עיר שכבשה כרכום, צבא זר, שבדרך כלל היו חייליו אונסים את הנשים - כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות.
- ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה
- הרי אלו נאמנין.
- ואין אדם נאמן על ידי עצמו.
אמר רבי זכריה בן הקצב: כהן מניצולי ירושלים המעון הזה! נשבע במקדש, אבל המקדש חרב...
- לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו!
- אמרו לו: אין אדם מעיד על ידי עצמו:
חטיבה V: נאמנות עד אחד שהיה קטן
עריכה|
זכרונות הילדות משמשים מסגרת לפרק - במשנה א חילוק קליות, וכאן. למרות שהקטן אינו יכול לחתום על מסמך (ראו משנה ג), או להעיד על אחר - אחרי שגדל הוא יכול לעשות כך בנושאים מסוימים. הנושאים בפרק קשורים למעמד אישי של נשים - מצבן בשעת הנישואין (משנה א) - ושל גברים - כהן או לא (משנה ז-ח), וכן לזיהוי חתימה של עד (משנה ג-ד). אלו גם הנושאים המוזכרים במשנה, ונוספו אליהם עדות על בית הפרס ועל תחום שבת (לגבי עדות העבד על תחום שבת, ראו עירובין ה, ה). וראו עדויות נוספות מסוג זה בתוספתא ג, ג. אין הקטן שגדל נאמן בעדות בעלת משמעות ממונית, כגון חזקת בעלות של יחיד או של ציבור על שטח אדמה (ראו ב"ב ו, ז.) גם נושא כזה נדון בפרק - במשנה ב. ראו דוגמא נוספת לעדות של אדם על חוויה מקטנותו, עדיות ז, ו. לא ברור האם יכול הקטן שגדל להעיד גם על השבויה או על נשים בעיר כבושה, כפי שיכול להעיד עבד (משנה ט). |
(י) ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן.
- "זה כתב ידו של אבא" ו"זה כתב ידו של רבי", ו"זה כתב ידו של אחי".
- "זכור הייתי בפלונית, שיצתה בהינומא וראשה פרוע".
- ו"שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה".
- ו"שהיה חולק עמנו על הגורן".
- ו"המקום הזה בית הפרס", ו"עד כאן היינו באין בשבת".
אבל אין (אדם) נאמן לומר,
- "דרך היה לפלוני במקום הזה", "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה":