ביאור:ספרי במדבר/קרח

ספרי במדבר לפרשת קרחעריכה

פיסקה קטזעריכה

על במדבר יח א-ז



ר' ישמעאל מסביר מדוע נאמרו הדברים לאהרון ולא למשה.



"ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם" (במדבר יח א)
ר' ישמעאל אומר: למי הדבר מסור? לאותו שמזהירים.



ר' יאשיה ור' יונתן מציעים הצעות שונות להגדרת "עוון המקדש": ר' יאשיה מזהה אותו עם החובה שהכהן יקריב את הקרבן במודעות לבעלים שהביא את הקרבן, וראו זבחים ד ו.



ר' יאשיה אומר: מנין אתה אומר, שאם זרק את הדם כראוי, ואינו ידוע לשם מי זרקו
והקטיר את החלב כראוי, ואינו יודע לשם מי הקטירו - שהכהנים נושאים עון על כך?
ת"ל: "ואתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש".



ר' יונתן טוען שעוון המקדש הוא זלזול בקדשים: התיחסות אליהם בעיקר מצד מתנות הכהונה ולא כקרבן לקב"ה, כשם שנהגו בני עלי, שלקחו את הבשר לפני הקטרת החלבים. יש לפנינו רמז לביקורת על שחיתות בכהונה.



ר' יונתן אומר: מנין אתה אומר, שאם זכה בבשר קודם זריקת דמים, בחזה ושוק קודם הקטר חלבים
שהכהנים נושאים עון על כך? ת"ל: "ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם"
וכן מצינו, שלא נתחתם גזר דינן של בני עלי - אלא על שנהגו בזיון בקדשים!
וכן הוא אומר "גם בטרם יקטירון את החלב, ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב, ותהי חטאת הנערים גדולה מאד" (שמואל א ב טו-יז).
וכן מצינו, שלא נתחתם גזר דינן של אנשי ירושלם - אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים, שנאמר "קדשי בזית" (יחזקאל כב ח):



השיפוט בעוון הזלזול בקדשים הוא בסמכות בית הדין של הכהנים; לעניין בית הדין עצמו, שהתקיים לצד בית הדין של חכמים - ראו סנהדרין ז ב. היו עוונות שנדונו בבית דין זה ואחרות – בבית דין אחר.



"ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם" - זה עון דבר המסור לכהונה.
אתה אומר זה עון דבר המסור לכהונה, או זה עון דבר המסור לבית דין של חכמים?
כשהוא אומר "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח" (במדבר יח ז) - הרי עון דבר המסור לבית דין אמור,
הא מה ת"ל "תשאו את עון כהונתכם"? זה עון דבר המסור לכהונה.



ראו פס' א, שהזכיר גם את "בית אביך", שלכאורה מחייב את הלוויים בעוונות הכהנים; פס' כג מתייחס ללוויים ומבחין אותם – לפי הדרשה – מהכהנים. (ולפי הפשט – מישראל)



אמרת ישראל לא ישאו עון כהנים, אבל לוים ישאו עון כהנים?
ת"ל "ועבד הלוי הוא את עבדת אהל מועד והם ישאו עונם" (במדבר יח כג).

"וגם את אחיך" (במדבר יח ב), שומע אני אף ישראל במשמע? ת"ל "מטה לוי"!


שתי דרשות המבחינות בין הלוויים לבנות לוי, שאינן מורישות את הלווייה לבניהן.



שומע אני אף הנשים במשמע? ת"ל "שבט אביך", זכה עמרם שיקרא שבט על שמו.
רבי אומר: "מטה לוי", שומע אני אף הנשים במשמע? ת"ל: "את אחיך" - להוציא את הנשים!



כאן מקומם של "בית אביך אתך" שבפס' א! – ראו לעיל.
הלוויים אינם עובדים את הכהנים, אלא מסייעים להם בעבודת ה', והם יכולים להתמנות גם למשרות חשובות במקדש, כגון גזבר או אמרכל – ראו שקלים ה ב, אבל למעשה בדרך כלל היו כהנים ממלאים משרות אלו, ראו תוספתא הוריות ב י.



"הקרב אתך", רבי עקיבא אומר: נאמר כאן "אתך" ונאמר להלן "אתך"
מה "אתך" האמור להלן, בלוים הכתוב מדבר - אף "אתך" האמור כאן, בלוים הכתוב מדבר, להזהיר את הלוים בשיר על דוכנם!
"וילוו עליך וישרתוך", בעבודתם, ומנה מהם גזברים ואמרכלים. אתה אומר ישרתוך בעבודתם ומנה מהם גזברים ואמרכלים
או ישרתוך בעבודתך? ת"ל: "ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל" (במדבר יח ג). עדיין אני אומר: ישרתוך בעבודתך, ישרתוך בעבודתם
ת"ל "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה'" (במדבר יח ו), לשם הם מסורים ולא לכהנים!
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: ישרתוך בעבודתם ומנה מהם גזברים ואמרכלים:



הכהנים שומרים על המקדש מבפנים, והלוויים מבחוץ; ראו מדות א א.



"ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות" - הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ.
אתה אומר הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, או אלו ואלו מבפנים? ת"ל: "ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד"
הא מה ת"ל "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות"? הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ!



הלוויים שומרים לא את הכהנים אלא את האהל. ראיה נוספת לטענה דלעיל שאינם עובדים את הכהנים.
עזרא הציג את השירה כמשימה של הלוויים בפירוש, ראו עזרא ג י. כאן היא רמוזה בביטוי 'גם הם גם אתם', המציג את הלוויים כקרובים לעבודת המזבח של הכהנים. את אותו הביטוי דורשים גם במובן של איסור על הלוויים למלא את מקום הכהנים (בניגוד לרצונו של קרח), וההפך; וכן איסור על הלוויים המשוררים למלא את מקום הלוויים השוערים וההפך.



"ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל" (במדבר יח ג), זו היא שאמרנו: לעיל ישרתוך בעבודתם ומנה מהם גזברים ואמרכלים!
"אך אל כלי הקדש" - זה הארון, וכן הוא אומר "ולא יבאו לראות כבלע את הקודש" (במדבר ד כ).
ר' נתן אומר: מיכן רמז לשיר מן התורה, אלא שנתפרש ע"י עזרא.
ר' חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט יט) - מיכן רמז לשיר מן התורה!
"אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" - אזהרה, "ולא ימותו" - עונש.
אין לי אלא לוים, שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים. כהנים על עבודת לוים מנין? ת"ל: "גם הם גם אתם"!
מעבודה לחברתה מנין? ת"ל: "גם אתם"; וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה
אמר לו: חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך! שאני מן השוערים, ואתה מן המשוררים!



רבי דורש את אותן הלכות מפרקים א-ג בבמדבר, ודורש 'הזר הקרב' – גם ללוי שרצה להיות כהן וכדומה; ואת האמור כאן הוא דורש על קרח ועדתו, שבקשו לעצמם כהונה.



רבי אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים; וזאת עשו להם וחיו" (במדבר ד יח-יט)
אין לי אלא בני קהת, בני גרשון ובני מררי מנין? ת"ל: "את אהרן ואת בניו ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת" (במדבר ג י)
"ושמרו את כהונתם", אין לי אלא לוים, שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים. כהנים על עבודת לוים מנין?
ת"ל: "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים" (במדבר א נא).
מעבודה לחברתה מנין? ת"ל: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו
שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת" (במדבר ג לח)
ומה ת"ל "גם הם גם אתם"? לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן, הזהיר עליו הכתוב את כל הענין.

"ונלוו עליך" (במדבר יח ד), זה שאמרנו לעיל: הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ!



לעניין עונש ואזהרה השוו מכילתא בחדש ח.



"וזר לא יקרב אליכם", למה נאמר? לפי שהוא אומר "והזר הקרב יומת" (במדבר ג לח); עונש שמענו, אזהרה מנין?
ת"ל "וזר לא יקרב אליכם".



ראו למשל יומא א ה, על המתחים בין זקני בית דין לבין זקני הכהונה.



"ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח" (במדבר יח ה) הרי זו אזהרה לב"ד של ישראל
להזהיר את הכהנים שתהא העבודה נעשית כתקנה;
שכשעבודה נעשית כתיקנה - הם כלים את הפורענות מלבא לעולם!



הצירוף "ולא... עוד..." מלמד שכבר יש תקדים בעייתי שיש למנוע את הישנותו.



"ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל", שאין ת"ל "עוד", אלא שכבר קצף
כיוצא בו אתה אומר "ולא יהיה עוד מבול" (בראשית ט יא); שאין ת"ל "עוד", ומה ת"ל "עוד"? אלא שכבר היה.
כיוצא בו אתה אומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז ז); שאין ת"ל "עוד", ומה ת"ל "עוד"? אלא שכבר זבחו.
כיוצא בו אתה אומר "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד" (במדבר יח כב); שאין ת"ל "עוד", אלא שכבר קרבו עדת קורח
אף כאן אתה אומר "ולא יהיה עוד קצף", שאין ת"ל "עוד" אלא שכבר קצף, שנאמר "כי יצא הקצף" (במדבר יז יא)!



ראו לעיל בתחילת הפיסקה



"ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה'" (במדבר יח ו) לשם הם מסורים ואין מסורים לכהנים.



ראו תוספתא סנהדרין ז סוף א, שהסנהדרין היתה בודקת את היוחסין של הכהנים.



"ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח" (במדבר יח ז)
מיכן היה ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: כל דבר המזבח אל יהיה אלא בך ובבניך!
"ולמבית לפרוכת", מיכן אמרו: מקום היה אחורי בית לפרוכת, ששם בודקים יחוסי כהונה!



לעניין מתנה בפיס ראו שבת כג ב, שגם ביו"ט הטילו גורלות על הקדשים; לעניין העבודה בפיס ראו למשל יומא ב, ב-ד.
עבודת המקדש קיימת אפילו כשאין מקדש באכילת התרומה ע"י הכהנים בטהרה, ומכאן החובה עליהם ליטול את ידיהם לפני האכילה; וראו גם חגיגה ב ה, שהיו שהחמירו בנטילת ידים גם לחולין. רבי מדייק שדווקא נטילת ידים נצרכת לאכילה ולא קידוש רגלים.



"ועבדתם", שומע אני מעורבבים? ת"ל "עבודת מתנה אתן את כהונתכם": מה מתנה בפייס - אף עבודה בפייס!
"עבודת מתנה אתן את כהונתכם", לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש:
מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואחר כך עובד - אף אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואחר כך אוכל.
וכבר נשתהא ר' טרפון שהיה כהן מלבא לבית המדרש. אמר לו רבן גמליאל: מה ראית להשתהות? אמר לו: שהייתי עובד
אמר לו: הלא כל דבריך תימה! וכי יש עבודה עכשיו?
אמר לו: הרי הוא אומר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.
ר' אומר: לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש
מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואח"כ עובד - כך אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואח"כ אוכל
אי מה להלן ידיו ורגליו, אף כאן ידיו ורגליו? אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו - מקדש ידיו ורגליו
מקום שאין צריך אלא ידיו - אינו מקדש אלא ידיו. נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה!



דורש 'קרב'-קרבן, שדווקא אם מקריב קרבן חייב מיתה, ואין מדובר על קרבת מקום; וראו כלים א ח-ט, שישראל וגם כהנים בעלי מומים נכנסים לעזרת הכהנים, אם הם טהורים.



"והזר הקרב יומת" לעבודה. אתה אומר לעבודה, או לעבודה ושלא לעבודה?
אמרת ומה בעל מום, שלא ענש בו מיתה -לא ענש בו אלא לעבודה
זר, שענש בו מיתה, אינו דין שלא יענש בו אלא לעבודה? הא מה ת"ל "והזר הקרב יומת"? לעבודה!



טמאים אינם נכנסים להר הבית, ראו שם; קל וחומר שאינם מקריבים קרבנות! מכאן שאיסור ההקרבה הוא אפילו לישראל טהורים, שוב - בניגוד לרצונו של קורח.



"והזר הקרב יומת" אפילו עובד בטהרה. או אינו אלא כשעבד בטומאה?
אמרת אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה – חייב, קל וחומר לעבודה!
הא מה ת"ל "והזר הקרב יומת"? אפילו עובד בטהרה!



ראו דברי ר' עקיבא בסנהדרין ט ו, כר' יוחנן בן נורי; אבל חכמים שם אינם מחייבים את הזר שעבד במקדש במיתה בידי אדם כלל, אלא במיתה בידי שמים, כנדב ואביהו! וראו גם תוספתא כריתות א ב, כדעתם.



"יומת" ר' ישמעאל אומר: נאמר כאן "יומת" ונאמר להלן "יומת" (דברים יג ו) נביא שהדיח. מה יומת האמור להלן – סקילה, אף "יומת" האמור כאן – סקילה!
ר' יוחנן בן נורי אומר: נאמר כאן "יומת" ונאמר להלן "יומת" (ויקרא כ י) הנואף. מה "יומת" האמור להלן – בחנק, אף "יומת" האמור כאן – בחנק!
"והזר הקרב יומת", עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! ת"ל "וזר לא יקרב אליכם"

פיסקה קיזעריכה

על במדבר יח ח-יד



השוו לדברי ר' ישמעאל בתחילת פיסקה קטז: שם הוא מסביר מדוע נאמרה הנבואה לאהרון; וכאן הדרשן טוען שהיא נאמרה למשה, כי אהרון הופיע לעיל בפרק יז בגוף שלישי.



"וידבר ה' אל אהרן" (במדבר יח ח), שומע אני שהיה הדבור לאהרן?
ת"ל: "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא" (במדבר יז ה)
הא למדנו שהדיבור למשה - שיאמר לאהרן!



דברי ר' ישמעאל הצירוף "ואני הנה" או "ואני הנני" מורה על רצון ושמחה מצד הקב"ה, והפסוק על המבול מוכיח שגם בהכחדת הרשעים יש שמחה לפני הקב"ה, בניגוד למכילתא שירה א, שם נאמר על מלחמת יהושפט "לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, עַל אָבְדָן שֶׁלָּרְשָׁעִים"!



"ואני" – ברצון, "הנה" – בשמחה, דברי ר' ישמעאל
אמרו לו תלמידיו: רבינו, לפי שהוא אומר "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ" (בראשית ו יז),
שומע אני שיש שמחה לפני המקום? אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו מן העולם!
וכן הוא אומר: "בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה" (משלי יא י),
ואומר "שני רשעים שברת ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (תהלים ג ט)
ואומר "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" (תהלים י טז)
ואומר "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה" (תהלים קד לה).



השמחה היא שמחת הכהנים בעבודתם, ובזכותה הם זוכים במתנות.



ר' נתן אומר: "ואני" - מוסיף על עבודתם, "הנה" - בשמחה
וכן הוא אומר "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד יד)



דורש את סמיכות הפרשיות. לעניין הקשר בין הערעור של קרח על הכהונה השוו לעיל פיסקה קטז, בדברי רבי על "גם הם גם אתם".



"לכל קדשי בני ישראל", כרת הכתוב ברית עם אהרן על כל קדשי הקדשים לגזור דין ולכרות להם ברית
לפי שבא קרח כנגד אהרן, וערער על הכהונה; משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן בית, ונתן לו שדה אחת במתנה, ולא כתב ולא חתם ולא העלה לו בערכיים
בא אחד וערער כנגדו על השדה; אמר לו המלך: כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על השדה?
בוא, ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכיים! כך בא קרח וערער על הכהונה כנגדו
אמר לו המקום: כל מי שירצה יבא ויערער כנגדך על הכהונה? בוא ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכיים!
לכך נאמרה פרשה זו סמוך לקרח. "זכרון לבני ישראל" (במדבר יז ה).



אין כאן מקומה של הדרשה, שנאמרה על המשך במדבר יז ה "ולא יהיה כקרח וכעדתו", בעניין מחתות השרופים.



הא למדנו שהיה קרח מן הבלועים ומן השרופים!



האם הגדולה של אהרון מתבטאת במתנות הכהונה, או שהיא מתבטאת במשיחתו בשמן והמתנות הן תוצאה של המשיחה?



"לך נתתים" – בזכותך; "למשחה" - אין משחה אלא גדולה, שנאמר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" (ויקרא ז לה).
ר' יצחק אומר: אין "משחה" אלא שמן המשחה, שנאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן" (תהלים קלג ב)!
"ולבניך" - בזכות בניך; "לחק עולם" - שינהוג הדבר לדורות.



העורות של עולות הבהמה שייכים לכהנים.



"זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש" (במדבר יח ט), אמרת צא וראה איזהו מקודש הקדשים,
שכולו עולה לאישים, ויש לך הימינו היתר? אין אתה מוצא אלא עולת בהמה!



הדרשה מזהה כאן את כל המתנות הקשורות לקרבנות: מנחות הציבור והיחיד; חטאות הציבור והיחיד; אשמות ודאי וספק; גזל הגר ושמן המצורע. המתנות ניתנות לכהנים בזכות אהרון ובניו, כפי שנאמר כבר לעיל, בדרשה על פס' ח.



"כל קרבנם" - אלו שתי הלחם ולחם הפנים; "לכל מנחתם" - זו מנחת חוטא ומנחת נדבה.
"ולכל חטאתם" - זו חטאת יחיד וחטאת צבור, וחטאת העוף וחטאת בהמה.
"ולכל אשמם" זה אשם ודאי ואשם תלוי, ואשם נזיר ואשם מצורע.
"אשר ישיבו לי" – זה גזל הגר; מדובר על אשם גזילות ולא על הגזילה עצמה "קדש קדשים" זה לוג שמן של מצורע. "לך הוא ולבניך" - בזכותך ובזכות בניך



אמנם אין לאכול בקדש הקדשים ממש, אבל יש לאכול את המתנות במקום קדוש, "לפנים מן הקלעים" (זבחים ה ג-ה). ר' יהודה מעיר שמותר לאכול את המתנות הללו גם בהיכל, אם יש סכנה לאכלם בעזרה.



"בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח י), כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים, שלא יהיו נאכלים אלא במקום קדוש!
ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי הגוים שהקיפו את העזרה, בזמן מלחמה

מנין לקדשי הקדשים שנאכלים אפילו בהיכל? ת"ל "בקדש הקדשים תאכלנו"


ראו זבחים שם.



"כל זכר יאכל אותו", כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים, שלא יהיו נאכלין אלא לזכרי כהונה

"קודש יהיה לך", מה ת"ל?


ראו תרומות יא ה, שאם הכהן מעוניין בעצמות יש לשרפן, ואם הוא רוצה יכול להפקירן ולהשליכן.




שיכול אין לי אלא דבר הראוי לאכילה, שיתנהג בקדושה
שאין ראוי לאכילה מניין? ת"ל: "קודש יהיה לך", מכל מקום.

"וזה לך תרומת מתנם" וגו' (במדבר יח יא),


כאן נמנים הקדשים הקלים, שברובם יש לפחות חלק לכהנים – ודיניהם: יש לאכלם בטהרה בירושלים.



מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי קדשים לגזור דין ולכרות להם ברית
 כך כלל את קדשים קלים, לגזור דין ולכרות להם ברית!
"לכל תנופות בני ישראל", להביא את הדבר הטעון תנופה!
"לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם" - שינהוג הדבר לדורות:
"כל טהור בביתך יאכל אותו", כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשים קלים, שלא יהיו נאכלים אלא לטהורים

"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" (במדבר יח יב), מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי מקדש, לגזור דין ולכרות להם ברית


קבוצת מתנות כהונה שלישית – קדשי הגבול, שיש לאכלם בטהרה בא"י.



כך כלל הכתוב את קדשי הגבול, לגזור דין ולכרות להם ברית
"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" - זו תרומה ותרומת מעשר,
"ראשיתם" - זו ראשית הגז. "אשר יתנו" - זה הזרוע והלחיים והקיבה. "לה'" - זו חלה.

"ביכורי כל אשר בארצם" (במדבר יח יג), בא הכתוב ולימד על הביכורים, שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע


ראו ביכורים ב ד.
לנתינת הביכורים לכהן ראו גם לעיל פיסקה ה.



שהיה בדין: הואיל וקדושה חלה על התרומה, וקדושה חלה על הביכורים
אם למדתי על התרומה, שאין קדושה חלה עליה במחובר לקרקע - אף הביכורים לא תהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע?
ת"ל: "ביכורי כל אשר בארצם": בא הכתוב ולימד על הביכורים, שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע!
"אשר יביאו לה' לך יהיה", בא הכתוב ולימד על הביכורים, שיהו נתונים לכהן!

"כל טהור בביתך יאכלנו" למה נאמר? והלא כבר נאמר "כל טהור בביתך יאכל אותו" (פס' יא)

ומה ת"ל "כל טהור בביתך יאכלנו"? להביא את בת ישראל המאורסת לכהן, שתהא אוכלת בתרומה


לעניין זכויות המאורסת לכהן ראו כתובות ה ב-ג: המנהג הקדום היה שהבעל מתחייב לפרנס את אשתו (אם הוא כהן – גם בתרומה) החל משמלאו 12 חדשים לאירוסין, אפילו אם לא הכניס אותה לחופה, אבל מאוחר יותר בוטלה החובה הזאת.
מובאת כאן גישה המאפשרת גם לתושבים ולשכירים של כהנים (גויים שאינם עבדים, ראו מכילתא פסחא טו), ולא רק לעבדיהם - לאכול תרומה, והגישה הזאת נדחית ע"י הפסוק מויקרא.



או אינו מדבר אלא בנשואה? כשהוא אומר "כל טהור בביתך יאכל אותו" הרי נשואה אמורה
הא מה ת"ל "כל טהור בביתך יאכלנו"? להביא את בת ישראל המאורסת לכהן, שתהא אוכלת בתרומה
משמע מביא את הארוסה ומביא את תושב ושכיר!
ומה אני מקיים מקרא "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב מה)?
תושב ושכיר שאינו ברשותך; אבל תושב ושכיר שהוא ברשותך - יאכל בו
או משמע מוציא את תושב ושכיר, ומביא את ארוסה; ומה אני מקיים "כל טהור בביתך יאכל אותו"? חוץ מתושב ושכיר
או אף תושב ושכיר? ת"ל עוד במקום אחר "תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" (ויקרא כב י), בין ברשותך בין שאינו ברשותך!



ר' יהודה מחזיק בגישה שארוסה אוכלת תרומה, אבל הוא כבר מכיר את השינוי, שקבע "אין האשה אוכלת בתרומה - עד שתכנס לחופה". (כתובות ה ג.)



וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל ר' יהודה בנציבים
אמר לו: שמעתי עליך שהייתה אומר על בת ישראל המאורסת לכהן, שהיא אוכלת בתרומה
שלח לו: ואתה, אין אתה אומר כך? מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה - ולידון בק"ו אי אתה יודע!
ומה שפחה כנענית, שאין ביאתה קונה אותה לאכול בתרומה, כסף קונה אותה לאכול בתרומה
בת ישראל, שביאתה קונה אותה לאכול בתרומה, אינו דין שיהא כסף קונה אותה לאכול בתרומה?
אבל מה אעשה, שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה
נכנסה לחופה, אף על פי שלא נבעלה - אוכלת בתרומה; ואם מתה - בעלה יורשה:



דין חרם שלא פירשו המחרימים למה כוונתם עמום: ר' יוסי ור' יהודה בן בבא קובעים שהוא שייך לכהנים; ר' יהודה בן בתירא משייך אותו לבדק הבית ואילו ר' שמעון דן אותו כקדשי מזבח; וראו ערכין ח ו, שם לא הופיעה דעת ר' שמעון; וראו שם משנה ה.



"כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח יד), אין לי אלא חרמי ישראל; חרמי גרים נשים ועבדים מנין?
ת"ל: "כל חרם בישראל."
ר' יוסי הגלילי אומר: סתם חרמים – לכהנים, שנאמר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז כא)
או אפילו פירש "לבדק הבית"? ת"ל: "אך כל חרם" (ויקרא כז כח); "אך" חלק.
ר' יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים - לבדק הבית, שנאמר "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז כח)
או אפילו פירש "לכהן"? ת"ל "כשדה החרם לכהן" (ויקרא כז כא).
ר' יהודה בן בבא אומר: סתם חרמים – לכהנים, שנאמר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז כא)
או אפילו פירש "לשם"? ת"ל: "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז כח).
ר"ש אומר: סתם חרמים – לשמים, שנאמר "כל חרם קודש קדשים הוא לה'"
או אפילו פירש "לכהן"? ת"ל "כל חרם בישראל לך יהיה"!

פיסקה קיחעריכה

על במדבר יח טו-יט



בעל מום נקרא אדם, ומכאן שמדובר גם על בהמה בעלת מום, למרות שאין להקריב אותה; אבל חיה, שאינה ראויה כלל לקרבן – הוצאה.



"כל פטר רחם לכל בשר" (במדבר יח טו), שומע אני אף חיה במשמע?
ת"ל "אשר יקריבו לה'", להוציא את החיה
משמע מוציא את החיה ומוציא את בעל מום? ת"ל: "באדם ובבהמה", להביא את בעל מום.



הלוויים פטורים מפדיון בכור אדם ולכן גם מבכורות בהמה; לעניין הלוויים השוו בכורות ב א, שמחייבים אותם בבכורות בהמה טהורה; אבל ראו מכילתא פסחא טז, שפוטרת אותם, כמו כאן.
לעניין הבא אחרי הנפלים ראו בכורות ג א ושם ח א.
את פדיון בכור האדם ופטר החמור ואת בכור הבהמה יכול אדם לתת לכהן בכל מקום, ולאו דווקא במקדש או בירושלים.
לעניין שלושים ימי טיפול בבכור הבהמה – השוו בכורות ד, א – שם מבחינים בין בהמה גסה לבהמה דקה, וכאן לא.



"באדם ובבהמה", את שיש לך בו באדם - יש לך בו בבהמה
יצאו לוים, שאין לך בהם באדם - לא יהיה לך בהם בבהמה
"באדם ובבהמה" מקיש בכור אדם לבכור בהמה:
מה בכור בהמה, נפלים פוטרים מן הבכורה - אף בכור אדם, נפלים פוטרים מן הבכורה
מה בכור אדם, רשאי נותנו לכהן בכל מקום שירצה - אף בכור בהמה רשאי נותנו לכהן בכל מקום שירצה
לפי שהוא אומר "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ובכורות בקרכם" (דברים יב ו)
שומע אני, אף ברחוק מקום יהיה חובה עליו ליטפל בו ולהביאו לבית הבחירה?
ת"ל "באדם ובבהמה": מה בכור אדם, רשאי נותנו לכהן בכל מקום שירצה
אף בכור בהמה רשאי נותנו לכהן בכל מקום שירצה
ומה בכור אדם מיטפל בו שלשים יום - אף בכור בהמה מיטפל בו שלשים יום.



מדובר כנראה על פטר חמור שמת לפני שפדה אותו בשה. וראו בכורות א ז: העיר המת צריך להיקבר ואינו נאכל ע"י הכלבים; וראו גם דעת ר' אליעזר במשנה ו שם, שאפילו אם פדה אותו ואחר כך מת העיר – יש לקברו. ר' טרפון קובע שאין לפדות עיר לאחר מותו.



"אך פדה תפדה", זו היא שאלה שנשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה: בכור שמת, מהן בעלים לפדותו ולהאכילו לכלבים.
דרש ר' טרפון: "אך פדה תפדה" פודה אתה את החיה, ואי אתה פודה את המתה
פודה אתה את הטמאה, ואי אתה פודה את הטהורה.



בניגוד לדעת הקראים, שנהגו לפדות כל בכור שלא ניתן להקריבו, מצומצם כאן הפדיון דווקא לפטר חמור, ולפדיונו דווקא בשה; וראו תוספתא בכורות א ג-ד, ומכילתא פסחא יח.



"אך פדה תפדה", שומע אני אף שאר בהמה טמאה במשמע? ת"ל "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג יג)
פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה בכור כל שאר בהמה טמאה
או פטר חמור תפדה בשה ושאר כל בהמה טמאה בכסות וכלים?
ת"ל עוד במקום אחר "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד כ). בשה אתה פודה, ואי אתה פודה בכסות וכלים



הדרשה מציעה לפרש את פדיון הבהמה הטמאה על פדיון מקדשי בדק הבית, ולא על בכור; כלומר רשאי אדם להקדיש בהמה טמאה לבדק הבית בתנאי שמיד יפדה אותה ויתן לבדק הבית את ערכה בתוספת חומש; ראו למשל תוספתא ערכין ג ז.
פדיון הבן אכן מתבצע לאחר שהגיע התינוק ל30 יום, אבל פדיון בהמה שהוקדשה מתבצע מיד.



א"כ מה ת"ל "אך פדה תפדה"? אם אינו ענין שפודים בהמה טמאה –
תניהו ענין שמקדישים בהמה טמאה לבדק הבית, וחוזרים ופודים אותה מהקדש בדק הבית.
"תפדה" – מיד. אתה אומר תפדה מיד, או אינו אלא לאחר זמן?
ת"ל "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים" (במדבר יח טז)
הנפדה בחמש סלעים - נפדה לאחר זמן, הא מה ת"ל "תפדה"? תפדה מיד.



ראו מכילתא פסחא יח: פדיון האדם אינו דווקא בכסף, אלא גם בנכסים אחרים - אם אינם מקרקעין עבדים או שטרות, כלומר בדברים הדומים לכסף, בהתאם למידת 'כלל ופרט וכלל', למרות שהסדר בתורה הוא כלל וכלל ופרט. וראו בכורות ח ח.



"ופדויו מבן חדש תפדה" – כלל; "בערכך כסף חמשת שקלים" - פרט
כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט; "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג יג) - חזר וכלל
או כלל בכלל ראשון? אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל - אין אתה דן אלא כעין הפרט!
לומר לך: מה הפרט מפורש, נכסין המטלטלים שאין להם אחריות - אף הכלל, אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להם אחריות
מיכן אמרו: בכל פודים בכור אדם, חוץ מעבדים ומשטרות ומקרקעות.
רבי אומר: אף בכל פודים בכור אדם חוץ מן השטרות.



ראו תוספתא בכורות ו יג: יש לנקוב בסכום בזמן הפדיון.



"עשרים גרה הוא" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף", אין לי אלא כסף
שוה כסף מנין? ת"ל: "עשרים גרה הוא"!



ראו בכורות ב ה: כלאים בין עז לכבש פטור מהבכורה.
בכור בהמה טהורה אינו נפדה גם בדיעבד.



"אך בכור שור" (במדבר יח יז) שור - שור גמור; "או בכור כשב" - כשב גמור, "או בכור עז" - עז גמור! להוציא את הכלאים!
"לא תפדה", יכול אם פדאו יהיה פדוי? ת"ל "קודש הם".



דמם של הבכור מעשר הבהמה והפסח נשפך על המזבח בשפיכה אחת, ראו זבחים ה ח. ר' יאשיה לומד זאת מהמילים 'קדש הם, את דמם תזרוק... ואת חלבם תקטיר' שגם מעשר ופסח טעונים שפיכת דם, ור' יצחק לומד זאת מספר דברים.
ר' יצחק לומד מהפסוק שלנו שיש להקריב על המזבח את חלבי הפסח ומעשר הבהמה, ודורש את הביטויים "ולא ילין חלב חגי" (שמות כג יח), "ולא ילין לבקר" וכו' (שמות לד כה) – לנושאים אחרים.
ר' אליעזר בדעה שהקטר החלבים של הפסח נאמר בפסוקים הנ"ל, והקטר החלבים של מעשר הבהמה עולה בקל וחומר, וחוזר לדעת ר' יאשיה.



ר' יאשיה אומר: "קודש הם" למה נאמר? להביא את המעשר ואת הפסח, שיטעון שפיכה אחת, שלא שמענו להם בכל התורה כולה.
ר' יצחק אומר: אינו צריך; שהרי כבר נאמר "ודם זבחך ישפך על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב כז)
להביא את המעשר ואת הפסח, שיטענו שפיכה אחת
ומה ת"ל "קודש הם"? - להביא את המעשר, שיטעון הקטר חלבים, שלא שמענו בכל התורה כולה.
אבא חנין אומר משום ר"א: למה נאמר? לפי שהיה בדין:
ומה שאר קדשים, שלא שוו מתן דמם - שוו הקטר חלבם
מעשר ופסח, ששוו מתן דמן - אינו דין שישוו הקטר חלבם? הא מה ת"ל "קודש הם"? – לענין שאמרנו. כר' יאשיה



חלבי הבכור מועטים מחלבי השלמים, שהרי אינם כוללים את הכליות ואת היותרת, ובכבש אינם כוללים את האליה; לכן טוענת הדרשה שיש למעט גם בשפיכת הדם משתי מתנות (בשלמים) למתנה אחת; וקשה, שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
בהמשך ("או חילוף") דורשים את אותו ק"ו מהצד השני, ולומדים ממנו שיש להרבות בזריקות הדם של השלמים יותר מאלו של הבכור. הפעם המסקנה מלווה בפסוק המוכיח שאכן את דם השלמים שופכים על כל צידי המזבח, ולא מצאנו ביטוי כמו "המזבח סביב" בבכור, מעשר או פסח.



"את דמם תזרוק על המזבח" - מתנה אחת. אתה אומר מתנה אחת, או שתי מתנות של ארבע?
אמרת ק"ו: ומה אם במקום שרבה בחלבים מיעט בדמים, כאן, שמיעט בחלבים, אינו דין שנמעט בדמים?
או חלוף: ומה אם במקום שמיעט בחלבים ריבה בדמים, כאן, שרבה בחלבים, אינו דין שנרבה בדמים?
ת"ל "וזרקו בני אהרן הכהנים... סביב" (ויקרא ג ב) - שתי מתנות שהן ארבע!
דנתי וחלפתי; בטל או חילוף, וזכיתי לדון כבתחילה:
ומה אם במקום שריבה בחלבים מיעט בדמים, כאן שמיעט בחלבים אינו דין שנמעט בדמים?
ומה ת"ל "את דמם תזרוק על המזבח"? מתנה אחת..


"ואת חלבם תקטיר", בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר
אתה אומר בחלב תותב וקרום נקלף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בשומן שבו?
אמרת ק"ו: ומה אם במקום שריבה בדמים מיעט בחלבים; כאן, שמיעט בדמים, אינו דין שנמעט בחלבים?
ת"ל: "ואת חלבם תקטיר", בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר!



ראו זבחים ט ו: אם נפלו מהמזבח לפני חצות הלילה יש להחזירם כדי שישרפו שם. לעניין "נחת רוח" ראו גם לעיל קז, אין הקב"ה זקוק לקרבנות.



"אשה", אף על פי שאתה נותן לאשים, אינו נרצה עד שישרף באש!
"ריח ניחוח לה'" - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.



ראו זבחים ה ח. ר' יוסי הגלילי מנסה לדמות את הבכור לחטאת, שהרי שני הקרבנות נאכלים לכהן חוץ מחלק שמוקרב, בניגוד לשלמים, שרוב בשרם נאכל ע"י הבעלים;
ר' עקיבא מנסה בתחילה להצביע על הפסוק שלנו כבסיס להשוואה בין הבכור לבין החזה והשוק של שלמים, שנאכלים ע"י הכהנים, אבל ר' יוסי הגלילי מדמה את הבכור לחזה ושוק של תודה. ר' עקיבא נסוג מההשוואה לשלמים, ובמקומה הוא דורש את הכפילות בפסוק "לך יהיה - יהיה לך", שהבכור נאכל בעתיד, ומכאן שהוא נאכל גם למחרת הקרבתו;
ר' ישמעאל טוען שקרבן התודה כולו נגזר מקרבן השלמים, שנאמר "זאת תורת השלמים... אם על תודה" (ויקרא ז יא-יב), וקיצור זמן האכילה מיוחד לתודה דווקא ולא ניתן ללמוד ממנו על קרבנות אחרים כגון הבכור.



"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח יח),
בא הכתוב והקיש את הבכור לחזה ושוק של שלמים: מה חזה ושוק של שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד
אף הבכור יהיה נאכל לשני ימים ולילה אחד!
וזו שאלה נשאלה לחכמים בכרם ביבנה: בכור לכמה נאכל? דרש ר' טרפון: לשני ימים ולילה אחד!
אמרו לו תלמידיו: רבינו, למדנו! אמר להם: בכור קדשים קלים, ושלמים קדשים קלים
מה שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד - אף הבכור יהא נאכל לשני ימים ולילה אחד.
היה ר' יוסי הגלילי שם, כשבא תחילה לשמש את חכמים. אמר לו: רבי, חטאת מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן
מה חטאת נאכלת ליום ולילה - אף בכור יהא נאכל ליום ולילה!
אמר לו: בני, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר.
אלמוד דבר שהוא קדשים קלים מדבר שהוא קדשים קלים, ואל אלמוד דבר שהוא קדשים קלים מדבר שהוא קדשי קדשים!
אמר לו: רבי, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר
אלמוד דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן, ואל אלמוד דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכל אדם!
נסתלק ר' טרפון וקפץ ר' עקיבא; אמר לו: בני, כך אני דורש: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה"
בא הכתוב והקיש בכור לחזה ושוק של שלמים:
מה חזה ושוק של שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד - אף בכור יהא נאכל לשני ימים ולילה אחד!
אמר לו: רבי, אתה מקישו לחזה ושוק של שלמים, ואני מקישו לחזה ושוק של תודה:
מה חזה ושוק של תודה, נאכל ליום ולילה - כך הבכור, יהא נאכל ליום ולילה!
אמר לו: בני, כך אני דורש: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה", אין ת"ל "לך יהיה"
אלא ריבה בו הכתוב הוייה אחת, שיהא נאכל לשני ימים ולילה אחד!
ר' ישמעאל אומר: וכי תודה מאין למידה? לא משלמים?
ודבר הלמד ממקום אחר, אתה בא ללמד הימנו, למד מן הלמד?
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: "ובשרם יהיה לך"
בא הכתוב והקיש את הבכור לחזה ושוק של שלמים: מה חזה ושוק של שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד
אף הבכור יהא נאכל לשני ימים ולילה אחד!



דבר אחר אינו דורש מהכפילות את הארכת זמן האכילה של הבכור אלא את נתינת הבכור בעל המום לכהן, וראו בכורות ד א.



ד"א: אין ת"ל "לך יהיה", אלא להביא את הבכור בעל מום, שמתנה לכהן; שלא שמענו לו בכל התורה כולה.



ר' אלעזר מציע דרשה משלו כדי להוכיח שהבכור מאכל לשני ימים ולילה אחד: שחיטת הבכור התמים היא תוך שנה מההמלטה שלו, אבל הפסוק 'שנה בשנה' מלמד שלעיתים ניתן לחרוג לשנה השניה לחיי הבכור, כי נוסף יום לאחר שחיטתו., וראו ספרי דברים קכה.



ר' אלעזר אומר: לשני ימים ולילה אחד. אתה אומר לשני ימים ולילה אחד, או אינו אלא ליום ולילה?
ת"ל "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו כ) מלמד שנאכל לשני ימים ולילה אחד!



פרשת הבכורות באה כפירוט בין הכלל שבפס' טו לכלל שבפס' יט; והשוו לדרשה דלעיל לפס' טז, הכוללת גם כללים מספר שמות.



"כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל" (במדבר יח יט),
יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף; וזו - כוללה בתחלה וכוללה בסוף ופורט באמצעו!
"נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם" - שינהוג הדבר לדורות:



הדרשן בדעה שהמלח בריא ואף מרפא חולים.



"ברית מלח עולם היא לפני ה'", כרת הכתוב ברית עם אהרן בדבר הבריא, ולא עוד אלא שמבריא את אחרים!

פיסקה קיטעריכה

על במדבר יח כ-כד



נחלת א"י היתה מוגבלת לגברים ישראלים בלבד. דורש "אבותם" ו"איש".



"ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (במדבר יח כ)
למה נאמר? לפי שהוא אומר "לאלה תחלק הארץ" (במדבר כו נג) הכל במשמע!
כהנים לוים וישראלים וגרים ונשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס במשמע!
"ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל" - יצאו כהנים.
"ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח כג) - יצאו לוים.
"לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו נה) - יצאו גרים ועבדים.
"איש לפי פקודיו" (במדבר כו נד) - יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס.



הדרת הכהנים והלוויים מנחלת הארץ היא לזכותם, שהרי פרנסתם מובטחת על חשבון המקדש; וראו גם ספרי דברים קסג. האליטה שנוצרה כך הכרחית להתפתחותה של תרבות, ביחוד בעולם העתיק.



"ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל" - בשעת חילוק הארץ "וחלק לא יהיה לך בתוכם" - בביזה.
"אני חלקך ונחלתך" - על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה!
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנתן לבניו מתנות, ולבנו אחד לא נתן שום מתנה
אמר לו: בני, אף על פי שלא נתתי לך מתנה, על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה!
וכן הוא אומר: "חלקם נתתי אותה מאשי" (ויקרא ו י), "אשי ה' ונחלתו יאכלון" (דברים יח א).



השוו תוספתא חלה ב ח, שם מחולקות המתנות לשלוש קבוצות, וגם המניה שלהן שונה – אבל גם שם הן מסתכמות ב24 מתנות.
הביכורים ובכור בהמה טהורה נמנים בין המתנות שבגבולין למרות שלמעשה נותנים אותם במקדש, כי הכהן רשאי להוציא אותם מהמקדש ולאכלם בכל מקום שירצה, ורובם שלו – חוץ מהחלבים של הבכור.
"זיקת תרומה" היא המדומע, כלומר חולין שהתערבו בתרומה, ויש למכרה לכהנים דווקא ולכן מחירה נמוך.



"אני חלקך ונחלתך", עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו להם לכהנים: שתים עשרה במקדש ושתים עשרה בגבולים.
ומה אלו שתים עשרה במקדש? חטאת, ואשם, וזבחי שלמי צבור, ועור העולה, ומותר לוג שמן של מצורע
ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ותרומת תודה, ותרומת חזה ושוק, וזרוע איל נזיר.
ומה אלו שתים עשרה שבגבולים? תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וביכורים, וראשית הגז, והמתנות,
בכור אדם, ובכור בהמה טהורה, ופטר חמור, והחרמים, ושדה אחוזה, וגזל הגר
כל אלו עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לכהנים, חוץ מדבר שיש לו זיקת תרומה



זכותם של הכהנים במתנות התפרשה דווקא לאחר המרד של קורח, וכך, בסופו של החשבון, הרויח אהרון מהמרד נגדו.
המשל הופיע לעיל בפיסקה קיז, ושם גם ההערה שקרח גם מן הבלועים וגם מהשרופים.



שמחה גדולה היתה לו לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות.
ר' ישמעאל אומר, משל הדיוט אומר: לטובתי נשברה רגל פרתי! לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה כנגדו!
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן בית ונתן לו שדה אחת במתנה
ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכים ולא כתב ולא חתם ולא העלה לו בערכיים
בא אחד וערער כנגדו על השדה; אמר לו המלך: כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על השדה?
בוא, ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכיים! כך בא קרח וערער על הכהונה כנגדו
אמר לו המקום: כל מי שירצה יבא ויערער כנגדך על הכהונה? בוא ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכיים!
לכך נאמרה פרשה זו סמוך לקרח, "זכרון לבני ישראל" (במדבר יז ה)
הא למדנו שהיה קרח מן הבלועים ומן השרופים.



הדרשה נמצאת גם בבראשית רבה סח יב, בשם בר קפרא; והובאה כאן כי יש בה השוואה של הכהנים למלאכים.



ר' אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו
בית המקדש בנוי, וקרבנות מוקרבים, וכהנים משרתים - ושכינה מסתלקת?
שנאמר "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח יב)
אין חלום אלא שיש לו פתרון: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה" - זה בית המקדש
"וראשו מגיע השמימה" - אלו הקרבנות קריבים, שריחם עולה לשמים
"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" - אלו כהנים המשרתים, שעולים ויורדים בכבש
"והנה ה' נצב עליו" – "ראיתי את ה' נצב על המזבח" (עמוס ט א)!



בנבואות הנחמה מכונים ישראל 'כהנים'; והדבר מעיד על חשיבות הכהנים; הכהן המוצג במלאכי מתואר כמלאך, בדומה לדרשה על הסולם דלעיל; אבל המדרש ממהר להעיר שמדובר דווקא בכהן ת"ח, המלמד תורה; כהן שאינו עוסק בתורה הוא כחיה.



חביבים ישראל, כשהוא מכנן - אין מכנן אלא בכהנים
שנאמר "ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו" (ישעיה סא ו).
חביבין כהנים, כשהוא מכנן - אין מכנן אלא במלאכי השרת
שנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב ז)
בזמן שהתורה יוצאה מפיו - הרי הוא כמלאכי השרת; ואם לאו - הרי הוא כחיה, וכבהמה שאינה מכרת את קונה.



כהכנה להעמדת התורה מול הכהונה ומול המלכות מופיעה כאן דרשה על לימוד התורה של דוד המלך. הדרשה מבוססת בעיקר על תהלים קיט. המתפרש כתפילה של ת"ח. הדרשה מורה שדוד רצה לזכות גם בכתר התורה.



חביבה תורה, שכששאל דוד מלך ישראל - לא שאל אלא תורה; שנאמר "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" (תהלים קיט סח)
טובך עדיף עלי ועל כל באי העולם, יעדיף טובך עלי ולמדני חקיך!
ואומר: "סעדני ואושעה ואשעה בחקיך תמיד" (תהלים קיט קיז)
שלא אהא לומד תורה ושוכח; שלא אהא לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות
או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא, ונמצאתי בוש לעולם הבא!
או שמא ישאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה, ואיני יודע להשיבם, ונמצאתי בוש לעיניהם!
וכן הוא אומר: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" (תהלים קיט מו)
ואומר "זמירות היו לי חקיך" שומע אני נפשי שליוה? ת"ל "בבית מגורי" (תהלים קיט נד), במערות ובמצדות
וכן הוא אומר "בברחו מפני שאול במערה" (תהלים נז א)
וכן הוא אומר "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי" (תהלים קיט קט)
אבל משלמד דוד תורה ונתרגל בה, מהו אומר? "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט עב)
שזהב וכסף מוציאים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא, אבל תורה מביאה את האדם לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא
וכן הוא אומר "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם" (תהלים קלט יז) ואומר "זאת תורת האדם ה' אלהים" (שמואל ב ז יט).



השוו אבות ד יג, שם מוסיף ר' שמעון לשלושת הכתרים גם כתר שם טוב העולה על גביהן. כאן הדרשה מכוונת להעדפת כתר התורה על שני האחרים, ונראה שהיא רומזת לתחרות בסוף ימי בית שני בין הכהנים לבין חכמים – בין הצדוקים לפרושים. היא טוענת שכתר התורה אינו שייך למשפחה מסוימת ואפילו לא לעם ישראל, אלא הוא מאפשר גדולה לכל באי העולם, והוא המאפשר גישה לכתרים האחרים.
הדרשה דלעיל, על תהלים קיט, מכוונת להעדפת כתר התורה על כתר המלכות, והדרשה שלפניה, התולה את גדולת הכהן בכך שהוא מלמד תורה – מכוונת להעדפת התורה על פני הכהונה.



נמצאת אומר: שלשה כתרים הם; כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות
כתר כהונה - זכה בו אהרן ונטלו; כתר מלכות - זכה בו דוד ונטלו. הרי כתר תורה מונח
כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם, לומר אלו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחים הייתי זוכה בהן ונוטלן!
הרי כתר תורה תוכחה לכל באי העולם; שכל מי שזוכה בו - מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים - וזכה בכולם
וכל מי שאין זוכה בו - מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים ולא זכה באחד מהם
ואם תאמר: מי גדול משניהם משלשתם? היה ר' שמעון בן אלעזר אומר:
מי גדול, הממליך או המולך? הוי אומר הממליך! העושה שרים או העושה שררה? הוי אומר העושה שרים!
כל עצמן של שני כתרים הללו, אין באים אלא מכחה של תורה! וכן הוא אומר "בי מלכים ימלוכו... בי שרים ישורו" (משלי ח טו-טז)



ממשיך לפרט את ההיררכיה בין שלושת הכתרים, וטוען שכתר הכהונה גדול מכתר המלכות: השוו מכילתא עמלק ב ב, שם נאמר שהברית עם בית דוד נכרתה על תנאי, ואילו הברית עם הכהנים והתורה ניתנו שלא על תנאי. לכן יש כהנים צדיקים ורשעים - וכולם כהנים, אבל מלכים רשעים אינם בברית ואין להם זכויות מלוכה. התנאת זכויות המלכים מופיעה בפירוש בפסוק מתהלים, ומופיעה גם במגילת קהלת המיוחסת לשלמה המלך; וברית הכהנים היא "ברית מלח עולם", וראו במכילתא שם.



גדולה ברית שנכרתה לו לאהרן מברית שנכרתה לו לדוד:
אהרן זיכה לבנים צדיקים ורשעים, ודוד זיכה לצדיקים ולא לרשעים!
וכן הוא אומר "אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם - גם בניך עדי עד ישבו לכסא לך" (תהלים קלב יב)
ואומר "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב יג):
"ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך"!



הדרשה משווה בין הברית והפריבילגיות של הכהנים לאלו של הלוויים. וראו לעיל פיסקה קיז, שהברית עם הכהנים נאמרה בשמחה. כאן חולקים ר' יאשיה ור' יונתן אם גם הברית ללוויים נאמרה בשמחה – ראו שם שדורשים "ואני הנה". כאן דורש ר' יונתן "הנה נתתי" באותו אופן. כמו כן הם חולקים האם מתנת הלוויים – המעשר הראשון – הועבר ללוויים מהקב"ה או שהוא שכר עבודה, המועבר ישירות אליהם.



"ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל" (במדבר יח כא),

מגיד הכתוב שכשם שהברית כרותה לכהונה כך ברית כרותה ללויה!
כל מצות כהונה נאמרה בשמחה מהר סיני, וזו בתחלה נאמרה, דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר "ולבני לוי הנה נתתי".
אין הנה אלא שמחה, שנאמר "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד יד).
כל מצות כהונה - קנאן השם ונתנן לכהונה, וזו "חלף עבודתם", דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: אף זו קנאה השם ונתנה ללוים, שנאמר "וכל מעשר הארץ... לה' הוא" (ויקרא כז ל)
ואומר "ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה",
מה נחלה אין משתנה ממקומה - אף מעשר ראשון אין משתנה ממקומו:



ראו תוספתא דמאי ב ז: אמנם גם אם לא עבד, עדיין הלוי זכאי למעשר ראשון, אבל אם היתה לו הזדמנות לעבוד והוא סירב – הפסיד את זכותו.
וראו עזרא ח טו, שרוב הלוויים לא עלו מבבל, ואולי לכן מרחיב כאן המדרש בחובתם להגיע למקדש ולעבוד בו.



"חלף עבודתם אשר הם עובדים", אם עבד – יטול, ואם לא עבד - לא יטול!



כאן מקופלים האזהרה והעונש בפסוק אחד, בניגוד לרוב העונשים שיש לחפש להם אזהרות בפסוקים רחוקים.



"ולא יקרבו עוד בני ישראל" (במדבר יח כב) – אזהרה; "לשאת חטאת למות" - עונש.



אם נדון בשיטת ר' יאשיה לעיל, שהמעשר הוא כעין שכר ללוויים, יכול להיות שלוי מסויים לא ירצה לעבוד ויוותר על המעשר, ובפרט בשנת השמיטה, שאין בה מעשר; אבל הדרשה אינה מאפשרת ללוי לבחור אם הוא רוצה לעבוד, אלא מחייבת אותו לכך.



"ועבד הלוי הוא" (במדבר יח כג) למה נאמר? לפי שהוא אומר "חלף עבודתכם אשר הם עובדים",
שומע אני: רצה – יעבוד, לא רצה - לא יעבוד? ת"ל: "ועבד הלוי הוא", בעל כורחו!
"ועבד הלוי", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ולבני לוי הנה נתתי" וגו'
אין לי אלא שנים שהמעשרות נוהגין בהם. שמיטין ויובלות מנין? ת"ל: "ועבד הלוי הוא"



הכהן, למרות חשיבותו היתרה, אינו מורשה לעשות את עבודת הלוי; וראו לעיל פיסקה קטז.



ר' נתן אומר: הרי שלא היה שם לוי, שומע אני יעבוד כהן? והדין נותן:
ומה אם במקום שלא כשרו לוים - כשרו כהנים; כאן, שכשרו לוים, אינו דין שיכשרו כהנים? ת"ל: "ועבד הלוי הוא"!
"והם ישאו את עונם" אמרת ישראל לא ישאו עון לוים, אבל כהנים ישאו עון לוים? ת"ל: "והם ישאו עונם"!



ראו לעיל פיסקה רטז ובתחילת פיסקה זו.



"חקת עולם לדורותיכם", שינהוג הדבר לדורות:
"ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", למה נאמר? לפי שהוא אומר "לאלה תחלק הארץ"
שומע אני אף הלוים במשמע? ת"ל "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה"!



מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אסור כמו תרומה גדולה, ראו תרומות ח ב.
אם הבעלים של התבואה רוצה הוא רשאי להפריש לתרומת מעשר יותר ממאית התבואה, ולחשב את התוספת כתרומת מעשר על תבואה שאינה לפניו, כי תרומת מעשר ניתן לתת גם שלא "מן המוקף"; ראו תרומות ד ה.



"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה" (במדבר יח כד), קראו הכתוב את המעשר "תרומה" עד שיוציא ממנו תרומת מעשר
ד"א: בא הכתוב ללמדך, שאם רצה לעשותו תרומה על מקום אחר – רשאי!



שלוש דרשות המיועדות לטעון שהתרומה, כמו המעשרות, נוהגת בכל הפירות, ולא רק בשבעת המינים; וראו בכורים ב ג.
שלוש הדרשות מבוססות על קל וחומר – התרומה חמורה מהמעשר: השניה מראה את יתרונה בכך שהיא נוהגת גם בראשית הגז, המכונה "תרומה", השלישית מצביעה על כך שהתרומה אוסרת את האכילה אלא אם הופרשה, והמעשר הוא מצוות עשה, אבל אינו אוסר את האכילה (אם הופרשה תרומת המעשר.)



מיכן אתה דן לתרומה: מה אם מעשר, הקל, הרי הוא נוהג בכל – תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל!
ד"א: ומה אם מעשר, שאינו נוהג בראשית הגז, הרי הוא נוהג בכל – תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל!
איסי בן מנחם אומר: אם מעשר, שאינו בא אלא מכח תלמוד ומכח יראה, הרי הוא נוהג בכל
תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל!



הזכות על א"י נובעת מהנחלה השבטית, ולא בקיום המקדש. (הזכות הזאת היא בתוקף גם אם אין אנו שומרים את שייכותנו השבטית המדויקת). וכמוה גם זכות הלוויים במעשר, למרות האמור לעיל פס' כא.



"נתתי ללוים לנחלה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ולבני לוי הנה נתתי" וגו'
אין לי אלא בפני הבית; שלא בפני הבית מנין? ת"ל: "לנחלה".
מה נחלה, נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית - אף מעשר ראשון, נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית!



שבט לוי אינו מקבל נחלה לא בחלוקת הארץ ולא במס המוטל על שאר השבטים. גם ערי הלוויים (ראו ויקרא כה כד-כה) אינן נחלת שבט לוי אלא הן שייכות לשבטי ישראל והלוויים גרים בהן.



"על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", למה נאמר?
והלא כבר נאמר "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (פס' כג)! מה ת"ל "על כן אמרתי להם"?
שיכול אין לי אלא בשעת חלוק הארץ, אבל משיחלקו, שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו?
ת"ל: "על כן אמרתי להם"!
ד"א: "על כן אמרתי", למה נאמר? לפי שנאמר "ונשל גוים רבים מפניך" וגו' (דברים ז א)
אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו? ת"ל: "על כן", להזהיר ב"ד על כך!

פיסקה קכעריכה

על במדבר יח כו

"ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם",


פס' כא ניתן להתפרש כמדבר על מעשר מהקרקע, והשוו לסוף פיסקה קיט. כאן ברור שמדובר על פירות, כי בפס' כז נאמר "כדגן מן הגורן", ולכן אפשר לחזור ולהסביר גם את פרשת מעשר ראשון כעוסקת בפירות ולא בנחלה.



למה נאמר? לפי שהוא אומר "ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר" (במדבר יח כא), בפירות הארץ הכתוב מדבר
אתה אומר בפירות הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מעשרה בארץ?
ת"ל "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם" מגיד שבפירות הארץ הכתוב מדבר
לפי שלא ניתן להם חלק בארץ - ניתן להם אחד מעשרה בפירות.

"והרמותם ממנו" - ממין על מינו, ולא ממין על שאינו מינו:


חמש דרשות על 'ממנו'; הראשונה דורשת ממנו – ממינו, וראו תרומות ב ד; הדרשה השניה לומדת מתרומת מעשר שגם ההפרשה לכהן בקרבן התודה היא של עשירית, ראו ספרא צו פרשה ז, א וכן ויקרא ז יד; הדרשות השלישית והרביעית דורשות ממנו כפשטו, שהמורם צריך להיות דומה ליבול הכללי, ולכן אין לתרום תרומת מעשר מהחדש על הישן וכו'. ראו תרומות א, ה, וכן ספרי דברים קה; הדרשה החמישית קוראת ממנו – כמוהו, כלומר מקישה את המעשר לתרומת המעשר, שהמעשר הראשון הוא חובה כשם שהתרומה חובה.



"והרמותם ממנו" – מופנה, להקיש ולדון ממנו גזירה שוה.
"והרמותם ממנו" - שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר
ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש!
"והרמותם ממנו" - שלא יתרום מפירות הארץ על פירות ח"ל ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ
ומנין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות ח"ל ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ?
ת"ל: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ" (ויקרא כז ל), שלא יתרום מפירות הארץ על פירות ח"ל
ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ!
"והרמותם ממנו תרומת ה'", וכי מה למדנו לתרומת מעשר מעתה?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה תרומת מעשר – חובה, אף מעשר ראשון – חובה!

פיסקה קכאעריכה

על במדבר יח כז-כט

"ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב" (ויקרא יח כז),


יתכן שאדם יפריש תרומה, ואין תרומתו תרומה, ראו למשל תרומות א א, ג-ה.



רבי ישמעאל אומר: אימתי נחשבת לכם תרומה? כשהפרשתם אותה כראוי
לא הפרשתם אותה כראוי - לא נחשב לכם תרומה.

אבא אלעזר בן גמליאל אומר: בא הכתוב ללמדך, שכשם שהתרומה עולה במדה - כך עולה באומד ובמחשבה!


ראו תרומות א ז. מהדרשה נראה שראוי לכתחילה להפריש במדה, בניגוד למשנה.




"כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" למה נאמר? לפי שהוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה'",

שומע אני יתרום שבלים של חטים, וענבים מן היין וזתים מן השמן?

ת"ל "כדגן מן הגורן", מן הגמור! מיכן אמרו: התבואה – משתמרח, והיין – משיקפה, והשמן - משירד לעוקה!

"כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח כח), למה נאמר?


למרות האמור לעיל במדבר יח כ היו בהרבה מקרים פירות שגדלו ברשות הכהנים. הדרשה קובעת, על סמך הביטוי 'גם אתם', שגם הכהנים חייבים להפריש תרומות ומעשרות, למרות שהם מפרישים אותן עבור עצמם.



לפי שהוא אומר "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח כו),
ישראל נותנים מעשר ללוים, אבל כהנים אין נותנים מעשר ללוים.
הואיל ואין נותנים מעשר ללוים, שומע אני יהיו אוכלים אותו בטיבולו? ת"ל "כן תרימו גם אתם תרומת ה'"!

ר' שמעון אומר: אין צריך! מה חלה, שאינה נוהגת בכל הפירות - נוהגת בפירות כהנים


ר' שמעון לומד את החובה שחלה גם על הכהנים להפריש תרו"מ - ממצוות חלה; יתכן שהוא דורש את במדבר טו יח כמופנה גם אל הכהנים. את החובה על הלוויים להפריש מהיבול שלהם מעשר ולתת ממנו תרומת מעשר הוא לומד מ"גם אתם".



מעשר ראשון, שנוהג בכל הפירות - אינו דין שינהוג בפירות כהנים?
ומה ת"ל "כן תרימו גם אתם"? אין לי אלא מעשר של ישראל. מעשר של עצמן מניין? ת"ל: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'"!

"מכל מעשרותיכם", בא הכתוב ולימד על תרומת מעשר, שהוא נוהג בכל.


ראו לעיל פיסקה קיט לפס' כד: שלוש דרשות המיועדות לטעון שהתרומה, כמו המעשרות, נוהגת בכל הפירות, ולא רק בשבעת המינים; וראו בכורים ב ג.
שלוש הדרשות מבוססות על קל וחומר – התרומה חמורה מהמעשר: השניה מראה את יתרונה בכך שהיא נוהגת גם בראשית הגז, המכונה "תרומה", השלישית מצביעה על כך שהתרומה אוסרת את האכילה אלא אם הופרשה, והמעשר הוא מצוות עשה, אבל אינו אוסר את האכילה (אם הופרשה תרומת המעשר.)



איסי בן עקביא אומר: אם מעשר, הקל - הרי הוא נוהג בכל; תרומה, חמורה - דין הוא שתהא נוהגת בכל!

ד"א: אם מעשר, שאינו נוהג בראשית הגז - הרי הוא נוהג בכל; תרומה, חמורה - אינו דין שתהא נוהגת בכל?

איסי בן מנחם אומר: אם מעשר, שאינו בא אלא מכח יראה ומכח תלמוד - הרי הוא נוהג בכל
תרומה, חמורה - דין הוא שתהא נוהגת בכל!

"ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן", מה אהרן – חבר; אף בניו - חברים


ראו חלה ד ט. כהן עם הארץ אינו מקבל תרומה תרומת מעשר וחלה. כאן נראה שגם את שאר המתנות אין לתת לו.



מיכן אמרו: אין נותנים מתנות אלא לחבר!

"מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח כט),
בתרומה גדולה הכתוב מדבר! או אינו מדבר אלא בתרומת מעשר? כשהוא אומר "מכל מעשרותיכם" (במדבר יח כח) - הרי תרומת מעשר אמור

הא מה ת"ל "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'"? בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה.


השוו לעיל קי. גם כאן רואה ר' יאשיה ייתור ולומדד שוב על תרומה גדולה, ור' יונתן לומד שתרומת מעשר היא חובה.



ר' יונתן אומר: לפי שהוא אומר "ראשית דגנך תירושך ויצהריך" (דברים יח ד) – חובה!
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? ת"ל "תרימו את כל תרומת ה'", חובה ולא רשות!

"מכל חלבו את מקדשו ממנו", שאם נפל לתוכו - הרי הוא מקדשו! מיכן אמרו: תרומה עולה באחד ומאה


לומד 'מקדשו'-מקדשו, מקדש אותו ומדמע אלא אם החולין היו פי 100 מהתרומה; ראו תרומות ד ז.
ההמשך מתיחס לתרומות ה ב: סאה תרומה טמאה שנפלה ל100 סאין חולין טהורות – יוציאו את הסאה ויתנו אותה לכהנים ואין צורך לשרוף אותה, כי תרומה שהוצאה מהטבל התירה את עצמה באכילה, והתרומה הטמאה בטלה ב100 סאין חולין, ק"ו שבוטלה טומאתה. נראה שהדרשן מיקל אף יותר מחכמים במשנה הנ"ל, הנזהרים שלא לטמא את הסאה שניתנת לכהנים, וראו שם משנה ד.
רבי מציע ק"ו נוסף המתיחס לתרומות ד ז: תרומה שנפלה ל100 סאין חולין – בטלה במיעוטה, ואין צורך להעלות סאה לכהנים, קל וחומר מתרומה טמאה שנפלה ל100 סאין חולין טהורות.



אין לי אלא תרומה טהורה; תרומה טמאה מנין? אמרת ק"ו הוא:
אם יעלה איסור מן האיסור – להיתר; ק"ו לאיסור מן המותר – להיתר!
רבי אומר: אין צריך! ק"ו הוא: אם יעלה איסור מן המותר – להיתר; ק"ו למותר מן המותר – להיתר!

אין לי אלא תרומה, שהיא עולה; ערלה וכלאי הכרם מנין? נאמר כאן ""מלאה" (שמות כב כח) ונאמר להלן "מלאה" (דברים כב ט)


דיני ביטול ברוב של איסורי הנאה נוספים נלמדים מגזירה שווה; אבל כיוון שבכלאי הכרם ובעורלה נכפל האיסור – הביטול שלהם הוא לא מאחד ומאה אלא באחד ומאתים, ראו ערלה ב א.



מה מלאה האמורה להלן, שהיא עולה - אף מלאה האמורה כאן - שהיא עולה!
אי מה להלן במאה ואחד, אף כאן במאה ואחד?
אמרת מקום שכפל את האיסור - כפל את העלאה; מקום שלא כפל את האיסור - לא כפל העלאה!
מיכן אמרו: תרומה עולה באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים.

פיסקה קכבעריכה

על במדבר יח ל-לב

"ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב" (במדבר יח ל)


'אזהרה לבית דין' - אזהרה לענייני בית הדין שעלולה לגרום עונש ללוויים.
ראו תרומות ב ו, שיש לתרום מן היפה.



הרי זו אזהרה לב"ד של לוים, שלא יהו תורמים אותו אלא מן המובחר.

"ונחשב ללוים" וגו', למה נאמר? לפי שהוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה'" (במדבר יח כו)


בניגוד למעשר שני ולתרומה, מעשר ראשון שהופרשה תרומתו הוא חולין גמור, ואין בו כל קדושה, וראו גם בדרשה הבאה, שניתן לאכלו אפילו בקבר – מקום טמא.



שומע אני, הואיל וקראו הכתוב תרומה - יהא בקדושתו עולמית? ת"ל "ונחשב ללוים" וגו'
מה תרומת גורן, מפריש תרומה והשאר חולין - אף מעשר ראשון, מפריש תרומה והשאר חולין.
"ואכלתם אותו בכל מקום" (במדבר יח לא) - אפילו בקבר!
שהיה בדין: הואיל ותרומה קרויה תרומה ומעשר ראשון קרוי תרומה,
אם למדתי לתרומה, שאינה נאכלת אלא במקום טהור - אף מעשר ראשון לא יהיה נאכל אלא במקום טהור?
ת"ל: "ואכלתם אותו בכל מקום" - אפילו בקבר!

"אתם וביתכם" - להביא את בת ישראל המאורסת ללוי, שתהא נותנת רשות


בת ישראל המאורסת ללוי עדיין אינה זכאית לאכול את המעשר, כי עדיין לא נכנסה לביתו, וראו יבמות ט ד; אבל היא מוסמכת למנות שליח שיתרום מהמעשר הראשון של הארוס תרומת מעשר.
בת כהן המאורסת ללוי אוכלת, לפי הדרשה, בתרומה ואינה אוכלת את המעשר. והשוו יבמות ז ד, שהאירוסין פוסלים אותה מאכילת תרומה בבית אביה, בניגוד לדרשה - ואינם מאכילים אותה במעשר בבית ארוסה.



או תאכל במעשר? אמרת אם אוכלת בתרומה, לא תאכל במעשר?
ת"ל: "אתם וביתכם", להביא את בת ישראל המאורסת ללוי, שתהא נותנת רשות!

"כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם", אם עבד – יטול; אם לא עבד - לא יטול!


ראו לעיל פיסקה קיט על פס' כא; וראו תוספתא דמאי ב ז: אם הלוי סירב לעבוד במקדש, למרות שהיתה לו הזדמנות – הפסיד את זכותו למעשר.



מיכן אמרו: בן לוי שקבל עליו כל עבודת לויה חוץ מדבר אחד - אין לו חלק בלויה.

"ולא תשאו עליו חטא" (במדבר יח לב), מנין אתה אומר, שאם הפרשתם אותו שלא מן המובחר, שאתם בנשיאות עון?


ראו תרומות ב ו, שיש לתרום מן היפה, וכאן מקור החובה – דורש 'חלבו'. וראו גם בתחילת הפיסקה.
החובה להפריש מן היפה חלה גם על ישראל שקיבל רשות להפריש את תרומת המעשר, ואפילו אם היבול נטמא ואינו מופרש למעשה – קריאת השם 'תרומת מעשר' היא על החלק היפה.



ת"ל: "ולא תשאו עליו חטא" וגו'. אין לי אלא בן לוי; ישראל שנטל רשות מלוי מנין? ת"ל: "ולא תשאו עליו חטא!
"בהרימכם את חלבו ממנו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח כו)
אין לי אלא תרומה טהורה; תרומה טמאה מנין? ת"ל: "בהרימכם את חלבו ממנו"

הרי זו אזהרה לכהנים וללוים, דברי ר' יונתן


המחלוקת היא בדרשה על הביטוי "קדשי בני ישראל": ר' יונתן מפרש זאת כפניה לכהנים וללוויים, שמקבלים את קדשי ישראל; ור' יאשיה דורש "ואת קדשי לא תחללו ולא תמותו – בני ישראל", כלומר הפניה היא לישראל כולם.



ר' יאשיה אומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו"
 סליק ספר וידבר שו"ח ברייתות.