ביאור:משנה קידושין פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת קידושין: א ב ג ד

מסכת קידושין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

קידושין בכסף וברכוש אחר

חטיבה I: גבולות של קידושי הכסף

שינוי הלשון מ"קניה" ל"קידושין" מדגיש את האופי הסמלי של הקידושין. כיוון שאין מדובר בערך כספי משמעותי אלא בפרוטה בלבד, מציגה המשנה את הקלות הרבה של המעשה.

האיש מקדש גם את בנו הקטן או את בתו הקטנה, אבל לא את בנו הגדול. אשה אינה מקדשת אבל יכולה לקדש את בתה הקטנה אם זו לא תמאן, וראו תוספתא ב, א.

העיקר הוא הרצון של שני בני הזוג להכנס לברית, והכסף הוא רק אמצעי.

אם לא נתן לה שוה פרוטה - זכתה במה שנתן לה אבל אינה מקודשת, ראו תוספתא ב, ג.

(א) האיש מקדש בו - ובשלוחו.

האשה מתקדשת בה - ובשלוחה.

האיש מקדש את בתו, כשהיא נערה, בו - ובשלוחו.

האומר לאשה: "התקדשי לי בתמרה זו", "התקדשי לי בזו"

אם יש באחת מהן שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

"בזו ובזו ובזו"

אם יש שוה פרוטה בכולן שלוש התמרות יחדיו מגיעות לפרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

היתה אוכלת ראשונה ראשונה לפני שהספיק להצביע על תמרה נוספת - אכלה הכלה את הראשונה - אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

שני תנאים טכניים לקידושי כסף: סכום של פרוטה - ודברי אמת. גם אם שני בני הזוג רוצים, אין לקדש אשה באמצעות שקר.

לדעת ר' שמעון אם השקר היה לטובתה, והפתיע אותה לטובה - הרי נתן לה יותר ממה שהבטיח, ולכן מקודשת.

(ב) "התקדשי לי בכוס זה של יין" - ונמצא של דבש, "...של דבש" - ונמצא של יין,

"...בדינר זה של כסף" - ונמצא של זהב, "...של זהב" - ונמצא של כסף,

"...על מנת שאני עשיר" - ונמצא עני, "...עני" - ונמצא עשיר

אינה מקודשת.

רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח - מקודשת:

חטיבה II: קידושין על תנאי, מפורש או סמוי

כאן מדובר בקידושין על תנאי הנוגע לזהות החתן או הכלה. אם התנאי לא מתקיים, מודה גם ר' שמעון שאינה מקודשת.

לעומת זאת ראו תוספתא ב, ו, שאם היא הסכימה להתקדש כי טעתה שלא באשמתו - אינה יכולה לחזור בה.

(ג) "...על מנת שאני כהן" - ונמצא לוי, "...לוי" - ונמצא כהן,

"...נתין" - ונמצא ממזר, "...ממזר" - ונמצא נתין

"...בן עיר" - ונמצא בן כרך, "...בן כרך" - ונמצא בן עיר

"...על מנת שביתי קרוב למרחץ" - ונמצא רחוק, "...רחוק" - ונמצא קרוב

"...על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת" - ואין לו

או: "...על מנת שאין לי" - ויש לו,

"...על מנת שאין לי בנים" - ויש לו,

או: "...על מנת שיש לי" - ואין לו.

ובכלם, אף על פי שאמרה "בלבי היה להתקדש לו" - אף על פי כן, אינה מקודשת.

וכן - היא, שהטעתו:

ר' אלעזר בתוספתא ד, ב, חולק על המשנה ומאפשר גם קידושין "במקום פלוני", אלא אם אמר לו החתן שלא יקדש אותה במקום אחר.

(ד) האומר לשלוחו: "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני"

והלך, וקדשה במקום אחר - אינה מקודשת. המקום הוצג כתנאי לקידושין

"...הרי היא במקום פלוני", וקדשה במקום אחר - הרי זו מקודשת המקום במקרה זה לא היה תנאי לקידושין אלא הסבר לשליח.:

הנדרים והמומים, גם אם לא הוצגו בפירוש כתנאי לקידושין - הם חלק מההנחות המקובלות, ולכן חייבת האשה להודיע לחתן אם יש עליה כאלה.

הנדרים נחשבים כמומים, והשוו נדרים א, א, הביטוי "נדרי רשעים", וראו במבוא לנדרים. מדובר בנדרים שאין הבעל יכול להפר.

הנשים היו יכולות להפגין את צדקותן ע"י ריבוי נדרים, אבל חז"ל התנגדו לתופעה זו.

המומים הפוסלים בכהנים מנויים בבכורות ז, וראו כתובות ז, ז-י, לגבי מומים בבעל.

(ה) המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת.

כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - תצא שלא בכתובה.

על מנת שאין עליה מומין, ונמצאו בה מומין - אינה מקודשת.

כנסה סתם, ונמצאו בה מומין - תצא שלא בכתובה.

כל המומין הפוסלים בכוהנים - פוסלין בנשים:

חטיבה III: קידושי כסף לנשים אחדות

אם טקס הקידושין לא התקיים כהלכתו, כגון שהתקיים על ידי קטן או בפחות משווה פרוטה - הוא אינו תקף, ולא ניתן לתקן אותו אחר כך: לא בתוספת כסף ולא בהתבגרות החתן.

לדעת ר' שמעון בתוספתא ד, ד, אפילו אם בעל אחרי כן אינה מקודשת, כי הבעילה לא היתה לשם קידושין.

(ו) המקדש שתי נשים בשווה פרוטה, או אשה אחת בפחות משווה פרוטה,

אף על פי ששלח סבלונות כסף רב לאחר מכאן - אינה מקודשת,

שמחמת קדושין הראשונים שלח.

וכן קטן שקדש:

הסיפור מדגים כמה הלכות, בנוסף להלכה שאין האחיות מקודשות: בשביעית זוכה המלקט בתאנים, ולכן יכול לקדש בהן נשים, גם אם לקט אותן מחצרן של הנשים עצמן, וראו תוספתא ד, ה, שאם גזל ממנה פרוטה ואחר כך נתן לה אותה לשם קידושין - מקודשת. המעשה מדגים גם את השליחות ששלחו הנשים אחת מהן לקבל בשמן את התאנים. הבעיה היחידה היתה זוג האחיות.

(ז) המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה - כאחת - אינן מקודשות.

ומעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות,

ולקט אחד כלכלה של תאנים, סל תאנים, שערכן יותר מחמש פרוטות ושלהן היתה - ושל שביעית היתה,

ואמר "הרי כלכם מקודשות לי בכלכלה זו",

וקבלה אחת מהן על ידי כולן,

ואמרו חכמים: אין האחיות מקודשות:

חטיבה IV: קידושי אשה וקדשי המקדש

מה היחס בין קידושי אשה לבין קדושת המקדש?

הכוהנים אינם בעלים של הקודשים, ולכן אינם יכולים לקדש בהם.

מבחינה לשונית, המשנה אינה משתמשת בביטויים "מקודשת" או "אינה מקודשת" אלא "קידש" או "לא קידש". לא ברור מדוע.

(ח) המקדש בחלקו, כהן שקידש בבשר הקודש בין קדשי קדשים בין קדשים קלים - אינה מקודשת.

במעשר שני, בין שוגג בין מזיד - לא קידש, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בשוגג - לא קידש. במזיד - קידש.

ובהקדש: של בדק הבית במזיד - קידש, ובשוגג - לא קידש, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בשוגג - קידש. במזיד - לא קידש:

מקדש אשה במעשר שני ובהקדש

המשנה קשה, שהרי ר' יהודה הופך את שיטתו, ור' מאיר חולק עליו בהקדש בשני המקרים.

ניתן אולי להסביר את ההבדלים במקרי השוגג, שהרי לכל אחד משני המקרים יש פגם שונה: מעשר שני מחייב את הפודה אותו לעלות לירושלים, ואילו חילול ההקדש נחשב מעין עבירה.

אבל בכך לא הסברנו את ההבדלים במקרי המזיד. וראו תוספתא ד, ו, שם עוסקים במקדש בהקדש, וחסרים דברי ר' יהודה "במזיד לא קידש".

אי אפשר לקדש אשה באיסורי הנאה, אבל אם עבר ומכר אותם [כנראה לנכרי], וקידש בכסף - מקודשת.

וראו תוספתא ד, ז, שבאיסורי ע"ז, אפילו אם מכר אותם וקידש בדמיהם - אינה מקודשת, כי האיסור חל גם על הדמים.

(ט) המקדש בערלה, בכלאי הכרם,

בשור הנסקל ובעגלה ערופה,

בצפרי מצורע ובשער נזיר, ובפטר חמור,

ובבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה - אינה מקודשת.

מכרן וקדש בדמיהן - מקודשת:

תרומות וכו' מותרות בהנאה, לא רק לכהן וללוי שזכו בהם - אלא גם לישראל שנתן אותן ובידו לבחור לאיזה כהן יתן. לכן ניתן לקדש בהן, והכלה תחליט למי לתת אותם.

בניגוד למעשר שני, המטיל חובות ומצוות על בעליו, כאן נתינת המעשר והתרומה הם עניין כספי בלבד.

גם מי הפרה האדומה והאפר שלה מותרים בהנאה, ומותר לקבל שכר על הובלת המים והאפר, וכמובן גם על מכירת הפרה והמים. וראו תוספתא שם, שר' יהודה דורש שיהיה לאפר הפרה ערך של שווה פרוטה, כלומר לדעת ת"ק אפילו אם אין במי החטאת ערך כלל, גם לא של שכר הובלה - מקודשת, כי יש ערך רב למי החטאת מבחינת הטמאים, למרות שאי אפשר למכור אותם. וכן לקידושי האשה יש ערך שאינו ערך שיווק. (ברקוביץ, המשנה של רבי)

(י) המקדש בתרומות ובמעשרות מעשר ראשון או מעשר עני ובמתנות חלקי הקרבן שעליו לתת לכהנים

במי חטאת ובאפר חטאת -הרי זו מקודשת.

ואפילו ישראל: