ביאור:משנה עדויות פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת עדיות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

קולי בית שמאי, והמחלוקת עם בית הלל

חטיבה I: ענייני מועד

הפרק הוא משנת ר' מאיר, וראו ירושלמי נזיר ד ו.

משנה זו פותחת ביום טוב ועוברת לדיני פסח, כמו בפרק ג, יא.

המשנה וגם זו שאחריה נמצאות בתחילת מסכת ביצה.

ׁ(א) אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל.

ובית הלל אומרים: לא תאכל.

בית שמאי אומרים: שאור - בכזית, וחמץ - בככותבת.

ובית הלל אומרים: זה וזה - בכזית:

היו שאסרו גם בהמה שנולדה, כי אסרו לאכול אותה מאתמול משום אותו ואת בנו. אבל ב"ש וב"ה התירו לאכלה אגב אימה ולכן התירו אותה גם ביו"ט.

לעומת זאת אפרוח לא היה ניתן לאכילה לפני שבקע ולכן אסרו לאכלו ביו"ט.

(ב) [בהמה שנולדה ביום טוב - הכל מודים שהיא מותרת.

ואפרוח שיצא מן הביצה - הכל מודים שהוא אסור].

השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר, ויכסה.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן.

ומודים, שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה.

שאפר כירה - מוכן הוא:

חטיבה II: ענייני זרעים

(ג) בית שמאי אומרים: הבקר לעניים - הבקר.

ובית הלל אומרים: אינו הבקר, עד שיובקר אף לעשירים - כשמיטה.

משניות ג-ד נמצאות במסכת פאה ו, א-ב.

משניות אלו נחשבות מקולי בית שמאי מבחינת בעל הבית, אך לא מבחינת העניים. וראו הרחבות לשיטת בית הלל בפירוש למסכת פאה.

כל עמרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעה קבין - ושכחו

בית שמאי אומרים: אינו שכחה, ובית הלל אומרים: שכחה:

(ד) העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו, בית שמאי אומרים: אינו שכחה.

משחק מילים: בקר – הבקר.

ובית הלל אומרים: שכחה:

משנה זו נמצאת בפאה ז, ו, וכן במעשר שני ה, ג.

שתי המחלוקות קשורות לשאלה האם הכרם רבעי הוא רכוש בעל הבית, או שהוא רכוש ההקדש - כמו מעשר שני.

בענין הפרט והעוללות מחמירים בית שמאי מבחינת בעל הבית, אבל הטעם של ההחמרה הוא הטעם של ההקלה בעניין החומש והביעור. וראו תופעה דומה לקמן משנה ח.

(ה) כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור.

ובית הלל אומרים: יש לו [חומש ויש לו] ביעור.

בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודים לעצמן.

ובית הלל אומרים: כולו - לגת:

חטיבה זו עריכה באופן כיאסטי: בתחילתה ובסופה מובאות מחלוקות בענייני טהרות, ובמרכזה - מחלוקות מסדר נשים, שבשיאן המסורת על "לא נמנעו"

חטיבה III: ענייני טהרות ונשים, והדרכים לחיות ביחד

(ו) חבית של זיתים מגולגלים כבושים במי מלח, בית שמאי אומרים: אינו צריך לנקב.

ובית הלל אומרים: צריך לנקב כדי לבטא את אי רצונו במים. אחרת המים מכשירים את הזיתים לקבל טומאה..

ומודים שאם נקבה, וסתמוה שמרים - שהיא טהורה.

שתי הלכות בסדר טהרות, שהן מקולי בית שמאי.

אם ניקב את החבית וסתמוה שמרים מודים בית הלל, כי גילה דעתו, וראו תחילת מסכת מכשירין.

לגבי סיכת אבר קטן - ראו שבת ח, א.

בתוספתא (ב, ב) מסופר על ר' יוחנן בן החורנית, מתלמידי בית שמאי, שנהג כבית הלל בפועל בעניין הזיתים, ובהמשך התוספתא נאמר שהמחמיר לפי שתי השיטות מכונה "כסיל".

הסך בשמן טהור, ונטמא, ירד וטבל, בית שמאי אומרים: אף על פי שהוא מנטף - טהור.

ובית הלל אומרים: כדי סיכת אבר קטן אם עודפי השמן יספיקו לסיכת זרת - השמן נשאר טמא, והטבילה לא הועילה..

ואם היה שמן טמא מתחילתו, בית שמאי אומרים: כדי סיכת אבר קטן.

ובית הלל אומרים: משקה טופח אם הוא מרטיב יד יבשה הנוגעת בו – נשאר טמא..

רבי יהודה אומר משום בית הלל: טופח ומטפיח שהיד תרטב ותוכל גם להרטיב מקום אחר.:

(ז) האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה.

המחלוקת בעניין קידוש האשה נמצאת בקידושין א, א.

בית הלל מדגישים את התפיסה שהקידושין הם סמליים, ולכן מאפשרים לקדש בפרוטה.

המחלוקת בעניין גט ישן נמצאת בגיטין ח, ד.

היא קשורה גם למחלוקת הבאה.

המחלוקת בעניין המגרש ולן עם אשתו נמצאת בגיטין ח, ט.

לדעת בית הלל הייחוד מבטל את הגט או מקדש את האשה בחזרה.

לדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא, ב, ד, בית הלל לא חלקו במקרה זה.

וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי.

בית שמאי אומרים: פוטר הוא את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין.

איזהו "גט ישן"? - כל שנתיחד עמה אחר שכתבו לה. ומסר לה את הגט לאחר שהתייחד עימה.

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בית שמאי אומרים: אינה צריכה ממנו גט שני.

ובית הלל אומרים: צריכה ממנו גט שני.

אימתי? בזמן שנתגרשה מן הנשואין,

אבל אם נתגרשה מן הארוסין - אינה צריכה ממנו גט שני

מפני שאין לבו גס בה:

משנה זו נמצאת ביבמות א, ד.

המשנה חורגת מהכללים של קולי בית שמאי, בגלל המצב של "חלצו", שבו בית שמאי מחמירים.

למרות שבדרך כלל בית שמאי מחמירים, ולכן הם לקחו סיכון יותר גדול, דווקא כאן, בין קולי בית הלל, נכנס הסיפור על "לא נמנעו" - ללמדנו שבהסכמה להמשיך בקשרי הנישואין לא רק בית שמאי ויתרו והסתכנו, אלא גם בית הלל.

הביטוי "עושים טהרות על גבי..." מופיע במשנה כמה פעמים, בדרך כלל מדובר על חפץ שמשמש לטהרות, ראו למשל מקואות ב, ב. הוא מופיע גם ב"מקצת מעשי תורה" של כת ים המלח (חלק ג, שורה 8), המודיעים שאינם עושים טהרות על גב עם הארץ.

איך ניתן לנהוג בסובלנות בלי לשנות את ההלכה? – יתכנו שתי דרכים: שקיפות, דהיינו הודעה לצד השני על בעיה מבחינתו, או עמעום, דהיינו ויתור על הבירור המדויק בכל מקרה והנחה, שלא תמיד נכונה, שבמקרה הנדון אין בעיה.

(ח) בית שמאי מתירין את הצרות לאחים נשים שהיו נשואות יחד עם אשה שאסור לאח לשאת., ובית הלל אוסרין לדעת בית הלל צרת ערוה כערוה..

חלצו - בית שמאי פוסלין מן הכהונה שחלוצה וגרושה אסורות לכהן, ובית הלל מכשירין כי לדעתם החליצה מיותרת.

נתיבמו ואחר כך התאלמנו - בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין כי אסור היה להן להתיבם, ולכן נחשבות "זונה" ואסורות לכהן..

ואף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין,

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל,

ולא בית הלל - מלישא נשים מבית שמאי.

וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין,

לא נמנעו להיות עושים טהרות משאילים כלים טהורים אלו על גב אלו:

(ט) שלושה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד מפונה רווק

מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מפונה מאמר קידש את היבמה בכסף או בשטר אבל לא הכניסה לחופה, ואחר כך מת אחיו השני

משנה זו נמצאת ביבמות ג, ה.

בית שמאי אומרים: אשתו עמו, והלה תצא משום אחות אשה ואינו צריך לגרש אותה או לחלוץ לה, שהרי היא ערוה..

ובית הלל אומרים: מוציא את אשתו בגט וחליצה כי לדעתם אין הקידושין תופסים מן התורה, ואת אשת אחיו בחליצה.

זו היא שאמרו: אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו:

(י) המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: שתי שבתות.

המחלוקת בעניין מצוות עונה נמצאת בכתובות ה, ו.

המחלוקת בעניין המפלת נמצאת בכריתות א, ו.

עניין סדין בציצית ראו ספרי דברים רלד. כמובן מדובר על סדין של לילה, ולא על סדין שהיו מתכסים בו ביום.

המחלוקת בעניין כלכלת השבת נמצאת במעשרות ד, ב. והשוו את דברי ר' יהודה שם עם דבריו בתוספתא מעשרות ג, ג.

ובית הלל אומרים: שבת אחת.

המפלת לאור שמונים ואחד, בית שמאי פוטרין מן הקרבן כי הלידה של הנפל התרחשה בטרם הביאה את קרבן היולדת על הבת, שנולדה לפני 80 יום., ובית הלל מחייבין כי עברו 80 יום, למרות שרק למחרת תביא את הקרבן..

סדין בציצית: בית שמאי פוטרין כי הם מחמירים בדין שעטנז, והסדין מפשתים., ובית הלל מחייבים.

כלכלת סל פירות שהוכן לכבוד השבת: בית שמאי פוטרין ממעשר, שאוכל מהסל אכילת עראי לפני השבת., ובית הלל מחייבין.

(יא) מי שנדר בחוץ לארץ נזירות מרובה והשלים נזירותו, ואחר כך בא לארץ להקריב קרבן, ונטהר מטומאת חוץ לארץ,

משנה זו נמצאת בנזיר, ג, ו-ז.

וראו תוספתא עדיות ב, ה, שר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה תיקן את הניסוח וטען שמדובר בשני עדים, זה מעיד שנזר שתים וזה שנזר חמש.

בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום חייב בנזירות, אבל רק מינימום דהיינו 30 יום..

ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה צריך לחזור על כל הנזירות שוב בארץ.

מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו והוא אינו זוכר כמה נדר, אלו מעידים שנדר שתים - ואלו מעידים שנדר חמש,

בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, ואין כאן נזירות.

ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש שתים, שיהיה נזיר שתים:

אם התקרה סדוקה הטומאה אינה עוברת מצד לצד, כי המבנה נחשב כשני מבנים נפרדים.

משנה זו נמצאת באהלות יא, ג.

המחלוקת אינה במציאות, שהרי גם בית הלל מודים שיש בגוף מעיים וכו'. ובכל זאת הם מציגים את גוף האדם כחלול. יתכן שהם מתבוננים באדם כמין בלון, שנאמר בו "ויפח באפיו נשמת חיים" בראשית ב ז. כלומר: יחסית לנשמת האדם הממלאת את גופו אין הם מחשיבים את המעיים כמילוי.

אם האדם לבוש בבגדים מודים גם בית שמאי שהבדים מביאים את הטומאה.

(יב) אדם שהוא נתון תחת הסדק אם אדם שוכב על הרצפה מתחת הסדק, בית שמאי אומרים: אינו מביא את הטומאה כי אדם אינו נחשב אוהל..

ובית הלל אומרים: אדם חלול הוא, והצד העליון מביא את הטומאה כי הוא נחשב אוהל ולכן גופו מחבר את התקרה הסדוקה: