ביאור:משנה כתובות פרק יב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
הקשר בין מקום האשה לבין זכויותיה
עריכהחטיבה I: מזונות המגיעים לאשה בלי תלות במקום
עריכה|
אם התנו תנאי בנישואין - התנאי תקף אפילו אם הנישואין הסתיימו. יש כפל מזונות, אם לא התנו אחרת. |
(א) הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה מנישואין קודמים חמש שנים
- חייב לזונה חמש שנים.
נשאת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים
- חייב לזונה חמש שנים.
לא יאמר הראשון "לכשתבוא אצלי אזונה" - אלא מוליך לה מזונותיה למקום אמה.
- וכן לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד!" שנינו נזון אותה, אבל לא נשלם כפל מזונות
- אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות:
(ב) נשאת הבת - הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות. וכך מקבלת שלוש פעמים
|
לגבי מקור המזונות של הבנות, ראו גיטין ה, ג. גם האלמנות שלהם אינן יכולות לקבל מזונות מנכסים משועבדים. הבת של האשה לשעבר מקבלת עדיפות על בנות הבעל. |
מתו הבעלים של האם - בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין,
- והיא נזונת מנכסים משועבדים, אפילו מנכסים שנמכרו מפני שהיא כבעלת חוב.
הפקחים היו כותבים "על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי":
חטיבה II: מקום האלמנה וזכויותיה התלויות בו
עריכה|
לזוז - לזון. משחק מילים: אם אינה רוצה לזוז מבית אביה - אין היורשים חייבים לזון אותה. העדיפות היא להשאר בבית בעלה המנוח ולקבל את המזונות שם, כפי שכתוב בכתובה, ראו לעיל ד, יב. רק אם שני הצדדים מסכימים, או אם יש חשש שם רע - אפשר לזון את האלמנה גם בבית אביה. וראו תוספתא יב, ז, המנמקת את המשנה. |
(ג) אלמנה שאמרה "אי אפשי איני רוצה לזוז מבית בעלי"
- אין היורשין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך, ואנו זנין אותך"
- אלא זנין אותה בבית בעלה, ונותנין לה מדור לפי כבודה.
אמרה "אי אפשי לזוז מבית אבא"
- יכולים היורשים לומר לה: אם את אצלנו יש ליך מזונות
- ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות.
אם היתה טוענת "מפני שהיא ילדה, והן ילדים" טענה של שם רע שעלול לצאת לה אם תשאר בבית - זנין אותה, והיא בבית אביה:
|
היתה מסורת שבאחד הבתים פוקעת זכות האלמנה לקבל את הכתובה לאחר 25 שנים, והמחלוקת היא באיזה משניהם. לדעת רשב"ג אם האלמנה בבית בעלה כנראה בזבזה את כספי הבית בסכום הכתובה לאחר 25 שנים, ולכן פוקעת הזכות, אבל בבית אביה הכספים אינם משל בעלה. המשנה משלימה את הקודמת, ומציינת יתרון מבחינת האלמנה לשהותה בבית אביה ולא בבית בעלה. לדעת חכמים, אם היא בבית אביה כנראה ויתרה על כתובתה אם לא תבעה אותה במשך 25 שנים, אבל אם היא בבית בעלה היא מתביישת לתבוע את הכתובה. המשנה מציגה לפיכך שיקול נוסף מדוע כדאי לאלמנה להשאר בבית בעלה. |
(ד) כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה לעולם.
כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים
- שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה
- דברי רבי מאיר, שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל.
וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם.
- כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
- מתה - יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים: