פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/כתובות/יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת כתובות פרק שנים עשרעריכה

כתובה ומוהרעריכה

(א)
בראשונה, כשהיתה כתובתה אצל אביה - היתה קלה בעיניו להוציאה


הכתובה מוצגת כאן לעומת המוהר המקראי, כיתרון מנקודת המבט של האשה: היא מרתיעה את הבעל מלגרש את אשתו ברגע של זעם.



התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה
וכותב לה כל נכסים דאית לי אחראין וערבאין לכתובתיך דא.
אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין, מפני תיקון העולם
אמר ר' יוסי: וכי מה תקון העולם יש בזו? אלא לפי שאין לה קצבה.

כתובת אשה בזיבוריתעריכה

(ב)
מפני מה אמרו הנזקין שמין להם בעידית? מפני הגזלנין ומפני החמסנין


ראו גיטין ה, א.
הפיצוי על נזק נועד להרתיע, ולכן הוא מן העידית



שיהא כל אחד ואחד אומר: מפני מה אני גוזל? מפני מה אני חומס?
שלמחר הרי ב"ד שמין לו שדה יפה שלי
וסמכו על המקרא (שמות כב ה) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.

(ג)
מפני מה אמרו ב"ח בבינונית? מפני הרמאין


ראו שם. תשלום על חוב הוא בבינונית, כדי לא לפגוע בלווה, ומצד שני לא לפגוע מדי במלווה כך שלא ירצה להלוות.



שלא יהא כל אחד ואחד נותן עינו בתוך שדה חבירו יפה, בתוך חצר חבירו יפה,
ומלוה אותו עליה וקופץ ונוטלה
א"כ ישומו לה בזבורית? שלא לגדור דרך בפני לוין
שלא יהא אדם מבקש ללות ואין אדם מלוהו.

(ד)
כתובת אשה בזבורית, דברי רבי יהודה שאמר משם ר"ש


ראו שם. הנימוק הוא כי האשה ניתנת לסחיטה ולכן אפשר להסתפק בזיבורית. הברייתא מעלה גם הצעה לבטל את הכתובה, אבל נרתעת מכך משיקול מוסרי, שהרי האשה עלולה להיות מגורשת בניגוד לרצונה, וראו הלכה א.



מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? יתר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא
ועוד בושתה של אשה מרובה יותר מן האיש
א"כ לא תהא לה כתובה! אלא שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אין מוציא אלא לרצונו.

(ה)
אין שם אלא עידית - כולן גובין מן העידית. בינונית - כולן גובין מן הבינונית


ההנחה היא שסיווג הקרקעות הוא מוחלט, ולא יחסי לקרקעותיו של בעלן.
הרתיעה מלתת לבעל חוב מן העידית גוברת על השיקול שלא לנעול דלת בפני לווים ולכן שלא לתת לו מהזיבורית.
הגביה מהאחרון גוברת על כל השיקולים האחרים. ראו גם לעיל י, ו.



זבורית - כולן גובין מן הזיבורית
עידית ובינונית - הניזקין שמין להן בעידית, בעל חוב וכתובת אשה בבינונית
עידית וזיבורית - הנזקין שמין להן בעידית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית
בינונית וזיבורית - הנזקין וב"ח בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית
מכרן לאחד, או לג' כאחד - נכנסו תחת הבעלים
הנזקין שמין להם בעידית, ב"ח בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית
מכרן לג' זה אחר זה - אפי' נזקין מזבורית, וכתובת אשה וב"ח מן העידית - גובין מן האחרון שבהן
אין בהן - גובין משלפניו. אין בהן - גובין משלפני פניו.

(ו)
רשב"ג אומר: העושה שדהו אפותיקי לכתובת כלתו - ידה על העליונה


גם אם השדה אינה זיבורית, אם היא הוגדרה כיעד לפדיון הכתובה - יכולה האשה לגבות ממנה.



רוצה - גובה ממנו, רוצה - גובה משאר נכסים.

מקומה של האלמנהעריכה

(ז)
אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית בעלי


ראו משנה יב, ג.
נוכחות האלמנה מכבדת את הבית. יתכן שיש לה גם היבטים כלכליים ישירים, שהרי מעשי ידיה של היורשים, ראו לעיל ה, ב.



אין היורשין יכולין לעכב על ידה, שכך הוא כבודו של בעלה
אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא - יכולין היורשין לעכב על ידה
שכך היא ברכת הבית מרובה.

(ח)
כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה לעולם


ראו משנה יב, ד.
בסוף ההלכה משווים את האלמנה לבעל חוב: זכויותיה לגבות באיחור קשורות לזכויותיה להשכיר את הנכסים, אבל אין המצב כך בבעל חוב.



וכל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה עד כ"ה שנה
שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי ר"מ שאמר משם רשב"ג
ר' ישמעאל אומר: שלשים שנה, וחכ"א: כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם
וכל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד כ"ה שנים
כשם שהיא משכרת כתובתה עד עשרים וחמשה שנים
כך יורשים הבאים ברשותה מוכרים כתובתה כ"ה שנים
בעלי חוב גובין לעולם, אע"פ שאין משכירין.

פסקי חנן ואדמון בענייני מזונותעריכה

(ט)
מי שהלך למדינת הים, ובאת אשתו תובעת מזונות


ראו משנה יג, א. אם מראש אמר לה בעלה שמעשה ידיה הוא מזונותיה והסכימה – אין לה זכות למזונות. לעניין פסקו לה בי"ד – ראו לעיל ה, ח.



אם אמר הוציאו לה מעשה ידיה למזונותיה - הרשות בידו
ואם פסקו לה ב"ד - מה שפסקו פסקו.

(י)
אמר ר' יוסי ב"ר יהודה: לא נחלקו אדמון וחכמים על מה שפסק לה אביה


ראו משנה יג, ה. הברייתא מצמצמת את המחלוקת, ומקילה על הכלה.
בסופה נאמר שאם הכלה קטנה מחייבים את אביה לתת מה שפסק.



שהיא יכולה לומר: אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור
על מה נחלקו? על שפסקה היא לעצמה
שאדמון אומר: יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאבא נותן לי
עכשיו שאין אבא נותן לי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור
אר"ג: רואה אני את דברי אדמון
הפוסק מעות לבתו קטנה, ופשט את הרגל - כופין אותו ליתן
שזכין לקטן ואין חבין לו.

(יא)
ג' ארצות לנשואין: יהודה ועבר הירדן והגליל


ראו משנה יג, י.
בניגוד לפשט המשנה, כאן מחייבים את האשה לצאת לארצו של בעלה, אבל אם האירוסין התקיימו בארצה – מחייבים את בעלה לצאת לארצה.



בד"א? בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל
אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל - כופין אותה לצאת, שע"מ כן נשאה
אם אמר פלוני מיהודה: נשאתי אשה מגליל - אין כופין אותו לצאת
ובגליל - כופין אותו לצאת.

תקנות מאוחרות בעניני כתובה ומקום המגוריםעריכה

(יב)
מוציאין מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל


ראו משנה יג, יא. כאן נוסף גם השיקול של עדיפות עיר שרובה ישראל, וראו גם תוספתא ע"ז ה, ב.



ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים
הוא רוצה לבא לא"י והיא אינה רוצה לבא - כופין אותה לבא
היא רוצה והוא אינו רוצה - כופין אותו לבא
הוא רוצה לצאת מא"י והיא אינה רוצה - אין כופין אותה לצאת
היא רוצה והוא אינו רוצה - כופין אותה שלא לצאת.

(יג)
המוציא שטר בבל - גובה עליו כסף בבל. בא"י - גובה עליו כסף א"י


היתרון של כספי א"י (ראו משנה יג, יא,) הוא ייחודי לכתובה, ואינו תקף לשטרי חוב.



היה כתוב סתם, מוציאו בבבל - גובה עליו כסף בבל, בא"י - גובה עליו כסף א"י
היה כתוב כסף סתם - הרי זה גובה כל זמן שירצה, משא"כ בכתובת אשה.

(יד)
נשא אשה בא"י וגרשה בא"י - נותן לה כסף א"י


בניגוד לת"ק, לתנא של המשנה ולהלכה יג, לדעת רשב"ג סוג הכסף נקבע לפי מקום כתיבת השטר או הכתובה, ולא לפי מקום הגביה.
אבל גם הוא מודה שכספי קנסות בשיעורים הקבועים בתורה (ראו בכורות ח, ז.) הם מכסף א"י. המטבעה של כספי א"י היתה בצור, אבל כינו את המטבעות "כסף ירושלמי".



בא"י וגרשה בבבל - נותן לה כסף א"י
בבבל וגרשה בא"י - נותן לה כסף א"י
רשב"ג אומר: כתובת אשה ובעל חוב - במקום הנישואין
ה' סלעים של בן, ל' של עבד, נ' של אונס ושל מפתה, וק' של מוציא ש"ר
כולם, אע"פ שהן בבבל - גובה עליהן כסף א"י
כסף שדברה בו תורה בכ"מ - זה כסף צורי
איזה כסף צורי? זה כסף ירושלמי.