פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה כתובות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

----

הנדוניאעריכה

יש נוסחאות המחליפות את פרקים ו-ז, וראו במבוא למסכת.

חטיבה I: ניהול כספי האשה ע"י בעלהעריכה

(א) מציאת האשה, ומעשה ידיה - לבעלה.

הדינים לגבי מציאה, מעשה ידיה וירושתה הופיעו לעיל ד, ד.

דיני הבושת והפגם דומים לדיני התשלומים של המפתה את הפנויה, ששייכים לאביה (ראו שם, משנה א,) אבל כאן אין מדובר בפיתוי, אלא במכה או בביזוי אחרים. מכל מקום, משתמשים במונח "פגם" ולא "נזק", כדי לרמז למשנה הנ"ל: הנישואין מאפשרים לה לזכות בפיצוי.

המשנה מבחינה בין דיני הרווחים של האשה, שהיא מעבירה לבעלה - לבין הפיצויים שהיא מקבלת, השייכים לה. לדעת ר' יהודה הפיצויים (אולי רק הבושת) מתחלקים בין שניהם. בתוספתא ב"ק ט, ה מופיע הכלל שלפנינו אפילו על מקרה שהבעל חבל באשתו: אפילו אז הבעל מקבל, לדעת ריב"ב, חלק מדמי הבושת!

אין התיחסות לסכום הצער, כי כנראה הסכימו התנאים שהוא שלה, בניגוד לדין הפנויה.

המשנה מניחה שלאשה יש נכסים מסוימים, ואינה מתאימה לכלל התלמודי שמה שקנתה אשה קנה בעלה, וראו גם בעירובין ז, ו, נזיר ד, ד, גיטין ח, א, ועוד משניות שבהן מופיע רכוש פרטי של אשה נשואה.

וירושתה - הוא אוכל פירות בחייה.
בשתה ופגמה - שלה.
רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר, לה - שני חלקים, ולו - אחד.
ובזמן שבגלוי, לו - שני חלקים, ולה - אחד.
שלו - ינתן מיד.
ושלה - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות:


חטיבה II: החתן והנדוניאעריכה

(ב) הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו,

הנדוניא אינה עוברת ליבם.

השוו: לקמן ז, י, וראו במבוא למסכת, שיש להחליף את סדר הפרקים.

אמרו חכמים: יכול הוא שיאמר
"לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך - אי אפשי איני רוצה ליתן":


סכומי הנדוניא נרשמים בכתובה, כדי להחזירם במקרה של תשלום הכתובה. אבל הם אינם נרשמים כמו שהיו: כסף מזומן נרשם ב150% מערכו, ואילו מטלטלין שעברו שומה נרשמים ב80% מהשומה, אלא אם סיכמו אחרת מראש. בתוספתא ו, ב מרחיבים את הכלל הזה גם לדינרי זהב ולכלי זהב, ובהלכה ד שם מעיר ר' יוסי שהכל תלוי במנהג המקום.

ניתן להסביר זאת בכך שמהמטלטלין מקזזים בלאי צפוי שלהם, ולכסף מוסיפים רווחים צפויים.

אבל אם ניסחו את ההבטחה באופן חד משמעי, על דעת שניהם - עליו לרשום את ערך המטלטלין לפי השומה שלהם, ולא לנכות מהם כלום.

(ג) פסקה להכניס לו אלף דינר - הוא פוסק כנגדן חמישה עשר מנה.

וכנגד השום - הוא פוסק פחות חומש.
"שום במנה ושוה מנה" הבטיחה להכניס בגדים ששומתן מנה וערכם מנה - אין לו אלא מנה.

"שום במנה" הבטיחה בגדים ששומתן מנה, וכך נרשמו בכתובה - היא נותנת שלושים ואחד סלע ודינר. 125 דינרים

ו"בארבע מאות" - היא נותנת חמש מאות.

מה שחתן פוסק - הוא פוסק פחות חומש: או היא נותנת יותר רבע


(ד) פסקה להכניס לו כספים

היחס של 150% נשמר גם בהסכמות הזוג להכנסות במהלך הנישואין: אם משפחת הכלה מבטיחה לזוג הכנסה קבועה של כספים - הוא מעביר ל"קופה" - כספי אשתו - סכום גבוה יותר. כאן ובמשנה ג מדובר בזוג עשיר למדי.

סלע כסף - נעשה ששה דינרים.

החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה, לכל מנה ומנה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה:


חטיבה III: הנדוניא והורי הכלהעריכה

המינימום של הנדוניא היא 50 זוז, אבל לא חייבים לכלול בזה בגדים.

אם התנו שהבעל יקח אחריות על לבושה - חייב להלביש אותה גם לפני הנישואין, למרות לשון התנאי "ערומה".

(ה) המשיא את בתו סתם - לא יפחות לה מחמישים זוז.

פסק להכניסה ערומה, לא יאמר הבעל "כשאכניסה לביתי אכסנה בכסותי"
אלא מכסה ועודה בבית אביה.

וכן המשיא את היתומה גבאי צדקה - לא יפחות לה מחמישים זוז.

אם יש בכיס בקופת הצדקה - מפרנסין אותה לפי כבודה:


אם הנדוניא נמוכה מדי, והיא לא ניתנה בידי האב - יכולה הכלה לדרוש יותר, או למאן (ראו יבמות יג, ב.)

ר' יהודה עוסק בהשוואת סכומי הנדוניה בין אחיות במקרה שהאב חי, מתוך נסיונו להגדיר את "הראוי לה". חכמים חולקים עליו, וראו ב"ב ח, ח: שם מדובר על מימון הנישואין מהירושה, וגם שם אין לקטנה זכות לדרוש השוואת הסכום. וראו נימוק אחר כנגד ר' יהודה בתוספתא ו, א.

(ו) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמישים זוז ולא עמדו בהתחייבותם

יכולה היא, משתגדיל, להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.

רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה - ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני
אלא שמין את הנכסים - ונותנין לה:


חטיבה IV: הנדוניה בין הבעל לאשהעריכה

סיום הפרק חוזר לנושא שבתחילתו: כספי הנדוניא שייכים לאשה ומנוהלים על ידי בעלה, אם היא מסכימה לכך.

המשנה שואלת, בהנחה שהנדוניא בידי אדם אחר, שקבל מהאב הוראה לתת אותה לזוג לאחר זמן. למי יתן אותה: לאשה או לבעלה?

ר' מאיר טוען שבכל מקרה ימלא השליש את מה שנאמר לו ע"י האב.

ר' יוסי מאפשר למסור לבעל מיד, אם האשה מאשרת, ובתנאי שאינה קטנה. בתוספתא ו, י מוסיפים תנאי - שמדובר שנישאו, ואילו אם היא מאורסת - אין השליש מוסר את השדה לבעל.

השוו לעיל ה, ח, שם הוזכר השליש כמחזיק בכספי המזונות של האשה.

(ז) המשליש מעות לבתו, והיא אומרת "נאמן בעלי עלי"

יעשה השליש מה שהושלש בידו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: וכי אינה אלא שדה, אם יתן השליש את השדה לאשה והיא רוצה למכרה הרי האשה רוצה להעביר את השדה לבעלה, ויכולה לעשות כך כשם שיכולה למכרה

הרי היא מכורה מעכשיו.

במה דברים אמורים? בגדולה.

אבל בקטנה - אין מעשה קטנה כלום: