ביאור:ספרי דברים/שופטים/יט-כא
ספרי דברים לפרשת שופטים פרקים יט-כא עריכה
פיסקה קעט עריכה
על דברים יט א
"וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם", מכלל שנאמר "וישבת בעריהם ובבתיהם"
יכול אי אתה רשיי להוסיף על הבנין?
תלמוד לומר: (דברים יב כט) "וישבת בארצם"; כל מקום שאתה רוצה לבנות – בנה!
פיסקה קפ עריכה
על דברים יט ב-ג
הערים בינוניות; ראו תוספתא מכות ג ח. |
"תבדיל לך" - ולא לאחרים. לגויים
"בתוך ארצך" - ולא בספר. "אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", מה שתירש - תכבוש.
לעניין השלטים ראו תוספתא מכות ג ה. |
"ושלשת את גבול ארצך", שלא יהיו מפוזרות אלא יהיו מכוונות, כשתי שורות שבכרם.
"אשר ינחילך ה' אלהיך" - לרבות עבר הירדן.
"והיה לנוס שמה כל רוצח", שלא יהיה גולה מעיר לעיר
פיסקה קפא עריכה
על דברים יט ד
יאמר להם "רוצח אני". אמרו לו "אף על פי כן" - יקבל מהן]
מכאן עד סוף הפיסקה מופיעות דרשות על המילים החוזרות 'רוצח', 'שמה', 'רעהו'. |
רודף ולא גואל, גואל ולא רודף, לא רודף ולא גואל מנין? תלמוד לומר 'רוצח' 'רוצח', ריבה.
אפילו אם גואל הדם אינו רוצה להרוג את הרוצח, כגון שגואל הדם הוא אביו או בנו של הרוצח – עדיין הרוצח חייב לגלות. |
האב את הבן והבן את האב מנין? תלמוד לומר 'רוצח' 'רוצח', ריבה.
שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
אם רצח גוי או גר תושב – אינו גולה, וראו מכות ב ג. שתי הדרשות הראשונות מפרשות 'רעהו' – יהודי כמו הרוצח. הדרשה השלישית מוציאה את השונא – ראו שם. |
רעהו - פרט לאחרים, לגויים רעהו - פרט לגר תושב
רעהו - כבר קראתו התורה רעהו!
"אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו", הא אם שונא לו - אינו גולה.
"מתמול שלשם", רבי יהודה אומר: תמול – שנים, שלשם – שלשה.
פיסקה קפב עריכה
על דברים יט ה
מה יער, רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם - אף כל שהוא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם
יצאת חצר של בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם.
"לחטוב עצים", אבה שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות - אף כל שהוא רשות
יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין.
פיסקה קפג עריכה
על דברים יט ה-ז
"ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ"
"ומצא", במצוי.
ראו מכות ב ז, דברי ר' יוסי הגלילי, שאפילו אם הגואל אינו רוצה להרוג את הרוצח הוא מצווה על כך, וראו לעיל פיסקה קפא. |
"מתמול שלשם", זו שרבי יהודה אומר: תמול – שנים; שלשם - שלשה.
(דברים יט ז) "על כן אנכי מצוך לאמר" - להזהיר בית דין על כך.
פיסקה קפד עריכה
על דברים יט ח
עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
לכאורה הדרשה סותרת את קודמתה, ותולה את הרחבת הגבול באבות ולא בקיום המצוות ע"י הבנים. דורש 'אבותיך', 'כל'; וראו לעיל פיסקה צו. |
פיסקה קפה עריכה
על דברים יט ט
הדרשה הראשונה היא הפשט, המביא את מספר ערי המקלט לעתיד – לתשע; ןהשוו מכות ב ד, שם מסתפקים בשש ערים. ר' נהוראי ור' שאול מגדילים את המספר כדי להציג הגדלה והרחבה בגודלה של א"י לעתיד; וראו תוספתא מכות ג י. |
מיכן אתה אומר: שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש
ולעתיד לבוא מפרישים עוד שלש; שלש על שלש - הרי שש, ועוד שלש - הרי תשע.
רבי נהוריי אומר: שלש על שלש, ו"עוד" - הרי תשע, "על השלש" - הרי שתים עשרה,
רבי שאול אומר: שלש על שלש, ו"עוד" - הרי תשע, "על השלש" - הרי שתים עשרה
"האלה" - הרי חמש עשרה.
פיסקה קפו-קפז עריכה
על דברים יט י-יג
למרות לשון היחיד 'עליך' מדובר באחריות ציבורית של בית הדין. |
המדרון החלקלק של השנאה. הביטוי 'כי יהיה' מוסב לכל הצלע הראשונה של הפסוק, עד 'והכהו נפש ומת'; אבל ניתן לקראו כמוסב על 'שונא לרעהו', ולטעון שזו העבירה העיקרית, ושאר התהליך הוא תוצאה של השנאה, וכך עושה הדרשה. המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' מכונה מצווה קלה, כי אין בה מעשה פיזי; וראו דברי בן עזאי באבות ד ב. |
מיכן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה - סופו לעבור על מצוה חמורה
עבר על (ויקרא יט יח) "ואהבת לרעך כמוך" - סופו לעבור על "לא תקום ולא תטור",
ועל (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך", ועל (ויקרא כה לו) "וחי אחיך עמך"
עד שיבא לידי שפיכות דמים! לכך נאמר "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".
בית דין שולחים ומביאים אותם משם, מי שנתחייב מיתה - הרגוהו
שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם"
מי שלא נתחייב מיתה – פטרוהו, שנאמר (במדבר לה כה) "והצילו העדה את הרוצח",
מי שנתחייב גלות - מחזירים אותו למקומו, שנאמר (שם) "והשיבו אותו העדה".
רבי חולק על ר' יוסי: לדעתו רוצח מזיד אינו אמור להגיע לעיר מקלט; הפסוק בבמדבר עוסק ברוצח שניסה בכל זאת להסתתר שם ובית הדין מוציא אותו משם והורג אותו. |
זקני העיר שולחים ומביאים אותו משם, שנאמר "ושלחו זקני עירו".
מדובר ברוצח מזיד, ולא בשוגג שיצא מעיר המקלט – בניגוד לדברי ר' אלעזר בתוספתא מכות ג ז. גואל הדם בעדיפות לבצע את גזר הדין, אבל אם אינו הורג אותו חייבים אחרים להרגו, והשוו סנהדרין ו ד, שם מוטלת המצווה על העדים. |
תלמוד לומר: (דברים יט יב-יג) "ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי."
למרות שהריגת הרוצח לא תשיב לחיים את הנרצח, מצווה להרגו כעונש על מעשיו הרעים; והשוו סנהדרין ד, ה שם הובא הפסוק 'ובאבוד רשעים רינה' (משלי יא י.) שם עוסקים בעדים וכאן – בדיינים. |
תלמוד לומר "לא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי" בער עושי הרעות מישראל!
פיסקה קפח עריכה
על דברים יט יד-טו
הדרשה אינה מבדילה עקרונית בין הסגת גבול לגזל של רכוש, ולכן היא מתקשה, ומסכמת שהסגת גבול בא"י אסורה יותר מגזל רגיל. |
והלא כבר נאמר (ויקרא יט יג) "לא תגזול", ומה תלמוד לומר "לא תסיג"?
מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים
יכול בחוצה לארץ? תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל".
בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.
דרשה הנראית כפשט: 'ראשונים' הם יהושע ובני דורו. |
דרשת אסמכתא: הסגת גבול כשינוי המסורת, השמית וההלכתית. כאן הדרשה אינה מחליפה את הפשט אלא נוספת אליו. |
ולאומר על טמא טהור, ועל טהור טמא - שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך",
מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך"
הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות - עובר בלא תעשה.
הדרשה מרחיבה את הצורך בשני עדים לרוב ענייני ההלכה, כולל לחייב אדם בקרבן חטאת, ראו דברי ר' מאיר בכריתות ג א; עד אחד נאמן להשיא אשה (ראו יבמות טז ז,) וכן לחייב שבועה בענייני ממון; לדברי ר' יוסי ראו תוספתא שבועות ה ג: הוא מנסה להוכיח את חיוב השבועה משבועת המודה במקצת, אבל ההוכחה נדחית והוא נאלץ להסתפק בדרשה על פסוקנו. |
אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין? תלמוד לומר "לכל עון",
לקרבנות מנין? תלמוד לומר "ולכל חטאת". למכות מנין? תלמוד לומר "בכל חטא אשר יחטא",
להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין? תלמוד לומר "לכל עון ולכל חטאת",
אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה עדות על אשה מנין? תלמוד לומר "לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא",
אם סופנו לרבות אשה, מה תלמוד לומר "איש"? לעון אינו קם, קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי יהודה
רבי יוסי אומר: לעון אינו קם, קם הוא לשבועה
אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים:
ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי עד אחד, למיתה - הרי זה נשבע על פי עצמו
מקום שפיו מצטרף עם פי עד אחד, לממון, אינו דין שיהא נשבע על פי עצמו?
לאו! מה לנשבע על פי עצמו, שכן משלם על פי עצמו
ישבע על פי עד אחד, שכן אין משלם על פי עד אחד?
תלמוד לומר "לכל עון", לעון אינו קם; קם הוא לשבועה!
דורש 'פי', שאין מקבלים עדות בכתב (למעט בשטרות). |
עד אחד נאמן למנוע את השקיית החשודה בניאוף במי סוטה. ראו סוטה א א, ובעיקר סוטה ו ג. ה'עדות הראשונה' היא על הסתירה של האשה עם החשוד, וה'אחרונה' היא על קיום היחסים ביניהם ('טומאה'): אפילו אם רק עד אחד העיד שנטמאה – אינה שותה מים מרים, אלא אסורה לבעלה ולבועלה. דורש 'יקום דבר' - ברור, ואילו החשד בסוטה אינו ברור ולכן הוא רק לפי שמועה ולא בעד או שנים. |
רבי אליעזר אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד...
שהיה בדין: מה אם עדות הראשונה, שאינה אוסרתה איסור עולם - אין מתקיימת פחות משנים
עדות האחרונה, שאוסרתה איסור עולם - אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?
תלמוד לומר "ועד אין בה". כל שיש בה לא היתה שותה!
פיסקה קפט עריכה
על דברים יט טז
דין עדים זוממים חל בדיני ממון, שעיקרם עדות על גזל – ובדיני נפשות, שעיקרם עדות על עבירה (כגון ע"ז, ג"ע וש"ד). |
"לענות בו סרה", אין סרה אלא עבירה,
שנאמר (דברים יג ו) "כי דבר סרה", ואומר (ירמיה כח טז) "השנה אתה מת כי סרה דברת על ה'".
דורש 'בו', שהעדות עצמה מוזמת ולאו דווקא תוכנה. |
מיכן אמרו: (מכות א ד) אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו את עצמם
כיצד? מעיד אני באיש פלוני שהרג את הנפש וכו'
פיסקה קצ עריכה
על דברים יט יז-כ א
המחווה הפיזית מעיד על המקום הנפשי. העמידה היא גם נוכחות וגם מידה של ביקורת ובחינה של בעלי הדין, וראו בהמשך. |
ראו לעיל. |
הביטוי 'שני האנשים' בא ללמד על העדים שהם גברים דווקא, ולא על בעלי הדין שלעיתים יש בהם גם נשים. |
תלמוד לומר: "אשר להם הריב", מכל מקום.
יכול אף אשה תהא כשירה לעדות? - נאמר כאן "שני" ונאמר להלן (דברים יט טו) "שני"
מה שני האמור כאן, אנשים ולא נשים - אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים.
אדם אחראי גם על נזקי רכושו, וראו שמות כא כט, וכן מכילתא נזיקין י, שהגבילו את האחריות לדיני שמים. וראו בדרשה הבאה, שהספרי אינו מבחין בין דיני אדם לדיני שמים, אלא עוסק בסיטואציה העקרונית של המשפט. |
"לפני ה'" - הם סבורים לפני בשר ודם הם עומדים, ואינם אלא לפני המקום!
זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתינו שופט שאינו בימיך?
אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים.
היה קרוב ונתרחק – כשר, וכן הוא אומר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה"...
היטב היטב לגזירה שוה, מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות
אין לי אלא חקירות, בדיקות מנין? תלמוד לומר (דברים יג טו) "והנה אמת נכון הדבר"
עד יכול להודות שהוא משקר, או שחברו משקר, כל זמן שלא הסתיימה החקירה בבית הדין, וראו תוספתא כתובות ב א. |
ומנין שעושה את חבירו שקר? תלמוד לומר "והנה עד שקר העד"
יכול אף משנחקרה עדותם בבית דין? תלמוד לומר "שקר ענה באחיו"
אמור מעתה: כל זמן שבית דין צריכים להם, ולא משנחקרה עדותם בבית דין.
למרות שדרך הענישה שונה במקרה של ממון ושל ענשי גוף, בשתיהן חל דין ההזמה; וראו מכות א ג, להבדלים בין חיוב ממון לחיוב מלקות. |
אם ממון – ממון; אם מכות – מכות; אם עונשים מוות - עונשים
עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר (שמות כ יג) "לא תענה ברעך עד שקר".
שהרי צדוקים אומרים: עד שיהרג, שנאמר (דברים יט כא) "נפש בנפש".
דורש 'לאחיו', וראו סנהדרין יא ו, וכן תוספתא סנהדרין יד ד. כיוון שדרכי ההמתה של האיש והאשה שונות יש מקום להשוות את דין הזוממים לדין הגבר ולא לדין האשה. |
לפי שמצינו בכל עונשים שבתורה, שהשוה מיתת האיש למיתת האשה - וזוממיהם כיוצא בהם
אבל בת כהן ובועלה - לא השוה מיתת האיש למיתת האשה
אלא מיתת האיש בחנק ומיתת האשה בשריפה, אבל זוממים, לא שמענו מה יעשה להם?
תלמוד לומר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" כמיתת אחיו מיתתו, ולא כמיתת אחותו!
ראו ב"ק ח א. הדרשה מנתקת את הפסוק מדיני עדים זוממים ומפרשת אותו על הבושת, התלויה באברי הגוף שנחשפו. |
נאמר כאן (דברים יט כא) "לא תחוס עינך" ונאמר להלן (דברים כה יב) "לא תחוס עינך"
מה לא תחוס עינך האמור להלן – ממון, אף לא תחוס עינך האמור כאן - ממון,
רבי יהודה אומר: נאמר כאן יד ורגל, ונאמר להלן (שמות כא כד) יד ורגל
מה יד ורגל האמור להלן – ממון, אף יד ורגל האמור כאן - ממון.
ר' יוסי קושר את הפסוק לפרשה הבאה העוסקת ביוצאים למלחמה, ופוטר בעלי מומים מחובת ההשתתפות בה. |
תלמוד לומר (דברים יט כא-כ א) "לא תחוס עינך נפש בנפש... כי תצא למלחמה".
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה
אבל במלחמת חובה הכל יוצאים, אפילו (יואל ב טז) "חתן מחדרו וכלה מחופתה".
שנאמר (שמות טו א) "סוס ורוכבו רמה בים". וכי סוס אחד היה כו'.
"כי תצא למלחמה על אויביך" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
מלחמה, אפילו מלחמת רשות, אינה אלא כנגד אויבים המסכנים אותך, ולא רק כדי לכבוש ולקחת שלל. וראו גם סוטה ח א. |
אין לסמוך רק על הנס, אלא יש לבנות כח צבאי מספיק גדול – בניגוד לפשט כאן. דורש "עם רב - ממך!" |
מה הם יוצאים עליך ב"עם רב" - אף אתה צא עליהם בעם רב.
פיסקה קצא עריכה
על דברים כ ב
ראו תוספתא סוטה ז י, שהכהן היה מדבר פעמיים: כשקרבו לספר (לגבול) היה משחרר את כל המשתחררים מהמלחמה, וביום המלחמה היה חוזר ומחדיר בלוחמים מוטיבציה ובטחון. |
כשהוא אומר (דברים כ ג) "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה"
הרי יום הקריבם בו למלחמה אמור!
ומה תלמוד לומר "והיה כקרבכם אל המלחמה"?
כיון שמגיעים לספר - כהן מתנה עמהם כל התנאים האלו ואומר אליהם "שמע ישראל".
פיסקה קצב עריכה
על דברים כ ג-ח
ריב"ז מסביר את האינטרס הלאומי בשחרורים מהמלחמה, כדי לשמור על עתודה לאומית שתשאר בכל מקרה בחיים. נראה שמדובר בלקח שהפיק ממרד החורבן, שאכן השאיר ערים רבות ללא תושבים; וראו גם להלן, פיסקאות קצד-קצה, 'אם אינו שומע לדברי כהן - לסוף הוא מת במלחמה.' |
שלא יהו ערי ישראל נשמות, כדברי רבן יוחנן בן זכיי.
תשובה שניה לאותה שאלה: למעשה אמור רק הירא להשתחרר, אבל כדי לא לפגוע בכבודו (כי הפחד מבייש) משחררים גם את כל האחרים. |
כשהוא חוזר, יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארס אשה
הירא אינו צריך להוכיח את פחדיו, שהרי לא ניתן להוכיחם; ויתכן שמדובר בפוסט טראומה ממלחמה קודמת. ראו דברי ר' עקיבא בסוטה ח ה. |
שמע קול הגפת תריסים – ונבעת; קול צהלת סוסים – ומרתת
קול ליעוז קרנים – ונבהל; רואה שימוט סייפים - ומים יורדים בין ברכיו.
דבר אחר: (דברים כ ג) "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם",
כענין שנאמר (שופטים כא ג) "ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל"
וחזרו וישיבו את השבט במקומו
ולא כענין שנאמר (דברי הימים ב כח ח) "וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות
ושם היה נביא לה' עודד שמו ויצא לפני הצבא הבא לשמרון ויאמר להם
הנה בחמת ה' אלהי אבותיכם על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע.
ועתה בני יהודה ובני ירושלם אתם אומרים לכבש לעבדים ולשפחות לכם
ועתה שמעוני והשיבו השביה אשר שביתם מאחיכם"
כמה שנאמר להלן (דברי הימים ב כח טו) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות
ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסוכום
וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שמרון"
על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם.
קולות המלחמה הם אלו שהירא ורך הלבב חרד מפניהם, והכהן מנסה לחזק את לב החיילים ולמנוע תופעות של רכות הלב. |
"אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים, "אל תיראו" - מפני הגפת תריסים ושפעת עקלגסים
"ואל תחפזו" - מקול הקרנות, "ואל תערצו" - מקול הצווחה
כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושים: מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים.
"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם": הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום
פיסקה קצג עריכה
על דברים כ ד-ח
הכהן אינו מזכיר את יציאת מצרים, בניגוד לפס' א לעיל, אלא את השגחת ה' במדבר. דורש את לשון ההווה 'ההולך'. |
וכן הוא אומר (שמות יד יד) "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
ממשיך את הדרשה על 'ההולך'; הקב"ה אינו מציל אתכם דווקא מאויביכם אלא בעיקר מסכנות הדרך. |
(דברים כ ה) "ודברו השוטרים", עד כאן משוח מלחמה מדבר. מיכן אילך – "ודברו השוטרים".
אפילו שמע שמת לו אחיו במלחמה ללא בנים, והאלמנה היא שומרת יבם - חוזר.
"ילך וישב לביתו" הכל שומעים דברי כהן מערכי המלחמה
והם חוזרים ומספקים מים ומזון לאחיהם ומתקנים את הדרכים.
דורש את הכפילות של השוטרים בפס' ה ובפס' ח: הכהן חוזר על דברי השוטרים ומבאר אותם, ואז השוטרים מוסיפים את השחרור של הירא ורך הלבב. וראו לעיל פיסקה קצא. |
כשהוא אומר (דברים כ ח) "ויספו השוטרים לדבר אל העם" מלמד שהם הדברים
ומה תלמוד לומר "ודברו השוטרים"?
כיון שהתחיל שוטר לדבר - כהן משמיע להם כתנאים הללו.
פיסקה קצד עריכה
על דברים כ ה
(דברים כ ה) "מי האיש אשר בנה", אין לי אלא בנה. ירש לקח ניתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר "מי האיש אשר בנה".
ראו סוטה ח ב-ג. דורש 'אשר', 'בית'. הבית מוגדר לפי האפשרות התיאורטית לגור בו, כלומר בגודל של 4X4 אמות ובעל קירות וגג. |
תלמוד לומר "אשר בנה".
יכול אף הבונה בית שער, אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר "בית"
מה בית מיוחד, שהוא בית דירה - יצאו אלו, שאינם בית דירה.
"ולא חנכו" - פרט לגזלן.
אבל הבונה בית חדש וחנכו ולא עברו 12 חדשים – אינו זז ממקומו ואינו מגיע אפילו לדברי הכהן, וראו תוספתא סוטה ז יב. |
"פן ימות במלחמה", אם אינו שומע לדברי כהן - לסוף הוא מת במלחמה.
כשם שבאשה לא מדובר על ירושה כך בבית ובכרם לא מדובר על ירושה, אלא על כיבוש בידי האויב הנכרי, שהוא המשך הקללה דלעיל. |
נאמר כאן "אחר" ונאמר להלן (דברים כ ז) "אחר"
מה אחר האמור להלן נכרי, אף אחר האמור כאן נכרי.
פיסקה קצה עריכה
על דברים כ ו
תלמוד לומר "ומי האיש אשר נטע".
הגדרת הכרם לענייני כלאים היא חמש גפנים המסודרות בצורה מסוימת, ראו כלאים ד ה-ו. ר' אליעזר בן יעקב משתמש באותה הגדרה גם כאן, ואילו ת"ק מרחיב ומאפשר אפילו למי שנטע חמישה עצי מאכל מחמישה מינים שונים לחזור מהמערכה, ובלבד שיהיו עצי מאכל. וראו סוטה ח ב, וראו מכילתא כספא כ, לפס' ל: 'דבר הכתוב בהווה'. |
תלמוד לומר "אשר נטע"
יכול אף הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק? תלמוד לומר "כרם"
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין לי במשמע אלא כרם.
לשתי הדרשות ראו לעיל פיסקה קצד. |
"פן ימות במלחמה" - אם לא ישמע לדברי כהן לסוף הוא מת במלחמה.
"ואיש אחר יחללנו", יכול דודו ובן דודו? נאמר כאן "אחר" ונאמר להלן (דברים כ ז) "אחר"
מה אחר האמור להלן נכרי, אף אחר האמור כאן נכרי.
פיסקה קצו עריכה
על דברים כ ז
ראו סוטה ח ב-ג. אם נשא את האשה אינו מגיע כלל במשך שנה אלא נשאר בביתו, ראו תוספתא סוטה ז יב, וכן דברים כד ה. |
אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואפילו שומרת יבם
ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו.
"ולא לקחה" - באשה הראויה לו; פרט למחזיר גרושתו,
ואלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר.
"ילך וישוב לביתו" - ילך וישמע דברי כהן מערכי מלחמה ויחזור.
פיסקה קצז עריכה
על דברים כ ח
ראו לעיל פיסקה קצג. |
"מי האיש הירא ורך הלבב" - שיש עבירה בידו בסתר, "ילך וישוב לביתו"
ת"ק קרוב לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה, ור' עקיבא כאן כדבריו שם, וראו גם פיסקה קצב. יתכן להבחין בין ת"ק לריה"ג במשנה, שכאן מודגש שהעבירות הן בסתר, ואינן נחשפות, וראו לקמן; ר' יוסי הגלילי כאן כדבריו לעיל בפיסקה קצ, שאין בעלי מום משתתפים במלחמה. |
רבי עקיבה אומר: "הירא ורך הלבב" כמשמעו
רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" - שהוא בעל מום.
הרחבה לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה. אם אחד החיילים מודה בכך שהוא מתירא מהעבירות, וחושף אותן – ואינן בסתר – אין יוצאים למלחמה כלל! |
מלמד שאם היה אחד מהם מתירא מן העבירות שבידו - כולם חוזרים ובאים.
פיסקה קצח עריכה
על דברים כ ט
ראו סוטה ח ו: לאחר שחזרו רכי הלבב אין עוד אפשרות להימלט מהמלחמה, ומסיבה טקטית יש לוודא שלא יתחילו לנוס במהלך הקרב, כי המנוסה היא המבשרת מפלה. |
בעקיבם של עם מעמידים זקפים מלפניהם ואחריהם וכשילים של ברזל בידיהם
וכל המבקש לחזור - הרשות בידם לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה
שנאמר (שמואל א ד יז) "נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם"
אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו (יואל ב טז) "חתן מחדרו וכלה מחופתה"!
פיסקה קצט עריכה
על דברים כ י
ראו לקמן פס' טו, שלא תמיד נוהג דין הקריאה לשלום. |
"אל עיר" - ולא לכרך. "אל עיר" - ולא לכפר.
בניגוד למקובל, מטרת המצור בשלב זה אינה להרעיב את אנשי העיר או לגרום למותם במחלות אלא היא צבאית בלבד. אבל אם אנשי העיר אינם נכנעים משתנה הדין - ראו בפיסקה ר. |
שלום למתים – ראו בראשית טו טו; במלחמה – בפסוקנו; וראו בפרק השלום, ודרשות רבות נוספות בספרי במדבר מב. |
גדול שלום, שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום
גדול שלום, שדרי רום מלאכים צריכים שלום, שנאמר (איוב כה ב) "עושה שלום במרומיו"
גדול שלום, שחותמים בו ברכת כהנים
ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר (דברים ב כו) "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות
אל סיחון מלך חשבון דברי שלום."
פיסקה ר עריכה
על דברים כ יא-יד
אם כל אנשי העיר נכנעים – אין להרגם, ואין מדובר בגזענות – לכן גם כנענים אינם נהרגים; אבל אם חלקם מסרבים להכנע יש להלחם באנשי העיר ולהרוג את כל אנשי המלחמה שבה. |
יכול אף מקצתה? תלמוד לומר "ופתחה לך", כולה ולא מקצתה.
"והיה כל העם הנמצא בה" - לרבות כנענים שבתוכה.
"יהיו לך למס ועבדוך", אמרו: 'מקבלים אנו עלינו מסים ולא שיעבוד', 'שיעבוד ולא מסים'
אין שומעים להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו.
אין להשאיר ערים עצמאיות בשטחי א"י. וראו יהושע כג יב-יג. |
הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך - לסוף שהיא עושה עמך מלחמה.
"וצרת עליה", אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים!
(דברים כ יג) "ונתנה ה' אלהיך בידך", אם עשית את כל האמור בענין - לסוף שה' אלהיך נותנה בידך.
במקרה שהעדיפו להלחם יש להרוג את כל אנשי המלחמה, גדולים וקטנים, אבל לא את הנשים, הילדות והילדים שאינם נלחמים. |
תלמוד לומר (דברים כ יד) "רק הנשים והטף והבהמה".
או אינו אלא טף של נקיבות? אמרת: ומה מדין, שהמית את הגדולות, החיה את הקטנות
כאן, שהחיה את הגדולות, אינו דין שיחיה את הקטנות?
הא אינו אומר כאן טף - אלא טף של זכרים
דורש 'רק' – למעט ילדים שנלחמים. |
תלמוד לומר "תבוז לך ואכלת את שלל אויביך".
פיסקה רא עריכה
על דברים כ טו-יז
בערי הכנענים אין לקרוא לשלום אלא יש להרוג את כולם. החובה הזאת אינה בגלל מוצאם הכנעני אלא בגלל מיקומן בא"י – ראו לעיל פיסקה ר. |
"אשר לא מערי העמים המה", אין ערי הגוים האלה בתורה הזאת.
ראו לעיל פיסקה ר. |
תלמוד לומר (דברים ו יא) "ובתים מלאים כל טוב".
הגרגשי אינו ברשימה אבל הדרשה לומדת אותו מסוף הפסוק. והשוו ויקרא רבה יז ו, 'הגרגשי פנה והלך לו', וראו גם לקמן פיסקה שנו, שצמצמו את הביטוי 'ויאמר השמד' לאלו שלא ברחו. |
פיסקה רב עריכה
על דברים כ יח
ראו תוספתא סוטה ח ה, שעובדי האלילים הוזמנו לעשות תשובה, כולל הכנענים. |
מלמד שאם עושים תשובה אין נהרגים.
"וחטאתם לה' אלהיכם", אם לא עשיתם כל האמור בענין - נקראים אתם חטאים לה' אלהיכם.
פיסקה רג עריכה
על דברים כ יט
ראו לעיל פיסקה קצט. גם כאן נראה שעניין הכרך והכפר אינם מקוריים כאן, ושהם אשגרה מעניין מלחמת הרשות. |
"אל עיר" - ולא לכרך; "אל עיר" - ולא לכפר.
הזמן הקצר ביותר למצור הוא שלושה ימים, וראו בהמשך הפיסקה לימוד נוסף לעניין. |
מיכן אמרו: (תוספתא ערובין ג ו) אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת.
אם מטרת המלחמה אינה לכבוש שטח לצורך התישבות אלא להעניש את האויב – אין סיבה שלא לכרות את העצים. וראו מלכים ב ג יט. |
אין לפגוע בעצים, לאו דווקא בגרזן. |
מנין אף למשוך הימנה אמת המים? תלמוד לומר "לא תשחית את עצה", בכל דבר.
דין שלושת הימים אינו מובא לפי דבר אחר בגלל השבת, אלא כדי להשאיר זמן לכניעת העיר, כדלעיל פס' י. |
וכן הוא אומר (שמואל ב א א) "וישב דוד בצקלג ימים שנים",
ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות - אין השבת מפסקת מלחמתה
זה אחד משלשה דברים שדרש שמיי הזקן
ראו תוספתא שבת יד יב. הדין דומה לדין המלחמה ולדין הספר דלעיל, וקרוב לשיטת בית שמאי בערב שבת. |
במה דברים אמורים? בדרך רחוקה, אבל בדרך קרובה מפליגים אותה.
הביטוי 'כי ממנו תאכל' בא כדי לחייב את הקוצץ אילן מאכל בעשה ובל"ת. |
ומה אילן שעושה פירות - הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם - על אחת כמה וכמה!
מותר לכרות עץ מאכל לצורך המצור. |
פיסקה רד עריכה
על דברים כ כ
(דברים כ כ) "רק עץ אשר תדע" - זה אילן מאכל. "כי לא עץ מאכל הוא" - זה אילן סרק
מחלק את הפסוק, וממעט מ'רק עץ' שגם על עצי מאכל אין איסור לכרתם, אלא שבדרך כלל יש לכרות עץ מאכל רק אם אין עצי סרק להשתמש בהם. |
מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל
יכול אפילו מעולה בדמים, וכדברי רבי אלעזר ברבי שמעון?
תלמוד לומר "אותו תשחית וכרתה", עושה אתה ממנו תיקים ונדביאות. תיבות וסירות
"ובנית מצור על העיר", עושה אתה לה מיני מטרנייאות, מגינים מביא אתה לה מיני בלסטריאות. מכונות להשלכת אבנים
פיסקה רה עריכה
על דברים כא א-ב
(דברים כא א) "כי ימצא" - ולא בשעה שמצוי
מיכן אמרו: (סוטה ט ט) משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דיניי ותחינא בן פרישה. קנאים ממנהיגי המרד ברומאים
"בן פרישה" עושה נפלאות היה נקרא - חזרו לקרותו "בן הרצחן". כשהתברר שהוא רוצח יהודים
ראו סוטה ט ב. דורש 'חלל' – הרוג בחרב. כשנהג דין עגלה ערופה – הוא נהג גם בעבר הירדן, למרות שאמרו שבגלעד היו הרבה רוצחים (ראו מכות ט ב.) |
"נפל" - ולא תלוי באילן. "בשדה" - ולא צף על פני המים.
"אשר ה' אלהיך נותן לך" - לרבות עבר הירדן
רבי אלעזר אומר: בכולם היו עורפים!
אמר לו רבי יוסי ברבי יהודה: וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה, שמא היו עורפים?
אלא בכולם אם היה חלל - עורפים.
ראו סוטה ט ח. למרות שאין להרוג את הרוצח על פי עד אחד – אין עורפים את העגלה. |
רבי עקיבא אומר: מנין ראוהו בית דין שהרג, ולא היו מכירים אותו - לא היו עורפים?
תלמוד לומר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה" וגו'.
אין בית דין שקול - מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: "זקניך ושופטיך" - שנים, אין בית דין שקול - מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.
ראו סוטה ט ג-ד. ר' אליעזר מודד מטבורו של החלל, ולשיטתו העיקר הוא הגוף, אבל מחייב להביא את הראש למקום כדי שהמדידה תהיה 'מן החלל' בשלמותו. בדומה ר' עקיבא מודד מחטמו, והעיקר הוא הראש; ולכן מחייב להביא לשם את הגוף; וראו שם גם דעת ר' אליעזר בן יעקב. |
מיכן אמרו: נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר - מוליכים את הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר
רבי עקיבה אומר: הגוף אצל הראש.
ראו סוטה ט ב. בשני המקרים הראשונים אולי מניחים שהרוצחים הם גויים, אבל המקרה השלישי מוכיח שהסיבה היא טקסית, ולכן מודדים לעיר אחרת שיש בה בית דין. |
אין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין!
פיסקה רו עריכה
על דברים כא ג
לדעת חכמים אין מביאים עגלה אם החלל היה בדיוק בין שתי ערים. |
מיכן אמרו (סוטה ט ב) נמצא מכוון בין שתי עיירות - שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר
וחכמים אומרים: עיר אחת מביאה, ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות
ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה.
"ולקחו זקני העיר ההיא" - ולא זקני ירושלם.
וחכמים אומרים: עגלה בת שתים, ופרה בת שלש ובת ארבע
דבר אחר: עגלת בקר - שיהא בה שני דרכים. הא כיצד? בת שתים עגלת בקר.
פיסקה רז עריכה
על דברים כא ד
(דברים כא ד) "והורידו זקני העיר ההיא" - מצוה בזקני העיר ההיא.
ואף על פי שאינו איתן - כשר.
עורפים אותה בקופיץ מאחוריה, ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד
יכול יהא אסור לסרוק שם פשתן ולנקר שם את האבנים?
תלמוד לומר: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע",
זריעה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה
מה זריעה מיוחדת - שהיא עבודת קרקע; יצאו אלו, שאין עבודת קרקע.
מה עריפה האמורה כאן - עורפה בקופיץ מאחריה, וקוברה, ואסורה בהניה
אף עריפה האמורה להלן - עורפה בקופיץ מאחוריה, וקוברה, ואסורה בהניה.
כל נחל מתאים בדיעבד לטקס העריפה. וראו בתחילת הפיסקה. |
פיסקה רח עריכה
על דברים כא ה
מכלל שנאמר (דברים יח ז) "ושרת בשם ה' אלהיו", אין לי אלא תמימים
בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "בני לוי".
ברכת כהנים ועבודה במקדש אפשריות רק לכהנים תמימים ונעשות בעמידה; וראו מגילה ד ז, שם נראה שמומים שאינם בידיו של הכהן אינם פוסלים אותו מלברך, ונראה שהספרי חולק ופוסל אותו לגמרי. |
"לשרתו ולברך בשם ה'", מקיש ברכה לשירות: מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה.
ראיית נגעים ופתרון ריבים (בדין) הם ביום ואינם כשרים בקרובים. לעניין הריב ראו סנהדרין ד א, שדנים ביום אפילו דיני ממונות. לעניין הנגעים ראו נגעים ב, ב ושם במשנה ה בדעת ר' מאיר. |
מה ריבים שלא בקרובים - אף נגעים שלא בקרובים
או, מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ודין הוא, אם ממונו בשלשה גופו לא יהא בשלשה?
תלמוד לומר: (ויקרא יג ב) "או אל אחד מבניו הכהנים", ללמדך שכהן אחד רואה את הנגעים!
פיסקה רט עריכה
על דברים כא ו
ראו לעיל בפיסקה רה, מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה על מספר הזקנים בעריפת העגלה. בטקס רחיצת הידים משתתפים על זקני העיר. |
לפי שאמרנו להלן שלשה וחמשה, יכול אף כאן כן?
תלמוד לומר "וכל זקני העיר ההיא", ואפילו הם מאה.
אמירת הזקנים 'ידינו לא שפכו' וכו' נעשית במקום רחיצת הידים, בנחל. |
יכול יעלו מן הנחל ויאמרו? תלמוד לומר "בנחל", שתהא עניתם ואמירתם בנחל
פיסקה רי עריכה
על דברים כא ז-ט
ראו סוטה ז ב. דורש 'וענו', כמו בסוטה ז ג-ד; וראו גם מכילתא בחדש ט לפס' יט: 'כל מקום שנאמר 'כה', 'ככה', 'עניה ואמירה' – הרי זה בלשון הקודש'. |
ראו סוטה ט ו. הנושא הוא הנרצח: חובה על ראשי הציבור שלא להניח לו לצאת לדרכו בלי לוויה, וכיוון שיצא לבדו – נחשף לסכנת הרצח. |
אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
(דברים כא ח) הכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל".
כשהוא אומר "אשר פדית ה'," מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים.
יוצאי מצרים מתו, ועדיין הם צריכים כפרה. מכאן שעצם המוות אינו מכפר לחלוטין, והמתים עדיין צריכים כפרה כדי שיחיו בתחית המתים; וראו חשמונאים ב יב נט: "ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים." |
נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים.
"אשר פדית" - על מנת כן פדיתנו, שלא יהיו בינינו שופכי דמים.
כאן מתפרש 'עמך ישראל' כדור החי, שאבותיו יצאו ממצרים. הכפרה מובטחת להם אם קיימו את מצוות העריפה כראוי; לעניין רוח הקודש ראו תוספתא סוטה ט ה. |
ורוח הקדש אומרת: כל זמן שתעשו ככה - הדם מתכפר לכם.