ביאור:משנה סנהדרין פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות
עריכהחטיבה I: רשימת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות
עריכה(א) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה
- שנאמר (ויקרא כד כב) "משפט אחד יהיה לכם".
|
בויקרא כד כא נאמר: "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", כלומר מדובר על דיני ממונות ועל דיני נפשות. אבל למעשה כל הפרק מלבד השורה הראשונה בו מכוון להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, למרות האמור "משפט אחד". וראו ספרי דברים יח, שם נזכרים עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. |
מה בין דיני ממונות לדיני נפשות?
- דיני ממונות - בשלושה, ודיני נפשות - בעשרים ושלושה.
- דיני ממונות - פותחין בין לזכות בין לחובה,
- ודיני נפשות - פותחין לזכות, ואין פותחין לחובה.
- דיני ממונות מטין על פי אחד, בין לזכות בין לחובה
- ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה.
|
לעניין 'מחזירים לזכות' ראו מכילתא כספא כ, לפס' ז, וכן ספרי דברים קמד; וראו לקמן, ו א. |
- דיני ממונות מחזירין, בין לזכות בין לחובה
- דיני נפשות מחזירין לזכות - ואין מחזירין לחובה.
- דיני ממונות - הכל מלמדין זכות וחובה
- ודיני נפשות הכל מלמדין זכות, ואין הכל מלמדין חובה.
- דיני ממונות - המלמד חובה מלמד זכות, והמלמד זכות מלמד חובה,
|
הדיון עצמו הוא תמיד ביום, גם בדיני ממונות - ראו ספרי דברים רח. בגמר הדיון בדיני ממונות קובע הגדול שבדיינים "נזדקק הדין", ואין להוסיף אחר כך שיקולים נוספים, ראו תוספתא ז, ה. בדיני נפשות מטים את סדרי הדין כדי להקל על הצלת הנדון, בניגוד לאמור "לא תטה משפט" דברים טז יט. וראו לעיל א, ו, שבדיני נפשות אחד מתפקידי בית הדין הוא להציל את הנאשם. גם דיון על סקילת שור הוא בעשרים ושלושה דיינים, אבל ההטיות לטובת הנאשם אינן נהוגות בו, ראו תוספתא ג, א. אין דנים דיני נפשות ביום ששי או בערב יו"ט, וראו מכילתא נזיקין ד, 'מיתת בית דין אינה דוחה את השבת'. |
- דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות,
- אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
- דיני ממונות - דנין ביום וגומרין בלילה
- דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
- דיני ממונות גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה,
- דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה
- לפיכך אין דנין - לא בערב שבת, ולא בערב יום טוב:
|
דיני טומאות וטהרות הם חוות דעת הלכתית ואינם דינים ממש. ההתחלה מן הצד בדיני נפשות מיועדת לאפשר להפוך ולהקל את הדין – שוב, כדי להציל את הנדון. הכשרים לדון הם רק המשיאים לכהונה (ראו קידושין ד א,) וגרים פסולים לעניין הדין. המסורת ששמעיה ואבטליון היו בני גרים (ראו יומא עא ב) חולקת על המשנה, וראו גם ספרי במדבר עח, שם טוענים שמבני בניו של יתרו היו כהנים, שאבותיהם התחתנו עם בנות יתרו, וישבו בסנהדרין. |
(ב) דיני ממונות, הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול.
- דיני נפשות מתחילין מן הצד.
הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות
- אלא כהנים, לוויים, וישראלים המשיאין לכהונה:
חטיבה II: סדר הדיון בדיני נפשות, תוך הדגשת המיוחד למערכת זו
עריכה|
תיאור הסנהדרין מובא בלשון עבר, כי בזמן המשנה כבר לא התקיימה בצורה כזו, אלא כללה את כל חכמי בית המדרש. רישום הפרוטוקול קיים רק כאן, כי בדיני נפשות יש לו משמעות להמשך הדין, וראו לעיל משנה א. |
(ג) סנהדרין של 23 היתה כחצי גורן עגולה, יושבים בחצי עיגול כדי שיהו רואין זה את זה.
ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם: אחד מימין ואחד משמאל
- וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין.
- רבי יהודה אומר: שלושה: אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין
- והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין:
|
הסומכים את דייני הסנהדרין הם אנשי הסנהדרין הגדולה, ראו תוספתא ז, א. כך מתגשמות בסדר דיני נפשות שלוש ההנחיות של אנשי כנסת הגדולה, המופיעות באבות א, א: מתונים בדין (מ"א-מ"ב), תלמידים הרבה (מ"ד) וסייג לתורה (מ"ב). |
(ד) ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו.
- היו צריכין לסמוך - סומכין מן הראשונה.
- אחד מן השניה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה,
- ובוררין להן עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשלישית.
- ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום הראוי לו:
|
דרישה וחקירה בדיני נפשות משמשת גם כדי להרתיע את העדים ולזכות את הנאשם, ולכן היא שונה מזו שבדיני ממונות, למרות האמור במשנה א. בפרק הבא היא מכונה "בדיקה". לעניין אומד ראו תוספתא ח, ב, המעשה בר' שמעון בן שטח. ההדגשה של כובד האחריות בהוצאה להורג, שהיא חיסול עולם מלא, מופנית לעדים, אבל היא גם העומדת מאחורי המאמץ הגדול של המשנה להציל את הנאשם ממוות, ואכן השאלה של העדים בסוף המשנה "מה לנו ולצרה הזאת" מהדהדת גם בדברי הדיינים בתוספתא א, ד, ובתוספתא יד, ב. "דבר אחר" אינו חלק מהאיום, אלא תשובה מדרשית אחרת לשאלה על "דמי אחיך". יש גורסים "... נפש אחת מישראל", אבל המילה אינה מתאימה לדרשה ואינה מופיעה בכ"י. חמש תשובות לשאלה מדוע נברא אדם יחידי. לכאורה, היחידה מביניהן שרלבנטית לעדים היא הראשונה, אשר חוזרת לרעיון של "דמו ודם זרעיותיו". שאר הדרשות נותנות לשאלה תשובות אחרות, ממישורים פוליטיים, תיאולוגיים וקיומיים. וראו פירוט של הדרשה השניה בתוספתא ח, ג. יש אומרים שגם הדרשות הרביעית והחמישית הן חלק מהאיום על העדים, והן ממחישות לעדים את גודל החטא של הריגת האדם, שמא יחזרו בהם. הדרשות השלישית והרביעית מסבירות את הבריאה במונחים תיאולוגיים. הדרשות השניה והרביעית מנוגדות, כי השניה ("שלא יאמר אדם לחברו...") מדגישה את הקירבה והדמיון בין בני אדם ואילו הרביעית ("להגיד גדולתו...") מדגישה את ההבדלים ביניהם. הדרשה החמישית היא מסקנה מהראשונה, וכך מתקיים בין החמש מבנה כיאסטי. כמו כן היא קשורה גם לתשובה הרביעית, כי היא מתבססת על חד הפעמיות של האדם היחיד. |
(ה) כיצד מאיימין [את העדים] על עדי נפשות?
- היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:
שמא תאמרו "מאומד", ו"משמועה", "עד מפי עד" ו"מפי אדם נאמן שמענו",
- או, שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה?
הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות:
- דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו.
- דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם,
- שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד י) "דמי אחיך צועקים",
- אינו אומר דם אחיך אלא "דמי אחיך", דמו ודם זרעיותיו.
- דבר אחר: "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי,
- 1.ללמדך, שכל המאבד נפש אחת - מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא.
- וכל המקיים נפש אחת - מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא.
- 2.ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו "אבא גדול מאביך".
- 3.ושלא יהו מינין אומרים "הרבה רשויות בשמים".
- 4.ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא:
- שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - וכולן דומין זה לזה,
- ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו.
- 5.לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם".
|
בסיום האיום מעודדים את העדים למלא את חובתם ולהעיד. כאן משתמשים בלשון מקראית, ראו בראשית מב כא: "אבל אשמים אנחנו... על כן באה אלינו הצרה הזאת". לשון חכמים היא בדרך כלל "הזו". ההערה האחרונה מעודדת את העדים להרשיע את הנאשם. נראה שהיא מכוונת לאזן את המאמץ הרחב של המשנה להציל את הנאשם ומנסה לחזור לפרופורציה. וראו על החובה המשפטית להעיד בתוספתא שבועות ג, ג, ודרשות נוספות על הפסוק ממשלי בתוספתא סוטה י, א. והשוו ספרי דברים קפז, וכן בתוספתא א ד, שם הדיינים הם השואלים 'מה לנו לחוב' וכו', והתשובה היא 'ובערת הרע מישראל'. |
ושמא תאמרו "מה לנו ולצרה הזאת"?
- והלא כבר נאמר (ויקרא ה א) "והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגו'."
ושמא תאמרו "מה לנו לחוב בדמו של זה?"
והלא כבר נאמר (משלי יא י) "ובאבד רשעים רנה":