ביאור:משנה חולין פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
המלטה וכשרות העובר
עריכהחטיבה I: עובר מותר באכילה
עריכה(א) בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד
|
ראו משנה ד: הפרק מגדיר את ההמלטה בהוצאת הראש, לעניין חיוב שחיטה ולעניין "אותו ואת בנו". ראו מכילתא דרשב"י לשמות כב ל: מנין לאבר עובר שיצא ואחר כך נשחטה אמו שהוא בלא תעשה? ת"ל "ובשר בשדה טרפה". אבל מהמשנה נראה שהכל מותר, כולל האיבר שיצא. אם חתך חלק מהעובר והשאירו ברחם הבהמה, ושחט אותה - מותר לאכלו; אבל אם חתך חלק מהאיברים הפנימיים של הבהמה - אסור לאכלם, כי נחתכו לפני השחיטה, והם נחשבים איבר מן החי. אם הוציא מרחם הבהמה את החתיכה שחתך שם - מה שהוציא אסור משום איבר מן החי, וראו משנה ב "משליך לכלבים". אבל לפי משנה ב, יצא רובו, גם אם לא יצא ראשו - הרי הוא כיילוד. והשוו אהלות ז, ו, שאם אשה ילדה בן חי שיצא רובו - הוא כחי לכל דבר. וראו עמדת ביניים בתוספתא ד, א: אם יצא רק ראשו - אסור לאכלו אגב אמו ואסור גם לשחטו. |
- הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ - מֻתָּר. לאכול אותו בשחיטת הבהמה
- הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ - הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. יש לשחטו בנפרד.
חֻתַּךְ מִן הָעֹבֶר בְּמֵעֶיהָ - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
- מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת - אָסוּר בַּאֲכִילָה.
זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהוּא גוּפָהּ - אָסוּר, וְדָבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ - מֻתָּר.
(ב) מְבַכֶּרֶת שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד - מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. ואין בו קדושת בכור
- יָצָא רֻבּוֹ - הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.
חטיבה II: טומאת העובר וטומאת רגליו
עריכה|
אפילו אם העובר מת, עדיין הוא נחשב חלק מאמו, שהיא עדיין בחיים. לדעת ר' יוסי, אם מדובר בבהמה טמאה, שלאחר שחיטתה לא תותר לאכילה - העובר טמא עוד לפני ההמלטה. |
(ג) בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֳבָרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ,
- הוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ,
- בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה - טָהוֹר.
רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: בִּטְמֵאָה - טָמֵא; וּבִטְהוֹרָה - טָהוֹר.
הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וַלְדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ,
|
העובר המת אינו מטמא כל עוד לא יצא לאויר העולם, אבל אם המיילדת נגעה בו - הוא מטמא אותה. הקשר של עובר אדם לאמו קטן מזה של עובר בהמה. וראו ספרי זוטא יט יא: ומנין חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה, שהיא טמאה? ת"ל "הנוגע". יכול כל הימים שהחכמה טמאה, אף האשה טמאה? אמרת "הוא יתחטא", פרט לזה. בבמדבר רבה מביאים את הדין הזה כדוגמא לדין לא הגיוני. |
- הוֹשִׁיטָה הַחָיָה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ,
- הַחָיָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה - טְהוֹרָה, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוֶּלֶד.
(ד) בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד,
- הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ
- וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ - הַבָּשָׂר טָהוֹר.
|
לדעת ר' מאיר, הרגל של העובר שיצאה מהרחם אינה חלק מהבהמה, ולכן אינה מותרת בשחיטת הבהמה, והיא חוזרת ומטמאת את העובר. אמנם גם הוא מודה שאם חתך את הרגל לפני שחיטת הבהמה - העובר עצמו נשאר טהור. טעמו של ר' מאיר הוא שהעובר הוא טריפה, ולא ניתן לטהר אותו בשחיטת הבהמה. הטיהור של הבהמה עצמה אפשרי בשחיטתה, לדעת ר' מאיר, כי היתה לה "שעת כושר", כלומר זמן שבו לא היתה טריפה, אבל העובר הרי מעולם לא היה חי בעצמו, ומשעת תחילת ההמלטה הוא גם אינו חלק מאמו (וראו משנה ה, גם שם ר' מאיר מבחין בין עובר חי לאמו). חכמים אינם תולים את טיהור הבהמה בשעת כושר, אלא בכך שמינה ניתן לשחיטה. |
- שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ - הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.
- מַה מָּצִינוּ בִּטְרֵפָה, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ - אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְטַהֵר אֶת הָעוֹבֵר.
אָמַר לָהֶם רְבִּי מֵאִיר: לֹא!
- אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ בְּדָבָר שֶׁהוא גּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעֹבֶר, דָּבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ?
- וּמְנַיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ?
- בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, וּטְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה;
- מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ - אַף טְרֵפָה, לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ!
אָמְרוּ לוֹ: לֹא!
אִם בִבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר,
תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר?
- טֹל לָךְ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ! - הֲרֵי שֶׂנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, מְנַיִן? אלו דברי ר' מאיר, וזה טעמו.
- לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁאֵין לְמִינָהּ שְׁחִיטָה,
- תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, שֶׁיֵּשׁ לְמִינָהּ שְׁחִיטָה?
בֶּן שְׁמוֹנָה חַי - אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, שֶׁאֵין לְמִינוֹ שְׁחִיטָה.
חטיבה III: בהמה פטורה משחיטה ובהמה שנחתכו רגליה
עריכה(ה) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה,
|
לדעת חכמים עובר בן שמונה חדשים אינו נשחט, ולמרות שהוא חי הוא נחשב איבר מן החי עד שחיטת אמו. ר' שמעון שזורי טוען שאפילו לאחר ההמלטה ניתן להתירו בדרך זו. ר' מאיר סובר שעובר חי במעי אמו - כאילו הומלט, בניגוד למשנה א. לפי תוספתא ד, ה, הוא מחייב את העובר החי גם במתנות - זרוע לחיים וקיבה. חכמים מסכימים עמו רק אם האם מתה, וראו משנה א. הקראים והשומרונים אוסרים לאכול את העובר בכלל. המקרה הנדון כאן הפוך מזה שבמשנה ג-ד: הבהמה מתה והעובר חי. |
- וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת,
- קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.
- מָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי - טָעוּן שְׁחִיטָה,
- וְחַיָּב מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן הַשֵּׁזוּרִי [אוֹמֵר]: אֲפִלּוּ בֶן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהוּא חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה - שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.
קְרָעָהּ, וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי - טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחָטָה אִמּוֹ.
(ו) בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ,
|
טריפה זו לא הופיעה ברשימה דלעיל ג, א. גם העובר שנדון במשנה ד - נחתכו רגליו, אבל הוא מת מייד, והמחלוקת שם היא לגבי טומאתו. |
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּן - כְּשֵׁרָה; מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָן - פְּסוּלָה.
וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִים. החלק התחתון של השוק
- נִשְׁבַּר לוֹ הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם - שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ;
- אִם אֵין רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם - אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ.
חטיבה IV: דיני השליה
עריכה(ז) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָה - נֶפֶשׁ הַיָּפָה בלשון סגי נהור: אם זה לא מגעיל אותו... תֹאכַל.
|
"נפש היפה" - כינוי לאדם שאינו נרתע מלאכול אפילו שליה, והשוו ע"ז ב, ה. טומאת האוכלין תלויה לעיתים במחשבה, וראו טהרות ח, ו. השליה מסמנת שהיתה המלטה. אם היא יצאה, אפילו במקצתה - היא התנתקה מגוף הבהמה והיא אינה מותרת למרות ששחט את הבהמה. וראו גם ספרי דברים קא. השיליה של המבכירה אינה נחשבת בכור, ולכן יכול להשליכה לכלבים, אבל שליה של בהמת קודשים היא קדושה, ולכן תקבר. בתוספתא ד, ט, טוענים שחוץ מחיוב הקבורה אין בשליה את יתר דיני הקדשים, כגון פיגול או איסור העלאה מחוץ לעזרה. |
- אֵינָה מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
חִשֵּׁב עָלֶיהָ כאוכל - מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
שִׁלְיָה [שֶׁיָּצְתָה] מִקְצָתָהּ - אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. שהרי לא שחט את הבהמה, והשליה התנתקה ממנה, והיא כאבר מן החי.
כְּסִימַן הַוֶּלֶד בָּאִשָּׁה - כָּךְ סִימַן הַוֶּלֶד בַּבְּהֵמָה.
מְבַכֶּרֶת בהמה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָה - יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִין.
- וּבַמֻּקְדָּשִׁין - תִּקָּבֵר.
לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת הַדְּרָכִים,
- וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן,
- מִשֵּׁם דַרְכֵי הָאֱמֹרִי.