ביאור:משנה שבת פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מבוא למסכת שבת ופירוט הפרקים

קדושת השבת עריכה

חטיבה I: שבת לעומת צדקה ולימוד תורה עריכה

הניסוח "יציאות השבת" ולא "הוצאות השבת" מושפע מהכתוב בפרשת המן רְאוּ כִּי ד' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... (שמות טז כט).

למעשה יציאות השבת במשנה זו הן ארבע שהן שמונה בפנים ובחוץ (שני אנשים ושמונה מקרים), אבל המשנה נצמדת ללשון המשנה בתחילת מסכת שבועות.

יד האדם נחשבת כאילו היא במקום של רוב גופו, ראו תוספתא ערובין ח, ג.

מקומן הטבעי של הלכות אלו הוא בפרק י, שבו נדונים גבולות איסור ההוצאה בשבת. אבל העורך הקדים את המשנה לכאן מסיבות הנדונות במגירה להלן.

(א) יציאות השבת: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד?

העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים:

  • פשט העני את ידו לפנים
ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא
- העני חייב, ובעל הבית פטור.
  • פשט בעל הבית את ידו לחוץ
ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס
- בעל הבית חייב, והעני פטור.


  • פשט העני את ידו לפנים
ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא
- שניהם פטורין.
  • פשט בעל הבית את ידו לחוץ
ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס
- שניהם פטורין.

הנושא של ההכנות לשבת, הנפתח כאן ונמשך בפרק ב, מזכיר את שמות טז ה.

חטיבה II: התכוננות לשבת עריכה

יש אומרים שמשנה זו אינה מדברת על שבת אלא על חשיבותה של ההתכוננות הנפשית למצוה, והקדשת הזמן לכך. הדוגמא כאן היא ההכנה לתפילת המנחה בימי החול, המשמשת משל להכנה לקראת השבת, שתידון במשנה ג: לכתחילה אין להתחיל לפני המנחה בפעולה שאורכת זמן רב, וראו עין איה על שבת א ב.

ויש אומרים שמשנה זו עוסקת בערב שבת דווקא, וראו תוספתא ברכות ה, א-ב, שהיתה מחלוקת בעניין ההיתר לאכול וההפסקה בסעודה לפני שבת, וראו גם פסחים י א. וראו תוספתא ערובין ג, ו, שם עוסקים במלחמה בערב שבת. וראו מכילתא בחדש ז, שמדמה את השבת לזאב הטורף מלפניו ומאחריו.

בעניין "מפסיקים לק"ש" - השוו למעשה בתחילת המשנה, שם החמיצו בני רבן גמליאל את קריאת שמע של ערבית, ואולי יש הבדל בינה לבין ק"ש של שחרית.

וראו הרחבה ברשימת המצוות שמפסיקים עבורן בתוספתא א, ד.

(ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה - עד שיתפלל.

לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי מקום לעיבוד עורות, שהיה מחוץ לעיר. ולא לאכול ולא לדין.
ואם התחילו, אין מפסיקין.

מפסיקים שהרי מפסיקים... לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקים לתפילה.


החייט והלבלר נמנעים מיציאה עם כליהם לפני רדת החשיכה. שוב הדגש הוא על איסור הוצאה, ולא על תפירה או כתיבה. וראו גם תוספתא א, ה. נראה שגם התקנה השניה מוסברת בדרך דומה - אסור לפלות כינים מהבגד ולקרוא בספר עם חשיכה שמא ישכח ויוציא את הנר למקום נוח יותר (ויעבור על איסור הוצאה,) או שמא יטה את הנר (ויבעיר את השמן שבו).

התקנה הזאת נראית כפגיעה בלימוד התורה בליל השבת. התוספתא (א, ו) אוסרת זאת אפילו אם אין סכנה שיטה את הנר, כי הלומד מתרגל ללמוד בליל שבת, ובעתיד הוא עלול להוציא את הנר למקום הקריאה או להטות אותו. בקומראן אסרו על היחיד לקרוא בספר במשך כל השבת, שמא יכתוב כדי להגיה ולתקן את הספר - והתירו לקרוא רק בציבור, אבל כאן האיסור הוא רק לערב השבת. בדומה לכך, למרות שאין חשש עבירה של הזב והזבה, אסרו עליהם לאכול מפני ההרגל של אכילה יחדיו, שעלול להביא לעבירה בעתיד.

לאחר רדת החשיכה רק התינוקות בבית הספר קוראים בתורה, והחזן (כינוי עתיק למורה) משגיח עליהם.

(ג) לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא.

ולא הלבלר בקולמוסו.

ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר.

באמת אמנם אמרו: יש הלכה עתיקה החזן רואה היכן התינוקות קוראים
אבל הוא - לא יקרא.
כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה:


חטיבה III: בית שמאי ובית הלל על השבת עריכה

(ד) ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גריון

יש פרשנויות רבות למשנה זו, כי ההכרעה כבית שמאי היא כנראה על יותר מ-18 דברים.

גם היחס בין הגזירות לבין ההכרעות כבית שמאי אינו ברור.

לפי פשט המשנה בגרסה שלפנינו, היא טוענת שהפסיקה כבית שמאי ב18 הלכות התקבלה במעין מחטף, כאשר היה רוב זמני של אנשי בית שמאי ליד מיטת חוליו של חנניה בן גרון, תלמידו של שמאי, וראו עליו גם במכילתא בחדש ז. המשנה אינה מזכירה מחלוקות בית הלל ובית שמאי אלא ממשנה ה ואילך, ולכן נראה שמדובר על מחלוקות אלו ולא על הגזירות והאיסורים שבתחילת הפרק: במשניות ה-ח ניתן למנות 13 מחלוקות, ובמשנה י עוד 5, שבהן הסכימו בית הלל לבית שמאי. למרות דברי המשנה, נפסק בסופו של דבר כבית הלל ברוב הנושאים שלפנינו.

עם זאת, לפי גרסה אחרת של המשנה (המופיעה למשל בחידושי הרמב"ן כאן) היו 18 דברים שבהם הסכימו ב"ה וב"ש, ואלו הן 18 ההלכות שהופיעו במשניות עד כה, ועליהן נסוב "ואלו מן ההלכות..", ועוד 18 שנחלקו: 13 מופיעים במשניות להלן ו5 חסרים בגרסתנו ונמצאים רק בתוספתא, וה18 האחרים לא קשורים להלכות שבת ולכן לא מופיעים במסכת זאת. וקשה לקבל את גרסתו.

כשעלו לבקרו.
נמנו, ורבו בית שמאי על בית הלל,
ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום:


(ה) בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים כרשינים במים, לייצר דיו וסממנים - אלא כדי שיישורו מבעוד יום. אם התהליך של הכנת הדיו מתחיל לפני כניסת השבת - מותר לאפשר לו להימשך בשבת.

ובית הלל מתירין:


(ו) בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור לחמם כדי לייבש את הפשתן - אלא כדי שיהבילו שיתחממו ויצא מהם הבל, אד מבעוד יום

ולא את הצמר ליורה לצבוע אותו - אלא כדי שיקלוט העין. שיתחיל להיצבע מיום ששי
ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות מלכודות חיה ועופות ודגים - אלא כדי שיצודו מבעוד יום. אם יש סבירות גבוהה שחלק מהחיות וכו' נתפסו במלכודת ביום ששי - מותר להשאיר אותה בשבת

ובית הלל מתירין:


בשלוש המשניות הבאות מדובר על נכרי, שלדעת בית שמאי אין להשתמש בחילול השבת שלו, אלא אם היה באפשרותו שלא לחלל אותה. וראו גם תוספתא יד, י.

הניסוח הבבלי "שביתת כלים" אינו מדוייק, שהרי בית שמאי אוסרים אפילו למכור לנכרי סחורה ביום ששי, למרות שהסחורה כבר אינה שייכת ליהודי. והשוו לתוספתא פסחים א, ז.

הטעינה על הנכרי וההגבהה עליו מראות שגם לגוי היה נהוג לסייע בימי חול בעניינים אלו, וראו מכילתא כספא כ לפס' ה.

בתוספתא א, י מפרשים את הביטוי "מקום קרוב" כקרוב מאד, וכך מקטינים את הפער בין הבתים.

(ז) בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו על חמורו ואין מגביהין עליו

אלא כדי שיגיע למקום קרוב. ההנחה היא שהנכרי אינו גר בישוב של היהודים.
ובית הלל מתירין:


(ח) בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן, למעבד עורות גוי ולא כלים בגדים לכובס נכרי -

אלא כדי שיעשו מבעוד יום.

ובכלן - בית הלל מתירין עם השמש: עד השקיעה ביום ששי


משפחתו של רשב"ג, שהיה צאצא של הלל הזקן, נהגה כבית שמאי. וראו גם ביצה ב ו, שבית הנשיא נהגו בכמה דברים כבית שמאי.

קורות בית הבד הונחו על הזיתים לאחר שהתחילו כבר להוציא שמן ראשון. גם הענבים בגת כבר התחילו להוציא מיץ לפני שטענו עליהם את העיגולים הכבדים. לכן בית שמאי מודים.

(ט) אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא,

שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלושה ימים קודם לשבת.

ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד, ועגולי הגת:


ראו מכילתא דרשב"י כ, ט: "זו היא שבית שמאי אומרים... ואין נותנין בשר בצל וביצה על גבי האש, ולא תבשיל לתוך התנור אלא כדי שיצלו מבעוד יום, ובית הלל מתירין בכולן". מכאן שגם במשנה זו היתה מחלוקת, אבל לבסוף הסכימו בית הלל. וראו דברי ר' אליעזר בתוספתא טו, יד.

(י) אין צולין בשר, בצל, וביצה - אלא כדי שיצולו מבעוד יום.

אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים - אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.

רבי אליעזר אומר: כדי שיקרם התחתון שלה:


במקדש ובחג הפסח היו מקילים בצליה ובהדלקת האש, כדין המקדש בכלל, למרות שאין מדובר באש המזבח אלא באש לצורך הכהנים, ראו תמיד א, א. וראו חגיגה ג, ו, שברגלים היו מתירים לכל הציבור מה שבדרך כלל התירו רק לכהנים.

מחוץ למקדש אין להסתפק בהאחזת האש במיעוט העצים, אלא ברובם, אבל בפחמים אין צורך להקפיד על כך. הסיבה אינה כשיטת בית שמאי, שהרי לשיטתם אין הבדל בין פחמים לעצים - אלא אולי מפני החשש שילבה את האש בשבת.

(יא) משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה.

ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מדורת החימום של הכוהנים במקדש

ובגבולין מחוץ לירושלים - כדי שיאחז האור ברבן.
רבי יהודה אומר: בפחמין - כל שהוא: