ביאור:משנה שבת פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מבוא למסכת שבת ופירוט הפרקים

מבוא למסכת שבת

מסכת שבת נחשבת כעוסקת בהלכות השבת, אבל למעשה חלקים חשובים מהלכות אלו אינם נמצאים בה, כגון כל דיני המקדש בשבת, תפילות השבת, קריאת התורה והקידוש. ראו מעט מדיני הקרבנות בתוספתא מנחות ה, א-ב.

יתכן, אולי להסביר את ההתעלמות במסכת מענייני המקדש בעזרת התיאור של א"י השל (בספרו: השבת - משמעותה לאדם בימינו, ירושלים תשמ"א) את השבת כמקדש בזמן ולא במקום.

המסכת כתובה מנקודת מבט של האזרח הפשוט, ומדגישה את מימד הבית הפרטי והמשפחה, בהתאם לסולם העדיפויות של הפרושים. איסורי המלאכה בשבת, הנחשבים בעינינו כיום לעיקר מצוות השבת, מופיעים רק באמצע פרק ז, ואינם מודגשים במסכת.

עורך המסכת הדגיש את איסורי והיתרי ההוצאה מרשות לרשות, והקדיש להם כשליש מהמסכת, ובנוסף את רוב מסכת עירובין. ההוצאה מרשות לרשות מדגישה גם היא את ממד הבית הפרטי בשבת.

ניתן לראות עניין זה כחלק מתהליך היסטורי: בימי בית שני היו שהבינו את מצוות השבת כחובה לשבת בבית ולא להוציא ממנו דבר, על פי שמות טז כט. כך למשל נהגו האיסיים והצדוקים, ככתוב במגילת ברית דמשק (יא, 7-8) "אל יוציא איש מן הבית אל חוץ ומן החוץ אל בית", וראו גם ספר היובלים ב, 49-50. נראה שמדובר בתפיסת לשון ה"שבת" כנגזרת לא מ"שביתה" אלא מ"ישיבה" בבית. השבת הפכה ליום חג המשפחה, ובמוקדה עמדו ארוחות השבת והדלקת הנרות.

חז"ל, שהניפו את דגל לימוד התורה וחיי הקהילה, התירו לצאת מהבית לבית הכנסת, ולכן לא יכלו להזדהות עם תפיסה כזו. הם העדיפו לפרש את איסור היציאה כאיסור הוצאת חפצים. נראה שלשונם (בתחילת פרק ו) "במה אשה יוצאה" עומדת בריש גלי כנגד הפסוק "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז כט). בהמשך התהליך ניכר שעברו מהתמקדות באיסורי היציאה וההוצאה מהבית בשבת אל ההגדרות של איסורי המלאכה, ואכן בתלמודים ואחריהם הפכו ל"ט המלאכות לעיקר הגדרת השבת.

בפרק א מופיעה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על קדושת השבת: לדעת בית שמאי זמן השבת מקודש, ואין לאדם רשות להשתמש בו. לעומתם בית הלל מציגים תפיסה לפיה מוקד האיסורים בשבת הוא האדם, המקיים את השבת. כתוצאה מתפיסות אלו נטו בית שמאי לאסור גם על ניצול הזמן של השבת למלאכות הנעשות מעצמן, ובית הלל התירו אותן.

מצוות השבת מופיעה במקומות רבים בתנ"ך, אבל הביטוי החוזר "לא תעשה כל מלאכה" אינו מבואר, וניתן להבינו בכמה דרכים: איסור להתפרנס או לצאת מן הבית, איסור להשתלט על הטבע או איסור לעשות מלאכה קשה פיזית. הדוגמאות המפורטות לאיסורי שבת במקרא הן מעטות, וקשה להציג עיקרון אחד משותף לכולן. הן כוללות את איסור איסוף המן, החריש והקציר, הבערת האש וקישוש העצים. בנביאים נוסף על כך גם איסור להכניס או להוציא סחורות מהעיר (ראו ירמיה יז כא). חז"ל רמזו לעניין זה באמרם "הלכות שבת... כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (חגיגה א, ח.)

בסופו של דבר, בחרו חז"ל שלא להכריע בין האפשרויות השונות להגדרת המלאכה האסורה, אלא מנו (ז, ב) 39 אבות מלאכה, המוגדרים על פי מטרותיהם ולא לפי אחד הקריטריונים דלעיל. המספר 39 מנומק כמספר המקומות שנזכרת "מלאכה" בתורה. הגדרות ופרטי המלאכות נקשרות לעיתים לעבודות הרכבת והובלת המשכן, (ראו משנה י ג, ושם הפניות לפרקים יא-יב) שהרי כאמור לעיל, השבת עצמה היא מעין מקדש בזמן. הגדרת המלאכות ופרטי הרשימה מוגדרות ע"י רבי כתורה שבע"פ, ראו מכילתא ויקהל. רשימה זו הפכה למוקד הלכות השבת, במיוחד בתקופת התלמוד ואחריה. במשנה הרשימה מופיעה בדרך אגב, כנספח לדיון במספר קרבנות החטאת. המספר 39 נראה מרכזי יותר מהרשימה עצמה, ולכן היו שהחליפו מלאכות מהרשימה במלאכות אחרות, או שינו את הסדר שלהן. גם ההגדרות של המלאכות אינן מוסכמות, וכבר במשנה יש על אחדות מהן חילוקי דעות. ראו למשל יב, א.

הלכות השבת במסכת אינן שיטתיות, ובמקרים רבים נראה שההלכה קדמה לדרכי הצדקתה. כך הדבר באיסורי הבישול בשבת (ראו כאן, משנה י, וכן לקמן, ג, ד,) וכן בהגדרות ההוצאה המותרת והאסורה, (ראו י, ג, וכן יא, ב,) וכך גם בהגדרת הקשרים האסורים בשבת, (ראו טו, א,) ובדרכים בהן נלמדת ההלכה מהמעשה (ראו בסוף המסכת.) הדבר מעיד על עתיקות ההלכות, שהצטברו ללא ביקורת רציונלית, וזכו לה רק בדיעבד. החווייה של השבת, שנשמרה במשך עידנים ארוכים, היא שקבעה אותם יותר מאשר עיונים כאלה ואחרים.

בנוסף לאיסורי המלאכה מופיעים במסכת גם רמזים לחשיבות שבסעודות השבת והעונג המחוייב בה, וראו ישעיהו נח יג, וכן גם איסורים נוספים, כגון טלטול, שאינם קשורים למלאכות הרשמיות, ולכן נומקו כתקנות חכמים שונות. התלמוד כינה את איסורי הטלטול "מוקצה", וחכמיו עמלו להסביר ולפרט איסורים אלו מנימוקים שונים. המשנה אינה מסבירה את האיסורים הללו, והכינוי "מוקצה" מופיע בה (ראו ביצה ד, א) במשמעות "מחסן". נראה שהנימוקים בה אינם צמודים דווקא לאיסורי 39 אבות המלאכה, אלא - כאמור - הם בעיקרם מסורת מעשית.

בתחילת המסכת משווה המשנה את השבת לשתי מצוות מרכזיות אחרות: צדקה ולימוד תורה - כדי להעמיד את הלומד על קדושתה של השבת. בהמשך הפרק הראשון מתוארות ההכנות לשבת, תוך דגש על איסורי ההוצאה - וכן מופיעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הנגזרת אף היא מהגדרת קדושת השבת. הפרק השני מוקדש לנר השבת, המתואר משלוש זוויות ראיה: ההיתר להדליקו, ההמלצה לדאוג לתאורה מתאימה בליל השבת - והמשמעות של הנר כמקדש את השבת. פרקים ג-ד ממשיכים בהכנות לשבת, ומתארים את דרכי הבישול וההטמנה של המזון לקראת סעודות השבת: בפרק ג עוסקים בחימום על הכירה או על מקור חום אחר, ובפרק ד - בהטמנת האוכל לשמירה על חומו.

פרקים ה-ו מפרטים את היתרי הוצאת הלבוש ושאר הנספחים בשבת, לבהמות ולבני אדם.

פרק ז, הוא הפרק השביעי (כראוי למסכת שבת), מפסיק מעט את הדיון בעניין ההוצאה מרשות לרשות, ובתחילתו מופיע כלל על עניין השגגה, החורג גם מהלכות השבת בכלל: השגגה היא חטא שנעשה בלי כוונה, ולכאורה היינו מצפים שהעונש עליו יהיה תלוי במעשה בלבד, אבל בכל זאת מעניקה המשנה משמעות לסוגי הטעות השונים. בהקשר של כלל זה מובאת גם רשימת 39 אבות המלאכה. בהמשך מופיעים בפרק עוד שני כללים, המחזירים את הדיון להלכות ההוצאה בשבת.

פרק זה מהווה גם שינוי בסגנון הדיון: מסגנון נורמטיבי, כלומר הגדרת האיסור וההיתר - לסגנון קזואיסטי, כלומר מי חייב ומי פטור.

פרק ח מגדיר את הכמויות האסורות בהוצאה של חומרים מסוגים שונים. הכמויות מצביעות על קשר בין איסורי ההוצאה לבין המלאכות האסורות בשבת, שהוגדרו בפרק ז. בתחילת פרק ט יש שוב חריגה, לכאורה, מהרצף, כאשר מובאות דרשות אסמכתא שונות של ר' עקיבא. הבחירות בדרשות שלפנינו מצביעות על הרעיון של השוואת איסורי ההוצאה בשבת, של כמויות הראויות למלאכות - לאיסורי עבודה זרה, הכרוכים גם הם בחילול הברית עם הקב"ה. במרכז הפרק עומד הסיפור המקראי על המקושש, ראו במדבר טו לב. פרקים י-יא עוסקים בגבולות של ההוצאה האסורה בשבת - הוצאה של פחות מהשיעור, זריקת החפץ וכדומה.

פרקים יב-טו מפרטים חלק מהמלאכות האסורות בשבת: פרק יב עוסק במלאכות ששיעורן כלשהו, או ששיעורן תלוי בכוונת העושה אותן, ופרק יג עוסק במלאכות ששיעורן קבוע ומוגדר. פרק יד עוסק בהגדרת האיסורים בשבת, ומוביל את הלומד מעולם השרצים עד לבני ישראל - בני המלכים. פרק טו מחזיר בהדרגה את הסגנון הנורמטיבי, וחותם את הדיונים באיסורים המחייבים חטאת, תוך דיון בסוגי הקשרים ונסיון לסווגם לפי קריטריונים שונים.

המלאכות הנדונות בפרקים אלו מסודרות, כאמור, לפי השיעורים הנוגעים להן. ניתן למצוא גם עקרונות סידור נוספים, כגון סדר הקבוצות של אבות המלאכות שהופיעו בפרק ז, ב, מסוף המשנה לתחילתה, תוך שינויים וחריגים מעטים, או הקמת קרשי המשכן - והיריעות שעליהם. אבל נראה שעיקרון הארגון העיקרי הוא של שיעורי האיסור.

פרק טז עוסק בשעת חירום בשבת, כאשר פורצת דליקה. מקרה כזה, כאשר אין סכנת חיים, מהווה נסיון קשה לשומרי השבת, ובפרק נדונות דרכים להצלה חלקית של הרכוש הנשרף, תוך הערמות והיעזרות בנכרים.

פרקים יז-יח עוסקים באיסורי הטלטול בשבת, איסורים הדומים לאיסורי ההוצאה, אבל מחמירים יותר מהם. פרק יז עוסק בטלטול דברים שאינם כלים, ופרק יח עוסק בטלטול לצורך בעלי חיים, המלטות, ויולדת.

פרק יט עוסק במילה, המותרת בשבת, ובגבולות ההיתר הזה.

פרקים כ-כב עוסקים באכילה, מנוחה והתענגות בשבת: פרק כ עוסק בהיתרי הכנת האוכל ליד השולחן, בהאכלת הבהמות, במנוחה ובגיהוץ הבגדים. פרק כא מציג דרכים לטלטל לצרך הארוחה גם חפצים שאינם מותרים בטלטול בדרך כלל. פרק כב עוסק בשאלת הניגוב והסחיטה בשבת, הנקשרת לאכילה, לרחצה ולטיפול אורתופדי בכאבים.

פרק כג עוסק בגבולות שבין שבת למוצאי השבת: במסחר, בקבורה ובתכנון מעשי החול. פרק כד חותם את המסכת, ומחזיר אותנו לדיון שבתחילתה, תוך העמדה על היחסים בין מצוות השבת לבין צער בעלי חיים, דיני הפרת הנדרים במשפחה ודיני טומאה. בסיום המסכת חוזר ומופיע מוטיב הבית, ושאלת הבידוד שלו מהטומאה שבחוץ, כשם שבתחילתה הופיע הבית כרשות המבודדת מרשות הרבים.

קדושת השבת

חטיבה I: שבת לעומת צדקה ולימוד תורה

הניסוח "יציאות השבת" ולא "הוצאות השבת" מושפע מהכתוב בפרשת המן רְאוּ כִּי ד' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... (שמות טז כט).

למעשה יציאות השבת במשנה זו הן ארבע שהן שמונה בפנים ובחוץ (שני אנשים ושמונה מקרים), אבל המשנה נצמדת ללשון המשנה בתחילת מסכת שבועות.

יד האדם נחשבת כאילו היא במקום של רוב גופו, ראו תוספתא ערובין ח, ג.

מקומן הטבעי של הלכות אלו הוא בפרק י, שבו נדונים גבולות איסור ההוצאה בשבת. אבל העורך הקדים את המשנה לכאן מסיבות הנדונות במגירה להלן.

(א) יציאות השבת: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד?

העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים:

פשט העני את ידו לפנים

ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא

- העני חייב, ובעל הבית פטור.

פשט בעל הבית את ידו לחוץ

ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס

- בעל הבית חייב, והעני פטור.

פשט העני את ידו לפנים

ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא

- שניהם פטורין.

פשט בעל הבית את ידו לחוץ

ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס

- שניהם פטורין.

פתיחת מסכת שבת

מדוע פתחה המשנה במלאכת הוצאה מרשות לרשות?

כי היא מלאכה נפוצה שרבים נכשלים בה (רמב"ם).
כדי להדגיש שהיא אכן מלאכה, למרות שלכאורה לא עושים בה כלום (רמב"ם).
כי היא המלאכה הראשונה שנעשתה במשכן - הבאת התרומות למשכן מ"רשות היחיד" של בני ישראל ל"רשות הרבים" של המשכן (אראל).
למרות שהמסכת עוסקת בכל דיני השבת, ענייני ההוצאה מרשות לרשות הם העיקריים בה, ונמשכים גם במסכת עירובין. נראה שאחת התפיסות הקדומות גזרה את השם "שבת" לא מ"שביתה" אלא מ"ישיבה", וראו שמות טז כט.
ניתן לתמוך ברעיון הנ"ל מעיון במוטיב הבית והישיבה בו, המובלט במשנה א, ומופיע שוב בסוף המסכת. המוטיב הזה נרמז גם בפרק ב, העוסק בנר הבית, ובפרק ג העוסק בתבשילים המאפיינים אותו.
הנוסח המספרי מאפיין פתיחות של מסכתות, ובמיוחד פתיחת סדר. ראו תחילת מסכת שבועות, וכן תחילת סדר נשים, תחילת סדר נזיקין.
המשנה רצתה להעמיד על הסתירה הנרמזת כאן בין השבת לבין מצוות צדקה, שהיא אחת המצוות הבולטות והחשובות בימי החול.
בהמשך לנ"ל, יתכן לראות את הסיטואציה של הצדקה כרמז לבריאת העולם, הקשורה לשבת: בריאת העולם היא צדקה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. אולי אפילו ניתן לעסוק בראשי תיבות "יציאות השבת" - "ובעל הבית", כרמז לשם המפורש. (דוב ברקוביץ')
בבריאת העולם נוצרה רשות הרבים, כי בעולם יש הרבה דברים והרבה בני אדם שונים, בניגוד לקב"ה שהוא רשות היחיד.
סברה נוספת היא שלראשונה במקרא מופיע המונח "שבת" באופן שאפשר להבינו כמושג ולא רק כפועל או תיאור ליום השביעי. אולי כמשחק מלים עם תלונת בני ישראל בשבתכם על סיר הבשר. (...הוא אשר דיבר ד' "שבתון שבת, - קודש לד, וכן: ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד', ועוד באותה פרשה) ושם האיסור על יציאה שהפכה להוצאה: שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
יתכן גם שזו הרחבה למשנה קדומה לעומת המשניות האחרות שהמסורות לגביהן מאוחרות יותר. המשך הדיון ביציאות השבת שמחוץ למשנתנו התפתחו מאוחר יותר.

במשנה ג מופיעה גזירה של חכמים, האוסרים לימוד תורה בליל שבת. תקנה זו דומה בתוצאותיה לאיסור לתת צדקה בשבת. המסכת נפתחת בהתנגשות בין ערך השבת לבין לימוד התורה או צדקה, שהם מהדברים עליהם העולם עומד.

במשנה ב-ג מוצבים גבולות גם לסייגים של חכמים: אם התחילו לאכול אין מפסיקים לתפילה, והתינוקות קוראים גם בליל שבת. ניתן לראות כאן עימות בין "העמידו תלמידים הרבה" לבין "עשו סייג לתורה", (ראו תחילת מסכת אבות).

הנושא של ההכנות לשבת, הנפתח כאן ונמשך בפרק ב, מזכיר את שמות טז ה.

חטיבה II: התכוננות לשבת

יש אומרים שמשנה זו אינה מדברת על שבת אלא על חשיבותה של ההתכוננות הנפשית למצוה, והקדשת הזמן לכך. הדוגמא כאן היא ההכנה לתפילת המנחה בימי החול, המשמשת משל להכנה לקראת השבת, שתידון במשנה ג: לכתחילה אין להתחיל לפני המנחה בפעולה שאורכת זמן רב, וראו עין איה על שבת א ב.

ויש אומרים שמשנה זו עוסקת בערב שבת דווקא, וראו תוספתא ברכות ה, א-ב, שהיתה מחלוקת בעניין ההיתר לאכול וההפסקה בסעודה לפני שבת, וראו גם פסחים י א. וראו תוספתא ערובין ג, ו, שם עוסקים במלחמה בערב שבת. וראו מכילתא בחדש ז, שמדמה את השבת לזאב הטורף מלפניו ומאחריו.

בעניין "מפסיקים לק"ש" - השוו למעשה בתחילת המשנה, שם החמיצו בני רבן גמליאל את קריאת שמע של ערבית, ואולי יש הבדל בינה לבין ק"ש של שחרית.

וראו הרחבה ברשימת המצוות שמפסיקים עבורן בתוספתא א, ד.

(ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה - עד שיתפלל.

לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי מקום לעיבוד עורות, שהיה מחוץ לעיר. ולא לאכול ולא לדין.

ואם התחילו, אין מפסיקין.

מפסיקים שהרי מפסיקים... לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקים לתפילה.

החייט והלבלר נמנעים מיציאה עם כליהם לפני רדת החשיכה. שוב הדגש הוא על איסור הוצאה, ולא על תפירה או כתיבה. וראו גם תוספתא א, ה. נראה שגם התקנה השניה מוסברת בדרך דומה - אסור לפלות כינים מהבגד ולקרוא בספר עם חשיכה שמא ישכח ויוציא את הנר למקום נוח יותר (ויעבור על איסור הוצאה,) או שמא יטה את הנר (ויבעיר את השמן שבו).

התקנה הזאת נראית כפגיעה בלימוד התורה בליל השבת. התוספתא (א, ו) אוסרת זאת אפילו אם אין סכנה שיטה את הנר, כי הלומד מתרגל ללמוד בליל שבת, ובעתיד הוא עלול להוציא את הנר למקום הקריאה או להטות אותו. בקומראן אסרו על היחיד לקרוא בספר במשך כל השבת, שמא יכתוב כדי להגיה ולתקן את הספר - והתירו לקרוא רק בציבור, אבל כאן האיסור הוא רק לערב השבת. בדומה לכך, למרות שאין חשש עבירה של הזב והזבה, אסרו עליהם לאכול מפני ההרגל של אכילה יחדיו, שעלול להביא לעבירה בעתיד.

לאחר רדת החשיכה רק התינוקות בבית הספר קוראים בתורה, והחזן (כינוי עתיק למורה) משגיח עליהם.

(ג) לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא.

ולא הלבלר בקולמוסו.

ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר.

באמת אמנם אמרו: יש הלכה עתיקה החזן רואה היכן התינוקות קוראים

אבל הוא - לא יקרא.

כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה:

חטיבה III: בית שמאי ובית הלל על השבת

(ד) ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גריון

יש פרשנויות רבות למשנה זו, כי ההכרעה כבית שמאי היא כנראה על יותר מ-18 דברים.

גם היחס בין הגזירות לבין ההכרעות כבית שמאי אינו ברור.

לפי פשט המשנה בגרסה שלפנינו, היא טוענת שהפסיקה כבית שמאי ב18 הלכות התקבלה במעין מחטף, כאשר היה רוב זמני של אנשי בית שמאי ליד מיטת חוליו של חנניה בן גרון, תלמידו של שמאי, וראו עליו גם במכילתא בחדש ז. המשנה אינה מזכירה מחלוקות בית הלל ובית שמאי אלא ממשנה ה ואילך, ולכן נראה שמדובר על מחלוקות אלו ולא על הגזירות והאיסורים שבתחילת הפרק: במשניות ה-ח ניתן למנות 13 מחלוקות, ובמשנה י עוד 5, שבהן הסכימו בית הלל לבית שמאי. למרות דברי המשנה, נפסק בסופו של דבר כבית הלל ברוב הנושאים שלפנינו.

עם זאת, לפי גרסה אחרת של המשנה (המופיעה למשל בחידושי הרמב"ן כאן) היו 18 דברים שבהם הסכימו ב"ה וב"ש, ואלו הן 18 ההלכות שהופיעו במשניות עד כה, ועליהן נסוב "ואלו מן ההלכות..", ועוד 18 שנחלקו: 13 מופיעים במשניות להלן ו5 חסרים בגרסתנו ונמצאים רק בתוספתא, וה18 האחרים לא קשורים להלכות שבת ולכן לא מופיעים במסכת זאת. וקשה לקבל את גרסתו.

כשעלו לבקרו.

נמנו, ורבו בית שמאי על בית הלל,

ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום:

(ה) בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים כרשינים במים, לייצר דיו וסממנים - אלא כדי שיישורו מבעוד יום. אם התהליך של הכנת הדיו מתחיל לפני כניסת השבת - מותר לאפשר לו להימשך בשבת.

ובית הלל מתירין:

(ו) בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור לחמם כדי לייבש את הפשתן - אלא כדי שיהבילו שיתחממו ויצא מהם הבל, אד מבעוד יום

ולא את הצמר ליורה לצבוע אותו - אלא כדי שיקלוט העין. שיתחיל להיצבע מיום ששי

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות מלכודות חיה ועופות ודגים - אלא כדי שיצודו מבעוד יום. אם יש סבירות גבוהה שחלק מהחיות וכו' נתפסו במלכודת ביום ששי - מותר להשאיר אותה בשבת

ובית הלל מתירין:

מחלוקות בית שמאי ובית הלל

המחלוקות ממשנה ה עד סוף הפרק משקפות שתי תפיסות ביחס לשבת: בית שמאי רואים את זמן השבת כמקודש, ולכן אוסרים לנצל אותו לצרכי האדם, אלא אם התהליך התחיל כבר ביום ששי. בית הלל אוסרים רק את העשיה של האדם בשבת עצמה, ולכן מתירים את כל אלו "עם השמש". וראו תוספתא א, ט.

למעשה, שתי הדרכים נטו זו לקראת זו: בית הלל הודו לבית שמאי בענייני הבישול, ובית שמאי הודו במקרים שבהם מתחילה המלאכה להיעשות מיום ששי; וראו מכילתא שבתא ב על פס' ג.

הקראים החמירו עוד יותר מבית שמאי, וחייבו לכבות עם כניסת השבת אפילו נר שהודלק ביום ששי. וראו בספר המצוות של ענן בן דוד הקראי: "אף אם הביעור היה מחול, קודם שחלה השבת - צריך לכבותה… לכן אסור הוא לנו להניח, בין נר בין כל אש בוערת, בשבת - בכל דירת ישראל".

בשלוש המשניות הבאות מדובר על נכרי, שלדעת בית שמאי אין להשתמש בחילול השבת שלו, אלא אם היה באפשרותו שלא לחלל אותה. וראו גם תוספתא יד, י.

הניסוח הבבלי "שביתת כלים" אינו מדוייק, שהרי בית שמאי אוסרים אפילו למכור לנכרי סחורה ביום ששי, למרות שהסחורה כבר אינה שייכת ליהודי. והשוו לתוספתא פסחים א, ז.

הטעינה על הנכרי וההגבהה עליו מראות שגם לגוי היה נהוג לסייע בימי חול בעניינים אלו, וראו מכילתא כספא כ לפס' ה.

בתוספתא א, י מפרשים את הביטוי "מקום קרוב" כקרוב מאד, וכך מקטינים את הפער בין הבתים.

(ז) בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו על חמורו ואין מגביהין עליו

אלא כדי שיגיע למקום קרוב. ההנחה היא שהנכרי אינו גר בישוב של היהודים.

ובית הלל מתירין:

(ח) בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן, למעבד עורות גוי ולא כלים בגדים לכובס נכרי -

אלא כדי שיעשו מבעוד יום.

ובכלן - בית הלל מתירין עם השמש: עד השקיעה ביום ששי

משפחתו של רשב"ג, שהיה צאצא של הלל הזקן, נהגה כבית שמאי. וראו גם ביצה ב ו, שבית הנשיא נהגו בכמה דברים כבית שמאי.

קורות בית הבד הונחו על הזיתים לאחר שהתחילו כבר להוציא שמן ראשון. גם הענבים בגת כבר התחילו להוציא מיץ לפני שטענו עליהם את העיגולים הכבדים. לכן בית שמאי מודים.

(ט) אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא,

שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלושה ימים קודם לשבת.

ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד, ועגולי הגת:

ראו מכילתא דרשב"י כ, ט: "זו היא שבית שמאי אומרים... ואין נותנין בשר בצל וביצה על גבי האש, ולא תבשיל לתוך התנור אלא כדי שיצלו מבעוד יום, ובית הלל מתירין בכולן". מכאן שגם במשנה זו היתה מחלוקת, אבל לבסוף הסכימו בית הלל. וראו דברי ר' אליעזר בתוספתא טו, יד.

(י) אין צולין בשר, בצל, וביצה - אלא כדי שיצולו מבעוד יום.

אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים - אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.

רבי אליעזר אומר: כדי שיקרם התחתון שלה:

במקדש ובחג הפסח היו מקילים בצליה ובהדלקת האש, כדין המקדש בכלל, למרות שאין מדובר באש המזבח אלא באש לצורך הכהנים, ראו תמיד א, א. וראו חגיגה ג, ו, שברגלים היו מתירים לכל הציבור מה שבדרך כלל התירו רק לכהנים.

מחוץ למקדש אין להסתפק בהאחזת האש במיעוט העצים, אלא ברובם, אבל בפחמים אין צורך להקפיד על כך. הסיבה אינה כשיטת בית שמאי, שהרי לשיטתם אין הבדל בין פחמים לעצים - אלא אולי מפני החשש שילבה את האש בשבת.

(יא) משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה.

ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מדורת החימום של הכוהנים במקדש

ובגבולין מחוץ לירושלים - כדי שיאחז האור ברבן.

רבי יהודה אומר: בפחמין - כל שהוא: