משנה שבת יד

שבת פרק יד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ארבעה עשר ("שמונה שרצים") · >>

פרקי מסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב.

ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור.

חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור, והחובל בהן חייב.

משנה ב

אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח וטובל בהן פיתו ונותן לתוך התבשיל.

אמר רבי יוסי, והלוא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט.

ואילו הן מי מלח המותרין? נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח.

משנה ג

אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברועה.

כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרים, מפני שהן לירוקה.

אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.

משנה ד

החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא.

החושש במתניו, לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד.

בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכם לסוך בחול.

רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים הם.

משנה מנוקדת

(א) שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה,

הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב.

וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים,

הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר;

הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב;

שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר.

חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ,

הַצָּדָן פָּטוּר;

וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:

(ב) אֵין עוֹשִׂין הִילְמֵי בְּשַׁבָּת;

אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח,

וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ,

וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

וַהֲלוֹא הוּא הִילְמֵי,

בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט;

וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין:

נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:

(ג) אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בְּשַׁבָּת,

לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים.

אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה.

כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה,

חוּץ מִמֵּי דְּקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה.

אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְּקָלִים לִצְמָאוֹ,

וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:

(ד) הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ,

אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא.

הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ,

אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן;

וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד.

בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן,

שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בְּחֹל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:

נוסח הרמב"ם

(א) שמונה שרצים - האמורין בתורה,

הצדן,

והחובל בהן,

חייב.

ושאר שקצים, ורמשים -

החובל בהן - פטור.

והצדן -

לצורך - חייב.

ושלא לצורך - פטור.

חיה, ועוף - שברשותו,

הצדן - פטור.

והחובל בהן - חייב.

(ב) אין עושין הילמי - בשבת.

אבל -

עושה הוא - מי מלח,

וטובל בהן - פיתו,

ונותן - לתוך התבשיל.

אמר רבי יוסי:

והלוא היא הילמי,

בין מרובה - בין מעוטה.

אלו הן מי מלח המותרין -

נותן שמן כתחילה,

לתוך המים,

או לתוך המלח.

(ג) אין אוכלין איזוביון בשבת,

לפי שאינו מאכל בריאים.

אבל אוכל הוא - את יועזר,

ושותה - את אבוב רועה.

כל האוכלים,

אוכל אדם - לרפואה.

וכל המשקין הוא שותה -

חוץ ממי דקרים,

וכוס העיקרין,

מפני - שהן לירוקה.

אבל -

שותה הוא מי דקרין - לצמאו,

וסך שמן העיקרין - שלא לרפואה.

(ד) החושש בשיניו -

לא יגמא בהן - את החומץ.

אבל - מטבל כדרכו,

ואם נתרפא - נתרפא.

החושש במותניו -

לא יסוך - יין, וחומץ.

אבל - סך הוא את השמן,

ולא שמן ורד.

בני מלכים -

סכין על גבי מכותיהן - שמן ורד,

שכן דרכן - לסוך בחול.

רבי שמעון אומר:

כל ישראל - בני מלכים הן.

פירושים

משנה שבת, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב