פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה חגיגה פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת חגיגה: א ב ג

מסכת חגיגה עם מפרשי המשנה: א ב ג

תחילת הפרק מצביעה על ההשלכות של הכבוד שנוהגים עמי הארץ בקודש ובמקדש, לעניין הנאמנות המוקנית לעדותם על הקודש. בסופו מציגים את חוסר האמון של הכהנים בעמי הארץ, הנכנסים למקדש ברגלים.

למרות התפיסה של הרגל כמטמא את כלי המקדש, יש יוצאים מכלל זה - המזבחות, שאינם נטמאים לעולם (משנה ח). ניתן לראות בהם סמלים לטהרה בסיסית של כל ישראל.

בין הקודש והתרומה, בין המקדש והציבורעריכה

חטיבה I: בין הקודש והתרומהעריכה

(א) חומר בקודש מבתרומה: שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה - אבל לא לקודש.

אחורים ותוך ובית הצביטה בתרומה - אבל לא בקודש.

הפרק משווה את התרומה לקדשים, למרות שהקדשים נחשבים חמורים יותר, שהרי יש מעלות בקודש יותר מבתרומה (ראו ירושלמי חגיגה ג א). המטרה היא להדגיש את ההקלות בקדשים במשנה ד, המשפיעות על היחס לעמי הארץ.

לגבי אחורים ותוך וכו' - ראו כלים כה, ז-ט. כיוון שאחורי הכלים בכלי תרומה אינם משפיעים על טומאת הכלי - ניתן להטביל אותם בתוך כלים גדולים, וראו מקואות ו, ב.

לגבי טומאת מדרס ראו לעיל ב, ז.

הנושא את המדרס נושא את התרומה - אבל לא את הקודש.
בגדי אוכלי תרומה - מדרס, לקודש.

לא כמדת הקודש מדת התרומה: שבקודש מתיר ומטביל ומנגב, ואחר כך קושר

ובתרומה - קושר, ואחר כך מטביל. בגדים המוטבלים כדי לאכול בהם תרומה, ויש בהם קשר קבוע - אינו צריך להתיר אותו לפני ההטבלה.


(ב) כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש - אבל לא לתרומה.

הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש - אבל לא לתרומה.

טבילה לקודש - ראו תוספתא כלים, ב"ב א, ב-ג. דין הכלי כדין האדם, ראו לעיל ב, ו.

אם נטמא אחד המאכלים בכלי קודש - כל המאכלים טמאים.

בקודש מקפידים על רביעי לטומאה, ובתרומה - על שלישי בלבד, וראו טהרות ב, ד-ה.

טומאת ידים - ראו לעיל ב, ה.

כהן אונן (שמת אחד מקרוביו ועדיין לא נקבר) יכול לאכול תרומה, ואילו קודש יאכל רק לאחר הקבורה וטבילה - אפילו אם הוא טהור. אמנם הכהנים החמירו על עצמם והיו טובלים גם לאכילת התרומה, ראו ברכות א, א.

הרביעי בקודש פסול - והשלישי בתרומה.

ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו - חברתה טהורה, ובקודש - מטביל שתיהן,

שהיד מטמא את חברתה בקודש - אבל לא בתרומה:


(ג) אוכלין אכלים נגובין יבשים בידים מסואבות טמאות בתרומה - אבל לא בקודש.

האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש - אבל לא לתרומה:


עמי הארץ נאמנים בעדותם שהקודש (מאכל שנתרם לצורך הקרבנות או המנחות של בית המקדש) טהור, יותר משהם נאמנים בעדותם על כך שהתרומה טהורה, כי הם מכבדים את קדושת הקרבנות יותר מאשר את קדושת ה'תרומה' לכהן, כך שנמצא חומרו - קולו: בעניין האֵמון קל הקודש מהתרומה. אבל ראו תוספתא ג, לג, שר' טרפון קיבל גם תרומה בכל השנה מעמי הארץ.

וראו תוספתא ג, יג, שבחטאת (אפר פרה), שקדושתו עוד יותר גדולה - הקילו עוד יותר.

העניין קשור למסכת, המציגה את ההקלות שעושים שבמקדש ובקודש כדי לשתף בהם את עמי הארץ, וראו לעיל ב, ז בביאור.

גם גזירת דמאי אינה חלה על הקודש אלא על התרומה בלבד, דווקא כיוון שהיו מקילים בה. וראו דמאי א, ג, אבל מסכתנו אינה עוסקת בכך, אלא בנאמנות על הטהרה.

גם בעניין הכדים מודגשת הנאמנות לעניין הקודש, כי כאן נאמנים לטעון לא רק שהחולין שבהם היה טהור, אלא גם על הכד עצמו.

אבל מהדרשה בתוספתא ג, יט עולה מדברי ר' נחמיה שההקלה היא רק לכהנים עמי הארץ ולא לישראל.

(ד) חומר בתרומה: שביהודה נאמנים עמי הארץ על טהרת יין ושמן לצרכי קודש כל ימות השנה,

ובשעת הגתות והבדים - אף על התרומה. שאינה קודש, ולכן האמון בטענות הטהרה שלה קטן יותר
עברו הגתות והבדים, והביא לו עם הארץ לכהן חבית של יין של תרומה - לא יקבלנה ממנו,
אבל מניחה לגת הבאה. ואז יהיה נאמן, למרות שזו אותה חבית!
ואם אמר לו "הפרשתי לתוכה רביעית קודש" - נאמן. אם הכניס עם הארץ ביהודה לחבית התרומה גם יין שנשמר עבור הנסכים - הוא נאמן על כל החבית, כל ימות השנה.

כדי יין וכדי שמן המדומעות המיועדים לאכסון התרומה - נאמנין עליהם בשעת הגתות והבדים,

וקודם לגתות שבעים יום:


ככל שמתקרבים למקדש גדל האמון בטענות הטהרה של עמי הארץ. המשנה הקודמת עסקה במקומות שמחוץ למודיעין, וכאן מודגש שבקרבת המקדש נאמנים כל השנה על כלי החרס.

תיאור הקדר ממחיש שאין מדובר בגזירה על האדם אלא על המקום, בדומה לנאמנות על התרומה התלויה בזמן ולא בכלי, ראו לעיל משנה ד.

(ה) מן המודיעים ולפנים - נאמנין על כלי חרס.

מן המודיעים ולחוץ - אין נאמנים.

כיצד? - הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעית,

הוא הקדר, והן הקדרות, והן הלוקחים - נאמן.
יצא - אינו נאמן:


הגבאים כגנבים, וראו תוספתא טהרות ח, ד, שמסייגת את הדין, שאם לקחו משכון ואין עמם נכרי (כנראה רומאי) - אינם נאמנים. הגנבים נאמנים כמו שאר עמי הארץ, אם החזירו מרצונם החפשי, וראו טהרות ז, ו. בענייני טהרה הם מקפידים!

(ו) הגבאין גובי מס עבור הרומאים שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים

נאמנין לומר "לא נגענו".
ובירושלים - נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל - אף על התרומה:


חטיבה II: הציבור והמקדשעריכה

האם מותר להמשיך לשווק מחבית שנפתחה ברגל, ויש להניח שנטמאה אז, לאחר שנגמר הרגל והנורמה של הטהרה חזרה למצבה הרגיל?

לאחר הרגל חוזרים ומחמירים, ומניחים שהכל נטמא. המקדש שימש גם כמוזיאון, והיו נוהגים להראות לעולי הרגל את הכלים - גם אלו שבדרך כלל היו בהיכל, וראו יומא נד א, חגיגה כו ב, וכן שקלים ח, ד. לכן סביר לחשוש שכל הכלים נטמאו, אבל הדבר אינו משבית את שמחת הרגל עצמה, וגם לא את הכנות הכהנים לשבת.

(ז) הפותח את חביתו, והמתחיל בעיסתו על גב הרגל,

רבי יהודה אומר: יגמור. וחכמים אומרים: לא יגמור.

משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה.

עבר הרגל ביום ששי - לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת.
רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין:


(ח) כיצד "מעבירים על טהרת עזרה"? - מטבילין את הכלים שהיו במקדש,

למרות שהזהירו את באי המקדש שלא לגעת בשולחן ובמנורה - היו מטבילים אותם (ליתר בטחון, או כפעולה טקסית) לאחר הרגל.

השולחן והמנורה לא היו באיזור המותר לישראלים, אבל היו שם אולי כהנים עמי הארץ, או שבזמן התצוגה נטמאו הכלים הללו.

לגבי המזבחות נאמר בויקרא טז יט: "...וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". חז"ל פירשו את הפסוקים לא כפשטם, וטענו שדווקא המזבחות, שעליהם מזה הכהן ומכפר - אינם מקבלים טומאה כלל.

כנראה המניע שלהם הוא רצונם שלא להוציא לעז על ישראל, ולכן הם מדגישים שהשכינה שורה אף בתוך הטומאה, וראו ספרא אחרי, ד, ה: "השוכן אתם בתוך טומאתם" - אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

ואומרין להם: לבאי המקדש ברגל הזהרו, שלא תגעו בשולחן ובמנורה!

כל הכלים שהיו במקדש - יש להם שניים ושלישים, כלים חליפיים.

שאם נטמאו הראשונים - יביאו שניים תחתיהן.

כל הכלים שהיו במקדש - טעונין טבילה,

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע - דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין: