עין איה על שבת א ב

במקום שאין צורך מוסרי - לא לפגוע בנטיה הטבעית.

(שבת ט:): "ומאימתי התחלת תספורת? אמר רבי אבין: משיניח מעפורת של ספרים על כתפיו, ומאימתי התחלת מרחץ וכו', ומאימתי התחלת אכילה כו'".

כל דברי חכמים שעשו סייג לתורה, שקולים בשקל הקודש שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע. וכאשר החכמה האלהית שיערה איך להעמיד את כל צדדי החיים על מכונם, לבלתי הכחיד את הפעולות המוסריות הנשגבות על ידי מיעוט רישומן במעשים, ולבלתי הכביד גם כן על החיים החומריים יותר מדאי, כאשר ביאר דבר זה הרבי משה זכרונו לברכה בשלישי ממורה נבוכים^[1], כן העריכו חכמים לפי מדה זו את תוכן דבריהם בעשותם סייג לתורה, וכאשר מצאו שמספיק סייג קל, לא הכבידו אף כחוט השערה יותר אף להכביד על הרצון האנושי ולהניעהו מחפצו. על כן, באשר מצאו שלפי מדת הערך של איסור ההתעסקות לפני תפילת המנחה בדברים שיוכלו לגרום לה ביטול, די באסרם איסור לכתחילה שלא להתחיל, ואם התחילו אין צורך עוד לעמוד לפני חפץ האדם השוקק לגמור את אשר החל מעסקיו החומריים, עמדו גם כן על סוף הדעה והנטיה האנושית, כי אף אם רק הפנה מעסקיו והכין עצמו לאיזה דבר, יקשה בעיניו לבטל את הכנתו ולהנזר ממנה, על כן הוציאו משפטם הנכון כי בכלל אם התחילו אין מפסיקים, אינו דוקא ההתחלה בפועל הדבר עצמו, כל אחד גם ההתחלה בההכנות הקודמות לו, כל ענין לפי תכונתו, כי ראוי לכבד גם את הנטיה הטבעית של האדם, במקום שאין כח מכריח מוסרי מספיק לעמוד דוקא כנגדו.

1. פל"ד

<< · עין איה על שבת · א · ב · >>