ביאור:תוספתא/ערובין/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ערובין פרק שלישי

עירוב תחומין על תנאי

(א)
ר' יהודה אומר: אין אדם מתנה על עירובו, אלא בשני דברים:

ר' יהודה מחייב להגדיר את שתי האפשרויות בתנאי ולא להשאיר אותו פתוח. לכן לא יערב לשלושה כיוונים אלא לכל היותר לשנים, וגם אז משתדל ר' יהודה להכריע בין השנים, אבל גם הוא מודה שלא תמיד ניתן להכריע. וראו משנה ג, ה.

אומרים: בא חכם למזרח - עירובו למזרח, בא למערב - עירובו למערב
בא לכאן ולכאן - למקום שירצה הולך. לא בא לכאן ולכאן - הריני כבני עירי
ר' יהודה אומר: אילו היה אחד מהן רבו - ילך אצל רבו
שניהם רבותיו - ילך אצל מי שרגיל אצלו
אם היה רגיל אצל שניהם - ילך אצל איזה מהן שירצה.

(ב)

מתנה אדם על עירובו, ואומר: עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת, לשבת אחרת ולא לשבת זו

עירובי לשבתות ולא לימים טובים, לי"ט ולא לשבתות,

ראו משנה ג, ו.

לשבת ולא ליוה"כ, ליום הכפורים ולא לשבת.

(ג)

האומר לחבירו "ערב לי בתמרים" וערב עליו בגרוגרות; "בגרוגרות" וערב עליו בתמרים

"במגדל" וערב עליו בשובך, "בשובך" וערב עליו במגדל

תנאי מיותר: בסוג האוכל או במקום העירוב.

"בבית" וערב עליו בעליה, "בעליה" וערב עליו בבית - אין עירובו עירוב
אבל א"ל סתם "ערב לי" וערב עליו, בין בתמרים בין כגרוגרות, בין במגדל בין בשובך
בין בעלייה בין בבית - עירובו עירוב.

(ד)
עירבו זה לצפון וזה לדרום - זה מהלך לצפון כעירובו של זה בדרום,

אם שלח שני שליחים לערב לו או שעירב בעצמו לשני כיוונים מתוך מחשבה ששניהם בתוקף – מותר לו ללכת רק בחפיפה שביניהם, ואם אין חפיפה ישאר במקומו. אבל אם עירב לכיוון אחד והתחרט ועירב לכיוון אחר – העירוב האחרון קובע, וראו דין "חמר גמל" במשנה ג, ד.

ובדרום כעירובו של זה בצפון. אם מצעו את התחום - אל יזוז ממקומו
עירב לצפון וחזר ועירב לדרום - ביטל האחרון את הראשון
טעה ועירב לב' רוחות, כמדומה שמותר בשתיהן - מהלך בצפון כערובו בדרום
ובדרום כעירובו בצפון. אם מצע את התחום - אל יזוז ממקומו.

מלחמה וטלטול בה

(ה)

נכרים שבאו על עיירות ישראל - יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת

אימתי? - בזמן שבאו על עסקי נפשות.

שריד לאיסור המלחמה בשבת, ראו יובלים נ, טז. המלחמה אסורה לא משום הריגת אדם אלא משום טלטול!
סיפור דומה ראו בסוכה ד, ד.
לעניין התקנה המאוחרת ראו משנה ד, ג: היוצאים להציל חוזרים למקומם. וכשם שאין להם איסור תחומים אין להם גם איסור טלטול.

לא באו על עסקי נפשות - אין יוצאין עליהן בזיין ואין מחללין עליהן את השבת
באו לעיירות הסמוכות לספר, אפילו ליטול את התבן ואפי' ליטול את הקש
יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת
בראשונה היו מניחין זיינן בבית הסמוך לחומה
פעם אחת חזרו עליהן והיו נדחקין ליטול את זיינן והרגו זה בזה
התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזיר לביתו.

(ו)

מחנה היוצאת למלחמת הרשות אין צרין על עיר של נכרים פחות מג' ימים קודם שבת

ואם התחילו - אפי' בשבת אין מפסיקין

ראו שבת א, ב, וראו ספרי דברים רג.

וכן היה שמאי הזקן דורש: (דברים כ כ) "עד רדתה" - ואפילו בשבת.

(ז)
עיר שהקיפוה נכרים או נהר, וכן ספינה המיטרפת בים

ראו משנה ד, א, והשוו להגדרות שעת החירום בתענית ג, ז.

וכן יחיד שהיה נרדף מפני נכרים ומפני לסטים ומפני רוח רעה
הרי אלו מחללין את השבת ומצילין את עצמן.

דיירי העיר ודיירי השדה

(ח)

הרועים, והקייצין, קוצצי תאנים והבורגנין סוחרים ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר

אף על פי שחישכו חוץ לתחום - הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח

למרות שלא היו בעיר ולא עירבו, הם נחשבים כאילו עירבו בעיר, כי הם בני העיר.
אם דרכם ללון בשדה שביתתם בשדה, ואפילו אם לא הניחו עירוב מותרים ללכת 2000 אמה, וראו משנה ד, ד.

ובזמן שדרכן ללון בשדה - אין להם אלא אלפים אמה בלבד.

(ט)

מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו, ובין זו לזו כד' אלפים אמה חסר א'

הואיל והחזיק בדרך מותר לילך, דברי ר' יהודה

ראו משנה ד, י.

יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו החזירו חבירו מן הדרך ללון בעיר
משכים והולך לתוך ביתו. החזירו מן העיר הרי הוא כאנשי העיר.

(י)

רשות שבת כך הוא: עומד אדם במקומו ואומר "שביתתי במקומי"
שנאמר (שמות טז כט) שבו איש תחתיו. כמה תחתיו? מלא קומתו ופשוט ידיו, הרי ד' אמות

ר' יהודה אומר: גופו ג' אמות,

ר' יהודה קושר ערוב תחומין לערוב חצרות, ומדגיש שמותר לטלטל בתוך ארבע אמות. לעניין מרובעות ראו משנה ד, ח.

ואמה כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו ונותן למרגלותיו ממרגלותיו ונותן למראשותיו
חוץ לד' אמות יש לו אלפים אמה לכל רוח מרובעות לא עגולות
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עגולות ולא מרובעות.

(יא)

השובת בתל גבוה י' טפחים ובנקע עמוק עשרה טפחים

ובגנה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים

ראו משנה ה, ח-ט.
השובת על גג העיר כשובת בשדה (ראו הלכה י), ויכול להלך ארבע אמות ועוד 2000 אמה לכל רוח, כלומר אינו נחשב כשובת בעיר. וראו משנה ט, א, כדעת חכמים.

מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח
השובת בעיר, אפילו גדולה כאנטוכיא, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה
על גגה אין לו אלא ד' אמות בלבד.

(יב)

הנותן את ערובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום
נתנו חוץ לתחום אמה א' - משתכר באותה אמה ומפסיד את כל העיר

מפני שמדת העיר עולה למדת התחום

ראו משנה ה, ז.

העני מערב ברגליו

האומר שביתתי ע"ג אילן, ע"ג הגנה,

האומר "שביתתי במקום פלוני", והמקום בתוך 2000 אמה שלו - כאילו היה שם בין השמשות, וראו משנה ד, ז, ובהלכה יא. לפי הלכה יג יש לומר שהמקום המוגדר שייך לו.

בתל גבוה י' טפחים לא יתר לבית סאתים, פחות מי' טפחים לא יתר מד' אמות,
ובנקע עמוק מי' לא יתר מבית סאתים, פחות מי' טפחים לא יתר מד' אמות
ובגנה מוקפת גדר גבוה י' טפחים לא יתר מבית סאתים, פחות מי' טפחים לא יתר מד' אמות
ומודד עד שמגיע לאותו מקום
בא לאותו מקום מהלך את כולה, וחוצה לו אלפים אמה
אימתי? בזמן שהיה בתוך אלפים אמה שלו
לא היה בתוך אלפים אמה שלו - אין לו אלא ד' אמות בלבד.

(יג)
האומר שביתתי בצד אילן, בצד חרוב, בצד גנה

ראו משנה ד, ז. התוספתא מחייבת את השובת לרכוש את נקודת השביתה אלא אם הגיע לשם בעצמו כשחשכה.

לא אמר כלום, עד שיקנה לצפונו או לדרומו ד' אמות
קנה לצפון או לדרום ד"א, נעקר האילן, נעקר החרוב, נעקר הגנה
אם מכיר את מקומו - ה"ז מותר; ואם לאו - ה"ז אסור
ר' יוסי אומר: היו שנים, א' מכיר וא' שאינו מכיר, הואיל וא' מהן מכיר - שניהן מותרין.

(יד)

האומר שביתתי במקום פלוני, בשדה פלוני, במקום שאזכה בו משתחשך

לא אמר כלום, שאין מערבין משתחשך

ראו לעיל הלכה יג. לעניין המערב ברגליו ראו משנה ד, ט. גם שם ר' מאיר מחמיר ומצמצם את ההיתר ור' יהודה מרחיב אותו.

זו היא שאמרו: העני מערב ברגליו ולא מרחוק.
א' עני וא' עשיר, ובלבד שלא יצא מן העיר ויאמר שביתתי במקומי
שלא התירו אלא למהלך בדרך, דברי ר"מ
רבי יהודה אומר: א' עני וא' עשיר, היוצא מן העיר, ואמר שביתתי במקומי - זה הוא עיקרו של עירוב.

(טו)
אבל התירו לבעה"ב לשלח את עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו, בשביל להקל עליו

המשך דברי ר' יהודה, כמו במשנה ד, ט.

א"ר יהודה: מעשה בבית ממל ובבית גוריון ברומא, בבקעת בית נטופה שהיו מחלקין גרוגרות לעניים
שהיו שני בצורת, והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן, ונכנסין ואוכלין משחשכה.