ביאור:משנה ביצה פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת ביצה: א ב ג ד ה

מסכת ביצה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

בית שמאי ועמדותיהם על יום טוב

חטיבה I: יום טוב ושבת

זה המכונה ערוב תבשילין, שמתחילים להכין את סעודות השבת מערב יום טוב ואז ניתן להמשיכן ביום טוב עצמו.

תחילת המשנה משקפת מצב שהבישול לכתחילה נחשב אסור, והיה מותר רק בדיעבד. מאוחר יותר התירו לערב תבשילין לכתחילה ואף החשיבו את העירוב כמצווה, ולבסוף התירו לאחד לערב עבור כל בני החצר (תוספתא ב, ג.)

בית שמאי, כנראה, כשיטת ר' אליעזר, ראו מכילתא ויסע ד, על הפסוק 'אשר תאפו אפו'.

בתוספתא (ב, ד) טוען ר' שמעון בן אלעזר שבית הלל הסכימו שיש צורך בשני תבשילין, אבל לדעתם הדג והביצה ממלאים צורך זה, ובית שמאי חולקים על כך. שם גם נאמר שמותר לאכול את העירוב, והמשנה מחמירה וטוענת שאסור לבשל אם נאכל העירוב.

(א) יום טוב שחל להיות ערב שבת - לא יבשל אדם בתחילה תחילת בישול לשבת מיום טוב לשבת

אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת,

ועושה תבשיל מערב יום טוב - וסומך עליו לשבת.

בית שמאי אומרים: שני תבשילין,

ובית הלל אומרים: תבשיל אחד.

ושוין בדג וביצה שעליו - שהן שני תבשילין.

אכלו או שאבד - לא יבשל עליו בתחילה.

ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת:

טבילת האדם בשבת אינה רק לצורך יום טוב, אלא היא רצויה גם לשבת עצמה, וגם יש בה הנאה לטובל. לעומת זאת את הכלים אסור להטביל בשבת כי זה נחשב כתיקון שלהם ואסור משום מכה בפטיש.

היה חשוב להיות טהורים לחג, במיוחד לרגלים. לכן הטהרה היא חלק מההכנות לקראתו.

(ב) חל יום טוב להיות אחר השבת,

בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל כלים ואדם מלפני השבת,

ובית הלל אומרים: כלים בגדים וכלי מתכת - מלפני השבת, ואדם - בשבת:

גם בית שמאי מסכימים שמותר לטהר מי שתיה אם אין משתמשים בכלים שמקבלים טומאה אלא בכלי אבן.

כמו כן מסכימים כולם כי הטבלה של כלים טהורים לשם תוספת טהרה מותרת ביום טוב. הטבלה כזו מכונה "הטבלה מגב לגב ומחבורה לחבורה" - ראו חגיגה ב, ו.

אבל השוו תוספתא ב, ט, דעות אחרות.

(ג) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין בכלים המקבלים טומאה, כפי שכתבנו במשנה הקודמת..

ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה:

(ד) בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב ואין סומכין עליהן בחג אלא מאתמול

אבל לא מביאים ביום טוב עולות.

בית שמאי אוסרים להביא עולות ביום טוב, כי אין לשחוט אותן, שהרי אין אוכלים מהן. גם בשלמים, שמותר לשחטם כי חלק מהם נאכל, אין לסמוך עליהם ביום טוב אלא יש לסמוך עליהם מאתמול. בית הלל מתירים.

וראו חגיגה ב, ב-ג.

ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות כגון שלמי שמחה ועולות ראיה

וסומכין עליהם ברגל עצמו.

(ה) בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן ראויין לשתיה.

כאמור בפרק ראשון ובמשנה הקודמת, לדעת בית שמאי מותר כל - ורק - מה שקשור לאכילה.

יתכן שאנשי בית שמאי הם שאסרו לאנשי טבריה להשתמש במים חמים לרחצה בשבת, ראו שבת ג, ד.

בית הלל מתירים לחמם ביו"ט מים לרחצת הידים הרגלים והפנים, אבל לא לרחצת כל הגוף, ראו תוספתא ב, י.

ובית הלל מתירין.

עושה אדם מדורה, ומתחמם כנגדה לדעת בית הלל:

חטיבה II: הנשיאים ובית שמאי

(ו) שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי:

חומרה נוספת ראו בתוספתא ב, יב. ר' עקיבא הקל שם.

משניות ו-ח נמצאות גם בעדויות ג, י-יב.

מכאן עד סוף הפרק בכל משנה יש שלושה דינים.

בעניין ההטמנה, יתכן שבית שמאי אסרו לגמרי להטמין מיו"ט לשבת אפילו אם עירב, כי ההטמנה מוכיחה שהמים מיועדים לשבת ולא ליו"ט, אבל יותר נראה הפירוש שבפנים, שב"ש דרשו שיהיה עירוב מיוחד למים החמים.

• אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אם עשה עירוב תבשילים ולא כלל בו את המים החמים, אסור לו לחמם מים ולהטמינם לשבת, וכן ר' אליעזר ובית שמאי (משנה א' לעיל) מחמירים ומחייבים עירובים נפרדים לאפיה, בישול והטמנה.

• ואין זוקפין מרכיבים מחדש את המנורה שהתפרקה ביום טוב,

• ואין אופין פתין גריצין גדולות אלא רקיקין קטנות, כדי שלא יטרח ביום טוב.

אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין, אלא רקיקין.

אמרו לו: מה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל, להיות אופין פתין גריצין וחורי אפילו חררה על גחלים התירו?

(ז) אף הוא אמר שלשה דברים להקל:

שני המנהגים הראשונים אופייניים לעשירים, וראו גם ברכות פרק ב, ה-ז, שרבן גמליאל נהג בדרכים מיוחדות משלו.

וראו פירוט בתוספתא ב, יג-טו, שטוענת שרבן גמליאל לא היקל.

בעניין הניקוי בין המיטות רבן גמליאל כבית שמאי (ראו שבת כא ג,) ובעניין המוגמר כבית הלל (ראו משנה ה).

רבן גמליאל המשיך לאכול קרבן פסח (ראו פסחים ז, ב) גם אחרי החורבן, כשם שריב"ז המשיך לתקוע בשבת אחרי החורבן, וראו ראש השנה ד, א.

• מכבדין מטאטאים בין המטות אפילו אם אין ריצוף.,

• ומניחין את המוגמר שורפים בשמים, למרות שלא מדובר באוכל ביום טוב,

• ועושין גדי מקולס צלוי, כמו בקרבן פסח בלילי פסחים.

וחכמים אוסרין:

חטיבה III: עבירה על איסורי יום טוב כשאינו מתכוון להם

ראו תוספתא ב, טז, שבעניין הפלפלים אולי היקל גם רבן גמליאל.

ר' אלעזר בן עזריה היה מקורב לבית שמאי, כפי שניתן לראות בתוספתא ברכות א, ד. הוא היה עשיר והיו לו הרבה פרות, והרצועה שימשה לזיהויין, וראו שבת ה, ד.

עבודת הקירוד והקרצוף נעשית בסוסים, וגם כאן מתברר שלר' אלעזר היו סוסים.

הוא מיקל כאן בקירוד הבהמה, כי אינו מתכוון לפצוע אותה בכך - בדומה לבית שמאי שהתירו לחמם מים לרגליו אם ניתן לשתותם (משנה ה).

לגבי טחינת הפלפלים - השוו לעיל א, ז. ריחיים נחשבים יותר מקצועיים ממדוך, וחכמים אסרו את טחינת הפלפלים ביו"ט בריחיים המיוחדות להם, כי היה עליו לטחון אותם מערב יו"ט; ואם לא עשה זאת עליו לכתוש את הפלפלים במדוך (של אבן או של עץ, ראו שם).

ר' יהודה אוסר לקרד את הבהמה למרות שאינו מעוניין בחבורה שתגרם לה. חכמים מחמירים כאן יותר מכולם.

(ח) שלושה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר - וחכמים אוסרין:

• פרתו יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה לסימון או לקישוט,

• ומקרדין מגרדים בכלי מיוחד ממתכת את הבהמה ביום טוב למרות שגורם לפציעתה,

• ושוחקין את הפלפלין בריחיים שלהם.

רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב - מפני שעושה חבורה

אבל מקרצפין.

וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין:

יש בריחיים בית קיבול, והם עשויים ממתכת, ויש בהם כברה, ולכן טומאתם משום שלושת ההיבטים הללו גם יחד.

הטומאה היא מעשה שנגרם בלי כוונת המטמא, והוא הדגם של האיסור המובא כאן.

בדומה לכך אוסרים חכמים לגרור עגלה על האדמה גם אם אינו מעוניין לעשות תלם באדמה. תפיסתם של חכמים היא שהאיסור ביום טוב, כמו טומאה, אינו תלוי בכוונה אלא בביצוע המעשה.

אבל השוו דברי ר' יהודה בתוספתא ערובין ח, ח, שהתיר לגרור דלתות למרות שהן נשמטות על האדמה ומסמנות בה חריץ.

בתוספתא ב, יח מועמדת דעת ר' שמעון, המיקל בגרירה אפילו בשבת - לעומת דעת ר' יהודה.

(ט) הריחיים של פלפלין - טמאה מקבלת טומאה משום שלושה כלים: משום כלי קבול,

ומשום כלי מתכות,

ומשום כלי כברה:

(י) עגלה של קטן בימבה טמאה מדרס כי הילד יושב עליה, וניטלת בשבת, ואינה נגררת בשבת וביום טוב אלא על גבי כלים בדים, כי עלולה לעשות תלם באדמה.

רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין - חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת אינה מזיזה את העפר אלא מועכת אותו במקום, ולכן מותר להסיע אותה בשבת וביום טוב גם בלי בדים: