ביאור:משנה שבת פרק ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
|
עריכת הפרק מרמזת על הקשרים המדרשיים בין איסורי הוצאה בשבת לבין איסורי המלאכה בה, ומקושש העצים הוא הדגם הראשי בה (ראו משנה ה). לגבי מיקומה של חטיבה I במסכת שבת, כתב קהתי: "אגב סיומה של המשנה הקודמת, סודרו בראש פרקנו ארבע משניות, שתכנן קובץ מאמרים שונים, שכולם מתחילים בשאלה 'מניין?' ומביאים ראיות מן המקראות בדרך אסמכתא, היינו שאינן ראיות ממש אלא זכר לדבר". נראה שלא במקרה נבחרו דווקא שבע דרשות בקובץ שלפנינו, וראו במגירה אחרי משנה א. וראו דרשות אסמכתא נוספות בתוספתא ט, יג-טו. |
דרשות לאיסורי שבת ולאיסורי הוצאה
עריכהחטיבה I: דרשות אסמכתא
עריכה(א) אמר רבי עקיבא: מנין לעבודה זרה, שמטמאה במשא כנדה?
- שנאמר: על השמדת ע"ז "תזרם כמו דוה, 'צא' תאמר לו" (ישעיהו ל כב).
- מה נדה מטמאה במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא:
לגבי משנה א, ייתכן שיש קשר הדוק יותר בין המשנה, העוסקת בטומאת משא של עבודה זרה ובנידה, לבין השבת; כך ניתן ללמוד מההקבלה לנחמיה יג, שם נזכר מאבקו של נחמיה בנכרים המביאים משא לירושלים בשבת, ומייד לאחר מכן - מאבקו בנשים הנכריות מעמים עובדי עבודה זרה, והוא מסיים "וטהרתים מכל נכר", כלומר גם נחמיה רואה את עובדי ע"ז כטמאים.
קשר נוסף הוא בפסוק, מישעיה ל', המופיע 8 פסוקים אחרי הפסוק שצוטט בסוף הפרק הקודם. אמנם הסבר זה אינו עונה על השאלה מדוע לא הובאו הדרשות הללו בסוף פרק ח.
ועוד: המשנה בפרק הקודם ובהמשך פרק זה עוסקת במשא בשבת, הדומה למשא חלקי עבודה זרה: מדובר בחפצים הראויים למלאכה, האסורה בשבת כמו ע"ז, ושענשן דומה - בסקילה. החפצים מתועבים בשבת כמו ע"ז, ובעקבות השוואה זו נגזרו גזירות "מוקצה מחמת איסור" בשבת, וטומאה בע"ז.
הגדרת מלאכת ההוצאה בשבת בדרך כלל היא הגדרה חיובית: המוציא מתכוון להשתמש בחפץ שהוציא. אבל המקרה שלפנינו הוא הוצאה שלילית: המוציא מתכוון לפנות את הע"ז מביתו. החידוש של ר' עקיבא הוא בכך שגם כוונה שלילית כזו נחשבת הוצאה, והיא אסורה בשבת. ואכן, בדברי ר' יהודה שבמשנה ו, וכן בדברי ר' שמעון לקמן י, ה נדונו הוצאות מסוג זה.
וראו ע"ז ג, ו, שם מתואר האיסור והטומאה של ע"ז, אבל גם מופיעה האפשרות לבטלה. שם גם מופיעה דעת חכמים, הסוברים שטומאת ע"ז דומה לטומאת שרץ מת, וראו דברים ז כו. ר' עקיבא רואה את הע"ז כטומאה דינאמית וחיה, כטומאת נידה, המבטאת פוטנציאל חיובי לחיים שהוחמץ - וכך ראה גם את הוצאות השבת, האסורות במשא.
מבחינת הסגנון של שאלות מדרשיות המחפשות אסמכתא להלכות - ניתן להראות שסגנון זה מאפיין עוד אימרות של ר' עקיבא. ראו למשל סוטה ה, א-ד, תוספתא סוטה ה, יג, וכן ו, ב, וכן תוספתא זבחים א, ח.
|
החטיבה ערוכה היטב, ויש קשרים ברורים בין הלימודים השונים, כדלהלן: מול טומאת הנידה והע"ז עומדת טהרת הספינה, שדרכה היא בתוך המים המטהרים, "בלב ים", וראו גם כלים ב, ג. לגבי הגינה, ראו: כלאים ג א. קשה למצוא רמז למספר חמישה זרעים, אבל יש רמז שיותר מזרע אחד נזרע בגנה. אולי מדובר על מספרי האותיות במילות הפסוק. ייתכן גם שהלימוד הוא מהפסוק הקודם האומר "שוש אשיש" כלומר שש על שש (א' בארמית מקביל ל-"על" בעברית), ואז נאמר "כארץ תוציא צמחה" ביחיד, "וכגנה זרועיה תצמיח" ברבים, מתפרש שיש זרעים מסביב (לפחות אחד לכל אחד מארבעת הכיוונים) ובאמצע צומח הצמח מהזרע שבמרכז. המספרים בלימוד בעניין הגינה הם בסדר יורד: 6-5-4, ובלימודים הבאים מופיע המספר 3. ע"ז, השבת והספינה מדגימים את היחס בין מעשי אדם שיוצר כלי חרס (ראו בסוף םרק ח) ובונה ספינה, ועלול להאליה את עצמו - לבין מעשי הקב"ה, שיצר את האדם הים והשבת. הזריעה היא שיתוף של שניהם. |
(ב) מנין לספינה, שהיא טהורה?
- שנאמר: "דרך אניה - בלב ים" (משלי ל יט).
מנין לערוגה, שהיא ששה על ששה טפחים,
- שזורעין בתוכה חמישה זרעונין: שמותר לזרוע ואין בכך כלאים
- ארבעה בארבע רוחות הערוגה, ואחד באמצע?
- שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח" (ישעיהו סא יא)
- "זרעה" לא נאמר, אלא "זרועיה":
|
משחק מילים "זרע". הפסוק משמות מוכיח ששכבת זרע בת שלושה ימים אינה חיונית ולכן אינה מטמאת, וראו מקוואות ח, ג; וראו גם מכילתא בחדש ג. הפסוק מבראשית מוכיח שהיום השלישי למילה כואב. ההעמדה של מתן תורה מול המילה במעשה דינה היא של דבר והיפוכו: בזמן הקירבה לתורה הנצחית אין לערב יחסי מין שאינם נצחיים ולכן עלולים להפלט ולטמא את נשות ישראל. מצד שני עומדת היצריות של שכם מול תיקונה בברית המילה. שלושה ימים לנשים ושלושה לגברים. לגבי היום השלישי למילה ראו להלן יט ג. בהמשך מופיעים שני לימודים הקשורים ליום הכיפורים, שגם בו נקשרים ענייני הטהרה והכפרה על החטא, כמו בעניין הע"ז. הקשר בין יום הכיפורים לשבת יידון להלן טו, ג ואיסור הסיכה בשבת - להלן יד, ד. בישעיהו נפתח הפסוק "לכו נא וניווכחה...", כלומר הלשון מיועדת להמחיש לכל העם את כפרת יום הכיפורים, וראו יומא ו ח. |
(ג) מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי, שהיא טמאה?
- שנאמר: "היו נכונים לשלושת ימים" (שמות יט טו).
מנין, שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת?
- שנאמר: "ויהי ביום השלישי, בהיותם כואבים" (בראשית לד כה).
מנין, שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח?
- שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו" (ישעיהו א יח)
|
הפסוק מתהילים עוסק בקללה שתבוא על הרשע, ובהמשכו מתואר המתפלל, שצם כמו ביום כיפור "ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן" (תהלים קט כד), וראו גם יומא ח, א. סיכה הושוותה לשתיה גם בהקשרים נוספים, ראו מע"ש ב, א. |
(ד) מנין לסיכה,
- שהיא כשתיה ביום הכפורים?
- אף על פי שאין ראיה לדבר
- - זכר לדבר,
- שנאמר: "ותבא כמים בקרבו, וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט יח).
חטיבה II: הוצאת חפצים המשמשים לאיסור
עריכה|
המקושש שנזכר בבמדבר טו לב הוציא עצים! יתכן שלפנינו המשך הדרשות, המיועדות לבסס את איסורי ההוצאה והמלאכה בשבת, תוך הדגשת הקשר ביניהן המתבטא בסיפור המקושש. בעצמותיו - עצים, משחק מילים. בישול ביצה קלה אסור בכל דרך, ראו לעיל, ג, ג, וכן לעיל ח, ה. וראו תוספתא ט, טז, שקובעת את השיעור האסור לפי מטרת ההוצאה. רשימת הצבעים - השוו תוספתא פרה ט, ז. רשימת חמרי הכביסה - השוו נדה ט, ו. שתי הלכות על בישול ושתים על כביסה, כשם שהוקדשו שני לימודים לשלושת הימים ושנים ליום הכיפורים. איסורי ההוצאה בחטיבה זו נמדדים לפי איסורי השבת שנעשים בהם. בחטיבה זו ר' יהודה מופיע הרבה, ואילו בחטיבה הקודמת היה זה רבו, ר' עקיבא. |
(ה) המוציא עצים - כדי לבשל ביצה קלה.
- תבלין - כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה.
- קליפי אגוזים, קליפי רמונים, איסטיס ופואה
- כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה. בעזרת סבכה - רשת לשיער.
- מי רגלים, נתר ובורית, קמוניא ואשלג
- כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה.
- רבי יהודה אומר: כדי להעביר על הכתם:
(ו) פלפלת - כל שהיא.
ועטרן - כל שהוא.
מיני בשמים ומיני מתכות - כל שהן.
|
עטרן נותן ריח רע, ובשמים - ריח טוב. המזבח, בית הכנסת ועבודה זרה כתמונות ראי: זו בקדושה וזו בטומאה. ר' יהודה חוזר למשנה א, שעסקה בהוצאת ע"ז, אבל לא ע"ז כמשל להוצאה, אלא כעניין ממשי. ההוצאה היא כדי להיפטר ממשמשי ע"ז, ואינה לצרכם, והשוו לדעת ר' שמעון לקמן י, ה. |
מאבני המזבח ומעפר המזבח, מקק ספרים ספרי תורה ומקק מטפחותיהם - כל שהן,
- שמצניעין אותן לגנזן.
רבי יהודה אומר: אף המוציא ממשמשי עבודה זרה - כל שהוא
- שנאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) :
(ז) המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת.
|
זרעוני גינה מיועדים לזריעה ולא למאכל, ולכן שיעורם פחות מגרוגרת, שהיא מידת המאכל (לעיל ז, ד.) וכמה שיעורם? אם יש בהם למלא ערוגה - חמישה זרעונים, וראו לעיל משנה ב. הקישואים הדלועים והפול הם צמחים גדולים ומשתרעים, ולכן מספיק פחות זרעים - כנראה זה המשך דברי ר' יהודה בן בתירא, ואינו חולק. וראו כלאים פרק ג. לגבי חגב חי טמא, חכמים חוששים שמא הקטן יאכל אותו, ולכן אינם נותנים לקטן לשחק בו. ר' יהודה מאמין שהקטן אינו אוכל אותו, ואפילו אם ימות החגב - הקטן לא יאכל אותו אלא יערוך לו הספד (שבת צ ב)! בתוספתא ט, יז עוסקים בהוצאת בעלי חיים אחרים - חיים או מתים. |
זרעוני גנה - פחות מכגרוגרת:
רבי יהודה (בן בתירא) אומר: חמישה.
- זרע קישואין - שנים.
- זרע דלועין - שנים.
- זרע פול המצרי - שנים.
חגב חי טהור - כל שהוא.
- מת - כגרוגרת.
צפורת כרמים, גמל שלמה בין חיה בין מתה - כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.
- רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו: