פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה פסחים פרק י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

דיני ליל הסדרעריכה

בסעודה ההלניסטית היו שלוש כוסות יין, ראו תוספתא ברכות ד, ח - שם מופיעות שתים מהן, והשלישית היא כוס הזימון. כאן נוספה כוס ההגדה (הכוס השניה).

לא יאכל עד שתחשך, כמו בשבת (לדעת ר' יהודה), ראו תוספתא ברכות ה, א.

הסבה בדרך כלל דרשה עבדים שישרתו את המיסב (ראו משנה ב, ג), אבל בליל הסדר אפילו מי שאין לו עבדים מיסב, כאקט סמלי, למרות אי הנוחות.

בדרך כלל לא היה יין בתמחוי, אלא רק בליל הסדר, ראו תוספתא פאה ד, ח.

חטיבה I: ארגון סדר הלילה לפי ארבע כוסותעריכה

(א) ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם - עד שתחשך.

ואפילו עני שבישראל, לא יאכל - עד שיסב.
ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין - ואפילו מן התמחוי:


(ב) מזגו לו כוס ראשון,

מחלוקת זו אינה רק בפסח, ראו ברכות ח, א.

בית שמאי אומרים: מברך על היום, ואחר כך מברך על היין.
ובית הלל אומרים: מברך על היין, ואחר כך מברך על היום:


הביאו לפניו כי אינו יכול לקום, שהרי הוא מיסב. לכן כל אדם צריך שישרתו אותו בליל הסדר, ולו באופן סמלי, וזו "דרך חירות".

המשנה מזכירה כבר עכשיו את המנה העיקרית, שמקומה הוא אחרי ההגדה, לפני משנה ז, סמוך לברכת המזון. ראו תוספתא י, ח-ט. יש אומרים שהסבה היא שבימי המקדש לא אמרו את ההגדה אלא רק את ההלל, ויש אומרים שכאן עוסקים במזון ובמשניות הבאות - בדיבורים.

(ג) הביאו לפניו את המנה הראשונה, המכונה בימינו "כרפס" - מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. זמנו של עיקר הסעודה שיפורט להלן

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצווה.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצווה.
ובמקדש לפני חורבן המקדש, בירושלים - היו מביאים לפניו גופו של פסח:


(ד) מזגו לו כוס שני - וכאן הבן שואל אביו.

השאלות הן על האוכל, ואמורות להיות ספונטאניות, כמו ב"המשתה" לאפלטון.

אין דעת בבן כי הוא אינו יודע לשאול. אבל בן נורמלי שואל מעצמו, ואין מלמדים אותו את הקושיות.

שתי ההטבלות הן: ראשונה בחזרת ושניה בחרוסת. בכל הלילות אין הגדה ולכן מטבילים פעם אחת ואחר כך אוכלים את המנה העיקרית, והלילה דוחים אותה לסוף.

הקושיות הן על מצה, מרור, פסח, וחרוסת. בכ"י קויפמן לא מופיעה השאלה על המרור, כי כבר עסקו בו בשאלת ההטבלה. אמנם אכלו גם בשר נוסף, של חגיגה, אבל גם הוא היה צלוי, ראו פסחים ע א.

התשובה יכולה להיות כללית - יציאת מצרים, שבה נשתנה הלילה הזה - או פרטנית: הסבר כל אחד מהשינויים ומהמאכלים, ראו משנה ה. אין להגדה נוסח מוגדר, אלא הכל תלוי בדעתו של בן, אם חכם או טיפש. המשנה רמזה לבן שאינו יודע לשאול, תם וחכם, והשוו למדרש ארבעת הבנים במכילתא בא יח

סוף הפרשה הוא "ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו ט).

"עד שיגמור" מקביל ל"עד שמגיע" במשנה ג. שוב אנו רואים הקבלה בין האוכל למדרש.

הפשט הוא שהגנות היא "ארמי אובד אבי", והשבח הוא ארץ ישראל, כלומר יציאת מצרים הושלמה רק בכניסה לארץ, וראו שמות ג ח, דברים ו כא-כג, יהושע ה ט, ועוד.

אבל בהגדה הגלותית שלנו נמחק הפסוק של ארץ ישראל, ולכן אין בה שבח, שהרי עדיין לא נגאלנו. בכך מתבטא האבסורד שבחג הגאולה בגלות.

לכן היו (רב, ראו פסחים קטז א) שהציעו להתחיל בגנות של עובדי עבודה זרה, וכך להסביר את "ארמי אובד", ואז השבח הוא התקרבות לעבודת ה' שבפסוק "במורא גדול". זה פתרון מאולץ, המתרגם את תוכן ליל הסדר להיבט הדתי בלבד.

ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה - כולו מצה?
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה - מרור?
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר - צלי, שלוק, ומבושל;
הלילה הזה - כולו צלי?
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת,
הלילה הזה - שתי פעמים?

ולפי דעתו של בן - אביו מלמדו.

מתחיל בגנות - ומסיים בשבח

ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו ה),

עד שיגמור כל הפרשה כולה:


ההגדה של רבן גמליאל היא השניה המופיעה כאן. היא דורשת את שמות המאכלים ולא את הפסוקים, כמנהג הנוצרים הראשונים (שדרשו את המאכלים כרמזים לישו) וכמובן בניגוד להם. רבן גמליאל עוסק בהלכות הפסח של פסח דורות, ומוצא בהם עצמם את היציאה ממצרים בפסח הראשון - בניגוד לר' עקיבא, העוסק ביציאת מצרים על פי פסוקי "ארמי אובד אבי".

המצה כנראה נדרשת כאן מלשון יציאה, כמו בשמות יב יז.

רבן גמליאל עונה לארבע הקושיות, מתוך התיחסות ישירה לכל קושיה. המשנה הקודמת ענתה לכל הקושיות בתשובה אחת – יציאת מצרים.

החזרה המשולשת על המלה "מצרים" מרמזת על התפיסה של רבן גמליאל, שחי אחרי החורבן, כי גם הוא עצמו במצרים, והוא מצפה לגאולה כאבותינו.

ההגדה השלישית מחייבת אותנו לדרוש את חיינו בהווה לאור התפיסה של הגאולה.

ההגדה הרביעית מעמידה במרכזה את ההלל, וראו לעיל ט, ג, שהפסח טעון הלל באכילתו.

(ה) רבן גמליאל אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח -
לא יצא ידי חובתו,
ואלו הן: "פסח", "מצה", ו"מרור".
פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים.
מרור - על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שנאמר (שמות יג ח), "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר,
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס,
למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו:
הוציאנו מעבדות - לחרות, מיגון - לשמחה, ומאבל - ליום טוב, ומאפלה - לאור גדול, ומשעבוד - לגאולה.
ונאמר לפניו "הללויה".


ראו הסבר המחלוקת בתוספתא י ט: בית שמאי אינם עוסקים בגאולה עד שהגיע זמן הגאולה, בבקר.

(ו) עד היכן הוא אומר?

בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג ט).
ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים" (תהלים קיד ח).
וחותם בגאולה:

ר' עקיבא רואה בליל הסדר גם תקווה ותפילה לעתיד ואילו ר' טרפון רואה בו רק תודה על העבר.

רבי טרפון אומר: "אשר גאלנו, וגאל את אבותינו ממצרים" - ולא היה חותם.
רבי עקיבא אומר: "…כן ה' אלהינו ואלוהי אבותינו
יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום,
שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון
ונודה לך על גאולתנו
ברוך אתה ה', גואל ישראל:


ראו ברכות ח, ח, שגם כאן חלקו בית שמאי כמו במשנה ב, אבל המשנה לא פירטה זאת.

ברכת השיר - יתכן שמדובר על שירי המעלות, או על חתימת ההלל. הפירוש המוכר, שמדובר ב"נשמת" - הוא של ר' יוחנן, ראו פסחים קיח א.

(ז) מזגו לו כוס שלישי - מברך על מזונו.

רביעי - גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר.

בין הכוסות הללו, אם רוצה לשתות - ישתה.

בין שלישי לרביעי - לא ישתה:

סוף הפרק חוזר לדיני אכילת הפסח שנדונו בפרק ז. בסוף הסעודה היה נהוג לחזור למנהג מימי הבית, של אכילת הפסח "על השובע".

חטיבה II: אכילת הפסח בסוף הסעודהעריכה

(ח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ישנו מקצתן - יאכלו.
כולן - לא יאכלו.

"אפיקומן" הוא קינוח הסעודה, שכלל בנוסף ליין גם אגוזים תמרים וקליות. יין שותים, אבל את שאר המאכלים לא אוכלים, וראו תוספתא י, יא.

השוו מגילה ב, ב, שמתירה להתנמנם גם בקריאת המגילה.

רבי יוסי אומר: נתנמנמו - יאכלו.

נרדמו - לא יאכלו:


לדעת ר' אליעזר פסח אחר חצות הוא נותר, וראו זבחים ה, ח. וראו מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בספרי דברים קלג, וכן ראו דברי רבן גמליאל ברכות א, א, בנוסח כ"י קויפמן, "אכילת פסחים מצוותה עד שיעלה עמוד השחר". ואכן מהתוספתא י, יב, עולה שרבן גמליאל אכל את הפסח כל הלילה אף לאחר החורבן. והשוו ספר היובלים מט, יח, שסוף זמן אכילת הפסח הוא בשליש הלילה.

השורה על הפיגול והנותר היא ההסבר מדוע הפסח מטמא את הידים לאחר חצות.

לנוסח ברכות הזבח והפסח ראו תוספתא י, יג.

לדעת ר' עקיבא הזבח הוא ביטוי לשמחה ולחגיגה בהווה, והפסח הוא תפילה לגאולה בעתיד (ראו משנה ו). לדעת ר' ישמעאל הפסח הוא המצווה העיקרית והזבח בא רק להשלים אותו.

(ט) הפסח אחר חצות - מטמא את הידים.

הפיגול והנותר - מטמאין את הידים.

ברך ברכת הפסח - פטר את של זבח.

ברך את של זבח - לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו: