פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת חגיגה: א ב ג

מסכת חגיגה עם מפרשי המשנה: א ב ג

מבוא למסכת חגיגה ומבנה המסכת

ראיית הקב"ה, והשותפות של הציבור בקרבנות הקשורים להעריכה

חטיבה I: מצוות הראיה במקדשעריכה

(א) הכל חייבין בראיה,

כל מי שעלו לרגל חייבים בעולת ראיה.

הנשים פטורות ממנה, אבל חייבות בשמחה (סעודה בשרית), ראו ספרי ראה קלח.

לדעת בית הלל החיגר פטור, אבל לדעת בית שמאי הוא חייב, אם יכול להגיע למקדש.

כת מדבר יהודה אסרה על בעלי מום להכנס למקדש בכלל (ראו מגילת המקדש מה).

בית הלל מפרשים "רגלים" במובן רגליים, ובית שמאי - במובן פעמים.

המשנה אינה דנה בחובת העליה לרגל, וראו במבוא.

חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס
ונשים, ועבדים שאינם משוחררים,
החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.

איזהו "קטן"?

כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית,
שנאמר "שלש רגלים":


חטיבה II: קרבנות הראיה והחגיגהעריכה

לדעת בית שמאי העיקר הוא הראיה הפאסיבית, ולדעת בית הלל הנוכחות והעליה למקדש האקטיבית.

אפשרות נוספת: לדעת בית שמאי העיקר הוא קרבן העולה ("ראיה"), שכולו למזבח, ולדעת בית הלל השלמים ("חגיגה"), שמייצגים שותפות בין הקב"ה לאדם. וראו גם תוספתא א, ד.

ראו ספרי דברים קמג, המפרש את המשנה כסכומי צדקה, שלא כפשוטה.

ראו מנחות ז, ו, שם קובעים שכל קרבן חובה בא מהחולין, אלא אם התנה מראש אחרת. יתכן שלפנינו מחלוקת, ויתכן שבית הלל אינם רואים את הקרבת השלמים כעיקר המצווה, אלא את אכילתם. הסבר אחר לדעת בית הלל, המובא ע"י רשב"א בתוספתא א, ד, הוא שמדובר בהשלמה ל"שתי הכסף" של החגיגה. השלמה זו יכולה להיות מכספי המעשר. אבל ההסבר הזה סותר את משנה ד.

ראו שקלים ג, א - על הקשר בין מעשר בהמה לבין הרגלים.

וראו ספרי דברים קמב, לעניין העופות והמנחות.

(ב) בית שמאי אומרים: הראיה - שתי כסף, וחגיגה - מעה כסף.

ובית הלל אומרים: הראיה - מעה כסף, וחגיגה - שתי כסף:


(ג) עולות במועד - באות מן החולין, והשלמים - מן המעשר.

יום טוב ראשון של פסח:

בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר:


(ד) ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות, ובמעשר בהמה,

והכהנים - בחטאות ובאשמות, ובבכור, ובחזה ושוק,
אבל לא בעופות ולא במנחות:


(ה) מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות.

נכסים מרובים ואוכלין מועטין - מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.

אוכלים מרובים - הרבה אנשים שיכולים לאכול את הבשר, שלא יהיה נותר. וראו תוספתא פסחים ג, יא.

"נאמר" במשנה ו"נאמר" בתורה – שני המקורות שווי ערך.

זה וזה מועט - על זה נאמר "מעה כסף" ו"שתי כסף".
זה וזה מרובים -

על זה נאמר (דברים טז יז) "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך"


ראו תוספתא א, ו, מחלוקת בשאלת קרבן תודה בסוכות.

עבר הרגל ולא הקדיש בהמה לקרבן חגיגה - אינו חייב להקדיש.

הציטוט של הפסוק מקהלת יוצר רושם של חטא חמור שאינו ניתן לתיקון.

(ו) מי שלא חג הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג של סוכות

חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג. אפילו בשמיני עצרת

עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו אינו חייב להביא קרבן לאחר הזמן.

על זה נאמר (קהלת א טו) "מעוות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות":


חטיבה III: סכנות הכרוכות במדרש ובלימודעריכה

בתוספתא א, ז, מציג ר' שמעון בן מנסיא את החטא של הבא על הערווה בכך שפסל אשה לבעלה.

לגבי הגזלן ראו גיטין ה, ה, שגם הוא אינו חייב להחזיר.

עיוות וקלקול ייתכנו בשדה המקדש והמיסטיקה (חגיגה), בשדה העריות (ממזר) או בשדה הלימוד (תלמיד חכם). יתכן שרשב"י רומז לאלישע בן אבויה שהשתנה לאחר שהיה מתוקן. לדעתו אין לאלישע אפשרות לחזור והוא לא יוכל לתקון, וראו בסיפור הפרדס.

(ז) רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו "מעוות" שאינו יכול לתקון?

זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר.
אם תאמר בגונב וגוזל - יכול הוא להחזירו, ויתקן.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

אין קורין "מעוות" אלא למי שהיה מתוקן בתחילה - ונתעוות,
ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה:


האם היתר נדרים היא הסיבה לכך שאדם פורש מן התורה? האם הביקורת כנגד התורה שבעל פה היא הסיבה לקיצוץ בנטיעות? ושמא דווקא העריות, גופי התורה שבכתב, והלכות הממזרים שבהן, הן שגרמו לאלישע למרוד בדרך שלא ניתן לתקנה?

מה בין הנדרים שבהם יוצאים ישראל (משנה ד) לבין היתר הנדרים שאין לו בסיס בתורה שבכתב במשנה ח?

ומה בין "הררים התלויים בשערה" שבסוף הפרק לבין "הר הבית" שבתחילתו? אולי אפשר לתלות את הר הבית בשערה, ולהביא אליו את החגיגה למרות שאין לה אלא מקרא מועט, וקשה לסמוך עליו. כלומר ניתן לסמוך על החגיגה (לקמן ב, ב,) ולהתקרב באמצעותה לקב"ה.

זה הקשר בין המקרא המועט והלכות החגיגה המרובות לבין העולות המועטות והשלמים המרובים: בשני המקרים אנו מוסיפים הרבה על בסיס מועט.

וראו הרחבה של מיון המצוות בתוספתא א, ט, ובסוף תוספתא ערובין. יתכן לטעון בפשטות, שבשני המקורות ניתן לראות סיכום של הלכות שבת או של סדר מועד, והדגש הוא בשניהם על הלכות שבת, שהן כהררים התלויים בשערה. אבל הסבר כזה יצטרך להניח ששני הפרקים הבאים נוספו במאוחר, וקשה להניח כך.

(ח) היתר נדרים - פורחין באויר,

ואין להם על מה שיסמכו. אין להם בסיס מפורש בתורה שבכתב

הלכות שבת, חגיגות והמעילות

הרי הם כהררים התלויין בשערה חוסר פרופורציה
שהן מקרא מועט בסיס קטן בתורה שבכתב והלכות מרובות,

הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות

יש להן על מה שיסמכו.
הן הן גופי תורה: שבכתב