ביאור:בבלי עבודה זרה דף סט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עבודה זרה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

נפל [עכבר] לגו חלא - מאי ^[1]?

אמר ליה רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי רב כהנא, ואסר רב כהנא.

אמר ליה: ההוא - אימרטוטי אימרטט ^[2].

תוספות ד"ה ההוא אימרטוטי אימרטט. יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים: והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש! ואף על גב דהוי פגם - מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיסתר לכולי עלמא!?

לכ"נ לר"ת דודאי רגלי הדבורים, כיון דעצמות בעלמא נינהו – מותרים, דהא העצמות טהורים, דתנן במסכת ידים [פ"ד מ"ו] עצמות החמור טהורות, ורגלי הדבורים - כעצמות החמור!

והא דאמרינן [אהלות פ"א מ,ז; נדה מג,ב] אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ - היינו לענין טומאה, וכגון דאיכא בשר עלויה; הא לאו הכי – טהורין, ולענין אכילה שפיר דמי.

רבינא סבר לשעורי במאה וחד, אמר: לא גרע מתרומה, דתנן [תרומות פ"ד מ"ז] 'תרומה עולה באחד ומאה'!

תוספות ד"ה סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה כו'. תימה: נהי דתרומה נינהו כשהוא בקדרה בדבר לח בטלה בס', כדאמר פרק 'גיד הנשה' ^[3] קדירה ... שבשל בה תרומה - לא יבשל בה חולין, ואם בשל - בנותן טעם; וי"ל דס"ל כיון שטעמו חזק בשכר - יש לדמותו לתרומה לדבר יבש. וא"ת אמאי לא בטיל באחד ומאתים, כמו ערלה וכלאי הכרם? - וי"ל דשאני התם משום דהוי איסור הנאה, לכך לא ילפינן מיניה שרצים דשרו בהנאה, אבל תרומה - שרי בהנאה.

אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו.

רב אחאי שיער בחלא בחמשין ^[4];

רב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין;

והלכתא: אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה ^[5].

משנה:

עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום:

אם היה בחזקת המשתמר ^[6] – מותר ^[7];

אם הודיעו שהוא מפליג ^[8] - ^[9]כדי שישתום ויסתום ויגוב ^[10];

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ^[11] ותיגוב ^[12] ^[13].

המניח יינו בקרון או בספינה ^[14], והלך לו ^[15] בקפנדריא ^[16]: נכנס למדינה ורחץ ^[17] – מותר ^[18];

אם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב;

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.

המניח עובד כוכבים בחנות, אף על פי שיצא ונכנס – מותר; ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב;

רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב:

היה אוכל עמו על השולחן, והניח לגינין על השולחן ולגין על הדולבקי ^[19], והניחו ויצא: מה שעל השולחן – אסור ^[20]; שעל הדולבקי – מותר ^[21]; ואם אמר לו "הוי מוזג ושותה" ^[22] - אף שעל הדולבקי אסור; חביות פתוחות ^[23] – אסורות; סתומות - מותרות ^[24] כדי שיפתח ויגוף ותיגוב ^[25].

גמרא:

היכי דמי 'בחזקת המשתמר'?

כדתניא [תוספתא טהרות פ"ו מ"י בשנוי לשון]: 'הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות; ואם אמר להן "לכו ואני בא אחריכם", כיון שנתעלמה עינו מהם - טהרותיו טמאות'.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ^[26]?

אמר רב יצחק: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך ^[27].

אי הכי - סיפא נמי!?

אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו ^[28].

אי הכי - אפילו רישא נמי ^[29] - נימא הכי ^[30]!?

אמר רבא:

עמוד ב

בבא להם דרך עקלתון ^[31].

אי הכי - סיפא נמי!?

כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם" - סמכא דעתייהו.

המניח עובד כוכבים בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו':

וצריכא: דאי תנא עובד כוכבים ^[32] - דסבר: דלמא אתי וחזי ליה, אבל בקרון או בספינה – אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי ^[33]!? ואי תנא בקרון או בספינה - משום דסבר: דלמא אתי באורחא אחריתי, וקאי אגודא, וחזי לי; אבל עובד כוכבים בחנותו - אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי? - קא משמע לן.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בשל סיד ^[34], אבל בשל טיט ^[35] - דברי הכל כדי שיפתח ויגוף ויגוב ^[36].

מיתיבי: 'אמר רשב"ג לחכמים: והלא סתומו ניכר ^[37] בין מלמעלה [בצד העליון, החיצוני של הסתימה במכסה החבית] ^[38] ובין מלמטה [בצד התחתון, הפנימי של הסתימה במכסה החבית] ^[39]'; אי אמרת בשלמא 'בשל טיט מחלוקת' - היינו דקתני 'סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה', אלא אי אמרת 'בשל סיד מחלוקת' ^[40], בשלמא למטה – ידיע, אלא למעלה - הא לא ידיע ^[41]?

רבן שמעון בן גמליאל הוא, דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי בשל טיט קאמריתו - סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה; ואי בשל סיד קאמריתו - נהי דלמעלה לא ידיע, למטה מיהא ידיע!?

ורבנן, כיון דמלמעלה לא ידיע - לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה; אי נמי זימנין דחלים ^[42].

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה, דתנן: 'היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי, והניח ויצא: מה שעל השולחן אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו "הוי מזוג ושותה" - אף שעל הדולבקי אסור; חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב'.

פשיטא ^[43]?!

מהו דתימא: כולה - רבן שמעון בן גמליאל קתני לה ^[44] - ^[45] קא משמע לן ^[46].

וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל: דלא חייש לשתומא ^[47], והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא ^[48], האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים ^[49]?

משום שייכא ^[50].

אמר רבא: זונה עובדת כוכבים וישראל מסובין אצלה - חמרא שרי: נהי דתקיף להו יצרא דעבירה -

הערות עריכה

^ מי אמרינן: החומץ טעמו קשה, ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם
^ לחתיכות דקות קטנות, ושרץ - איסורו בכעדשה, כטומאתו, וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ
^ חולין דף צז.
^ כיון דחומץ טעמו קשה - לא בעי שתין לבטוליה, דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא
^ בששים; וכן הלכה רווחת בישראל: דמין בשאינו מינו בששים, חוץ מחמץ; אבל מין במינו - מוקמינן בפסחים (דף ל.) הלכתא במשהו, כרב, וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, כרב; ובחמץ - גזירה שאינו מינו אטו מינו
^ מפרש בגמרא: שאף על פי שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג
^ דמירתת עובד כוכבים: כל שעתא השתא אתי
^ שמתרחק; וחביות סתומות היו
^ שיעורו ב
^ אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית, ויחזור ויסתום הנקב, ותיבש הסתימה - אסור
^ ויעשה מגופה אחרת חדשה
^ ותיבש; אבל לשתימת חור - לא חששו, משום דמינכרא; ו'שתום' לשון 'שתום העין' (במדבר כד ג): עין פתוחה דשפיר חזי
^ רשב"ג אומר: אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית, ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה
^ עם העובד כוכבים
^ ישראל
^ דרך קצרה
^ במרחץ
^ כיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מרתת ולא נגע
^ משנויי"ר; [בערוך: כלי עץ שמניח בו כלי של יין]
^ דמימר אמר עובד כוכבים זה "ישראל זה זמנני לאכול ולשתות", ונגע
^ דאין מוכן לסעודה זו
^ הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת - סמכא דעתיה ונגע בכוליה
^ שבבית
^ עד שישהא
^ וסתמא כרבן שמעון מדלא קתני 'שישתום'
^ הא קא חזו להו דנגע, דקתני "טעונין טהרות" והני - לאו חביות נינהו שיהו סתומות
^ שהטבילן, ומגען טהור
^ הפוגע בו בדרך, ולא נטהר לכך
^ כיון שהפליג
^ איכא למיחש
^ כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון, דמירתת השתא אתי
^ עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין [ברישא של המשנה]
^ ואפילו לא הודיעו שהפליג - ליתסר
^ במגופה של סיד, שהיא לבנה - הוא דחיישי רבנן לשתומא: דכיון דלבן הוא לא - מינכר בין חדש לישן
^ שהוא שחור בתחלתו, ואף על פי שהוא נגוב - אינו מלבין עד יום או יומים
^ לא חיישינן לשתומא, דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה, ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב
^ אם היה נוקב חור - הרי הוא ניכר
^ שזה חדש, והמגופה ישנה
^ כשיפתח ישראל את המגופה - יראה מתחתיה אותה סתימה, לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו, אבל למטה - לא יכול למרח, וניכר
^ אלא אי אמרת בשל סיד קאמרי רבנן
^ הא לא ידיע שתומו מלמעלה, והיכי קתני 'בין מלמעלה בין מלמטה'
^ מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה; 'חלים' = סלדי"ר בלע"ז
^ דתנא סתם לן כוותיה, ורבא - מתניתין אתא לאשמועינן
^ מהו דתימא הא בבא ד'היה אוכל עמו על השולחן' - סיפא דמילתיה דרבן שמעון, והוא קתני לה, והכי קתני מתניתין: רבן שמעון אומר "כדי שיפתח ויגוף ותיגוב; היה אוכל עמו כו'" - ולא סתמא היא
^ רבא
^ דסתמא היא
^ לנקיבת חור, שהוא בלא טורח משום דמינכר
^ ולפתיחת חבית כולה נמי, דחייש לה רבן שמעון - לא קיימא לן כוותיה, דהאי זיופא דטירחא הוא, ואנן קבעינן ב'אין מעמידין' (לעיל דף לא.) הלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד
^ האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים
^ נקב דק מאד, שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא, ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת [נ"א: 'במינקת' – ברש"י ברי"ף] ויטעום מן היין

[1] מי אמרינן: החומץ טעמו קשה, ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם

[2] לחתיכות דקות קטנות, ושרץ - איסורו בכעדשה, כטומאתו, וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ

[3] חולין דף צז.

[4] כיון דחומץ טעמו קשה - לא בעי שתין לבטוליה, דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא

[5] בששים; וכן הלכה רווחת בישראל: דמין בשאינו מינו בששים, חוץ מחמץ; אבל מין במינו - מוקמינן בפסחים (דף ל.) הלכתא במשהו, כרב, וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, כרב; ובחמץ - גזירה שאינו מינו אטו מינו

[6] מפרש בגמרא: שאף על פי שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג

[7] דמירתת עובד כוכבים: כל שעתא השתא אתי

[8] שמתרחק; וחביות סתומות היו

[9] שיעורו ב

[10] אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית, ויחזור ויסתום הנקב, ותיבש הסתימה - אסור

[11] ויעשה מגופה אחרת חדשה

[12] ותיבש; אבל לשתימת חור - לא חששו, משום דמינכרא; ו'שתום' לשון 'שתום העין' (במדבר כד ג): עין פתוחה דשפיר חזי

[13] רשב"ג אומר: אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית, ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה

[14] עם העובד כוכבים

[15] ישראל

[16] דרך קצרה

[17] במרחץ

[18] כיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מרתת ולא נגע

[19] משנויי"ר; [בערוך: כלי עץ שמניח בו כלי של יין]

[20] דמימר אמר עובד כוכבים זה "ישראל זה זמנני לאכול ולשתות", ונגע

[21] דאין מוכן לסעודה זו

[22] הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת - סמכא דעתיה ונגע בכוליה

[23] שבבית

[24] עד שישהא

[25] וסתמא כרבן שמעון מדלא קתני 'שישתום'

[26] הא קא חזו להו דנגע, דקתני "טעונין טהרות" והני - לאו חביות נינהו שיהו סתומות

[27] שהטבילן, ומגען טהור

[28] הפוגע בו בדרך, ולא נטהר לכך

[29] כיון שהפליג

[30] איכא למיחש

[31] כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון, דמירתת השתא אתי

[32] עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין [ברישא של המשנה]

[33] ואפילו לא הודיעו שהפליג - ליתסר

[34] במגופה של סיד, שהיא לבנה - הוא דחיישי רבנן לשתומא: דכיון דלבן הוא לא - מינכר בין חדש לישן

[35] שהוא שחור בתחלתו, ואף על פי שהוא נגוב - אינו מלבין עד יום או יומים

[36] לא חיישינן לשתומא, דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה, ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב

[37] אם היה נוקב חור - הרי הוא ניכר

[38] שזה חדש, והמגופה ישנה

[39] כשיפתח ישראל את המגופה - יראה מתחתיה אותה סתימה, לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו, אבל למטה - לא יכול למרח, וניכר

[40] אלא אי אמרת בשל סיד קאמרי רבנן

[41] הא לא ידיע שתומו מלמעלה, והיכי קתני 'בין מלמעלה בין מלמטה'

[42] מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה; 'חלים' = סלדי"ר בלע"ז

[43] דתנא סתם לן כוותיה, ורבא - מתניתין אתא לאשמועינן

[44] מהו דתימא הא בבא ד'היה אוכל עמו על השולחן' - סיפא דמילתיה דרבן שמעון, והוא קתני לה, והכי קתני מתניתין: רבן שמעון אומר "כדי שיפתח ויגוף ותיגוב; היה אוכל עמו כו'" - ולא סתמא היא

[45] רבא

[46] דסתמא היא

[47] לנקיבת חור, שהוא בלא טורח משום דמינכר

[48] ולפתיחת חבית כולה נמי, דחייש לה רבן שמעון - לא קיימא לן כוותיה, דהאי זיופא דטירחא הוא, ואנן קבעינן ב'אין מעמידין' (לעיל דף לא.) הלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד

[49] האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים

[50] נקב דק מאד, שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא, ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת [נ"א: 'במינקת' – ברש"י ברי"ף] ויטעום מן היין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]