פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת עבודה זרה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עוהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

נפל [עכבר] לגו חלא - מאי [1]?

אמר ליה רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי רב כהנא, ואסר רב כהנא.

אמר ליה: ההוא - אימרטוטי אימרטט [2].

תוספות ד"ה ההוא אימרטוטי אימרטט. יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים: והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש! ואף על גב דהוי פגם - מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיסתר לכולי עלמא!?

לכ"נ לר"ת דודאי רגלי הדבורים, כיון דעצמות בעלמא נינהו – מותרים, דהא העצמות טהורים, דתנן במסכת ידים [פ"ד מ"ו] עצמות החמור טהורות, ורגלי הדבורים - כעצמות החמור!

והא דאמרינן [אהלות פ"א מ,ז; נדה מג,ב] אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ - היינו לענין טומאה, וכגון דאיכא בשר עלויה; הא לאו הכי – טהורין, ולענין אכילה שפיר דמי.

רבינא סבר לשעורי במאה וחד, אמר: לא גרע מתרומה, דתנן [תרומות פ"ד מ"ז] 'תרומה עולה באחד ומאה'!

תוספות ד"ה סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה כו'. תימה: נהי דתרומה נינהו כשהוא בקדרה בדבר לח בטלה בס', כדאמר פרק 'גיד הנשה' [3] קדירה ... שבשל בה תרומה - לא יבשל בה חולין, ואם בשל - בנותן טעם; וי"ל דס"ל כיון שטעמו חזק בשכר - יש לדמותו לתרומה לדבר יבש. וא"ת אמאי לא בטיל באחד ומאתים, כמו ערלה וכלאי הכרם? - וי"ל דשאני התם משום דהוי איסור הנאה, לכך לא ילפינן מיניה שרצים דשרו בהנאה, אבל תרומה - שרי בהנאה.

אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו.

רב אחאי שיער בחלא בחמשין [4];

רב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין;

והלכתא: אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה [5].

משנה:

עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום:

אם היה בחזקת המשתמר [6] – מותר [7];

אם הודיעו שהוא מפליג [8] - [9]כדי שישתום ויסתום ויגוב [10];

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף [11] ותיגוב [12] [13].

המניח יינו בקרון או בספינה [14], והלך לו [15] בקפנדריא [16]: נכנס למדינה ורחץ [17] – מותר [18];

אם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב;

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.

המניח עובד כוכבים בחנות, אף על פי שיצא ונכנס – מותר; ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב;

רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב:

היה אוכל עמו על השולחן, והניח לגינין על השולחן ולגין על הדולבקי [19], והניחו ויצא: מה שעל השולחן – אסור [20]; שעל הדולבקי – מותר [21]; ואם אמר לו "הוי מוזג ושותה" [22] - אף שעל הדולבקי אסור; חביות פתוחות [23] – אסורות; סתומות - מותרות [24] כדי שיפתח ויגוף ותיגוב [25].

גמרא:

היכי דמי 'בחזקת המשתמר'?

כדתניא [תוספתא טהרות פ"ו מ"י בשנוי לשון]: 'הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות; ואם אמר להן "לכו ואני בא אחריכם", כיון שנתעלמה עינו מהם - טהרותיו טמאות'.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [26]?

אמר רב יצחק: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך [27].

אי הכי - סיפא נמי!?

אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו [28].

אי הכי - אפילו רישא נמי [29] - נימא הכי [30]!?

אמר רבא:


עמוד ב

בבא להם דרך עקלתון [31].

אי הכי - סיפא נמי!?

כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם" - סמכא דעתייהו.

המניח עובד כוכבים בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו':

וצריכא: דאי תנא עובד כוכבים [32] - דסבר: דלמא אתי וחזי ליה, אבל בקרון או בספינה – אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי [33]!? ואי תנא בקרון או בספינה - משום דסבר: דלמא אתי באורחא אחריתי, וקאי אגודא, וחזי לי; אבל עובד כוכבים בחנותו - אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי? - קא משמע לן.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בשל סיד [34], אבל בשל טיט [35] - דברי הכל כדי שיפתח ויגוף ויגוב [36].

מיתיבי: 'אמר רשב"ג לחכמים: והלא סתומו ניכר [37] בין מלמעלה [בצד העליון, החיצוני של הסתימה במכסה החבית] [38] ובין מלמטה [בצד התחתון, הפנימי של הסתימה במכסה החבית] [39]'; אי אמרת בשלמא 'בשל טיט מחלוקת' - היינו דקתני 'סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה', אלא אי אמרת 'בשל סיד מחלוקת' [40], בשלמא למטה – ידיע, אלא למעלה - הא לא ידיע [41]?

רבן שמעון בן גמליאל הוא, דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי בשל טיט קאמריתו - סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה; ואי בשל סיד קאמריתו - נהי דלמעלה לא ידיע, למטה מיהא ידיע!?

ורבנן, כיון דמלמעלה לא ידיע - לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה; אי נמי זימנין דחלים [42].

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה, דתנן: 'היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי, והניח ויצא: מה שעל השולחן אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו "הוי מזוג ושותה" - אף שעל הדולבקי אסור; חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב'.

פשיטא [43]?!

מהו דתימא: כולה - רבן שמעון בן גמליאל קתני לה [44] - [45] קא משמע לן [46].

וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל: דלא חייש לשתומא [47], והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא [48], האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים [49]?

משום שייכא [50].

אמר רבא: זונה עובדת כוכבים וישראל מסובין אצלה - חמרא שרי: נהי דתקיף להו יצרא דעבירה -

הערותעריכה

  1. ^ מי אמרינן: החומץ טעמו קשה, ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם
  2. ^ לחתיכות דקות קטנות, ושרץ - איסורו בכעדשה, כטומאתו, וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ
  3. ^ חולין דף צז.
  4. ^ כיון דחומץ טעמו קשה - לא בעי שתין לבטוליה, דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא
  5. ^ בששים; וכן הלכה רווחת בישראל: דמין בשאינו מינו בששים, חוץ מחמץ; אבל מין במינו - מוקמינן בפסחים (דף ל.) הלכתא במשהו, כרב, וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, כרב; ובחמץ - גזירה שאינו מינו אטו מינו
  6. ^ מפרש בגמרא: שאף על פי שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג
  7. ^ דמירתת עובד כוכבים: כל שעתא השתא אתי
  8. ^ שמתרחק; וחביות סתומות היו
  9. ^ שיעורו ב
  10. ^ אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית, ויחזור ויסתום הנקב, ותיבש הסתימה - אסור
  11. ^ ויעשה מגופה אחרת חדשה
  12. ^ ותיבש; אבל לשתימת חור - לא חששו, משום דמינכרא; ו'שתום' לשון 'שתום העין' (במדבר כד ג): עין פתוחה דשפיר חזי
  13. ^ רשב"ג אומר: אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית, ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה
  14. ^ עם העובד כוכבים
  15. ^ ישראל
  16. ^ דרך קצרה
  17. ^ במרחץ
  18. ^ כיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מרתת ולא נגע
  19. ^ משנויי"ר; [בערוך: כלי עץ שמניח בו כלי של יין]
  20. ^ דמימר אמר עובד כוכבים זה "ישראל זה זמנני לאכול ולשתות", ונגע
  21. ^ דאין מוכן לסעודה זו
  22. ^ הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת - סמכא דעתיה ונגע בכוליה
  23. ^ שבבית
  24. ^ עד שישהא
  25. ^ וסתמא כרבן שמעון מדלא קתני 'שישתום'
  26. ^ הא קא חזו להו דנגע, דקתני "טעונין טהרות" והני - לאו חביות נינהו שיהו סתומות
  27. ^ שהטבילן, ומגען טהור
  28. ^ הפוגע בו בדרך, ולא נטהר לכך
  29. ^ כיון שהפליג
  30. ^ איכא למיחש
  31. ^ כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון, דמירתת השתא אתי
  32. ^ עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין [ברישא של המשנה]
  33. ^ ואפילו לא הודיעו שהפליג - ליתסר
  34. ^ במגופה של סיד, שהיא לבנה - הוא דחיישי רבנן לשתומא: דכיון דלבן הוא לא - מינכר בין חדש לישן
  35. ^ שהוא שחור בתחלתו, ואף על פי שהוא נגוב - אינו מלבין עד יום או יומים
  36. ^ לא חיישינן לשתומא, דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה, ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב
  37. ^ אם היה נוקב חור - הרי הוא ניכר
  38. ^ שזה חדש, והמגופה ישנה
  39. ^ כשיפתח ישראל את המגופה - יראה מתחתיה אותה סתימה, לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו, אבל למטה - לא יכול למרח, וניכר
  40. ^ אלא אי אמרת בשל סיד קאמרי רבנן
  41. ^ הא לא ידיע שתומו מלמעלה, והיכי קתני 'בין מלמעלה בין מלמטה'
  42. ^ מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה; 'חלים' = סלדי"ר בלע"ז
  43. ^ דתנא סתם לן כוותיה, ורבא - מתניתין אתא לאשמועינן
  44. ^ מהו דתימא הא בבא ד'היה אוכל עמו על השולחן' - סיפא דמילתיה דרבן שמעון, והוא קתני לה, והכי קתני מתניתין: רבן שמעון אומר "כדי שיפתח ויגוף ותיגוב; היה אוכל עמו כו'" - ולא סתמא היא
  45. ^ רבא
  46. ^ דסתמא היא
  47. ^ לנקיבת חור, שהוא בלא טורח משום דמינכר
  48. ^ ולפתיחת חבית כולה נמי, דחייש לה רבן שמעון - לא קיימא לן כוותיה, דהאי זיופא דטירחא הוא, ואנן קבעינן ב'אין מעמידין' (לעיל דף לא.) הלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד
  49. ^ האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים
  50. ^ נקב דק מאד, שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא, ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת [נ"א: 'במינקת' – ברש"י ברי"ף] ויטעום מן היין