ביאור:בבלי עבודה זרה דף סח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עבודה זרה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שאין ראויה לגר [1] - אינה קרויה 'נבלה' [2].
ורבי מאיר?
ההוא - למעוטי סרוחה מעיקרא [3].
ורבי שמעון?
סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא.
תוספות בכורות דף כג,ב ד"ה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא דרבי יוחנן. ותימה! דמתוך סוגיא דפ' בתרא דמס' עבודה זרה [4] משמע לר' יוחנן דסרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי, דבההיא דקאמר רבי יוחנן טעמו וממשו, ואמר רב כהנא מדברי כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר דמוקי לה התם כר' שמעון, ומפרש טעמא דר' שמעון מהאי קרא ד'ראויה לגר', וקאמר ואידך: כלומר מאן דאסר טעם לפגם - ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא; ואידך - כלומר ר' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריך קרא!? וי"ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא: מעיקרא עפרא הוא! אבל לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא [ד]אע"ג דלא חזיא לאכילה - מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה.
אמר עולא: מחלוקת [5] - שהשביח ולבסוף פגם, אבל פגם מעיקרא [6] - דברי הכל מותר.
תוספות ד"ה אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם. והשתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דנבלה, דא"כ לא הוי מיסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרא! אלא בסברא פליגי: ר"מ סבר: כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה, וחל איסור עליה - שוב אין לו היתר גם כי פגם אחרי כן, ור"ש סבר: כיון דהשתא פגמא הוא - שרי.
איתיביה רב חגא לעולא: 'יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין – אסור, ורבי שמעון מתיר'; והא הכא דפגם מעיקרא הוא, ופליגי [7]!?
אמר עולא: חגא לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן, תיובתא קא מותיב! הכא במאי עסקינן? כגון שנפל לתוך גריסין צוננין, והרתיחם [המבשל]; נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור.
ורבי יוחנן אמר [8]: בפוגם מעיקרא מחלוקת.
איבעיא להו: בפוגם מעיקרא מחלוקת, אבל השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור? או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת?
תיקו.
תוספות ד"ה תיקו. ואע"ג דלקמן פשטינן לה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי, השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור - מ"מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו, ושוב פשטוה; וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפרק 'המפלת' [9] גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול כו'.
אמר רב עמרם: אפשר איתא להא דרבי יוחנן [10] ולא תניא לה במתניתין? נפק, דק ואשכח דתנן [ערלה פ"ב מ"ט] 'שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ, והחמיצה [11], ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ – אסור; ורבי שמעון מתיר [12]'; והא הכא דפגם מעיקרא הוא [13], ופליגי [14]!
אמר רבי זירא: שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות [15].
תא שמע: ’[1] שאור של תרומה ושל חולין שנפלו [16] לתוך העיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו [17] – אסור; רבי שמעון מתיר [18].
[2] נפל של תרומה תחלה – דברי הכל אסור [19];
[3] נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם [20] – אסור, ורבי שמעון מתיר'; והא הכא [3] דפגם מעיקרא, ופליגי; וכי תימא: הכי נמי
כדרבי זירא [21] - תא שמע מסיפא: 'היין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין – אסור; ורבי שמעון מתיר'; והא הכי נמי דפגם מעיקרא, ופליגי! וכי תימא הכי נמי, כדשני ליה עולא לרבי חגא 'כשהשביח ולבסוף פגם' - ומי פליגי כשהשביח ולבסוף פגם? והא קתני [2] 'נפל של תרומה תחלה [22] דברי הכל אסור [23]'!? אלא לאו שמע מינה בפגם מעיקרא מחלוקת?
שמע מינה.
הני תלתא בבי דקתני [24] - למה לי? בשלמא בבא דסיפא, קא משמע לן בפוגם מעיקרא מחלוקת; מציעתא נמי: השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור! אלא רישא למה לי? השתא: ומה סיפא דלא קא משבח כלל [25] אסרי רבנן - רישא דקא משבח [26] מיבעיא?
אמר אביי: רישא - לרבי שמעון אצטריך [27], והכי קאמרי ליה רבנן לרבי שמעון: עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות; מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת [28]? איסור [29]!
ורבי שמעון?
כשהשביחו - שניהם השביחו [30], כשפגמו - שניהם פגמו.
לרבי שמעון - ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי, וליתסר [31]?
תוספות על הש"ס, תוס' מסכת עבודה זרה דף סח/ב ד"ה לרבי שמעון
ד"ה לרבי שמעון ליצטרפו היתר לאיסור. וא"ת אמאי לא תלי פלגותייהו בזה וזה גורם, כההיא דסוף פרק 'כל הצלמים' (לעיל דף מט.)? וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ, כי מצטרפי - הוה ליה 'זה וזה גורם', אבל כשיש בכל אחד כדי להחמיץ - אין שייך 'זה וזה גורם' ואפילו מאן דשרי התם - אסר הכא.
רבי שמעון לטעמיה, דאמר: אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי, דתנן [ערלה פ"ב מ"א בנוסח מקוצר] 'הערלה וכלאי הכרם מצטרפין [32]; רבי שמעון אומר: אין מצטרפין'!
תוספות עבודה זרה דף סח,ב ד"ה רבי שמעון לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפים ר"ש אומר אין מצטרפין.
תימה: דבמעילה [33] פריך מהא דקאמר ר' שמעון הערלה והכלאים אין מצטרפין אההיא דר' שמעון דאמר כל שהוא למכות: וא"כ למ"ל צירוף? ומשני: התם 'אין מצטרפין' = אין צריכין לצרף; פירוש: דבכל שהוא נמי מיחייב, והכא משמע דאין מצטרפין ממש קאמר: שאין מצטרפין לחייב!?
ותירץ ר"ת דההיא דהתם דפריך מינה במסכת מעילה - היינו מתניתא דהתם, דמסכת ערלה, דאמרינן נמי רבי שמעון אומר אין מצטרפין גבי ערלה וכלאי הכרם, והתם מיירי בערלה וכלאי הכרם שהם בעינייהו, בלא תערובת! ולכך קאמר אין צריכין 'לצרף; וההיא דמייתי הכא - לאו היינו מתני' דמסכת ערלה, אלא היינו מתני' דמיירי בתערובת, והכי איתא התם: הערלה והכלאים אסורין ומצטרפין זה עם זה; ר"ש אומר אין מצטרפין והכי פירושו: דת"ק סבר דמצטרפין זה עם זה לאסור התערובת דהיתר אי ליכא מאתים: שאם נפל חצי לוג מערלה וחצי מכלאי הכרם לפחות ממאתים לוגין דהיתר - מצטרפין לאסור התערובת; ור"ש אומר: אין מצטרפין לאסור: דכיון דאיכא מאתים דהיתר מערלה לחוד או מכלאי הכרם - מותר אע"ג דליכא מאתים מן כולם; והשתא ניחא: דעל כרחך הך אין מצטרפין - ממש קאמר, כדפי', דליכא למימר 'אין צריכין לצרף קאמר' כי ההיא דמסכת ערלה; ומשום ד'כל שהוא למכות', כדקאמר התם רבי שמעון - כל שהוא למכות היינו דוקא באיסור בעיניה, אבל ע"י תערובות בהיתר – לא; דאל"כ - לא תמצא שום ביטול לרבי שמעון, לא ברוב ולא בס' ולא במאתים! אלא ודאי באיסור מעורב בהיתר מודה רבי שמעון, כדפי'; אבל היכא דלא שייך ביטול, כגון היכא דאיכא טעם - חשבינן ליה כאלו היה האיסור בעין, דהא טעם כעיקר, כדפ"ל.
ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא; אסריה רב לההוא שיכרא.
אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: נימא קסבר נותן טעם לפגם אסור?
אמר להו רב ששת: בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר, והכא [34] חידוש הוא: דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה [35], ואפילו הכי אסריה רחמנא [36]! הלכך [37]: נותן טעם לפגם נמי אסור!
תוספות ד"ה דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה. פ"ה וא"כ למ"ל דאסריה רחמנא דהיינו חידושיה! וכן פירש לקמן גבי שכבת זרע; ול"נ: דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה, מ"מ לא הוה ידעינן דהאוכלו בלאו האוכל שרץ, וכן שיהא טמא בשכבת זרע; ועוד: דא"כ לא הוי 'חידוש' כ'חידוש' בעלמא בכל מקום בתלמוד: דחידוש בעלמא ר"ל איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור;
לכן נראה דהא בדילי אינשי מיניה - וא"כ מן הדין היה לנו להתירו, משום דהוי פגם, ונותן טעם לפגם בעלמא מותר! ואפ"ה אסריה רחמנא - אף כל נט"ל דשרצים – אסור, כיון שכך איסור דשרצים! והשתא ניחא: דהוה כשאר חידוש דעלמא שבכל התלמוד, דהוא איסור מכלל היתר.
אמרו ליה רבנן לרב ששת: אלא מעתה [38] - ליטמא לח ויבש [39], אלמה תנן 'מטמאין לחים ואין מטמאין יבשים'?
תוספות ד"ה אלא מעתה ליטמא לח ויבש. כיון דחידוש הוא, כדאמר; וא"ת מאי פריך? בשלמא גבי איסור - הוי חידוש: כיון דנט"ל בעלמא שרי, והכא אסריה רחמנא; אלא גבי טומאה - מה בכך אי הוי פגם? הא גבי טומאה אין לחלק בין פגם לשבח?
וי"ל דגבי טומאה נמי הוי חידוש מה שהוא מטמא במה שהוא פגם, שהרי גלי קרא בנבלה דשאינה ראויה לגר - דהיינו שהסריחה - אינה קרויה 'נבלה'.
ולטעמיך - שכבת זרע תטמא לח ויבש, אלמה תנן [40] '[41] מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין' [42]? אלא מאי אית לך למימר, (ויקרא כב ד) [איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו] שכבת זרע אמר רחמנא: בראויה להזריע? הכי נמי [43]: [44] [וכל אשר יפל עליו מהם] במותם [יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר] אמר רחמנא: כעין מותם [45]!
מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס? והלא עולה על שלחן של מלכים!?
אמר רב שימי מנהרדעא: לא קשיא: הא בדדברא [46], הא בדמתא [47].
אמר רבא: הלכתא נותן טעם לפגם מותר; ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב: אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר, ועכברא בשיכרא - אשבוחי משבח!?
איבעיא להו:
הערות
עריכה- ^ שהסריחה
- ^ אלמא: מדאפגים - בטל איסורה
- ^ מוכת שחין מחיים: דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה - לא חל שם נבלה עליה, אבל היכא דאיתסר מעיקרא - תו לא פקע איסור משום פגם
- ^ דף סז:
- ^ דרבי מאיר ורבי שמעון
- ^ משעה שנפל לתוכו
- ^ דקתני 'אסור' לרבנן
- ^ אדעולא אתא לאיפלוגי
- ^ דף כה.
- ^ דמוקי פלוגתייהו בפוגם מעיקרו
- ^ כראוי
- ^ שהחמיצה יותר מדאי, ונפגמה
- ^ דהאי שאור - משעה שנפל ביה - פגמה, שהרי מחומצת כבר
- ^ וקאסר רבי מאיר
- ^ של תרומה; הלכך חימוץ דיותר מדאי, אף על פי שפגם הוא לענין אכילה - שבח הוא לענין חימוע עיסות אחרות
- ^ ביחד
- ^ וחימצוה יותר מדאי לפוגמה
- ^ שפגמוה
- ^ הואיל ומשביחה בתחלה, אף על פי שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו, ושניהם פגמוה - הוי 'משביח ולבסוף פגם', ואסור; ולקמן פריך: אם כן רישא נמי רבי שמעון: הרי השביח של תרומה עם של חולין תחלה
- ^ דהיינו פוגם מעיקרו
- ^ דחימוץ יותר מדאי - שבח הוא לענין חימוץ עיסות אחרות
- ^ דהשביח ולבסוף פגם הוא
- ^ ומודי רבי שמעון בה
- ^ רישא היכא דנפלו כאחת, ואשמועינן פלוגתא; מציעתא 'נפל של תרומה תחלה' בבא דסיפא: 'יין שנפל לתוך עדשים'
- ^ יין בעדשים
- ^ דתרומה אשבחיה בהדי שאור דחולין ברישא, והדר פגמה תרוייהו
- ^ לאשמועינן דרבי שמעון מתיר
- ^ ונמצא דהשביחו ולבסוף פגם
- ^ ובההיא הא קא מודית לן דאסור
- ^ ולא האיסור לבדו השביחו
- ^ משום משביח ולבסוף פגם, דמודי רבי שמעון בה
- ^ אם נפלו שניהם לפחות ממאתים
- ^ דף יח.
- ^ גבי שרץ - היינו טעמא דאסור בפגם:
- ^ ובלאו אזהרה בדילין אינשי מיניה
- ^ ולמה ליה דאזהר רחמנא עליה?
- ^ שמע מינה
- ^ אי חידוש הוא
- ^ שהרי מאוס הוא, ובדילי אינשי ממגעו - למה ליה דאזהר רחמנא עליה? שמע מינה אפילו כשהוא יבש מטמא
- ^ במסכת נדה (דף נד:)
- ^ אבל השרץ ושכבת זרע
- ^ אלא לאו שמע מינה: לא מאיס שרץ, ולאו חידוש, ואיצטריך לאזהורי עליה: דעובדי כוכבים אכלֵי! וליטעמיך שכבת זרע - הא ודאי ממאיס, ובדילי אינשי ממגעו, וחידוש הוא - תטמא לח ויבש
- ^ אלא שאני לענין טומאה: אף על גב דחידוש הוא - גזירת הכתוב היא דלח, ולא יבש
- ^ דכתיב (ויקרא יא לב):
- ^ כשהן לחין
- ^ אשקור"ל בלע"ז
- ^ עכבר של יישוב מאיס