תשובות הרשב"א/חלק ד/דפים ארוכים ב



סימן קא עריכה

עוד הקשית: על מה שכתבתי בתשובות החכם בספק ערלה בא"י (בארץ ישראל): ודוחק להעמיד' בכותי היורד לתוך של ישראל, ומוכר בצידו. דמיגנב ומוכר בצידו לא שכיח, כההיא דפ' לא יחפור (כ"ד/. ואתה הקשית על דברי: דהתם )פרק לא יחפור, כ"ד( מיגנב ואצנועי בגויה קאמרי'. ואמרי' נמי )פרק לא יחפור, כ"ד/: וה"מ (והני מילי) חמרא, אבל ענבי מצנע'.

תשובה: בההיא אמרתי, היא עצמה לא אמרתי? וכ"ש היא. דטעמא דההיא: משום דינן (דיינן) עשויין לגנוב מן הכרם, ולדרוך גתות שם, כדי שלא יתפסו בין כך ובין כך כגנבים. אבל אצנועי, שהוא לשעה קלה, מצנעי. ומעתה, כ"ש שאינן מצויין לגנוב פירות פרדס ולשהות ולמכור בצדו, כדי שלא ירגישו הבעלים, וזו הדעת מעיד עליו.


סימן קב עריכה

לפיריפניאן.

ומה ששאלת: אם מותר להביט באצטורלב בשבת? מדאמרינן בעירובין: שפופר' היתה לר"ג, והיה מביט בה מתחילת אלפי' לסוף אלפי'.

מסתברא: שמותר. דכלי הוא. וכל כלי ניטל לצורך גופו ואפי' כל שמלאכ' לאיסור. וכ"ש זה, שאינו אלא כאחד מספרי החכמה. דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחושת בעט ברזל, לכתוב בספר. ואי משום גזרת סלוק הלוחות וחזרתן, מאן לימא לן שיהא אסור? ומאי שנא ממטה גלגלניתא (שבת מ"ז ע"ב), דשרא רב חמא ורבא בריה ברפוי. דקי"ל כרשב"ג: דאמר במלבנות המטה וסופי המטה ולוחין, אם היה רפוי מותר. ואי משום בונה הא קי"ל כב"ה דאמרי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, כדאיתא בביצה פ' י"ט שחל להיות בשבת. וכ"ש שאם מתוקן ועומד, שאין לחוש ברפוי שמא יפרק ויחזיר. כמו שאין חוששין למטה גלגלניתא. ואפי' למאן דאסר משום חשש דשמא יפרק ויחזיר. ומנרתא דחליות, דאסרו בשלהי פרק כירה (ומ"ו ע"א) אפי' לטלטלה, ההיא ברפויה ואינה רפויה. וכבר נתחבטו בה כל הראשונים, ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא. והר' אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות, לומר דאתייא כמ"ד יש בנין כלים, וב"ש היא. ולית הלכתא כוותיה.


סימן קג עריכה

לארדה.

אמרת: שמצאת כתוב בשם הגאונים ז"ל: שאין מספרין על הקבר כלל. העמידנו על הטעם, מהו?

תשובה: זה לא שמעתי בו מעולם, ולא ידעתי בו טעם. אך מעשים בכל יום שעושים כן. ולא שמעתי אחד מן הגדולים שמיחה בדבר זה.


סימן קד עריכה

שאלת: בני עירנו נהגו להכריז בשבת בבית הכנסת כשנאבדה אבידה. ואמרין: מי שיודע שום דבר באבידת פ*לוני, שיאמר לפ*לוני. מהו: יש איסור בדבר זה, או לא?

תשובה: השבת אבידה מצוה, ואפי' בשבת, אלא אם הוא דבר אסו' בטלטו' וכל שמותר בעשייתו, כ"ש הדיבור בו והכרזתו. שאין בדברים שום איסור, אלא משום שנראין כעובדין דחול, וכתיב: ממצוא חפצך ודבר דבר. וכאן חפצים המותרים הן. ולא עוד, אלא אפי' כלים שהשבת גופן אסורה בשבת, מותר להכריז: מי שישנה בידו שישיבנה לבעלים. לפי שכל שיש בדבורו מצוה, מותר. וכך אמרינן בפרק שואל (ק"ן (ק"נ) ע"א) ממצוא חפצך: חפצך אסורי', חפצי שמים מותרי' דרב חסדא ורב המנונא אמרו: חשבונות של מצוה מותרין לחשבן בשבת. ותנא כו' משדכין על התינוקו' ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ותניא (שם (שבת) קנ"א ע"א): אין מחשכין על התחו' להביא בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום, קורא לה והיא באה.


סימן קה עריכה

שאלת: חייב אדם להתפלל בערב, אם לאו? כי יש כאן מי שטורד את העם, ואומר להם: שהם פטורין מתפלת ערבית. הודיעני: מהו. וכן מפתה אותם להפטר בשחר בתפלת הביננו, ומתיר גבינה של גוים. גם הוא מקל במגען של ישמעאלים ביין.

תשובה: אל יבטח אדם להפטר מתפלת ערבית, כי היא כבר בא לחובה. אחר שקבעוה עליהם קהל עדת ישראל יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם ליוצרם, חליפות תודות, כפי התחלף עיתותיהם. יום יום יביעו אומר, וכל לילה ולילה יחווה דעת. וכבר הבטיח רבי יוחנן: איזה הוא בן העולם הבא: זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית (ברכות ע"ב). וגם הרב האלפסי ז"ל כתב בהלכות פרק תפלת השחר: דמי שהתפלל לעולם, אפי' פעם אחת, תפילת ערבית, כבר שוויה עליה חובה, כמו שתמצא שם (פרק תפלת השחר) בהלכות. ורבותינו בעלי התוספות אמ*רו דאפי' למ"ד: תפלת ערבית רשות, מ"מ מצוה הוא. ולא קראוה אותה רשות, אלא להוציאה שאינה חובה, כמנח'. ומצוה לגביה חובה, רשות קרי ליה. ויש להם ראיו' מוכרחות על מה שיסמכו. וכדי שיהיו לך לפה כנגד המשחיתים, אכתוב לך קצתן. בברכות בריש פ' תפלת השחר (כ"ו ע"א): א"ר יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים. הנה לך: שלא די שיש עליו להתפלל ערבית בזמנה, אלא שאפי' טעה ולא התפלל אותו בזמנה, חייבוהו להתפלל שחרית: אחת משום שחרית, ואחת משום ערבית. עוד אמרו שם (ברכות כ"ו) א"ר יצחק א"ר יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. ובפ"ק של מס' שבת (ט' ע"ב) אמרו: אמר זעירי: הני חברין בבלאי, למ"ד: תפלת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המיניה, לא מטרחינן ליה. פי': למ"ד: תפלת ערבית רשות, כיון שהתיר חגורו כדי לאכול, אין מטריחין אותו להתפלל קודם שיאכל. אלמא: אם לא התיר עדיין, מטריחין אותו להתפלל קודם שיאכל. ועוד אמרו בפרק במה מדליקין (כ"ד ע"א): תני רבי אושעי': ימים שיש בהם קרבן מוסף, כגון: ר"ח וחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר: מעין המאורע בעבודה. ואם לא אמר, מחזירין אותו. אלמא: מצוה מוטלת עליו להתפלל, ואפי' תפלת ערבית. שאלו אין מצוה עליו כלל, השתא עיקר התפלה אם רוצה שלא להתפלל הרשות בידו, אם לא הזכיר בה ענין המאורע בלבד, מחזירין אותו? ואל יטעך אדם בדמדומי ראיות מוטעות, כי לאלהים פתרונים. וכבר בררו לנו האתנים מוסדי ארץ הראשוני'. ואתה באלהיך תשוב, ואל תתערב עם שונים. ומ"מ, אל תטעה בדבר זה. שאפי' למ"ד תפלת ערבית רשות, דוקא שמונה עשרה ברכות. אבל ק"ש דאורייתא הוא, אפי' בערב. וקורא אותה בברכותיה. ותפלת השחר, הפוטר עצמו ממנה בתפלת הביננו, לא הבין ארחות חיים. שלא אמרו להתפלל ולצאת בתפלת הביננו, אלא בשעת הדחק בהולכי דרכים, ומי שאין דעתו מיושב' עליו. וכן תמצא בהלכות הרב האלפסי ז"ל בפרק תפלת השחר כתוב, מהסכמתן של אבות העולם רבותינו הגאוני' ז"ל.


סימן קו עריכה

וגבינה של כותים, לא ידעתי טעם המתירים לכם. בלתי אם יטעו בטעם שנאמר עליה בגמרא (ע"ז, כ"ט ע"ב): שהוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. ויאמרו הטועי' האלה: כי עכשיו שאנו בקיאים בהם שאין מעמידין אותם אלא בעשב ידוע, בטל הטעם ונסתלק האיסור. וזה טעות בידם. מפני שאיסור גבינה של כותים נעשה במנין החכמים אור עולם רבותי' הקדושים. וכל דבר שנאסר במנין, אף על פי שבטל טעם האיסור, אין אדם רשאי לבטלו ואפי' אם נמנו עליו ב"ד אחריהם, אין ב"ד רשאי לבטלו, אלא א"כ הב"ד האחרון גדול מן הראשון בחכמה ובמנין. כמ"ש בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ו ע"א). ועוד: כי באיסור גבינה, כבר נאמר טעם אחר (שם (עבודה זרה) ל"ה ע"א): מפני תערובת חלב טמא, שנשארו בין נקבי הגבינה בתוכה.


סימן קז עריכה

וחומר איסור יין נסך, כבר נודע בכל קהלות ישראל. לא יקל ראשו בדבר רק עוכר שארו. ואפי' מי שאינו עובד ע"ז, כישמעאלים הללו, יינן אסור, וכן מגען. שלא התירו בגר תושב אלא לייחד אצלו יין בלבד אבל יינו ומגעו אסור. שהרי היין כמה טעמי איסור נאספו בו. האחד: משום ניסוך ע"ז, והאחר: משום בנותיהם, כמ"ש בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ו ע"ב). נמצא שכל מי שאתה אסור בבתו, אתה אוסר (שמא צ"ל: אסור) ביינו ובמגעו. והישמעאלים, בנותיהן אסורות משום: בתו לא תקח לבנך. א"כ, אף יינן ומגען אסור, אף לדברי המתיר ליחד אצלו יין. האלהים יצילנו מן הפושעים בו. וישמרנו מעקיצתן של חכמים. שכל העובר על דברי חכמים, ישכנו נחש של דבריהם. שומר נפשו ירחק מהם. המלמד אדם דעת ידריכנו באמיתו, ילמדנו דעת, ישימנו ממקודשיו. ונעשה מה שנרצנו, וזרענו זרע יעבדנו בלב הסר אל משמעתך. שמח עם מעלתך


סימן קח עריכה

לפירפיאן.

שאלת: מעשה היה באחד ששידך עצמו, ונשבע שישאנה. ואח"כ אסרה של עצמו, ואסר על עצמו כל הנאתה. וזהו גופו של איסור: אני פ*לוני אסרנא ונדרנא: אי נסיבנא איתתא דשמה פ*לוני, תיתסר עלי לכל הנאה שבעולם, הנאת תשמישה עלי לעולם. וכל מה שאני נהנה ממנה. קונם מעשה ידיה עלי, הנאת ממונה עלי, וכל הנאה שבעולם ממנה עלי, כקונם וכעולה. ואני בההיא שעתא איתסר עלה לכל הנאה שבעולם. נדר זה נדרתי לאלהי ישראל בלב שלם בנפש חפצה, בלא אונס כלל, בביטול כל מודעי, ובביטול כל התנאים, ובביטול כל דבר. נדרתיו ברבים, ידעו בו רבים, ועל דעת רבים. והנודר גלה דעתו לפני כמה מאוהביו: שדעתו בנדר, ורוצה בקיומו. ואח"כ פתוהו שישאל על נדרו, וכן עשה מדעת מקצת חכמי המקום. ואני אמרתי שאין מתירין עד שיחול הנדר. גם אמר המתיר: שלא הי' בלבו מה שהוציא בשפתיו. ואני אמרתי: שאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בשפתיו, אלא במקום אונסין. כאותה שאמרו: בנודרין להרגין ולחרמין. א"כ: במקום שהדבר ידוע שע"ד כן הוא נודר. כאותה ששנינו: שאביה רע ושכלב רע בתוך ביתו, וכיוצא באלו. ועוד: דכל שהודר ע"ד רבים אחרים, נתבטל כל מה שבלבו. כאותה שאמרו בנשבע ע"ד ב"ד, דמפיק אף מקנייא דרבא. עוד טען המתיר: כי קודם הנדר מסר מודעתו. ואני אומר: דכיון שהיה זכור את המודעא בשעה שנדר, בטל את המודעא וקיים הנדר. כאותה שאמרו גבי: כל הרוצה שלא יתקיימו נדרו: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנודר. דאילו זכור התנאי בשעת הנדר, קיימיה לנדריה ובטלי לתנאיה. ועוד: שכך נזכר בשטר: ואנו עדים הכרנו וידענו שנתרצה בכך, וגם שנזכר שם: בלב שלם ובנפש חפצה. גם אמר המתיר: שיש לנדר היתר בשאלה. ואף על פי שהיה ע"ד רבים אם עבר ונשאל והתירו, בדיעבד מותר. ואני אומר: שזה אינו מדתנו: נדר שהודר ע"ד רבים, אין מתירין אותו. ובנדר שהודר ברבים: אין לו הפרה. ועוד: מההיא דמכות, דאמרינן (די"ו (ט"ז) ע"א): בטלו, היכי משכחת לה: כגון: דנדרה ע"ד רבים. עוד אמרו: כי לדבר מצוה מתירין, וזו דבר מצוה: לקיים שבועתו הראשונה. ואני אומר: שנשאל על הראשונה, ועוד: שאף לדבריהם: אין קיום דומה למצוה שמושבע מהר סיני. דגרסי' במס' נזיר (ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר: לעשות יין מצוה כיין רשות. ויין מצוה מאי ניהו: קדושה ואבדלתא. הרי מושבע מה"ס (מהר סיני) הוא? אלא כי הא דאמר רבא: שבועה שאשתה וחזר ואמר: הריני נזיר, אתיא נזירות חיילא אשבועה. בפי' למדנו: דלא קרינן בהא: מושבע ועומד מה"ס (מהר סיני). דכי מושבע הוא מה"ס שישתה? ועוד למדנו מזה בפי': שהנדר חל לעקור שבועה. בבקשה שלח לנו פי' אותה שמועה דנזיר, ופסק המעשה. זהו תורף דבריך.

תשובה: דבר זה כבר נשאלתי בו, ועמדתי עליו. גם ממה שראיתי בכתבך, יראה שגם אתם עמדתם על אותה תשובה שהשבתי. וע"ז אני סומך, שלא לחזור ולכתוב פעם ב' בארוכה, כל מה שכתבתי בה. ואני אומר: כי עמדתי עכשיו על פרטי הדברים שהיא מחלוקת בינך ובין המתיר שאמרת. ואני אומר: רואה דבריך נחוכים (צ"ל נכוחים) ברוב העניינים שהוא מחלוקת. אבל אני איני בא עכשיו לישא וליתן בכל הדברים, רק במה שנראה בעיני שעיקר הדין תלוי בו. והוא: שהנודר ע"ד רבים אין לו היתר לעולם, אלא לדבר מצוה שהיא כאותה של מקרי דרדקי (גיטין ל"ו ועיין בחידושי הרשב"א שם) שכל הדעות שוות ומסכימות בכך. שהאבות לא הדיחוהו אלא מחמת תועלת הנערים, שהיה מכה אותם ביותר. וחשבו שימצאו אחר דדייק. אנן סהדי: שאילו ידען שלא ימצאו דדייק כוותיה, לא היו מדיחין אותו. שמוטב להם שיסבלו צערן של נערים, ממה שילמדום אחרים שלא בדקדוק. וכן דעת ר"ת ז"ל. והתם הכי גרסי': אבל לדבר מצוה מתירין. כי הא דההוא מיקרי דרדקי. כו' אלמא: כה"ג מצוה, ולא במצוה אחרת. דאי לא, לימא לך אבל לדבר מצוה מתירין, דההוא מיקרי דרדקי. וכן דברים שבלב אינם דברים, ואפי' בנדרים לפי דעתי. בין לצורבא מרבנן בין לע"ה (לעם הארץ), כל שדעתו להשמיע לשומעים הדברים שהוא מוציא בשפתיו כזה. וכההיא דהרגין (נדרים ז"ך (כ"ז) ע"ב), וכההיא דלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים, ולעצם שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו. ואינו דומה למתכוין להוציא פת חטים והוציא פח שעורים, דבעינן פיו ולבו שוין. שזה לבו שוה עם פיו, להוציא דברים אלו מפיו. וזה דרך נכון בעיני. אף על פי שחכמי הצרפתים חלקו בין זו לאותה של פת חטים ופת שעורים, ובין צורבא מרבנן לע"ה (לעם הארץ). ואין דרכם ישר בעיני, מפני שיש לי בו כמה גמגומין. ומתני' דאיני נושא את פ*לונית שאביה רע, עיקרא דמילתא אינו משום דברים שבלב. אלא משום: שנעשה כתולה נדרו בדבר, כדעת עולא. א"נ: שהוא נדר בטעות, וכרבי יוחנן דפריש: שכבר מת וכבר עשה תשובה. אבל אותה טענה שאני רואה שתקעתם עצמכם עליה, והיא: מסירת דמודעא וזכירתה בשעת הנדר, איני רואה בו שום ענין במקום זה. ואין לי להאריך שאין דעתי נוחה באריכות הדברים שאיני רואה בו עיקר לנדון שלפנינו. ומ"מ הגע עצמך: אילו היה דין זה תלוי במסירת מודעא, מי שמסר מודעא על מכירה. וא"נ על גט ומתנה, ונאנס ומכר וגירש או נתן, וזכר המודעא, ומי בטל המודעה מפני שזכרה? אבל זה אינו תלוי במסירת מודעא כלל. שאילו נדר ואסר מעצמו בלא אונס, זה ודאי אף על פי שאמר מתחילה: אם אדור שלא אשא פלונית יהא נדרי בטל, ואח"כ נדר מעצמו וזכר התנאי, בטל תנאו וקיים נדרו. ואפי' לא זכר התנאי, כל שנדר מעצמו מרצונו, ולא אמר: ע"ד ראשונה אני נודר, נדרו נדר ותנאו אינו כלום, וכפירשא דרבא1 אבל כאן אינו מסירת מודעא. שאפי' לא מסר מודעא, וראינו שנאנס, האונס מבטל את הנדר, ועוקרו מעיקרו. וכבר הארכתי בראיות על זה בתשובתי הראשונה, ומה שיספיק לפי דעתי. ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור, נאמן, ומתירין לו. ולא שצריך להיתר חכם מן הדין. שהנדר שהודר מחמת אונס גמור, מותר, ואין צריך שאלה לחכם. ואין צריך להכיר באונסו אלא במכר לבד. אבל בגיטא ומתנת' לא, כדאיתא בפ' חזקת הבתים. וכ"ש באיסורין, שכל א' נאמן על עצמו שאל"כ, בא ונאמר: שלא נפתח לאדם אלא בפתחי' שיש להם עדים, ושאנו מכירים בהם שהם כן כמו שהוא אומר. אלא שבנדון שלפנינו, טוב לעשות המודעה סניף, ולחוש שמא נפתה לב הבחור על המשודכת, אחר שאסרה על עצמו. ומעתה, כל חיזוקי האיסור ואריכות דבריו עם האונס, אני אומר: שיתירו איסוריו. ואף על פי שהודר ברבים וע"ד רבים. שכל מה שאינו נדר, לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד"ר (על דעת רבים). והגע עצמך: האומר: שאין אשתו נהנית לו, שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, ונדר כן על דעת רבים, התאמר: שתהא אסורה בהנאתו. זה אינו! שהרי שנינו: ד' נדרים התירו חכמים. ואסיקנא: דאפי' שאלה לחכם אינן צריכין. ובאמת, אם בשעת נדרו נתפייס, ונדר בלבב שלם בלא אונס, וידענו זה בבירור, וכגון: שהוא מודה אחר עבור האונס, זה בלי ספק נדרו נדר, ואיסרו איסר. ואם נשאל, אין מתירין לו. ואם עברו והתירו, לא עשו ולא כלום. אבל אם הוא אינו מודה, מה שכתבו העדים: ידעו והכירו שמרצון נדר, דברים בטלים כתבו. שאע"פ שהם בני נביאים, אינם נביאים. ושמים לרום וארץ לעומק, ולבני אדם אין חקר. ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו. ואין אדם מכיר בו, אלא השמים. והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לכ"ע, בכל כיוצא בזה. ואם לאחר שנשא התיר את נדרו זה יותר ראוי. כדי להחמיר בפני בני אדם, שלא יקלו ראשם בנדרים. כאותה ששנינו בשלהי אלו נדרים מותרים. וכבר אמרתי כן בתשובתי הראשונים. זהו שנ"ל בעיקר הנדון שלפנינו.

ואני חוזר לענין מה שאמרת: שאובין לפניך בשמועת. יין ושכר יזיר: לעשות יין מצוה כיין הרשות, שבריש פ"ק דנזיר (ג' ע"ב). ותחילה אומר: כי מה שכתבת: ומכאן למדנו מפורש שהנדר חל לעקור השבועה. ונחת טעם לדבר: שאין קרוי: מושבע מהר סיני: מה שאינו מצוה ממש על אותה שבועה. כלומר: שאינו מצווה שישבע שישתה יין או שישא אשה, ומכלל דבריך: שכל מצוה שנצטווה עליה מהר סיני, אין הנדר חל עליה לבטלה. ובפירוש כתבת כן לפי שסמכת על הגירס' שנזדמנה לך ועל הפירוש שפירשת. וזו אינו! שהרי שנינו: חומר בנדרים מבשבועות: שהנדרים חלים ע"ד (על דבר) מצוה כדבר הרשות. והנודר שלא ישב בצל סוכה, אסור לישב בצל סוכה. ומן הטעם הזה אמרו, ואין צריך לפנים. ודע: שאותה גירסא שכתבת, משובשת היא. ולא גרסי': הרי מושבע מה"ס (מהר סיני) הוא. וכך היא הצעה של גירסא: יין מצוה מאי ניהו? אלימא: קדושא והבדלתא, מושבע ועומד מה"ס (מהר סיני) הוא, בתמיה? כלומר: אינו מושבע ועומד מה"ס (מהר סיני), לקדש או להבדיל על היין, שהוצרך הכתוב לרבותו לכלל איסורו של נזיר. והלא אין קדוש' והבדל' על היין מן התורה, אלא מדרבנן. וכן פי' ר"ת ז"ל, וכן עיקר. ותדע לך. שהרי אמרו זמנין דחביבא לי' ריפתא, מקדש אריפתא. וכן אמרו: בהבדלה: הענו קבועה בתפלה, העשירו קבועה על הכוס, אלמא: כוס לאו דאוריית'. דא"כ היאך קבעוה בתפל'. וא"ת משום דלא אפשר להו, לפי שהענו. ומי שהיה ספק באותה העת בידו, למה לא היה מבדיל ויפטור (פוטר) למי שאין לו? ועוד: שאפי' על השכר מבדילין, במקום שרוב שתייתן שכר, כדאמימר, דאמר: המר מדינה הוא. וזה פשוט מאד.


סימן קט עריכה

חזר עוד החכם ושאל: צריך אני ללמוד דבר זה: מה אנו צריכין להודאת פיו אחר עבור האונס בנדר זה? ואין בכאן אונס גלוי מפורסם כלל. וכבר הוציא זה בשפתיו בשעת הנדר: שבלב שלם ובנפש חפצה נדר. ודי לו בכך בכל כה"ג דלא גליא אונסיה כלל, לא לעדי ולא לזולתם. אלא לאחר זמן בדה מלבו. ועוד: שהוציא בשפתיו בפירוש: שברצון נדר, ובטל כל מחשבה סותרת, ונדר ע"ד רבים שנתבטלין כל דעותיו. ולאו כל כמיניה למימר בתר הכי: אנוס הייתי, כיון שיש עדים בדבר. וכיון שהוחזק האיסור ברבים בעדים הוחזק. ואם נשאל אין מתירין לו. ויש לנו ראיה בזה מדרב הונא: נעשה כתולה נדרו בדבר. ולא אמרה אלא בשפירש: שאביה רע או שיש כלב רע בתוך ביתו. וראיה: שהאומר: קונם שאני נהנה לפ*לוני. ונעשה סופר, חכמים אוסרים. ולא אמרי' בהני: נעשה כתולה נדרו בדבר, מפני שלא פי*רש. וכל זמן שלא פירש, דברים שבלב הם, ואינם דברים, אפילו בנדרים. והנדר נדר, וצריך שאלה לחכם. וע"ד רבים אין לה הפרה. מעתה: מה שכתב: ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שאונס היה בשעת הנדר אונס גמור, נאמן, ומתירין לו כו'. וכ"ש כאן, שכל אחד נאמן על עצמו באיסורין. ומאין זה, אחר שהוציא בשפתיו וביאר בפני עדים: שנדר ברצון? ואיך יהא נאמן להכחיש העדי', ולומר: אנוס הייתי. ואם נאמר כן, לאו נמצא שבועה ונדר נמסר לב"ד לעולם. וכשאמרו גבי קרבן: אם ירצה לומר: מזיד הייתי, מפני שלא ידע שהי' שוגג, ולא הודה. ואין זה סותר כלל. זהו ת"ד (תורף דבריך).

תשובה: עדיין במקומי אני עומד. ולולי שאתה מפקפק בהם. נראין לי הדברים ברורים: שכל הנודר צריך שיהא פיו ולבו שוים. וכל שבא ואמר: ע"ד כן וכן נדרתי, נאמן. ואף על פי שהוציא בפיו הנדר סתם. ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים, שהיתה כוונת הנודר להשומעים בהפך מה שאומר. ואפי' היו השומעי' חושבים ומכירים שהיה נודר מדעת ומרצון, בלא שום אונס. וכל מס' נדרים תגיד ותעיד ע"ז. וע"כ אמרו דרך כלל: סתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כלומר: אם פירש לאחר נדרו בפני החכם להקל, מאמינים אותו ומתירין לו. ושנינו: נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא לחרמו של ים, נדר בקרבן, ואמר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, קונם אשתי נהנית לי, ואמר: לא נדרתי אלא מאשתי ראשונ' שגרשתי, בכולם חכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר כו'. ואין לך דבר פשוט יותר בעיני השומעים את נדרו שנדר, מאשתו שיש לו עכשיו נדר, ולא אשתו שגרש. שאין זו אשתו עכשיו. ואעפ"כ, מאמינים אותו, ונשאל, ומתירין לו. ולא שהיה צריך שאלה לחכם מן הדין כלל, דנאמן הוא על עצמו, כדעת רבותי' הצרפתים. דהא קי"ל: בנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת סתם, שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטי'. משום דפיו ולבו שוים בעי' ואין לך דבר יותר מוכחש בעיני השומעים מזה: שידור בפת סתם, שכולל כל פת. וזה בא ואמר: שלא נתכוון אלא לפת חטים או לפת שעורים. ויותר מזה: שאפי' נתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, שמותר בפת שעורים. ויש לך דבר מוכחש בעדים יותר מזה? ואפ"ה נאמן, ומורין לו שהוא מותר בזה ובזה בלא שאלה כלל. ואין אנו חוששין: שמא משקר, מפני שמתאוה לפת. והם ז"ל (רבותינו הצרפתים) אמרו: שלא הצריכוהו שם, בפ' אלו מותרי', לשאלת חכם ולפתחים ממקום אחר, אלא בעם הארץ. וכבר רמזתיה בתשובתי הראשונה והשניה (תשובה סי' ק"ח). אלא שאני אחזתי לי דרך אחר באותו הענין. מפני שיש לי לי גמגומין בדרך רבותינו הצרפתים ז"ל בזה. ואמרתי: דשאני הכא: שכבר הסכים לבו לפיו במקצת, מפני שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפיו, כדי שיבינו ממנו השומעים שהוא נודר בחרם ממש, ובקרבן גבוה, ובאשתו זו. וכיון שכן, יש כאן גמר הלב בהוצא' הלשון הזה ובהבנת השומעים. ולפי': אמרי' כאן: הדברים שבלב אינו (שמא צ"ל: אינן) דברים. פותחים לו פתח היתר ממקום אחר. מ"מ, בין כדברי בין כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, הדבר פשוט: שאנו מאמיני' אותו במה שפי*רש להקל, ואפילו להפך שמיעת השומעים. ועוד אמרינן בפרק ד' נדרים: לבך עלך? כלו*מר: אותו לב שהיה לך מתחילה היה בכעס, ועכשיו עבר, או נדרת מדעת ועדיין לבך עלייך? וכן כיוצא בזה. וכל מסכת נדרים מיוסדת על זה.

וגדולה מזו: שהרי שנינו בנזיר (נזיר י"א:): יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין אותם לי, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או שאני קובר מתים, ה"ז מותר. ור"ש אוסר. ואמרינן עלה בגמרא (נזיר י"א:): דבנדרי אונסין פליגי, אם צריכי' שאלה לחכם, אם לאו, ופלוגתא דרב (צ"ל דשמואל) ורב אסי. דרבנן סברי כשמואל דאין צריכין שאלה לחכם. ור"ש סבר כרב אסי דאמר: צריכין שאלה לחכם. וקי"ל: כרבנן. אלמא: אף על גב דהוחזק בנזיר, נאמן לומר כן, ומותר, ובלא שאלת חכם. ואף על פי שסתם נזירו' כאילו פירש מן היין ומן הטומאה. ומה שהבאת ראיה מקונם שאני נהנה לפ*לוני ונעשה סופר, וכן מה שאיני נושא את פ*לונית שאביה רע, דדוקא בשפירש, הא סתמא, לא. תמה אני: מה זו ראיה, ומאי שיטייהו דהני הכא? דהנך טעמא קא מפרש במתני': דהיינו משום נולד. וזה לא משום נולד הוא, אלא שאנוס היה בשעת הנדר. ומתוך אונסו נדר בשעתו. שאם אין אתה אומר כן, בא ונאמר: בנתכוון להוציא פת חטי' והוציא פת שעורי', שיהא אסור, שהרי לא פי*רש.3 ואין הפרש בדבר זה בין נודר סתם לנודר עד"ר (על דעת רבים). שלא אמרי': דע"ד רבים מוציא מכוונת הנשבע, אלא כעין קנייא דרבא. שהוא מכוין להערים ולרמות השומע, וכל כיוצא בזה. לפי שכשאנו אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתינו היא, גומר, בדעתו להיות נודר בלא שום ערמה. וא"נ: במה שאחרים משביעים אותו, כשבועות ב"ד, וכשבועת משה את ישראל. שהם היו יודעים שב"ד או משה בסיני משביעים אותם ע"ד כן וכן. כיון שא"ל ע"ד הוא, בוודאי מתכוון לכך ונשבעת (צ"ל ונשבע) בדעת ב"ד. והוא הדין במי שהשביעוהו שלא יאכל פת חיטים, ואמר: שנתכוון הוא לפת שעורים. וכן מי שהשביעוהו של (צ"ל שלא) יאכל שום פת, ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים, אם ע"ד רבים השביעוהו, שאינו נאמן אבל בנודר מעצמו ונתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, אפי' אמר: עד"ר (על דעת רבים), נאמן הוא לומר: דלישני' איעקם לי'. ומ"מ, בנדון שלפנינו שא"ל: השבע על דעתינו, אינו בכלל מה שאמרת. לפי שיש בזה צד היתר אחר. והוא האונס, וכמו שאמרתי בתשובתי הראשונה והשניה (תשובה סי' ק"ח). ואף על פי שאמר בפני עדים: שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה, מתוך אונסו אמר כן. שהרי אותו חולה מפייסת ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור. ואין לך אונס גדול וחזק ונגלה מזה. והגע עצמך: במי שאנסוהו ליתן, ונתן, ופירש בפני עדים: שהוא נותן ברצון, התועיל מתנתו? מתנה זו באמת בטלה, ואף על פי שלא מסר מודעא. דתלוה וזבין זביניה זביניה אמר*ינן, משום דאגב אונסיה דזוז' גמר וזבין. הא לאו זוזי, לא הוי זביני'. ולא אמרי': כיון דאמר: בשעת מתנתו: בלב שלם ובנפש חפצה, מתנתו מתנה. שכל זה כתב מתוך האונס. ואפי' לא הכרנו באונסו כלל, אם מסר מודעא, מודעתו מבטלת מתנתו, וכן גיטו. ורבותי' פירשו לנו במי שמסר מודע' במתנתו וגיטו, ופירש ואמר: שהוא אנוס באונס כו"ך כו"כ (כך וכך), ואח"כ נתגלה ונודע שאותו אונס לא היה כלל, ושקורי הוה משקר בהגדת אותו אונס, אפ"ה גיטו ומתנתו בטלים. דמ"מ, כבר נתגלה לנו דעתו: כי לא לרצון הוא מגרש ונותן, ואנוס. אלא שאינו רוצה לגלות אונסו, ותולה אותו בדבר אחר. וכ"ש בנדרים, דבעי' פיו ולבו שוים. וכן מי שמסר מודעה על ביטול המודעא, אינו ביטול מועיל. שכל זה מתוך אונס הוא, ולא יתקיים דבר עם האונס. וזה אמת ונכון בלי ספק. וכן כתב מפורש הרמב"ם ז"ל, גבי: ביטול מודעא דגיטא, ויפה כתב. ומה שאמרתי: כי בכיוצא בזה, לכ"ע הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, עוד אני אומר כן. ותדע לך: שהרי אנו צריכין להשוות הלב עם הלשון. וכל שהוא אנוס אונס גמור בלבו, אין נדרו נדר. ואין העדים יכולים להכחישו בשום פנים. ואם אמרו הם: שהם הכירו שנדר ברצון הלב, דברים בטלים הם. שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. והראיה: שהרי אמרו שם בפרק אמרו לו אכלת חלב: אמר רב ששת: מודה ר"מ לחכמים בנזיר טמא, שהוא פטור. דאי בעי, מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. ובאמרו לו שנים: יודע אתה בעדות פ*לוני? והוא אומר: לא ידעתי, שהוא פטור. דאי בעי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. ופרש"י ז"ל שם (פרק אמר לו אכלת חלב): דאי בעי מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. כלומר: תנאי היה בלבי בשעת נזירות, ולא נתקיים התנאי. וא"ל חכם: דלא תלה כלל, דאישתכה דלא הוה נזיר כלל. ועוקר לסהדותייהו מכל וכל. וכן כשאמרו לו: יודע אתה בעדות פ*לוני שראינו שהיתה (שה"ת) שם. ואין אתה מעיד עליו חייב אתה קרבן על שמיעת קול, והוא אומר: לא ידעתי, פטור. דמהימנינן ליה, הואיל ומצי למעקר העדות מכל וכל דאי בעי מצי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. והם אינן יודעים אם כדבריו אם לאו. הילכך: אין עדותן עדות, ונאמן, עכ"ל הרב ז"ל (רש"י פרק אמרו לו אכלת חלב). גם מה שאמרת: כי מה ששנינו גבי קרבן: מה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, היינו: מפני שלא ידענו שהיה שוגג ולא מזיד. זו לא לכל הלשונות היא. ללשון שאמרו מ"ט דרבנן: משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אפי' בטומאה חדשה אמרו, דידענו בבירור שנטמא, ושנכנס מיד למקדש. ומה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, לדבריו דר' מאיר דא"ל (צ"ל קא"ל (קאמר ליה)/, כדאיתא התם )כריתות י"ב/. ומה שכתבת הוא האמת ללשון אחר, שאמרו: טעמייהו דרבנן משום מיגו, ובטומא' ישנה פליגי. הא בחדשה מודו לי' רבנן לר' מאיר. וזה ברור. ומה שהוקשה לך: אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי, היאך נמצא לאו דבשבועה מסור לב"ד? שלעולם יאמר: אנוס הייתי. כבודך במקומו עומד, שאין אני מוצא זו. לפי שאין בין שותק ומודה ומצווח ואומר. אנוס הייתי? שאין הקושיא קושיא. אף אנו נקשה בהוציא פת חטי' ונתכוון להוציא פת שעורים, שאנו אומרים: שלא חלה שבועתו ומותר בפת של חטים ושל שעורים. א"כ, לא מצינו לאו דשבועה בשלא אוכל פת ובשלא אוכל תאנים, וכיוצא בזה נמסר לב"ד. שהרי יכול לומר: לא לכך נתכוונתי אלא לכך. וכן בנזיר ששתה יין, ושנטמא למתים. ועוד: כי באמת אין מלקות אלא בעדים והתראה.4 ואם זה התרו בו, ואפ"ה לא חשש לו*מר להם בשע' התראה (שנתכוון לדבר אחר או שהוא אנוס), וכ"ש כשאמר: אעפ"כ, ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן. שכבר נתחייב במלקות. ובמלקות ומיתה וממון, אינו נאמן לומר כן עם העדת העדים. בבא לב"ד ואו*מר כך וכך נדרתי, ואנוס הייתי, א"נ: ששאלוהו קודם מעשה, ואומר אנוס הייתי, נאמן. שכל התר נדרים פורח בלתי זה, וכמו שאמרנו. וענין זה היה דעת ר"מ אף בקרבן, דמחייב אפי' בטומאה ישנה. ובאכילת חלב, ואף על פי שיש שם מיגו. וכדתניא בספרי: אם בתחילה אמר מזיד אני, שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום כולו, ובאחרונה אמר מזיד הייתי, אין שומעים לו. ולענין מה שחזרת ואמרת מה שדעתך הי' מתחיל', בההיא סוגייא דנזיר (ג':) שהבאת לסתור מתוכה דברי בעלי המחלוקת. שהיו אומרים: שאין הנדר והאיסור חל על האשה הזאת, מפני שכבר נשבע הנודר מתחילה שישאנ'. ויש בביטול הנישואין לאו: דלא תשבעו בשמי לשקר ולא אמרו שהנדרים חלין ע"ד (על דבר) מצוה אלא על מצות עשה דשב ואל תעשה הוא. אבל לא תעשה לא אמרו. ואתה הבאת ראיה מההיא דנזיר: שהנזירות חלה לעקור השבועה שנשבע לשתות. ואני זאת היא שאמרתי לך בתשובתי הראשונה: שא"כ, אף בקדושא ואבדלתא נמי, אפי' היא דאורייתא, ליחול. דהא נדרים חלים דאפי' ע"ד מצוה הבאה מאליה. ואמאי נדי מיניה גמרין? ומ"מ, הדין הזה שאמרת: אמת הוא. וכבר רמזתי לך כן בתשובתי הראשונה. אלא שאני כותב בקיצור בדברים שאינם צריכים לעיקר הנדון. אבל עתה רואה אני להשיב אחר אשר ראיתי שדעתך נוחה בזה. ואומר אני: כן הדבר, אבל מ"מ ראיתי שאתה תולה עתה העיקר בדבר שאין דעתי כן. שאתה דאסר חפצה עילויה. ומה לי עשה ומה ל"ת? מ"מ, החפץ הוא אוסר עליו, ואין החפץ מושבע, ע"כ לשונך. ולשון אין החפץ מושבע, שאמרת, אינינו נכון בעיני. דמה לי אם החפץ מושבע או אינו מושבע? ואין הדבר תלוי אלא בנדר. והיה לך לומר בנדרים: אחר דאסר חפצה אנפשיה, אף על פי שהוא משועבד למצו', מ"מ אין מאכילי' לאדם דבר האסור לו. וכדאמרי' גבי: הנאת תשמישך עלי: אף על פי דבמשועבד לה, חייל נדר' עלי. לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזהו ההפרש שיש בין נדר לשבועה שהשבועה הוא שאוסר נפשו על המצוה, ואינו בדין שתחול שבועתו. דהא מן התורה משועבד ליה וכדאמרינן גבי: קונס שאני משמשך. ולשון זה הגון, בתלמוד ובירושלמי רמזו בו טעם, ואמרו: מה בין נדר לשבועה? שבועה כנשבע במלך עצמו, נדר כנשבע בחיי המלך. ועוד נ"ל: שאתה לקחת הענין רחוב (רחב) ביותר. כי מתוך דבריך נראה שאתה סבור שהנדרי' חלים על כל המצות, ואפי' על מצות ל"ת. שאם נדר על הנבל', ואכלה עובר משום: בל יחל. ואין הדבר כן. אבל עיקר כל עניינים אלו, כך הוא: שהנדרים חלים ע"ד (על דבר) מצוה. ודווקא (בין) במצות עשה, בין שיש בה עשה גרידא, בין שיש בה עשה ולא (נראה שהמלה: לא, טעות סופר) בקיומא ומצות ל"ת בקיומא ובביטולא. ואין הפרש בדבר זה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. אבל על מצות לא תעשה דעלמא, אינו חל, בין בביטולו בין בקיומו. כיצד: הרי שאמר: אכילת נבלה עלי, אין הנדר חל עליו. ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. דכאן וכאן אינו חייב באכילת', איסור בל יחל. והוא הדין לאיסור הבא מעצמו. כגון שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: ככר זה עלי, ואכלנו, אין הנדר חל עליו. (הושמטה הגהת הרב מקוטנא). ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. אינו חייב אלא אחת, דהיינו: משום: בל יחל, דשבועה. ובין שאמר: שבוע' שלא אשתה, וחזר ואמר: הריני נזיר, ושתה, אינו חייב אלא מלקו' אחת. דהיינו: משום: בל יחל דשבועה. אבל על הנזירות, לא. אלא א"כ נשאל על השבועה, דחל עליו נזירות. וכדאמרי': נשאל על הראשונה, שניה חלה תחתיה. ומדעתי: שכן הלכה. ודעת מקצת רבותי' ז"ל: לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסו' הבא מעצמו. שבאיסור הבא מאליו, כולם מודים: שאין איסור הנדר חל על איסור, בנדרים כשבועות. אבל באיסור הבא מעצמו סבורין: שהוא חל. כלומר: שהנדרים ושבועות חלי' עליה'. וכן נראה מדברי ר"ת, כמו שאני עתיד לכתוב לפניך בסמוך בס"ד, בפירוש אותה סוגייא שבפ"ק דנזיר (ג':) ששאלת. ואני אין דעתי נוחה בזה. לפי שיש בזה כמה קושיות. וראיו' יש ללשון הראשון, לפי דעתי חזקות כראי מוצק, מן הגמרא ומן הירושלמי. ודעתי לקצר בזה. כדי שלא יאריך הענין. וחושש אני שמא תקוץ באריכו' הדברי'. אבל אך ארמוז לך אחת מהנה. הנה ששנינו בפרק אלו מותרין: יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד: הרי אמר: הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת. והגע עצמך: פתח בנדר, וקא מפרש נזירות. הו"ל למתני: ככר זה עלי, ככר זה עלי, ואכל, חייב על כל אחד ואחד. אלא שאי אפשר כן. אלא דכיון דאמר: ככר זה עלי, חזר להיו' עליו כנבלה. וכשחזר ואמר: ככר זה עלי, אינו חל. דאין איסור איסו' (המלה איסו', טעות סופר) נדר חל איסו' הראשון. ובנזירות נמי, לא קתני: אכל ענבים חייב שתים, אלא על כל אחת ואחת. ולומר: שאף ע"פ שתלה נזירותו באכילת ככר זה, אם אכלו, חייב למנות שתי נזירות. וכדקא מפרשי' לה בגמרא (פרק אלו מותרין) רב הונא ושמואל. ומיפלגי נמי אם דוקא כשאמר: הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר, או אפי' באומר: הריני נזיר היום, הריני נזיר היום. מכאן יש ראיה מוכרחת: שאפי' הנדרים אינם חלים אפי' על לאו הבא מעצמו. וכל אותה סוגייא מוכרחת כן. מלבד שיש לי ראיות חזקות לפי דעתי, ומן הירושלמי בנזיר. וכן מצאתי דעת מקצת רבותי הצרפתי' ז"ל. ומ"מ, מה שאמרת אמת: שהנדר חל על מי שנשבע שישא או שישתה. ואף על פי שיש בביטולן לא תעשה. ומן הצד היא אותה של האו*מר: הנאת תשמישך עלי, שהבאת אתה.

ועתה אשוב למה שאמרת: שמצאת למקצת מפרשי' שאומרי: דיין קדוש והבדלה דבר תורה. אמת הוא כן. מפי רש"י ז"ל נראה: שגורס שם (נזיר ג':) אותה גירסא שכתבת. אבל מ"מ הדעת מוכרח מכמה מקומות שאי אפשר לומר כן. מלבד שיש לי עוד קושיא לפי אותה גירסא. במה שדוחה ואומר: אילימא קדושא ואבדלתא, והא מושבע ועומד מה"ס (מהר סיני) הוא? ויש להקשות כמו שרמזתי לך בתשובתי הראשונ': וכי מושבע מה"ס (מהר סיני) הוא, מאי הוי? והא קי"ל: שהנדרים חלים ע"ד מצוה, ואפי' בשל תורה? והנדרים והנזירות אחד הן. שכן הקישן הכתוב דכתב: נדר נזיר להזיר, וכדאיתא בריש פרק קמא דנדרי' ועוד: שהרי שנינו: חומר בשבועו' מבנדרי' כו'. ואחר משנה זו מיד שנינו: יש נדר בתוך נדר, וקא מפרש נזירות. אלמא: הנדרים והנזירות אחד הן, לענין חלות, לחול ע"ד (על דבר) מצוה. מנה שם כל הנדרים, שהנדרים חמורים מן השבועות. ומנה הנדרי' חלין ע"ד מצוה. ועוד: שיש נדר בתוך נדר. ועוד: שאילו לא היה הנזירות חלה על המצות, כי פליג התם בין נדר לשבועות, בלעבור על המצות, טפי הו"ל לאיפלוגי בנדרים גופייהו. וזו שיטה פשוטה בתלמוד, להקשות: ליפלוג וליתני בדידה. ועוד: כי הטעם בנדרי' ובנזירות אחד. דכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, בידים. והארכתי בזה, מפני שראיתי מי שרצה לחלק ביניהן, ואינן מחוורין. גם באותה שבפרק קמא דנזיר, ראיתי דברים דחוקים. ואין אחד מהן עולה כהוגן לאותה גירס'. וקורא אני עליהם: משכוני נפשין אגירס' שאינה נכונה, למה לן? וגירס' ר"ת ז"ל היא הנכונה, והעולה בלי קושיא ובלי פקפוק. ומ"מ, יש לי עוד גמגום באותה סוגיא, לפי מה שאמרתי: שהנזירות בכלל, לחול ע"ד (על דבר) מצוה. שא"כ, למה הוצרך לרבותינו: מיין ושכר? והלא כבר הקישן לנדרים, דכתיב: נדר נזיר להזיר? ויש לי לו*מר שאלו לא רבה אותו הכתוב בפי', הייתי אומר: שאינו מוקש לדבר זה. לפי שהנזיר כאוסר עצמו על החפץ, ולא כאוסר החפץ על עצמו. שהריני נזיר, אמר, ולא אמר: יין עלי. ולפיכך: הוצרך הכתוב לרבות ב"פ (ב' פעמים), ולעשות יין מצוה כיין הרשות. ומ"מ, כאן גלה לך הכתוב: שאף בנזירות אומרין שהוא חל ע"ד (על דבר) מצוה כנדרים. ואף הוא כאוסר היין על עצמו. ונ"ל: שלפיכך לא מנאה לזו בפ"ק דנדרים, במה שאומר: ומקיש נזירות לנדרים מדכתיב: נדר נזיר להזיר. שלא מנה שם (פרק קמא דנדרים) אלא: מה נדרים עובר בל יחל ובל תאחר ולא מונה בכללם: ומה נדרים חלין ע"ד (על דבר) מצוה. לפי שלא מאותו היקש יצא לנו. דאפשר לומר: שאינן על דמיון אחד בדבר זה. ולא יצא לנו אלא מריבוי הכתוב שריבה אותו בפי', מיין ושכר. ולענין מה שאמרת: שעדיין לא נתברר מה שאמרו שם במסקנ' אותה שמועה שבפ"ק דנזיר: לעולם כדאמרינן מעיקרא: בקודשא ואבדלתא כו'. גירסא זו לא ראיתיה מעולם, ואינה בספרים שלפנינו. גם מפי' רש"י ז"ל, אינו נראה שהיה כן בספרו. סוף דבר: לא ראיתיה, ולא ידעתי מה היא. ומה שאמרת: שעדיין לא נתיישב דעתך בהצעת השמוע' ועל פי*רושה, אם מצד אותה גירס' שאמרת, כבר אמרתי: כי לא ידעתי מאי היא. אבל לפי גירסתינו: השמועה פשוטה. זולתי מה שאמרו במסקנא (פרק קמא דנזיר): ואי בעית אימא: ר"ש לית לי': איסור חל על איסור. ובזה רבו הפי', ואין דעתי נוחה באחד מהם. לפי שהנראה שרש"י ז"ל פ*רש: דהאי אי בעית אימא, חוזר לראש השמועה. שאמרנו: מ"ט דר"ש דאמר קרא: מכל אשר יעשה מגפן היין. ורבנן מאי טעמייהו: דכתיב: מיין ושכר יזיר. משום דתלינן פלוגתייהו הני בקראי, דייקינן כל ההיא דיוקא. והשתא איכא לאוקומיה טעמיה דר"ש במילי אחר*יני. והוא: דס"ל: דאין איסור חל על איסור. ולפיכך אפי' אמר: הריני נזיר מן החרצן ומן הזג, והדר אמר: ומן הטומאה ומן היין, לא חל איסור על איסור. ולפיכך: (אפי' אמר: הריני נזיר אינו חייב עד שיזור מכולם כלו*מר: שיאמר סתם: הריני נזיר מן הזג ומן החרצן ומן היין ומן הטומאה) אינו חייב עד שיזור סתם. ואין זה מחוור בעיני כלל. דמאי: אין איסור חל על איסור איכא הכא? שהרי לדעת ר"ש: לא חל האיסור כלל על החרצן והזג שהזכיר ראשונה, כדי שנאמר: שלא יחול עליו איסור היין והטומאה. ואם חל כבר חל. וחייב על החרצן והזג משום נזירותו הראשונה, ועל היין והטומאה מחמת נזירותו השניה. ועוד: שלא אמרו: דאין איסור חל על איסור, אלא שלא להתחייב שתים. ועוד: דבמוני ואזיל מחרצן ויין וטומאה, אינו מחלקן, אלא אסוקי מילתא בעלמא הוא. ובשם ר"ת ז"ל ראיתי: דאשכר דמיותר קא מהדר. וה"ק: שכר לר"ש, אצטריך למילף מיניה: דאין איסור חע"א (חל על איסור) דשמעינן לה לר"ש דלית ליה: איסור חע"א (חל על איסור) ומיתורא דשכר יליף לה. ונפק' מינה בנזיר: דהיכא דאמר: שבועה שלא אשתה, וחזר ואמר: הריני נזיר, לא חלה נזירות עליה. ואם שתה, אינו חייב אלא משום: בל יחל דשבועה. ולפיכך פי*רש קרא הכי: מדדרשי' לדעת ר"ש: מיין ושכר בעלמא, שאינו נאסר בו מכבר לא יזיר, ויצא לו זה מיתור דשכר. ואם באיסור הבא מאליו, באוכל נבילה ביה"כ (ביום הכיפורים), והפי' הזה יותר עולה, לולי שיבא לנו ממנו מה שכבר אמרתי למעלה. דמשמע: דלרבנן דר"ש אפי' באו*מר: שבועה שלא אשתה וחזר ואמר: הריני נזיר, איסור נזירות חל על אותו לאו דשבועה. ואם שתה, חייב שתים. וטעמא: משום דהוי איסור הבא מעצמו, ואין דעתי נוחה בכך. אל אם נאמר: דרבנן אפי' באיסור הבא מאליו, אית להו: איסור חל ע"א (על איסור) באוכל נבילה ביוה"כ. וזה יותר נכון. ומ"מ, למה שהוא עיקר שאלה, עוד אני במקומי. שאם הודה לאחר עבור האונס: שמדעת נדר בלי אונס, נדרו נדר. ואם התירוהו, אינו מותר.


סימן קי עריכה

מונטוסון.

שאלת: במלוה שהתנה עם הלוה: שאם לא יפרענו לזמן שקבע לו, שלא יסדרו לו אפילו מדברים שמסדרים לבעל חוב. תנאו קיים, או לא?

תשובה: כל תנאי שבממון תנאו קיים. דהא קי"ל כרבי יהודה דאמר: בעל מנת שאין לך עלי כסות ועונה, בדבר של ממון תנאו קיים. ומה שאמרו, לא אמרו אלא במשכן. אבל בבא ליפרע, אין מסדרין. דהא קי"ל: מיניה, אפי' מגלימיה דעל כתפיה. וכן דעת ר"ת ז"ל: דהלכת' כמאן דאמר: אין מסדרין בבע"ח, ולזה דעתי נוטה. אלא שהגאונים ז"ל פסקו כמ"ד: מסדרין.


סימן קיא עריכה

שאלת: ראובן הוציא זיזין בעלייתו לרשות הרבים מחדש, והאפיל בהם בעליית רחל שכנגדו. נתרעמה רחל עליו להרחיק מנגד חלונותיה ארבע אמות. טען ראובן: שעלתה לו חזקה. ומפני שראתה רחל אל כל הוצאת הזיזין, ולא צעקה לאלתר, מעתה אפי' תרעומת דברים אין לה. שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו, ושותק. ורחל טוענ': דמשום שלא היה סותם כל האורה, לפיכך לא הרגישה בכך. אבל כיון שנמצא שלא הרחיק ארבע אמות, עליו להרחיק עד תשלום ארבע אמות.

תשובה: שורת הדין: כל שקדם א' ופתח חלונותיו על רשות הרבים, קדם וזכה. וחבירו שבא לבנות כנגדו, עליו להרחיק עד ד"א, כדין החלונות. וזה שבא להאפיל, אינו רשאי. ומה שבא מכח חזקה: מפני שראתה רחל ולא צעקה, ומדרב נחמן דאמר (בב"ב ס' ע"א): אין אדם עשוי שסתומין אורו בפניו ושותק, אנו כך קבלנו מרבותינו נוחי נפש: שאין הדברים אמורים אלא בבא מחמת טענה. כלומר שטוען: קניתי ממך או נתת לי במתנה בפי'. אבל שלא בטענת מכירה ומתנה, אלא בטענת סבלנות, אינה חזקה. וכדתנן בפרק חזקת הבתים (מ"א ע"א): כל חזקה שאין עמה טענה. וכדמוכח נמי בהדיא בפרק לא יחפור (כ"ג ע"א) גבי: מתני' דמרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה. ומ"מ, מקומות יש שהפותח חלונותיו לרשות הרבים אינו פותח על שלו, אלא הרשות שהוא למלך. שכל הדרכים של המלך הם, וכך הוא בחוקי הממלכה. ואין לאדם בהם זכות אלא במה שהוא חק המלכות. ויש מקומות שנוהגין בחק המלכות שיכולים להוציא זיזין על הרשות הרבים מצד זה ומצד זה, שיעור ידוע. ומניחי' באמצע דרך מגולה. עד שיש מקום שזה מוציא מכאן בשליש רוחב הדרך וזה מוציא כנגדו על שליש רוחב הדרך. ומניחין אויר פנוי באמצע שליש הדרך. וכל שיש בו מנהג, הכל הולך בכיוצא בזה אחר המנהג. לפי שבכל כיוצא בזה דד"ד (דינא דמלכותא דינא). ולפיכך אם יש מנהג הכל הולך אחר המנהג. אין שם מנהג, הדין עם רחל.


סימן קיב עריכה

נרבונא.

ומה ששאלת: בנאמני הקהל שלוו מכותי אלף דינרים. והכותי משכן בהמות היהודי' הדרים בעיר. והיהודים פחדו שלא ימותו הבהמות, ופדו אותם. והקהל טוענים: שאינם חייבים לשלם, כי למה פדו אותם. ואמרת: שאם מתו אלו הבהמות, היו הקהל חייבים. שהכותי כשמשכן, כדין משכן, שנאמנים אלו בשביל כל הקהל הם לווים. אבל כשפדו הבהמות, מי אמר להם שיפדום.

תשובה: יציבא דארעא וגיורא כו', אם מתו, חייבים לשלם הכל, ויפסידו הרבה. מפני שהכותי כדין משכן, שהנאמנים של הקהל הם לווים. וכשלוחים או אפטרופסים הם לקהל. אבל כשפדו אותן הבהמות, אין חייבין לשלם? זו אינו תורה. ואין זה כפורע חובו של חבירו. שזהו מוכרח הוא לפרוע, מחמתו, ומחמת הקהל. דכשותפים הם, ומחמת כולם לוו, וכולם חייבים לשלם. וכן נוהגים בכל מקום.


סימן קיג עריכה

שאלת: רחל אשת שמעון שיצאה מבית בעלה מפני מריבות וקטטות, שהוא מכה אותה תמיד הכה ופצוע. ומחרף יולדיה בפניה, ואומר לה תמיד בפניה שיגרשנה. ושמעון תובע: שתחזור אל ביתו. והיא אומרת: הנה שמת אלי עלילות דברים, שאתבע ממך גט, כדי שאפסיד התוספת מתנה לחוד. גם הברחת נכסיך, כדי שאפסיד כתובתי. השב הנכסים כמו שהיו. ובטל בפני ב"ד כל כח וכל עדות שיצא מכאן ואילך על כתובתי. שאני ירא (שמא צ"ל: יראה) ממך שמא תשכור עדים להעיד עלי: שנתתי או מחלתי. וגם לא תכני ותבזני בחנם מכאן ואילך, על לא חמס בכפי. ואז אשוב אליך. הודיעני: מה יהיה משפטם?

תשובה: מה שטענה רחל: שלא תכה ולא תבזה אותה מכאן ולהבא, ואם לא, גם היא לא תשוב אליו הדין עמה.1 שכל שהוא מכ' אות' שלא כדרך נשים הגונות, ובלא חמס בכפיה, כמו שהיא טוענת, אם הדבר ידוע כן, אין דנין אותה במורדת. שלא יהא זה כארי שדורס ואוכל, וזה מכה ובועל. וכל כיוצא בזה אין חוסמין אותה בפנינו. ואין זה מרד, אלא מתוך המכות היא בורחת. אבל בשאר טענותי', אין הדין עמה. כי מה שהיא טוענת: שיבטל בב"ד כל כח וכל זכות שיוציא עליה מחשש עדי שקר, אינה כלום. שאם הוא מוחזק באיש תככים, ומחזיר אחריה לבטל זכויותיה, כל ישראל לא הוחזקו. גם מה שהיא טוענת: שיחזיר המתנות שנתן, גם זה אינו כלום.2 דבעל אי בעי לזבוני בנכסים דידיה, מצי מזבין. וכאותה שאמרו בכתובות פרק האשה שנפלו (פ"א ע"ב), דגרסינן התם: לא יאמר אדם לאשתו הר' כתובתיך מונחת על השולחן כו'. אי בעי לזבוני, ה"נ דלא מצי מזבין? אלא עצה טובה קמ"ל. אלא כל שהיא באה לגבות, מוציאין מן הלקוחות. וגם אין מונעין אותו מלמכור המטלטלין. שאם אין אתה אומר כן, אף לא ישא ולא יתן ולא יקנה ולא ימכור. וכשאין לו מה למכור, ונמצא מת מוטל ברעב. ולא עוד, אלא אפי' מטלטלין שהכניסה לו בנדוניא, כיון שקבלן על עצמו, מוכר לדתעו, ונושא ונותן בדמי'. ואינה יכולה לעכב. ועוד: אם אין אתה אומר כן, כל מי שלוה ממנו מנה בחבירו (נראה שצ"ל: חבירו) בשטר, ושעבד נכסיו, יעכב המלוה ביד הלוה שלא ישא ויתן בנכסיו, ולא יתן ולא ימכור. וזה דבר בטל. אלא בין שיש עליו חוב בעלמא, בין שיש עליו כתובת אשה, מוכר ונותן ועושה בנכסיו מה שהוא חפץ. וכלשיבא (שמא צ"ל: ולכשיבא) בע"ח או האשה לגבות, אם נתן ומכר אפילו מטלטלי, אם כתב מטלטלי אגמ"ק (אגב מקרקעי), יגבו אותם. ואם לאו, אבדו זכותן מהם. ואין להם בהם כלום. ואפי' שעבד להם מקרקעי ומטלטלי. וגדולה מזו אמרו במס' (בבא) בתרא (מ"ד ע"ב): עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בע"ח גובה ממנו. ומי שיש עליו כתובה וב"ח, ובא בע"ח מאוחר, כשהגיע זמנו לגבות גובה. ואין בע"ח מוקדם יכול לעכב, כל שלא הגיע זמנו לגבות. וכיון שכן, זה מוכר לדעתו. וכשתבא לגבות, תגבה מן הנמצא, ותוציא מיד הלקוחות בדינא. וסוף דבר: אין לה לעכב, אלא באותן ג' שדות שאמרו: שמכרו בטל בהן. ולא עוד, אלא שאפי' באותן ג' שדות, יש מגדולי ישראל שאמרו: שאין מכרו בטל מהן מעתה עד שתבא לגבות כתובתה. ואף ע"פ שחתמה היא בהן אחר הבעל. ומכאן תשובה לשאלה האחרונה ששאלת: במי ששעבד לאשתו כל נכסיו מקרקע ומטלטלי, ואח"כ נתן במתנה לאחרים מטלטליו ושטרי חוב. אם יכולה האשה לעכב מחמת שעבוד כתובתה אם לאו? כי מה שכתבתי, נתבאר: שאינה יכולה לעכב עד שתבא לגבות כתובתה. וכ"ש במטלטלין, וכ"ש בשטרי חוב.


סימן קיד עריכה

לקלעהאיוב.

שאלת: הא דתנן בפ' הבית והעליה (קי"ז ע"ב): הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם, אא"כ נתנו לו ב"ד זמן. אם יש חלוק בדבר בין רשות הרבים לרשות היחיד.

תשובה: בדבר זה אחד רשות הרבים ואחד רה"י (רשות היחיד) שוין הן. שהרי בשעה שבנה זה הכותל ונטע האילן, ברשו' בנאן. ואין תחל' עשייתן לנזק. ולפיכך: כל שלא נתנו לו ב"ד זמן, אפי' הזיקו בשעת נפילתן, פטור. ולא דמי לאשו, לפי שבאשו, כח אחר מעורב בו מיד להזיק, משא"כ באלו. וכדמוכח בפ"ק דבב"ק: דלא קאמר באלו: היכי דמי: אי בהדי דקא נפיל מזקי, היינו אשו, כדמקשי ואזיל בכולהו אינך. אלמא: פשיטא להו: דלא דמו לאשו, אלא לבורו, וכדאמרן.


סימן קטו עריכה

שאלת: הא דאמר רב נחמן במס' כתובו' (ע"ט ע"ב): עיילא ליה גלימא, ומכסה בה ואזיל עד דבלי. ואמרת דפשיטא לך: אם מכרה אותה גלימא, שהבעל מוציא מיד הלקוחות, הואיל ופירות הוי. אבל אם נפלו לה גלימות הרבה, ומכרתן (והבעל הוציא מיד לקוחות), ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירו'. ואם ימות בחייה, יהיה אותו קרקע ללוקח. א"ד (או דילמא): לא פלוג רבנן בין גלימא לגלימו'.

תשובה: לא שנא גלימא, ולא שנא גלימות. וכולהו פירא הוו למכסה בהו, פעם בזו פעם באחרת. ותדע: דאם איתא, ליפלוג וליתני ולימא: וה"מ חדא, אבל טפי ילקח בהן קרקע חוץ מחדא. ומ"מ, מה שאמרת: שאלו מכרתן והבעל מוציא מיד הלקוחות, ילקחו בהן קרקע. ואם מת הבעל בחייה, שיהיה אותו קרקע ללוקח. זה אינו. שהקרקע הזה לא היה מעולם של אותו לוקח. דמי מכרו לו? ומקח הגלימות כבר נתבטל, וקרקע זה נכסים אחרים הם. ואיברא, שאילו מכרה האשה וקרקע של נכסי מלוג בחיי הבעל, והבעל הוציאו מיד הלקוחות, ומת הבעל בחייה, חוזר הוא ללוקח. שקנאו מכבר מן האשה וכמ"ש בירוש*למי מכר הוא ומתה היא, הוא מוציא מיד הלקוחות. מכרה היא ומת הוא, אינה מוציאה מיד הלקוחות. למה זה דומה: לאב שמכר נכסיו בחיי בנו, ומת בנו, שאינו מוציא מיד הלקוחות. וה"ה והוא הטעם לגלימא וגלימות. שאם מכרתן והוציאן הבעל מיד הלקוחות, ומת הוא בחייה שהלקוחו' חוזרין וזוכין בהן.


סימן קטז עריכה

שאלת והארכת במה שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' טוען ונטען, במי שאומר לחבירו: מנה לי בידך, והלה אומר: חמישים ודאי יש לך, והחמשים איני יודע. והשבת: שהרב ז"ל סבור לומר שישבע המלוה. לא כן דעת הרב ז"ל, ולא כן כתב. ואדרבא: כתב בפי': שמשלם המנה בלא שבועה. וכן מוכיח גם בגמ' בפ' שבועות העדות (ל"ב ע"ב) גבי: הכל מודים בעד דר' אבא. גם כל מה שכתבת ושאלת בעד אחד מעידו, והוא אומר: כן הוא, אלא פרעתיך, לא השגחת כלל בכל מה שכתבתי לשם. וגם מה שכתב הרב ז"ל שם, לא נתחוורו דבריו בעיני. ויש לי ע"ד (על דבריו) כמה מן הקושיות. ואם תחפשו בתשו*בות ושאלות שלי שישנם שם בעירכם לשם, תמצאו את הכל, מבואר ביאור יפה. ולענין הדין, דרך כלל דע: שכל מי שטוען את חבירו: מנה הלויתיך, ועד אחד מעידו: שהלוהו, והלה אומר: אין לויתי, ופרעתי, ה"ז (הרי זה) נשבע שבוע' היסת ונפטר. שאין כאן שבועת עד אחד של תורה, דמלוה לפריעה עומדת. ואפי' שנים מעידים אותו שהלוהו, וזה אומר: אין לויתי, ופרעתי, ה"ז נשבע שבועת היסת ונפטר. וכדקי"ל המלוה את חבירו בעדים, א"צ לפורעו בעדים. וזה דבר ברור ופשוט, ואיני צריך להאריך. שבאותם תשובות שלי, תמצאו הכל מבואר. ושם גליתי דעת הרב ז"ל, ועל מה נסמך, ומה שיש עליו מן התשובות.


סימן קיז עריכה

ירונדה.

עוד שאלת: בע"ח שבא ליפרע בב"ד. ונשבע הלוה: שאין לו מעות אלא מטלטלין או קרקע. תנו לי זמן, ואביא מעות. והמלוה אומר לב"ד: הגבו לי חובי מן המטלטלין או מן הקרקע. ואיני רוצה להמתין. דדיני לאו בזוזי היא (שמא צ"ל: הוא). אלא משום יפוי כח ולתקנתי הוא. ולא ניחא לי. מי יהבינן ליה זמן? מדאמרינן בפרק הגוזל (קי"ב ע"ב): דנטרינן ליה תשעין יומין. תלתין קמאי דילמא קא טרח ויזיף. תלתין מציעאי דילמ' לא אשכח לאוזופי וטרח ומזבין כו'. דאלמ': לא נחי' לנכסי' מהשתא. דאי מגבי', אמאי נטרי' כולי האי?

תשובה: איברא, אף על גב דאית ליה מטלטלי ומקרקעי, אי בעי, יהבינן ליה זמן ל"י (ל' יום) דזמן ב"ד שלשי' יום. שאין אדם עשוי למכור כליו וקרקעותיו אלא מתוך הדוחק הגדול, כמ"ש: לסוף מוכר כליו, לסוף מוכר ביתו. ולפיכך: אם רצה, נותנים שלשים יום. אבל יותר משלשים לא. והיינו דקאמר רשב"ג (פרק המקבל קי"ב) בחזרת משכון: דאינו מחזירו אלא עד ל"י (ל' יום) כדתנן בפ' המקבל (קי"ב ע"א): מחזיר את הכר ביום, ואת המחרישה בלילה. ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו. רשב"ג אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל"י (ל' יום=. מל"י )מל' יום= ולהלן מוכרן בב"ד לומר: שלא חייבוהו התורה בהשבת העבוט, אלא עד ל"י (לי יום), שהוא זמן ב"ד. וההיא דפרק הגוזל, היינו דוקא באו*מר: נקטו לי זמנא, ומייתינא סהדי, ומרענא ליה לשטריה. ונטרינן ליה, ולא אתא. ואנן לא יהבינן ליה זמנא. אלא אדרבא, משמתי' ליה. אלא דאילו אתא, לא נחתינן לנכסיה. דחיישינן דילמא טרח אזוזי. ואי לאו דטעין: דמייתי סהדי. ומרע לשטריה, לא נטרינן ליה כולי האי. אלא מכיון דאמר: דאית ליה לאורועי שטרא חיישינן, ומצרפין שני עניינים אלו. דכיון דאמר: מייתינא סהדי ומרענ' שטרא, חוששין לו. ולא כתבי' אכתי אדרכתא, ולא נחתי' עבור התשעים יום, כדאמרי'. והיינו נמי דחיישינן בהא כי כתבי' אדרכתא, דלא כתבי' לה אמטל'. אף על גב דבעלמא כתבי' וכ"כ הרמב"ם. ומיהו חיישינן דילמא בשקר טען כן. ולפיכך: משמתין אותו לאחר שהמתינו לו שני וה' וב'. אבל מי שהוא כאן, ולא טען כן, אין נותנין לו אלא ל"י (ל' יום), שהוא זמן ב"ד. כדאמרי' בפ' הבית והעליה (קי"ח ע"א): כמה זמן ב"ד: ל"י (ל' יום). ומי שאינו טוען: מייתינא סהדי, קובעים ב' וה' וב', ואין נותני' לו זמן יותר. וכ"כ הראב"ד ז"ל שם (פרק הבית והעליה קי"ח), וז"ל: והנך תשעים יום דאמרינן, בההוא דטעין על שטרא דמרע ליה. אבל איניש אחרינא דמודה בשטרא, לא יהבינן ליה כולי האי. אלא אי אמר: לית ליה מידי למפרעיה, כתבינן אדרכתא אנכסיה. ועוד תדע: שבכל חוב שיש לו זמן ידוע, כתב ר"ח ז"ל: שאין נותנים לו זמן, אלא יורדין לנכסיו מיד. ויליף מההיא דפרק כל שעה (ל"א ע"א): דזבין מלוה ואקדיש מלוה, דאמר אביי: שהוא מכור ומוקדש. וכ"כ הרב בעל העיטור משמו ז"ל.


סימן קיח עריכה

לארידה.

עוד שאלת: במה שאני כתבתי בפרק האשה שנתארמלה: שאין דין מודה מקצת לפי שאין שעבוד כתו*בה אלא על הקרקע, ואפי' מיניה דידיה דתמהת: מאי שנא כתו*בה, אפי' בחוב דעלמ' בשטר, שגובה מיני' דידיה אף ממטלטלי, אין נשבעין עליו? ודעתך לומר: דשטר שעבוד קרקעות הוא. ואין בהם דין מודה מקצת, כדאיתא בפרק שנים אוחזין.

תשובה: איברא, אילו שטר כתו*בה קיים, אה"נ. ולא עוד, אלא כל ששטר הכתובה קיים, ונתפרש בו סך מנה או מאתים, ואמר הבע': פרעתי מחצה, אינו נפטר אף בשבועה. ואף בשטרי חוב דעלמא כן. אלא הכא: בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, כדין משנתינו דהאשה שנתארמל' ואילו מלוה על פה דעלמא, א"נ במלוה בשטר ונאבד השטר או נשרף, נאמן הוא לומר: פרעתי הכל. ובכופר בכל נשבע שבועת היסת, ומודה מקצת נשבע שבועת התורה. לפי שאין כאן שעבוד קרקעות. שהרי אינו גובה מנכסי' משועבדין, אלא גובה מן המטלטלין. לפי שדין חוב דעלמא אפילו מן המטלטלין. אבל בכתו*בה, שאין שעבודה לעולם אלא על הקרקע, שאפילו מיניה דידיה לא גביא מן המטלטלין, הוה ליה כמוד' במקצת הקרקעות, לפי מה שכתבתי לדעת מקצת מפרשים. ומה שאמרת: שנראה לך דעת הגאונים ז"ל כדעת הרב ר' אברהם ז"ל, שכתב: דמיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ויצא לך דקדוק זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל: שהגאונים התקינו שתהא האשה גובה כתובת' אחר מות בעלה מן המטלטלין. ודקדת: מדקאמר (הרמב"ם): אחר מות בעלה, שמע מינה: דמחיים לא הוצרכו לתקן. באת לדקדק בלשונו, כאלו דקדקת מלשון המשניות ואף זה אינו. דיש לך לומר: דאף לאחר מיתה, קאמר. ולומר: דאע"ג דבחוב דעלמא גובה ממנו אפי' מגלימא דאכתפאי, אפ"ה, אינו גובה לאחר מיתה מן המטלטלין. הוצרכו לתקן: שיגבה מהן לאחר מיתה. אבל כתובת האשה, שאינה ניגבית אפי' מיניה דידיה מן המטלטלין, היה די שנתקן לה במטלטלין בחיי הבעל, אבל לאחר מיתה, לא. קמ"ל: דאף לאחר מיתה תקנו לה, כשאר חובות דעלמא הנה שהבאתני לדקדק בלשון המחברים ז"ל, כדרך שהיינו בלשון הגמרא. ותדע כי ר"ח ז"ל שהיה מן הגאונים ובקי בדברי הגאונים ז"ל שקדמוהו כן כתב. והביא ראיה מאותה דנדרים (ס"ה ע"ב), דאפי' אתה מוכר שער ראשך. ודברים ברורים הם. וכ"כ בעל הלכו' ז"ל. ואנו תמהי' על הר' ר' אברהם ז"ל: פה קדוש איך יאמר דבר זה? ומיהו כדי שלא להוציאך חלק במה שהשבת על הגאונים ז"ל, וממה שדקדקת מלשון הרב ז"ל, אודיעך דרך קוצר. דלר' מאיר, עדיפא כתובה מחוב דעלמ'. דבחוב דעלמ' אין גובין מטלטלי דיתמי, ואילו כתובה גובה אפי' ממטלטלי דיתמי, ואפילו ממטלטלי דלקוחות. כדאיתא ביבמות (צ"ט ע"א), ביש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה, ובכתובות (פ' ע"ב), במשנת: הניח אחיו מעות, ילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. ולרבנן הוי איפכא: דלדידהו, אין כתובת (נראה שצ"ל: כתובה) נגבית אפי' מיניה דידיה מן המטלטלין. אבל היכא דתפסה מחיים, מודו רבנן דתפסה. וכדמוכח בפ' האשה שנפלו (שם (פ':)), במשנת: הניח אחיו פירות התלושין מן הקרקע, כל הקודם זכה. קדם הוא, זכה, קדמה היא, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ופרש"י ז"ל: קדמה היא: ותפסה מחיים, אבל תפסה לאחר מיתה, לא. ולפיכך: הוצרכו הגאונים ז"ל לתקן לה לאחר מיתה, משום דאפי' תפיסה לא מהניא לה. ור' טרפון, דאית ליה בפרק הכותב (פ"ד ע"א): דאפי' תפיסה דלאחר מיתה מהני, לית הלכתא כוותיה, כדאיתא התם.


סימן קיט עריכה

מונטוסון.

שאלת: ראיתי לאחד מגדולי המורי' דאמרו: דכי אמרי': הדלקה אינה עושה קבלה, היינו משום שאין הכל אסורין במלאכה בשביל שהדליקה הוא. ובשביל אותן ראיות שהבאת. אבל המדליק עצמו נר' שהוא אסור במלאכה לאחר שהדליק. דתנן במסכת סוכה: גמר מלתקוע, אפי' מיחם בידו אינו מטמינו, אלא מניחו בארץ. ואפי' נר בידו, אין מניחו על גבי מנורה, אלא מניחו בארץ.

תשובה: תמה אני אם יאמר כן שום אדם, כ"ש שיאמר כן מי שנק*רא מגדולי המורים. שהרי יש כאן כמה שגיאות, לא יטעה בהן אפי' אחד מן התלמידי', מכמה טעמים. חדא: שלא מצינו שהתקיעות יש בהן קבלה בין התוקע להשמיע ולהזהיר, בין השומעים. ואם מפני שהדליק' בעצמה היא קבלה ואחר ההדלקה מיהא אסור למדליק, ולא (נראה שצ"ל לא) היה להם לתקן ההדלקה בשלישי, אלא לצלות דג קטן ולהדביק פת בתנור, ושוהה כדי להדליק. שכל המדליק אסור לאחר מכאן לצלות ולהדביק פת בתנור. ולדברי המורה הזה שאמרת: התקיעות היו הפוכות. שהצולה מקדים והמדליק מאחר. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יראה שדבר זה בטל. ולא אמרו אדם מעולם. שהתוספתא לא אמרה כן, אלא מפני שהן עושין ההדלקה אחרונה לכל. שכן שנינו (תוספתא סוכה פרק ד' הלכה ו') מאימתי הוא נכנס: משימלא לו חבית של מים ויצלה לו דג וידליג (נראה שצ"ל: וידליק) לו את הנר. כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול: חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג גבוה (שמא צ"ל: הגבוה) שבעיר. החל לתקוע, מעבירין תבשיל מגבי כירה וטומן מיחם ומדליק לו את הנר. גמר מלתקוע, אפי' מיחם בידו, אינו טומנו, אלא מניח בארץ. נר בידו, אינו נותנו על גבי מנורה, אלא מניחו בארץ. חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג, ויורד ובא לו. אלמא: לאו משום שתהא הדלקה קבלה. אלא משום שהיא באה בסוף התקיעות לדעת התוספתא. מיד היה חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג ויורד. וזה מבואר. ועוד: שלא אמרו: גמר להדליק, אלא גמר מלתקוע. והוא כמו שאמרו בברייתא שבגמרין שבת (ל"ה ע"ב): שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. ותוקע ומריע ותוקע ושובת.


סימן קכ עריכה

שאלת: רבים נודרין ונשבעי', ואינן ת"ח. ובאין לישאל על נדרם ועל שבועתן. ופעמי' שידורו לפרוש מנשותיהן. ואמרת: שאם תדרש להם, ותהא נזקק להתיר נדריהם, שמא יהיו קלין בנדרים. ואם לא תזקק להם, שמא יבואו לידי מכשול, ויפרצו ויעבורו. ואם ראוי לומר להם: שיקבלו מלקות מעצמם, ואחר תתיר להם, כדי לגדור בפניהם, או לא?

תשובה: כבר ידעת: שקצת מגדולי הגאונים ז"ל החמירו בדבר זה, שלא להתיר הנדרים. וכן לא היו נזקקין לעולם להתיר השבועות. ואיני צריך להאריך בדבריהם, שכבר ידעתם. אבל דורות אלו, כבר נהגו כל הגאונים ז"ל: להזקק להתיר הנדרים והשבועות. ומה ששנינו בפרק ואלו מותרים (ד"ך (צ"ל: כ') ע"א): ובכולן אין נשאלין להם. ואם נשאלו מחמירין להם ועונשין אותם. לא אמרו אלא לאותן שנדרו בהערמה. כגון: נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וחבריו השנויי' שם (פרק אלו מותרים). ולפיכך: מחמירין עליהם לפתוח להם פתח ממקום אחר. ועונשין אותם, לנזקקי' קאמר, כדאי*תא עלה בגמרא (פרק אלו מותרים). ולא לנזקק לאלו, אלא לנזיר שעבר על נזירותו, ובא לישאל. והילכך: אם באו לישאל, וראית שיש לחוש שמא יפרצו ויעבורו, תחמיר להם הענין כמשפטו. שבעון נדרים בניו מתים. וכיוצא בדברים אלו צריך לומר להם, כדי שלא יהיו רגילין בכך. ואח"כ הזקק להם, ותתיר כהלכה בפתחים.


סימן קכא עריכה

ולענין מה ששאלת: (נדרים ח' ע"ב), בעובדא דרבינא: שמע מינה: בעל נעשה שליח לחרטת אשתו. והני מילי דמיכנפי, אבל לכנופי לא. מהו פי*רושו? דאם כן, בזמן הזה, דלא קבעי ב"ד לעולם, לא משכחת לה. דאם אותן שלשה יודעין הענין, דמאליהן הן מיכנפין, כדי שימצאם הבעל בשעת שאלה, אם הוא בכלל דמיכנפו, או בכלל לכנופי?

תשובה: טעמא דהא מילתא: דכל דטרח ומכנף, כל ששואלין אותו: אדעת' דהני מי נדרה. חיישי' דילמא א"ל מנפשיה. דנדרי אשתו קילי באפיה. הואיל וזכתה לו תורה במקצת נדריה, שהוא יכול להפר, ואפי' בלא דעתה. ועוד: שקשה בעיניו כשנדרה. אבל כל היכא דמכנפי אינהו, ולא אטרח, לא אמר אלא במאי דאמרה ליה. והילכך: כל דאשכת תלתא דידעי לפתוח את הנדר, דיתבי ומכנפי, דמצי למשאל להו, נעשה הוא שליח. וליכא למיחש, דהא לא טרח. וגרסינן בירושלמי בפ' נערה המאורסה (הלכה י'): מהו להתיר על ידי התורגמן? נשמיענה מן הדא: ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הות חכמה משמ' סוריסטון. ומכאן, שאם היא שם במעמד, ובושה מלדבר עם הזקני', מגדת חרט' לאחר, ובחשאי. והוא נעשה סירסור בינה לבינם


סימן קכב עריכה

עוד כתבת: שנשאלת באשה שנדרה: שתשתה סם להתעבר, ובעלה אינו רוצה שתשתה, אם יכול להפר, אם לאו? מי הוי דברים שבינו לבינה, או נדרי עינוי נפש? והשבת: דנדרי עינוי נפש הוי. לפי שאין סם שאינו יפה לזה ורע לזה. ועוד: שחושש שאם תתעבר תכחיש יפיה.

תשובה: נראה לי: שאין זה יכול להפר כלל. דנדרים שבינו לבינה, לא שייך בכי האי. ואיני יודע לו ענין במקום זה. ומחמת דברים של עינוי נפש, ליכא. מפני שאם אתה אומר: מפני שאין לך סם שאינו רע במקצתו, א"כ לחם לא תאכל ופירות לא תאכל. שהכל יודעין שרובן קשים לגוף כחרבות. ואם מפני שמכחיש יפיה, לא נכנס' זו אצלו אלא לכך: שתלד לו. ובעיא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וק"ו הדברים: שאם באה מחמת טענה, יוציא ויתן כתובה, בשנדרה לשתות סם להתעבר, מפר משום נדר' (שמא צ"ל: נדרי) עינוי נפש? ואף על פי שהעיבור באמת מכחישה ומכחיש יפי', וכדאמור גבי ער: מאי איכפת ליה? סבר: שמא תתעבר ותכחיש יפיה. חס ליה להאי כמעשה ער. וטוב לו להיות ער ועונה (מלאכי ב': י"ב). דנחלת ה' בנים, שכר פרי הבטן.


סימן קכג עריכה

שאלת: שנים שהדירו הנאה את א'. ואין לו מה יאכל. ונתנו לו במתנה, ואכלו בחבורה אחת. אם יוכלו לזמן כאחת? מי אמרינן: הו"ל כאוכל טבל, ואין מזמנין עליו? או דילמא: כיון דקביעות מקום מחייבתו לזימון, הוא אינו נהנה מהם והם אינן מהנין לו. ונמצא שכל אחד אוכל דבר המותר לו. וחייבין בזימון משום קביעות.

תשובה: דבר ברור הוא זה: שאין מזמנין עליו. דהו"ל כאוכל טבל גמור, דה"ז (דהרי זה) אסור בהנאתם דבר תורה. ואף על פי שנתנו לו את הככר במתנה, אינו מותר לו כמו שאמרת. אלא אדרבא: אסור הוא עליו. ובעיא היא בר"פ אין בין המודר הנאה (ל"ד ע"ב), אפי' בפורט לו ואומר: לו: ככרי עליך. ואסיקנא: דאמרי' התם: (פרק אין בין המודר הנאה ל"ד:) בעא מניה, רב חייא בר אבין מרבא: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מהו? ככרי א"ל, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור? או"ד (או דילמא): עליך א"ל, עילויה שויתוה הקדש. א"ל: פשיטא דאע"ג דיהביה ליה במתנה, אסור. ומן הנראה מתוך שאלתך: שאתה מסופק על הנאת הזימון בלבד. אם הנאה, או דילמא: כיון דקביעות מקום מחייבתן לזימון, הוא אינו נהנה מהם, והם אינן מהנין לו. ואם זו ששאלת, אין צריך זהו לפנים. דכל זמן שהוא אוכל מככר, מזמנין עליו. כי הנאת הברכה אינה הנאה. דמצות לאו להינות ניתנו. וכבר ידעת: שהמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. והילכך: מזמנים עליו ומצטרף עמהם, אף על פי שהוא אינו יכול לאכול מככרם. כיון שהם יכולי' לאכול מככרו, ראויים הם להצטרף. וכמו שאמרו בריש ערכין (דע"א): הכל מצטרפין לזימון: כהנים לויי' וישראלי'. פשיטא. לא צריכא, דכהני' אכלו בתרומ' או בקדשי', וזר קא אכיל חולין. סד"א: כיון דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, לא ליצטרף. קמ"ל: אף על גב דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל, הילכך: מצטרפין. ומיהו, אם היו מודרין אלו מאלו, אינם מצטרפין. שהרי אינם ראויים להצטרף, ולאכול זה מככרו של זה, ולא זה מככרו של זה. וכדמוכח ההיא דערכין שכתבתי.


סימן קכד עריכה

עוד שאלת: רבי' שקבלו עליה' תעני', או שום צדקה. ואח"כ נמלכו שלא להתענות או שלא לתת אותה צדקה. אם צריכין שאלת חכם? ועוד: אם הותר אחד מהם ע"י שאלה, אם הותרו כולם?

תשובה: ודאי אם רצו שלא להתענות ושלא לתת אות' צדקה, צריכין שאלת חכם. וחכם מתיר להם ע"י פתחים, או ע"י חרטה למאן דאית ליה: פותחין בחרטה. ובשאלת חכם מיהא מותרי', ואפי' שלא לתת הצדקה. דקי"ל כב"ה דאמרי: הקדש טעות אינו הקדש. ודוקא עד שלא באת ליד גבאי, הא לאחר מכאן, לא. וכדאמרי' בפרק הנודר מן הירק (נ"ט ע"א): הרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה, ובטלה ברובא. דחנן כו'. אמרינן התם (פרק הנודר מן הירק): בתרומ' ביד כהן עסקינן, דלא מתשיל עליה. שאע"ג דאמר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, לא מענין זה אתמר, אלא לענין קנייה. ולא עוד, אלא אפי' הקדיש והפריש, נשאלין על ההקדש. והיינו פלוגתייהו דב"ש וב"ה. וחנן: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד. זר טמא שאכל חלב, והוא נותר מן הקדשים ביום הכפורים. ואמרינן עלה בפ' שבועות שתים בתרא (כ"ד ע"ב): דלא קתני אלא מידי דלית ליה שאלה. ואקשי': הרי הקדש? ופריך הא אוקימנא בבכור. אלמא: הקדש דעלמא, אפי' הקדשי והפרישי, יש לו שאלה. ואם נשאל אחד מן החבורה, כל השאר באיסורן הן עומדין. ואין זה צריך לפנים. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, שאמרו, לא על הנודרין קאמר. אלא על הנידרין, או על הנודר, ועל הצדדין שנאמרו בגמרא בפ' ארבעה נדרים. ואין להאריך.


סימן קכה עריכה

סרקוסטה

שאלת: ראובן הביא כותים אוהביו לחנותו של שמעון. וקנו ממנו בגדים. ותבע ראובן את שמעון ליתן לו מנה בשכירותו: שכן מנהג בעלי חנויות ליתן שכר למביאי הקונים לחנותם. השיב שמעון: שאינו חייב בכלום, לפי שלא התנה לו כלום. ואף על פי שנהגו בעלי חנויות. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן התובע. שכל שנהגו בעלי החנויות בכך, כל שמביא קונים לחנות, סתמן כפירושן, שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות. ומביא לו ריוח ומשביח מקחו. וכל דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם, הרי הוא כתנאי מפורש. וכיוצא באלו קראו חכמים: דרישת לשון הדיוט. והן המוזכרין בפרק המקבל (ק"ד ע"א). ומקום שנותנים שכר על האבידה, אף על פי שאינו מפסיד מלאכתו על ידי טרחו בהשבתה, מן התורה חייב בעל האבידה ליתן לו שכר עליה. ולא עוד, אלא שאם היה בעל האבידה מודר הנאה מן המחזיר, ולא רצה המחזיר לקבל ממנו שכר, צריך המודר ליתן השכר להקדש. וכמו שמוזכר בר"פ אין בין המודר (ל"ג ע"א). וכן כל כיוצא בזה. ועוד: מה בין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, ונטעה והשביחה, ליורד לחנותו והשביח מקחו, במקום שנהגו ליתן שכר על זה?


סימן קכו עריכה

לתאוה.

שאלת: יעקב היתה לו חצר משותפת עם יהודה אחיו. והיו ליעקב ג' בנים: ראובן שמעון לוי. וכתב יעקב שטר מכירה לראובן בנו בערכאות הכותים, כמנהג היהודים שבמדינה, מרביעית החצר. והחזיק בה ראובן שנה אחת בחיי יעקב אביו, ולאחר פטירת אביו שתי שנים. ועכשיו עמדו שמעון ולוי ואמרו: כי אותו שטר מכר שנעשה בערכאות של כותים אינו כלום. והוא ויעקב אביהם עשו בערמה, כדי להפסיד מהם. וראובן חזר וטען: כי האב ניתנ' (נראה שצ"ל: נתנ') לו עוד במתנה, נוסף על המכירה. ושהוא החזיק בה ג' שני'. והשיבו אחיו: שהם עשו מחאה על חזקתו. וראובן השיב: שלא שמע מעולם באותו מחאה. ודי לו בשטר המכירה העשויה בערכאות הכותים כמנהג. ומעולם לא נמצא ביד ישראל אלא שטרו' העולים בערכאו' בין קונה למוכר. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן. דשטרי מכר העולים בערכאו' הכותים כשרים. כמו ששנינו בפ"ק דגיטין (י ע"ב). ולפיכך: מה שקבלנו מרבותינו ז"ל: סתם ערכאות לא מקבלי שוחד ולא מרעי נפשייהו: וכ"ש במקום שנהגו, וכמ"ש במקום אחר.


סימן קכז עריכה

מונטוסון.

שאלת: יש מקומות בארצות האלו שאין כותבים בשטרות: על מנת שלא תשמיטנו שביעית. ונהגו כן כל ימיהם. מהו לגבות באותן המקומות, אם תעבור עליו השמיטה?

תשובה: כך קבלנו מרבותינו נוחי נפש: דהלכה: דשמיט' כספים נוהגת בזה"ז מדרבנן. והפקר ב"ד הוה הפקר. ולפיכך: כל מי שלא התנה כן, ושלא כתב פרוזבול משמיט. ולפיכך: בכל מקום שנהגו כן, אף על פי שלא כתבו כן, אנו אומרים: מן הסתם תנאי היה ביניהם. וכדרב דאמר במס' גיטין (ל"ז ע"ב): שפותחים להם: כלום פרוזבול היה לך, ואבד? כגו זה, פתח פיך לאלם הוא. דכיון שידוע ביניהם דכל מי שלא התנה ושלא כתב פרוזבול, אסור לגבות חובו, דאפקעתא דמלכא הוא, דמסתמא דמילתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אבל במקום שלא נהגו, ולא ידעו ששמיטת כספים נוהגת, לא שייך למימר ביה: לא שביק היתירא ואכיל איסורא. דהא ליכא איסור לדעתיה. ולפיכך: אין טוענין לא לו ולא ליורשיו, ולא לוקח ממנו. ולא עדיפי מגברא דאתו מחמתי'. ואפי' טען, אין מקבלים ממנו. אלא דנין כמשנתינו, ששנינו: הוציא שט"ח ואין עמו פורזבול, אינו גובה.


סימן קכח עריכה

מורסיאה.

מה שאמרת באותן שלש הלכו' שבפ' שבועת הדיינין (שבועות מ"א:) חדא: אם אמר לו: אל תפרעני אלא בעדים, וא"ל: פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים. והשניה: דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון, ואזל פרעיה באפי תרי אחריני. דבההיא קמייתא גריס הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח: אינו נאמן. והרמב"ם גריס: נאמן. ובההיא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון, כתב הרב אלפסי: דאפי' אתו תרי אחריני ואסהידו: דפרעיה באפייהו, אינן נאמנים. ובההיא דאפי תרי דתנו הלכתא, אי אתו סהדי ואמרי: דפרעי' באפייהו, דאינם נאמנים. ושאלת ממני: על מי אני סומך?

נראה לי: כגירסת הספרים שלנו, שכתוב בראשונ': אינו נאמן. חדא: דרוב הספרים היא כן. ועוד: שהיא גירסת הגאונים ז"ל. ועוד: דאי נאמן, מה הועיל הכתוב בתנאו? יאמר לו לעולם כן: פרעתיך בפני עדים, והלכו להם. אלא שבזו אני אומר: דאף לגירסת הרמב"ם, אינו נאמן עד שייחד עידיו, ואומר: בפני פלוני ופלוני. ודוקא באומר: הלכו להם למדינת הים, דלא מסתפי, אינו נאמן. ואפ"ה נראה לי כדברי הרב אלפסי ז"ל, דאפי' מיחד עדיו סבר: אדחיה, דילמא לא אתו. ואפילו אתו, אדחיה עד דאתו. ובהנך אחריני נמי, משום דפסיל להו בתנאה לכולהו סהדי אחריני, לבד מראובן ושמעון. ובר מסהדי דתנו, הלכתא כדברי הרב ז"ל.


סימן קכט עריכה

אמרת: שמצאת לי שהשבתי בתשובה: דכל מה שכתב לה כך וכך זהובים, שוה קאמר. ואי אית ליה השתא מטלטלין שהיו לה באותה שעה, יש לה לגבו' מהן. ואני תמה: היאך אפשר שכתבתי כן? וזה לי כמה ימים שכתבתי: שאין ממש באותה מתנה שכותבין שם, מכמה טעמים. והאחד מהם: מפני שכל האומר: נתתי לה כו"כ (כך וכך) זהובים, אם יש לו באותה שעה, קנתה. אבל אם אין לו, לא עשה ולא כלום. דלאו שוה קאמר. אלא דוקא. חדא: דפלוגתא דרב ושמואל היא בר"פ שבועת הדיינים (ט"ל (ל"ט) ע"ב), דשמואל ס"ל: דדוקא קאמר. ונ"ל: דהלכתא בהא כשמואל. משום דכל רב ושמואל בדיני, הלכתא כשמואל. ועוד: התם (פרק שבועות הדיינים ל"ט) משמע: דר"א ורב אשי בהא כשמואל ס"ל. וזה לי כמה שנים שהשבתי כן למורי החכם רבי יצחק בר' אברהם ז"ל. ועוד נ"ל: דאפי' רב לא אמר: דשוה, קאמר, אלא בתובע ונתבע. שדרכן לשום. אבל נותן או מוד' מעצמו כו"כ (כך וכך) זהובים לפ*לוני בידי, אפי' רב מודה: דדוקא קאמר. ולפיכך: בין נותן לאשתו, בין שכיב מרע, שאמר: תנו ק"ק זהובים לפ*לוני וכיוצא בזה, אם יש לו קנה. ואם לאו, לא עשה ולא כלום. וכמדומה אני: שאף הר' אלפסי ז"ל כ"כ בתשו*בה. ואולי כשכתב לה כו"כ (כך וכך) זהובים מנכסי, ראית שאמרתיה. דבהא ודאי: כיון שאמר: מנכסי, או שוה קאמר, או שימכור מנכסיו, ויתן לה אותן זהובים. הא לאו הכי, מעולם לא אמרתיה. וצא ובדוק והודיעני.


סימן קל עריכה

מונטסון.

שאלת: הא דקי"ל בפרק הגוזל עצים (צ"ט ע"ב): בטבח אומן שקלקל שאם עושה בשכר חייב לשלם. אם שחט כראוי, ונמצא סכינו פגומה, מהו שישלם? ואמרת: דמסתברא לך שהוא פטור מלשל', דאימור: בעור נפגמה.

תשובה: כדין אמרת לפוטרו מן התשלומין. ואפי' למ"ד: דעור לא פגים, משום דאימור: בעצם דמפרקת נפגמה. ומספק אל תחייבהו בתשלומי'. וכדרב דפטריה לההוא טבחא דעבד הגרמה, דמפסקא ליה בהגרמה כמאן, ופטריה. אבל שכרו הפסיד. דאף הטבח אינו נוטל שכרו מספק, דדילמא בסכין פגומה שחט.


סימן קלא עריכה

לאושקה.

ולענין מה ששאלת: אם צריכה גט, מחמת שקנו ממנה במקום הקידושין: שנתחייבה לינשא לו כדת משה וישראל? איני רואה בזה ממש כלל. חדא: שאפי' קנו ממנה בתורת קנין לקידושין, וכגון הרי את מקודשת לי בקנין סודר, לא עשה ולא כלום. שאין אשה נקנית בחליפין, וכמו שאמרת. ועוד: שהם לא קדשוה לזאת בחליפי סודר זה. אלא במקום1 אמרו: לינשא לו שמשמען של דברים: שתתחייב בקנין זה שתנשא לו. ואילו2 נתקדשה כבר לו. אבל לא היה הקנין לשום קדושין. ועוד: שאם היתה קונה לקדושין, למה קנו ממנה במקום קדושין? וכי האיש מתקדש לאשה. והכתוב אומר: כי יקח איש אשה, ודרשי': ולא שיקח את עצמו לאשה.


סימן קלב עריכה

פירפיניאן.

כתבת: שהר"ם במז"ל כתב (בפ"ג מה' נחלות) שהספינה בים ראוי הוא. ואין הבכור נוטל בה פי שנים. ואף הראב"ד ז"ל (הלכות נחלות פרק ג') נראה שהודה לו בה. ותמהת עליהם: דמסוגיא דפרק השג יד (י"ח ע"א) משמע בהיפך, דהקשו: ותיפוק ליה משום ספינה גופא? ותירץ: הא מני: רבי אליעזר היא דאמר: אם היה ספן, נותנים לו את ספינתו. הא מכל מקום, לרבנן שהלכה כמות': שלא לסדר אלא בכלי אומנות, שהרי הוא עשיר מצד הספינה. אלמלא: מוחזקת היא. באמת הדין עמך. שזו קשה מאד. ויותר הוקשה בעיני מה שכתב הראב"ד ז"ל: (שכתב) ממתני' דפ' השג יד למדה. ואני איני רואה משם (מתני' פרק השג יד) ראיה. דאף כשתמצא לו*מר: שפסק כרבי אליעזר, משום דסתם מתני' בהשג יד כותיה, הא לא אפשר. משום דהו"ל: סתם ואח"כ מחלוקת. סתם בפרק השג יד, ומחלוקת בפרק שום היתומים (כ"ד ע"א). וקי"ל כמחלוקת. והרב ז"ל (הרמב"ם/ בעצמו פסק בהלכות עירוכין )נראה שצ"ל ערכין/ כרבנן: דחמור וספינה ממונא כרבנן, ואין מסדרין. ועוד: דאף כשתמצא לומר כרבי אליעזר, איך ילמוד ממנה לענין ראוי? דמה ענין (סבור) [סדור] לענין ראוי ומוחזק? ולא שייך בהא כלל. וספינה בין לרבנן בין לר"א מוחזקת היא, וממונא היא. דע"כ לא קאמר ר"א אלא משום דעביד חמור וספינה ככלי אומנות. ומשום (סבור) [סדור] הוא שמניחן לו. ולא פטר משום ראוי. וספינה שביבשה נמי לר"א מסדרין ונותנין לו לספן, כחמור (לחמר וצמר לאדרת ובכל) [לחמר וצמד לאיכר וכלי] אומנות, לרבנן ולא אמרו (ערכין י"ז:): ספינה שבים, אלא מפני ששנו: אף על פי שבאה לו בריבואת (צ"ל ריבואות) אלא בין בים בין ביבשה מניחין לו, דכאן וכאן מוחזקת היא2 פי שנים. ומאי שנא שבים? ולא מצאתי לרבותי בזה שום דרך שיסמכו בו. ונר*אה היה לי: ובכור נוטל פי שנים.


סימן קלג עריכה

שאלת: בראובן שלוה מעות משמעון. ושעבד לו כל נכסיו בכלל, ובתים שלו בפרט, להפרע מהם לזמנו. וכשהגיע הזמן, משכן שמעון אותם בתים ללוי בנכייתא. ועכשיו בא ראובן, ותבע ממנו להשיב לו הבתים. ועוד שכר הבתים, שהיו עומדות לשכר. והוא יפרע לו מעותיו. שהוא לא נתן לו רשות למשכנם, אלא להפרע מהם (כלומר: מהם) בכדי מעותיו. ואמרת: כי יש מי שאומרין: הדין עם ראובן. ושמעון חייב לשלם לו שכר הבתים. ואתה אמרת: שאין שמעון חייב לו כלום משכירות הבתים, אלא לוי שדר בהם. ושאלת: הדין עם מי?

תשובה: דברים ברורים אלו: שלוי שדר בהם מעלה השכר לראובן, ולא לשמעון. מאותה שהבאת, דאמרי' בפרק כיצד הרגל (כ"א ע"א): השוכר בית, מראובן, ונמצא של שמעון, מעלה שכר לשמעון. ואין זה צריך לפנים.


סימן קלד עריכה

ולענין אם יכול לוי לחזור על ש*מעון במה שנתן משכירות הבתים לראובן (עיין תשובה סי' קל"ג)? ואם יש בזה משום רבית?

תשובה: ודאי יש בו משום רבית. דכל על ידי הלואה, אפי' קנו מידו, ואפי' יש לו קרקע, אסור. וכדאמרינן בפ"ק דמציעא (בבא מציעא) (י"ד ע"ב): המוכר שדה לחבירו, ונמצאת שאינה שלו, א"ר: יש לו מעות ויש לו שבח. ושמואל אמר: מעות יש לו שבח אין לו. וטעמא דשמואל: משום דלא פי*רש לו את השבח. הא פי*רש גובה, והקשה: אמאי אין בו משום רבית? ואוקמה רב יוסף: בשיש לו קרקע, אי נמי בשקנו מידו. ואקשי' עליה דאביי1: וכי מותר ללות סאה בסאה בשיש לו קרקע, וא"נ בשקנו מידו? וא"ל: התם הלואה, הכא זביני.


סימן קלה עריכה

עוד אמרת: שנמצאת לגאון רבינו האיי ז"ל: שאין תנאי מועיל לפטור מחרם סתם. ותמהת: מאי שנא משאר תנאים שבממון?

תשובה: כן ודאי מסתברי כדברי הגאון ז"ל. ואף הרב אלפסי ז"ל כ"כ (כתב כן) בתשו*בה, וז"ל: כל נאמנות שיש לו, אפי' חרם סתם, אין מועיל תנאי זה כלום. ויש לו להחרים סתם, ואין לחבירו למונעו. משום שכשהאמינו, לא התיר לו שיגזול אותו. וכיון שיחרים סתם על מי שגזלו, חבירו אומר: לא גזלתיו, אומרים לו: אם לא גזלתיהו, אין עליך מן החרם כלום. ואם גזלת, החזר לו, עכ"ל התשובה.


סימן קלו עריכה

שאלת: המוכר שט"ח לחבירו, וחזר ואמר: עיינתי בחשבוני, ולא פש לי ולא מידי גבי לוה. מי מהימן? לפי שמצאתי מי שכת': שאינו נאמן, ואף על פי שמחזיר לו מעות שקבל ממנו. ותמהת: אמאי לא מהימן, במיגו דאי בעי מחיל?

תשובה: אנן קי"ל כמאן דדאין דינ' דגמרי, ומוכ' שט"ח וחזר ומחלו, משל' את הכל. ואפי' מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף. דמשום מזיק אנו מחייבים אותו. דבריא היזיקא. והיינו דאמרינן בפרק הכותב (פ"ו ע"א): דמאן דדאין דינא דגרמי, משלם ככשורא לצלמי. והילכך לנדון שלפנינו: אינו נאמן. דאין כאן מיגו. דאילו מה שאומר דלא פש ליה מידי גבי לוה, לא משלם אלא מה שנטל. דממכרו אינו ממכר. ומנה שלקח בלבד הוא שמחזיר. ואילו מחלו, משלם את הכל. והילכך: אין כאן מיגו.


סימן קלז עריכה

שאלת: ראובן שמכר או נתן שט"ח לשמעון. ותבע שמעון את ראובן בב"ד. ואמר: שהוא קבל עליו אחריות: שאם לא יפרענו הלוה עד זמן כלומר1 שיהא הוא חייב ליתן לו באותו זמן סך אותו שטר. וראובן כפר ואמר: שלא היו דברים מעולם. ובא עד אחד ואמר כדברי שמעון, אלא שאינו זוכר אם אחריות זה היה על שטר החוב זה, או על שטר חוב אחר. וכן אינו זוכר למתי קבוע לו זמן. מי אמרי' בכי הא: עד אחד כי אתי לשבועה או לא?

תשובה: אין כאן עדות כלל. שהרי על שט"ז (שטר זה) נחלקו, והעד אינו מעיד על זה.


סימן קלח עריכה

ומה ששאלת: שטר הקנאה או חוב שאין כתוב בו: מעכשיו אלא סוף1 השטר. כגון: וקנינא מפ*לוני לפ*לוני על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל, קנין שלם מעכשיו. הואיל ומעכשיו2 זה הועיל להוציאו מדין האסמכתא, או לא?

תשובה: דבר ברור אני רוא' כאן: דמעכשיו נשתעבד או נתחייב לו. שהרי העדים מעידים: דקנין שלם קנו ממנו מעכשיו. ועו': דכל קנין סודר מעכשיו הוא: דאי לא [לא] קני. דהא סודרא למריה הדר, כדאיתא בנדרים פרק השותפין (מ"ח ע"ב).


סימן קלט עריכה

לטורטושה.

ומעשה שאמרת: באותו הממונה שנתמנה על הפורנ"י, וענין הישמעאלית שהיתה שכורה אצלו ושנתגיירה. ושהעלילו עליו שהוא סיבב גרותה, והפסיד ממון על זה בש"ג (בשל גוים) שאין בעלי הפורנ"י חייבין בתשלומי נזקו. שהוא גרס הפסד, שערב אותה, ונתגיירה על עצתו. ואם אנסוהו, אינם חייבים במה שאנסוהו בשקר. וכל זה לא גרם הפורני, ולא בעליו. ע"כ לא ראיתי ממש בכל טענותיו. אלא שראוי לציבור להקל עליו ממה שפסקו הקהל על עצמם לאדוני הארץ, כדי שיעמדו הגיורת בגרותה. וזה מדין החמלה, כדי שלא יהא נפסד מכאן ומכאן.


סימן קמ עריכה

מאי דקשיא לך בדרב זביד, דאוקי מתני' דפ' שור שננח (צ"ל: שנגח) ד' וה' (מ"א ע"א), דאלמא ס"ל: מועד לבהמה הוי מועד לאדם. וק*שה לך: כי לית לי' הא דאמרי' בפ"ק (בבא קמא) (ב' ע"ב): דמועד לבהמ' לא הוי מועד לאדם. ותרצת: דרב זביד אפירוקא דלעיל (פרק שור שנגח ד' וה') קאי. וה"ק: כגון שאמדוהו לג' בני אדם, והרג ג' בהמות. דכיון דאמדוהו לג' בני אדם, והרג ג' בהמות, הוי מועד, כיון דאיכא תרתי.

תשובה: תירוץ שאמרו ודאי1 דא"כ, אמאי קשיא עליה: ומועד לבהמה הוי מועד לאדם? לימא ליה: שאני הכא דאיכא תרתי. אלא לרב זביד וכולהו אחריני לא אסיקו אדעתייהו כולהו. ולא בעי' לכל חד וחד, במאי תלו טעותייהו.


סימן קמא עריכה

(התשובה הזאת מופיעה גם בסי' רס"ג)

ומה ששאלת במ"ש הרמב"ם ז"ל: בזה"ז שעושין שני ימים טובים של גליות משום מנהג, לא יניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה. לא נראו לנו דברי הרב ז"ל בזה כלל. מ"מ, אפשר1 לפי דבריו שביצה מותרת. שלא אמר כן הרב ז"ל אלא במתנה הי' כן. כיון דידעי בקביעותא דירחא, אין לנו להתנות בהם. ומ"מ, ביצה כדקימא קיימא. דלא חמירא לדידן דידעינן בקביעא דירחא, ממאן דלא ידע.


סימן קמב עריכה

אושקה.

שאלת: לאה אלמנת יעקב היו לה בנים מיעקב: ראובן ושמעון, ובנות. ושמעון נשא במקום אחר. והאלמנה הוצרכה למזונות, ולהשיא בת אחת. ומכרה חצי הבית לראובן בנה. והכריזו בבה"כ כמנהג העיר: כל מי שיש לו זכו', שיראה זכותו תוך זמן פ*לוני. ולא יצא שום עירעור. והחזיק ראובן בקרקע יותר משני חזקה. ובשעת פטירת האלמנה, נתנה החצי האחר לראובן בנה הנז*כר. ובשטר המכירה, כתבו העדים: שלאה מכרה חצי ביתה לראובן בנה. ושמעון הנז*כר נפטר. והאפטרו' של יתומים של שמעון ערער עכשיו על ראובן. ואמר: שהאלמנה לא נשבעה, ומה שמכרה לא עשתה ולא כלום. וראובן טוען: שאמו החזיקה בבתים יתר משני חזקה אחר מיתת בעלה. והוא לקח ממנה, ולא ערער. ועוד שבשטר המכירה כתבו העדים: לאה מכרה הבתים שלה. וכל זה ראיה שהבתים שלה. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: אם הבתים ידועים לבעל, אף על פי שהחזיקה האלמנה שנים הרבה בהם, אין לה חזקה. לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור שהיה בעלה דר, מתנאי כתובה: ואת תהא יתבה בביתי כל ימי מיגר אלמנותיך. ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה, כל שיש לה זכות דירה או מזונות. ולא עוד, אלא כל זמן שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, אפי' היה אונות ושטרות יוצאות על שמה, אינה נאמנת לומר: שלי הן, עד שתביא ראיה לדבריה: שהיו לה נכסים ממקום אחר. ואף על פי שהעדים כתבו: לאה מכרה הבתים שלה לראובן בנה, אין מכאן ראיה. לפי שהעדים לאו אכולא מילתא קא מסהדי. ותדע: שהרי שנינו (כתובות ק"ט ע"א): העורר על השדה, והוא חתום עליה בעד, אבד את זכותו. הא עדים חתומים בו, לא אבד זכותו. ואף על פי שיש בבתים דין חלוקה, ולא ירד שמעון לתוכן, לא אבד בכך שמעון את זכותו, שאילו בא ראובן בטענת עצמו, ר"ל: שטען: אחי מכר לי חלקו, ואכלתי שני חזקה, בזה הדין עם ראובן. שהשותפים מחזיקים זה ע"ז (על זה), בשאכל שני חזקה ובשיש בה דין חלוקה, לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כההיא לישנא בפרק חזקת הבתים. וכן אם בא ראובן בטענת ברי: שהבתים של אמו היה, נאמן, מיגו דאי בעי טעין: מינך זבינתא, ואכלתא שני חזקה. א"נ: אם טען ברי: לפנים (בפני) קנתה אמי ממך. אבל עכשיו שאינו בא בטענת ברי, אין במה שאמר כלום מצד טענות אלו. אלא שיש לומר: דכל שהיה שמעון במקום שידע במה שמכרה האם לראובן אחיו, ושהכריזו בבה"כ שאמו מכרה לאחיו הבתים שלה, זו ראיה. דחזקה לא היה שמעון שותק, ומניח אוכל שני חזקה מחמת מכירה זו. וכ"ש אם יש תקנה ביניכם: שכל מי שלא יוציא זכותו תוך זמן ההכרזה, שיהא זכותו מופקע. לפי שיש כח ביד הצבור בכך. והפקר צבור הפקר. וכמ"ש (ב"ב ח':): רשאין בני העיר כו' (להציע) [להסיע] על קצתן. עוד יש לראובן זה זכות אחר, לפי מה שנמצא בתשו*בה לרב אלפס ז"ל, שהוא כתב בתשו*בה: שהאלמנה שמכרה או שנתנה מנכסי הבעל, אפי קודם שנשבעה, מכורתה (נראה שצ"ל: מכירתה) ומתנתה קיימי'. וזה לשון התשובה (של הרי"ף): כך אמרה המשנה (כתובות צ"ז): אלמנה בין מן האירוס' בין מן הנישואין, מוכרת שלא בב"ד. ואתמר בגמרא (כתובות צ"ז) בשלמא מן הנישואין משום מזוני כו'. ודבר זה הוא בשלא נשבעה, שא"ת: בשנשבעה, כיון שנשבעה אין לה מזונו'. לפי שלא תשבע עד שתתבע כתו*בתה בב"ד. ומשעה שתתבע כתו*בתה בב"ד, אין לה מזונות. ודין המתנה ודין המכירה בדבר זה שוין. ע"פ מה שאמרה המשנה: מכרה כתו*בתה או משכנה כתו*בתה או מקצתה, נתנה לאחר או מקצתה, לא תמכור את השאר אלא בב"ד. ואף על פי ששמועה זו אוקמה כר"ש, שאין הלכה כמותו, אין לחוש לכך. שזה שאין הלכה כמותו, אינו אלא אם2 תמכור השאר אלא בב"ד. משום שסוב' ר"ש: שכיון שמכרה מקצת כתובת', אין לה מזונות. אבל המכירה והמתנה קיימים הן לדברי הכל ע"כ. ויש לי על תשובה זו כמה גמגומין, ולא כתבתיה אלא שמא יש עמכם מי שהגיע לו תשובה זו. ואמרתי לכתוב לכם, מפני שיש לי בה גמגומין הרבה. ועוד: שאף הרב ז"ל (הרי"ף) נראה שלא כתב כן אלא בנשבעה לבסוף על כתובתה. שע"ז נשאלה השאלה מלפניו, וע"ז השיב מה שהשיב.


סימן קמג עריכה

שאלת: המערות שנוהגים בעירנו לעשות תחת בתי השכנים. והם בסלע, ולא תפול לעולם מחמת חפורתם. מה (אולי צ"ל מהו) שיעכב העליון שלא יחפור תחת קרקעו? או יוכל לטעון השכן הסמוך לו: מה איכפת לך? והא אינך ירא שמא תפול קרקעות ביתך. שהוא סלע חזק, ולא יתרפה מחמת החפירה. ואם אתה רוצה לחפור למחר בור, חפרתי מהניא לך שתמצא זה חפור. ואם תתיירא שמא אחזיק בכך, עשה מחאה. וכהנהו דפרק לא יחפור.

תשובה: הדין עם בעל הקרקע העליון. שהקרקע קנוי לו מתהום ארעא. ואיך יחפרנו אחר וישתמש בעל כרחו? והטענה שטוען השכן: אם יראת שמא אחזיק, עשה מחאה, אינה טענ'. וכי יחזיק זה בקרקע, ויצטרך למחות בו? וכל הנך דפרק לא יחפור, אינו אלא בשראובן משתמש בשל עצמו, בדברים שהנזק בא מהם לקרקעו של שמעון לכשיבנה. אבל להשתמש ממש בקרקעו, לא בדא. והגע עצמך: דירתא דלא עבידא לאיתוגרי. אם עמד אחר וירד לתוכה בע"כ של בעל החצר, מי מצי א"ל: מה איכפת לך, לכשתצטרך לה, אני אצא ממנה? ואי משום חזקה, עמוד ועשה מחאה. זה ודאי דלא דינא. ואפי' למ"ד: ביתא אמות בהא מתבא1 ודבר ברור הוא זה. ולא אמרו אלא כשקדם ודר, שאינו צריך לעלות לו שכר.


סימן קמד עריכה

לסרקוסטה.

שאלת: ראובן צוה מחמת מיתה, וחלק כל נכסיו. מהם להקדש ומהם ליורשיו ומהם לאחרים. ובסוף הצואה כתוב: וכמו כן, צוה ראובן, ונתן שני מקומות אשר לו בבית הכנסת לבני שמעון יורשו הנז*כרים אם יהיה לו. ואם לאו, שיהיו לזכרים ממשפחות לוי. וכל הכתוב לעיל. נתנו רחל ובעלה לאנשים הנז"ל (הנזכרים לעיל) מזה לאחר מיתת רחל. וכדי ליפות כח הצוואות הנז*כרות, העידונו על עצמ' בקנין גמור רחל ובעלה ראובן, שרצו ברצון נפשם. ונתנו לאנשים הנז*כרים כל הכתו' למעלה מזה, אחר מיתתם. ובזמן הצואה לא היו לשמעון בנים, אבל נולדו לו אחר פטירת ראובן. ועכשיו בני שמעון תובעים המקומות מבני לוי. ובני לוי טוענים: שלנו הם לפי שבשעת הצואה, היו מצויין בעולם, ואתם לא הייתם בעולם. ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. ובני שמעון טועני': אף על פי שלא היינו בעול' באותה שעה, כשבאו לעולם זכינו בהם. ומ"מ אנו זוכים בהם, או מכח הצואה או מכח ירוש'. שאנו יורשי ראובן. ובני לוי טוענים: מאחר שראובן צוה ונתן בקנין גמור, נסתלק מכם זכות הירושה. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם בני שמעון, ולא מחמת2 דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, בין במתנת בירא בין במתנת שכיב מרע. ואפי' היתה אשת שמעון מעוברת בשעת הצואה. דמזכה לעובר שאינו שלו, לא קנה. כדאיתא בר"פ מי שמת (קמ"ב ע"ב): א"ל שמואל לרב חנא בגדתאה: זיל אייתי לי ביה עשרה, ואימא לך באפייהו: המזכה לעובר קנה. והלכתא: המזכה לעובר לא קנה. אלא אם בני שמעון יורשי ראובן הם, כמו שאמרו, הרי קונים מדין ירושתם. דנהי דאינהו לא קנו מדין המתנה, מ"מ לא נתן ראובן לבני לוי אלא א"כ לא יהיו לשמעון בנים זכרים. והרי יש לו. שהוא לא תלה מתנת בני לוי בזכיית בני שמעון. שהרי לא אמר: ואם לא יזכו בני שמעון, יתננו לבני לוי, שהם הרי זכו בני שמעון (אולי צ"ל: שאז הרי זכו בני לוי) אבל עכשיו שאמר: שאם יולדו בני' זכרים לשמעון, ינתנו להם, ואם לאו, שיהיו לבני לוי, הרי שתלה מתנת בני לוי בהיות לשמעון זכרי', ושלא יהיו לו. וכיון שנולדו, לא יזכו בני לוי. ואף על פי שטענת: ראובן סבור שיזכו בני שמעון, ולא זכו, אין אומרים: כל שלא זכו מכח מתנתו לא יזכו עוד בהם, ואפי' מכח ירושה, וכל שלא יהיו לו, ואפי' נתנן בכענין זה לבני יהודה הנכרי, ר"ל: שציוה ואמר: אם יולדו בנים זכרים ליהודה, לא זכה אותו פלוני. אלא ישארו הנכסים ליורשי נותן. ולא שנא מתנת ש"מ (שכיב מרע), ול"ש מתנת בריא בכענין זה. וכ"ש בתולה בבני שמעון יורשיו. שהרי גלה בדעתו: שרצונו להיותן לזכרי יורשיו, שהרי גלה. ואם לא זכו מכח מתנתו, הרי הן זוכין מדין ירושתן.


סימן קמה עריכה

שאלת: במה שכתב הרמב"ם (בפ' י"א מהלכו' מכירה): חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר: הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך ה' שנים, אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד. שזו כמו מתנה היא. ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותי ע"כ. ושאלת: א"כ, איזה דרך יחייב אדם עצמו במזונות לבתו ולבנו או לחתנו? והמנהג הפשוט שמחייבים עצמם בכך.

תשובה: דברי הרב ז"ל (רמב"ם הלכות מכירה פרק י"א) בזה אינן אלא מן המתמיהין: שהרי שנינו (כתוב*ות ק"א ע"ב): הנושא את האשה, ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים. ודעת הרב ז"ל: שזה דוקא בשטרי פסיקתא, כדרב גידל. דאמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך: כך וכך, כמה אתה נותן לבתך: כ"וכ (כך וכך). עמדו וקדשו, הן הן הדברים הנקנין באמיר'. ואמרי' בפ' הנושא (ק"ב:): טעמא דמלתא: משום דבההיא הנאה דמחתני (בנוסח שלפנינו: דקמיחתני) אהדדי, גמרי ומקנו להדדי. וסבור הרב ז"ל: דדוקא כאן. אבל בעלמא, אף על פי שכתב, או שאמר לעדים: אתם עדי, או אפי' קנו מידו, לא. וליתא! דפלוגתא דר"ל ור' יוחנן היא, במחייב בעצמו בשטר במה שאינו חייב, אם הוא חייב או לא? רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור. וכדגרסי' בר"פ הנושא (ק"א:): האומר לחבירו: חייב אני לך מנה, ר"י אמר: חייב, ור"ל אמר: פטור. ואוקימנא פלוגתייהו: בכותב בשטר: חייב אני לך מנה. רבי יוחנן אמר: אלימא מילתא דשטרא כמ"ד לעדים: אתם עדי. ור"ל אמר: פטור, לא אלימא מילתא דשטרא. ואקשי' עלה דר"ל: תנן: הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים. ה"ד (היכי דמי)? אי דאמר להו: אתם עדי, צריכה למימר? ואי דלא א"ל: אתם עדי, אמאי חייב לזונה? אלא כה"ג, וקתני חייב. תיובתא דר"ל. ופרקי' אמר לך ר"ש ב"ל (בן לקיש): לעולם אימא לך כה"ג לא, והכא בשטרי פיסקתא כדרב גידל אמר רב. ואנן קי"ל כר"י, דאלימא בעלמא נמי, כבשטרי פסיקתא. ועוד: דר' שמעון בן לקיש מודה באומר: אתם עדי, וכל שקנו מידו. ולא נחלקו אלא בכותב בשטר בלא קנין ובלא עדים. ועל כן לא נתכונו בזה דברי הרב ז"ל. ופוק חזי מאי עמא דבר. וגם זו אחת מהתשובות שהשיב עליו רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל בספר ההשגות.


סימן קמו עריכה

טרכונה.

ראובן שמת במונטבלאנק, ומנה על נכסי עזבונו אפוטרו*פוס את שמעון הדר בטרכונה. ומפני שאין שמעון יכול להשתדל בנכסי' שהם במונטבלאנק, רוצה לתת הנכסי' ביד לוי, קרוב לשכר ורחוק להפסד. הודיעני: אם יכול למנות אפוטרו*פוס אחר שהחזק (שמא צ"ל: שהחזיק) בנכסי יתומים. דקודם שהחזיק, פשיטא דיכול, וכדתניא בתוספ*תא (ב"ב פ"ח (הלכה ג')): אפוטרו*פין קודם שהחזיקו בנכסי היתומים, יכולים לחזור בהם. משהחזיקו, אין יכולין לחזור בהם.

תשובה: קודם שהחזיק בנכסים, אינו יכול למנות אחר תחתיו, ולא ליתן אותם למתעסק. דקודם שהחזיק, אין לו שום שייכות בנכסים, וכאיניש אחרינא דעלמא הוא. ולא אמרו בתוספתא (בבא בתרא פרק ח' הלכה ג') אלא שיכול לחזור בו קודם שיחזוק (צ"ל: שיחזיק) בהם, ואינו חייב בשמירתן. אבל לאחר שהחזיק בהם, נעשה שומר עליהם, וחייב בשמירתן ובפשיעתן. אבל לעיקר הדין ששאלת, אם יכול למוסרן ליד מתעסק, קרוב לשכר ורחוק להפסד? דע: משפטא של שמועה שבפ' איזהו נשך (ע' ע"א) [משמע]: שאינו יכול. דגרסי' התם: (בבא מציעא ע') א"ל רבה לרב יוסף: זוזי דיתמי היכי עבידנא להו? א"ל: מותיבנא להו כו'. א"ל: ומר היכי עביד? בעינא איניש דשפי נכסי מעלי, ויהבינא ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ושקלינן מיניה דהבא פריכא במשכנתא כו'. אלמא: קרוב לשכר ורחוק להפסד לא יהבינא ליה אלא בכה"ג. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה: שיכול האפטרו*פוס למסור הנכסים למתעסק. ושיטול המתעסק מן הנכסי' חלק מן הריוח. כדין האמור במתעסק: פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד1 או פלגא באגר ותילתא בהפסד. שכן כתב (הראב"ד) בפ' מי שמת (ב"ב קמ"ד) בעובדא דרב ספרא, ז"ל (זה לשונו) נ"ל: (רב פפא דאחו)2 הוה, שמינהו אביו. והיה יכול ליתן המעות ליד נאמן, לשם עסק. וחשב בעצמו: מה שיקנה3 אחר אהני אני, ואתעסק בהם. וכשגדלו אחיו, היו תובעין אותו לומר: אפטרופא אתה, ואין דין אפוטרו' שיטול כלום בשבת נכסי היתומים, אפי' השביחו משלו, כי אם הוצאתו בלבד. אלא א"כ נטל רשות מן האב כו' כמ"ש הרב ז"ל (הראב"ד/. ואפשר שהרב ז"ל /הראב"ד) שכתב: שיכול ליתן ליד נאמן לשם עסק, לנאמן כיוצא אותו שאמרו בפרק איזהו נשך (ע') שכתבנו. ומ"מ, עכשיו שנתן, לאפוט*רופוס רשות להלוות לכל מי שיראה בעיניו לשכר. ותראה שכן נהגו. ולפי*כך יכול ליתן המעות למתעסק נאמן קרוב לשכר ורחוק להפסד. אי נמי: בכל ענין שאין בו אלא אבק רבית, אפי' לישראל.


סימן קמז עריכה

כתבת: דהיכא דעבר אפטרופוס והלוה מעות של יתומי' ברבית קצוצה, וגבה הרבית, שמוציאין בדיינים מן היתומי'. דממונייהו עבד, ולצורכהון עבד האפטרופא. והראיה מדאמר רב נחמן (ערכין כ"ב ע"א): יתמי דאכלי דלאו דידהו. ליזלו בתר שבקייהו ומדקא לייט להו, ש"מ דאיסורא קא עבדי. ועוד ראיה: משומר דיתמי. דאי לא נטר שור של יתומים, גובין מאפטרו*פוס, וחוזרין וגובין מנכסים של יתומים לכי גדלי.

תשובה: אם עבר האפטרופא והלוה מעות היתומים, אפי' ברבית קצוצה, והאכיל, היתומים פטורי' מלשלם, אפי' לכשיגדלו, מכמה טעמים. חדא: שהם עצמם לא הלוו ברבית, אלא אפטרופא הוא שהלוה והאכילם. ולא עוד, אלא אפי' הם עצמם שהלוו ואכלום, אינם חייבים. דאכילת קטנים לאו כלום הוא. והגוזל ומניח לפני בניו קטנים, ואפי' הם, ואפי' לפני יאוש, פטורי', כדאמרי' התם בפרק הגוזל בתרא (קי"א ע"ב). ואפי' גזלו הם ממש, ואכלו בעודם קטנים, והזיקו, פטורים. וכדאמרי' התם (שם (פרק הגוזל בתרא) דקי"ב ע"א): הגוזל ומאכיל את בניו כשהם קטנים, פטורים. והמניח לפניהם, בין קטנים בין גדולים, חייבין. ואקשי': והא אמרת קטנים פטורים? ותו: אכילת קטן מי ממשא אית ביה? לא יהא אלא הזיקו, מי מחייבי? והא אנן תנן: הם שחבלו באחרי' פטורי. וכ"ש רבית, דמדעתיה יהב, דלא נגזל הוא, וכדאמרי' בר"פ איזהו נשך (דס"ב ע"א). ותניא (ב"ק קי"ב ע"א): הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעי' שהם של רבית אינן חייבין להחזיר, ואף על גב דבגוזל ומניחו לפניהם, אם גזילה קיימת אפי' קטני' חייבין להחזיר. וקא יהיב טעמא רבא. רבית שאני משום דכתיב: אל תקח מאתו נשך ותרבית, לדידיה אזהר רחמנ'. כלומ': משום: וחי אחיך עמך. לבריה לא אזהר רחמנא. וקטנים לא אזהר רחמנא, אפי' שקלי אינהו. ומההיא דליט להו ר"ן דאכלי דלאו דידהו, היא בעצמה הנותנת. דאי חייבין להחזיר, אמאי לייט להו? דהא לכי אכלי קטנים נינהו, ולא ידעי. ולכי גדלי שלמי. אלא דלרב ענן אמר ליה: אפטרופא שמלוה מעותיהם ברבית, ודעתו להועילם ולהחייהם, אדרבא: מענישם שמאכילם ממון שאינו שלהם. ותדע: דרב ענן היה סבור שהוא מותר. דאי2 לא ידעו שהעדים והלבלר והערב חייבין בלאו: דלא תשימון? אלא שהיה סבור שהאפטרופא אינו חייב, כיון שאינו לוקח לעצמו ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואי משום לאו דלא תשימון, אין כאן רבית אסורה. שהתורה לא אסרה ליתומי', שאין חייבי' במצות, ושהלוה נותן מדעתו. ואפי' רב נחמן נר*אה שלא אסר לאפטרופא משום רבית, דהא לא א"ל לרב ענן: שאפטרו*פוס אסור לעשות כן משום לאו דלא תשימון. אלא משום שהיתומים מתגדלים ואוכלין מה שאינו שלהם. ודאמרי' נמי בפרק שור שנגח דו"ה (ד' וה') (ל"ט ע"א): שמעמידין אפוטרופין לשור של יתומים. ואם חזר ונגח, משלם מן העליה דאפטרו*פוס וחוזרי' ונפרעים מן היתומי' לכי גדלי, התם (בבא קמא ל"ט) הוא שהשור שלהם הוא שנגח והזיק. ולא היתומי' עצמם. והיא גופה הוא שמעמידין להם אפטרו', כדי שלא יצא שור שלהם ויזיק. כדגר' בירושלמי (שם (פרק שור שנגח ד' וה') ה"ד) א"ר יוחנן: בתחילה אין ממנין אפטרו*פוס על היתומים לחוב עליהם, אלא לזכות. ובסוף, אם חבו חבו. (א"ר יוסי: בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרו*פוס על היתומי' לחוב עליהם, אלא לזכות. ובסוף, אם חבו חבו)3 א"ר יוסי: בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרו*פוס על היתומי', בין לזכות בין לחובה. מתני' פליגא על רבי יוסי בר חנינא: מעמידין להם אפטרו', ומעידין להם בפני אפטרופא. שניא: כדי שלא יצא ויזיק. ומן הדין היה שיהיה פטור. דכי יגוף שור איש, כתיב, ולא קטן. וכי ממעטינן נמי שומרין משל קטן משבועה, מדכת*יב: כי יתן איש אל רעהו, איש ולא קטן. אלא משום: כדי שלא יצא ויזיק, מעמידין לו אפטרו*פוס. ורואין אותו כבעל השור להעיד לפניו, ולחייב את השור, ולשלם. אלא שמשלם מעלית היתומים, דאי לא, הא לא קיימא הא. דאי אמרת: מעלית של אפטרו', מימנעי ולא עבדי, כדאי' התם.


סימן קמח עריכה

שאלת: כלי גדול של יין שהתחיל היין לטפטף סביב דלתו, ותקנו הכותי כדרך האומנים עד שעכבו מלצאת, מה דינו? אם כולו אסור, אפי' בהנאה? או מותר מן הדלת ולמטה, אפי' בשתיה. כחביתא דאישתקיל ברזא מיניה, ואמ' ר"פ (ע"ז נ"ט ע"ב): עד ברזא אסור, למטה מברזא שרי.

תשובה: מתוך דבריך ניכר: שאתה נוטה לדעת המתירין ההיא דרב פפא, אפי' בשתיה, מברזא ולמטה. ואנו אין דעתינו כן. אלא עד ברזא אסירי אפי' בהנאה, למטה מברזא שרי בהנאה, אבל בשתיה אסו'. דלא עדיף מניצוק. והרי היין האסו', דעד ברזא שוכב ע"ג היין שמלמטה לברזא. ועוד יש ראיות אחרות מן התוספתא. וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן עיקר. ומ"מ, לענין מה ששאלת, יראה: שהכל מותר בהנאה דכל שהכותי מתעסק במלאכתו להצילו, ואין ישראל שם יכול להצילו, יש כאן מוכיח שאין הכותי מתכוין לנסך. ומגעו של כותי ע"י דבר אחר, ויש שם מוכיח גמור, בזה אפשר שמותר בהנאה. אבל בשתיה הכל אסור.


סימן קמט עריכה

עוד שאלת: מי שערב מעט דבש או מעט שאור או יין מבושל ביין, אם הוא מותר במגע כותי? אם אינו מותר במעט, אם הוא מותר במרובה? תלמדני השיעור, בין לענין יין נסך בין לענין ברכת הנהנין: בכמה יוצא מתורת יין, שלא לברך עליו בורא פרי הגפן?

תשובה: אין השיעורין שוין למגע כותי ולבורא פה"ג (פרי הגפן). שהרי יין מבושל אין בו משום יין נסך, ואף על פי שלא נתבשל אלא מעט, ובשנתמעט ממדתו. ולענין ברכה, מברכין עליו בורא פה"ג (פרי הגפן). ולעיקר שאלתך, נראה שהביאך מה שכתב הרמב"ם ז"ל משם גאוני המערב ז"ל: שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי לנסך ע"ג המזבח, הרי כמבושל וכשכר, שאינו מתנסך. ומותר לשתותו עם הכותי. ואין דברים הללו מחוורין אצל רבותי' ולא אצלי. שהרי יין מזוג אינו מתנסך ע"ג המזבח, ואפי"ה (ואפילו הכי) יש בו משום י"נ (יין נסך), כדאיתא בפרק אין מעמידין (ד"ל ע"א). ואינו דומה ליין מבושל ושכר. שהשכר והחומיץ (צ"ל והחומץ) ויין המבושל לא היו מנסכין אותו. וכמ"ש בגמרא (שם (עבודה זרה/ דכ"ט ע"ב), גבי חומיץ /צ"ל חומץ) שלנו ביד כותי בחותם אחד, שרי. דאי משום אינסוכי, לא מינסכי ליה. ושכר שלהם שאסרו, לא משום ניסוך אסרו. אלא משום קרוב הדעת נהגו בו איסור. ולא אסרוהו אלא בתוך ביתם ממש. אבל יין שנתערב בתוכו מעט דבש או שאור, מאין לנו שאינן מנסכין אותו? ואי משום דלדידן אסור לאכול, (אולי צ"ל: לנסוך),2 מה שאסור לנו אסור להם. שהרי לנו בדוקין שבעין פסולין להקרבה, ואילו בני נח מחוסר אבר יש להן, בדוקין שבעין אין להם. ולדידן יין מזוג פסול לנסכים ולדידהו לית להו. דיין מזוג יש בו משום יי"ן (יין נסך). ועוד: כל יין ששמו עליו, גזרו בו ואסרוהו. ויין שנתער' בתוכו מעט דבש או מעט שאור, יין הוא, ושמו עליו. שהכל קורין אותו: יין סתם. אבל המבושל, נשתנה שמו. והכל קורין אותו: יין מבושל. ומיהו, אם ערבו בתוכו דבש הרבה, או שנשתנה שמו, אין בו משום יי"ן (יין נסך). וזהו יינמלין שאמרו. ויינמלין הוא יין דבש ופלפלין. ומיהו, לפי הירוש*למי יש בו שליש יין שליש דבש שליש פלפלין. ומ"מ, לא שיהיה צריך שליש דבש ושליש פלפלין. אלא אם יש בו שליש דבש בלא פלפלין. נראה שהוא יוצא מתורת סתם יין. ולענין ברכה, מסתברא דלעולם מברכין עליו בפה"ג (בורא פרי הגפן) שהרי עילויין בו. ואפשר אפי' לענין קדוש, ואפילו מבושל שנתבשל הרבה. והדברים עתיקים. ויש בהם מן הקושיות ומן הראיות, ואין זה מקומם.


סימן קנ עריכה

לגירונ"ה.

שאלת: במקדיש נכסיו סתם, אם לא יהיה לו בן זכר. ונסתפקת במקדיש נכסיו סתם: אם נדון אותו להקדש בדק הבית, ויש לו פדיון כדשמואל (ערכין כ"ט ע"א), או נדון אותו להקדש עניים?

תשובה: הדבר ברור: שאינו אלא הקדש עניים. לפי שעכשיו אין אדם2 בהקדש בדק הבית. ואין לך בדברים אלו אלא מקומן ושעתן. וכמו ששנינו בפרק אלו מותרים (י"ח ע"ב): הרי אלו עלי כתרומה. אם כתרומת הלשכה נדר, אסור. ואם של גורן, מותר. אם סתם אסור דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל מותרת. שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. סתם חרמים ביהודה מותרין, ובגליל אסורין. שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים ומיהו, אם פי*רש עכשיו ואמר: לכך נתכונתי, הכל לפי פירושו. וכדתנן (שם (פרק אלו מותרים י"ח:)): סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל.


סימן קנא עריכה

פירפיניאן.

שאלתם: שומרת יבם שמתה, והיא יבמת כהן, מהו שיטמא לה, כיון שהוא קובר? דטפי עדיפא מארוסה, דהא ירית לה. או דילמא: ארוסה עדיפה, דהוא מפר לה בשותפות, מה שאין היבם עושה כן. אלא קרוביה היורשים נ"מ (נכסי מלוג) קוברים אותה, והוא פורע ההוצאה.

תשובה: תחילת כל דבר, אנו צריכין לדעת: כאן שמטמא לבתו, אם עיקר הדבר תלוי בירושה: שהיורש מטמא, שאינו יורש אינו מטמא? ובאמת אין הדבר תלוי בירוש'. שהרי אינו מטמא לאחותו אנוסה ומפותה ומוכת עץ וארוס' שנאלמנה, ואף על פי שהוא יורש, ולא שרי ליטמא לה. וכן אשתו פסולה, דמטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו הפסולה. ומה שאמרו בפרק האשה רבה (פ"ט ע"ב), גבי: אשתו קטנה: דתניא: יורש ומטמא לה. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה, ומדרבנן מטמא לה בעלה. ופרקי': משו' דהויא לה כמת מצוה. כיון דאב לא ירית לא2 קרי ולא ענו ליה דאלמא: כל שהיורש (אולי צ"ל שיורש) הוא, מטמא לה, משום מת מצוה מיהו דאי לא, קרי ולא ענו ליה. דאמרי': איהו ירית ואנן קברינן? לא היא. שאני אומר: דלא אמרו שם (יבמות פ"ט:) אלא במי שעשאוהו מדבריהם כבעל. לפי שקרוביה אומרי': אם הוא בעל ויורש כבעל, אף הוא יקבור כבעל. שקובר אשתו כשרה. ואם אינו כבעל לקבור, אף הוא לא ירש. אבל שיעשו אותו כבעל לירושה ושלא כבעל לקבור, לא צויתי3 אבל מי שהוא בעל מדאוריי' או קרוב, אף על פי שהן יורשין, אין זה כמת מצוה. שכבר יודעין שהתורה אוסרתו. זהו שנראה לי בפי' אותה שמועה. וכיון שכן, מסתברא לי: שהיבם שאמרו: שהוא יורש כל כתובתה, ואפי' נכסים הנכנסין והיוצאין עמה, כל שנפלו לה בחיי הבעל. שלא אמרו: נכסים הנכנסי' והיוצאי' עמה בחזקת יורשי האב, אלא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם. אבל נפלו לה תחתיו דבעל, אף הם בחזקת יורשי הבעל. וא"כ, עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה, ואם עשינו אותו כבעל לירושתה, נעשה אותו כבעל לקבור. דבעל מיהא משום מת מצוה, דלא4 קרי ולא ענו ליה. ואפי' לאותן שאמרת שכותבין: אין מיתת בלא בני תיהדר כתובת' לבי נשא, מסתברא כן. דהא נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל, הוא יורש. ועוד: דכיון דיבם דעלמא מטמא לה, אין הולכין אחר זה שכתב כן, אלא אחר היבמין דעלמא. דכל שהן רואין יבמין דעלמא עשאום יורשים כבעל, אף הם אומרים: כיון שאתה עושה יבם כבעל, אף הוא יהא כבעל לקבור. ותדע לך: נושא קטנה שאמרו: שהוא יורש ומטמא לה, מי מפלגינן בין בשהכניסה לו נדוניא ויש לה נכסים שיירשם הוא, ובין שכתב לה משלו ואינו יורש ממנה כלום? אלא בין כך ובין כך יטמא לה, הואיל ועשאוהו כבעל, לירש כל שיש לה נכסים.


סימן קנב עריכה

את זה שלח אלי הרב רבי אליעזר דקינון בן הרב רב יוסף זלה"ה.

מורינו האשל הגדול הר' שלמה, אשר שמו הולך בכל פלך. אשר מעיינותיו חוצה נפוצו, ואין נבזה וחדל אישים. הכנסתי ראשי בין ההרים הגדולים, מגדלים מבארות מים עמוקים דולים. רבותי אשר בצרפת, אשר בהם בטחתי להדריכני ולהעמידני על האמת. כי אני האיש אשר לו הריב נגד האלמנה. אמנם מקבלי טענות סתמו בעל הריב, כי חשבו פן יהפכו בזכותי. וע"כ התעברתי על ריבי לדון לפניהם: איך דבר זה יצא מפיהם ועוד החזקתי והתאמצתי לדעת ולתור חכמה, אם מאתי הלכה נעלמה. ושלחתי איש עתי אל רבינו הגדול הרב ר' מאיר אשר חשכים מאיר הטענות, ודברי רבותינו וראיות בצדיהם. ועד עתה בקשתי ולא מצאתי ציר נאמן לשלחו לפני כבודך. והנה עתה השם אנהו לידי, והקרה זה הבחור אלי. ומרבינו תצא תורה לכל ישראל. וע"כ שלחתי לפני כבודו כל דבריהם כדי שיבואו דבריו ויכריעו ביניהם. אמנם עכ"פ יחזירם אלי, כי עדיין, הדין תלוי ועומד. ושלום רב אל רבינו הר'. כחפץ הצעיר שבתלמידי תלמידו אלעזר בן הר' רבי יוסף זלה"ה.

נחנו חתומי מטה הובררנו להיות מקבלי טענות בין בני ראובן נגד אלמנ' אביהם. ותבעו לה שהיא נושאת ונותנת בנכסים שהיו לאביהם, יותר מכדי כתובה. וע"כ אמרו לה: רצונך שתשבעי על כתובתיך. ואם הדין נותן שתטלי כתובה ע"פ הדברים שנאמר מנגד, תטלי, והשאר נחלוק בינינו. וענתה ואמרה האלמנה אל בני ראובן: כי אין בנכסים עתה בשעה שאנו עומדים לדין כדי כתו*בה, לא בכסף ולא בזהב ולא במטלטלין. ואפי' בשעה שהניח בעלה חיים לכל ישראל, לא היה לה כי אם אחד עשר ליטרין במשא ובמתן. לבד המטלטלים ושלש אצבעות1 זהב, ושתי אבנים משובצות, אחת בזהב ואחת בכסף. ועל דבר השבועת (צ"ל: שבועת) הכתוב', ענתה האלמנה הנז*כרת: שאינה רוצה לישבע עכשיו. ורוצה להיות ניזונת מן אותן הנכסים כאשר היתה עד עתה. וענו בני ראובן ואמרו: כי בודאי אינ' יכולים לכופה לישבע, כל זמן שאינה תובעת כתוב'. אבל הם רוצים כאשר הנכסים בחזקתן. דבחזקת יורשים קיימי שתתפרנס על ידם, אם יפסקו לה ב"ד שיהיו לה מזונות מעתה והלאה. כי אומרים הם: כבר אכלה שיעור הקרן שהניח לה אביהם. ולא נשאר היום אלא השבח. והשבח ליורשים. ואין לה ליטו' לא כתובה ולא מזונות על השבח. כי הנכסים השביחו מחמת נכסים, ואף אם טרחה בהם להשביחם, כיון שמזונותיה עליהם, מעשה ידיה שלהם. ואף אם לא אכלה שיעור הקרן, רוצים הם שתתפרנס על ידם. כי אינה מחזקת בהם. לפי שלא תפסה אותן, ולא הוציאתן מן הרשות שהיו מונחים בחיי אביהם, ע"כ טענת בני ראובן. וענתה האלמנה: הנז*כרת: שלא עשתה שום תפיסה אחרת, כי אם בענין זה: שאחד מבני ראובן מסר לה בחיי בעלה מנכסי אביהם שהיו בידו, לפרנס אביו, לישא וליתן בהם ולעשות כל צורכי הבית. ובאותה חזקה היא עומדת, ורוצה שתועיל לה. ואף לאחר מיתת ראובן אביהם באתה האלמנה הנז*כרת ואמרה לפני שני בני ראובן הנז*כרים, והתחננה להם: שישימו עיניהם עליה, ועל בן אחר שהניח לה אביהם. ולפרנסו וללמדו ספר. והם אמרו לה: שתתפרנס היא והוא על הנכסי' שהניח אביה' בבית. ועל אותה חזקה היא באה. ועוד אמרה אלמנת ראובן לאחד מבניו שמסר לה נכסים שביארנו למעלה: כי הנכסים אינם מספיקים לפרנס אותה ואת בנה. ועל זאת רצתה לישבע בפניו. ואמר לה אותו בן ראובן הנז*כר: שעל כך (אולי צריכים להוסיף אינו) רוצה להשביע. אכן תהא ניזונת והולכת היא ובנה על הנכסים שהניח אביהם בתפיסת הבית. ועל אותה חזקה היא באה, ואינ' רוצה לצאת מחזקת הנכסים. אם לא ע"פ ב"ד שיפסקו לה מזונות, ע"כ טענת האלמנה. וענו בני ראובן: שלשה אחים אנחנו שלא ידענו מזה הענין שום דבר. ואותם השלשה אחים שהיא מביאה ראיה שצוו לה כו"כ (כך וכך), אינם פה שנוכל לקבוע2 להם, וע"כ הג' שלא צוו לה, אינם רוצים שתהיה פרנסת הקטן ומזונותיו ולימודו על חלקם, אם הדין נותן. ומה שעשתה, לא מדעתם עשתה. וגם על מה שהיא אומרת: שהאחרי' החזיקוה, ענו בני ראובן הנז*כרים: דכיון דלא תפסה בהם למזונות לפני עדים, ולא הוציאתן מן הרשו' שהיו מונחי' בשעת פטיר' אביהם, לא מהניא אותה חזקה. אדרבה: ברשות היורשים נפלו. ואפי' אם תפסה בהם, לא מהניא תפיסתה דלאחר מיתה, אם אין לה עדים שתפסה בהם מחיים או לאחר מיתה. ואם יפסקו ב"ד דמהניא תפיסה דלאחר מית' למזונות, רוצים בני ראובן שיצאו הנכסי' מחזקתה. שהרי אכלה שיעור הקרן, כאשר ביארנו למעלה. וגם כי בדברה אותם שעשתה מזונות בנה הקטן הנז*כר עליהם, שלא מדעתם. ודבר זה אין מוטל עליהם. ורוצים בני ראובן שתשלם להם אותן הוצאות שעשתה לבנה הקטן הנז*כר שלא מדעתם. ואף כי אמרו בני ראובן: שאינם צריכים לזה. שהיא מודה שלא עשתה שום תפיסה אחרת, רק אותה חזקה שביארנו למעלה. וגם מזהירין לה אותם בני ראובן התובעי': שאם תופסת בנכסי' מעתה משעת העמדה בדין, שלא תועי' לתפיסה. כאשר היא באיסור ברכה, כאשר ראינו כתוב וחתום מיד הר' ר' יוסף. כבר עברו ששה שבועות שקבלה עליה ברכה: שלא לבזבז הנכסים ושלא לעשות מזונתיה מהם, עד שיגמור הדין. ועוד תבעו בני ראובן אל אלמנת אביהם: כאשר כנסה אביהם, הכניסה לו כל מה שהיה מבעלה הראשון. ולא הוציא' ולא שיירה שום דבר מאותן הנכסי' שהכניסה לו, לא לעצמה ולא לאחרי'. וע"כ, בכל מקום שהם, ברשות היורשי' נפלו. ורוצי' לגבות מהם כתובת אמם, אח' גביית כתוב' אשת אביה', כדין כתובת בנין דכרין. דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתוב' בנין דכרין. וגם לא יחלוק בנה הקטן הנז*כר עמהם. דכתו*בה נעשה מותר לחברתה. ע"כ טענת בני ראובן. וענתה להם האלמנה: כי לא היה לה כלום, כי אם מאה דינרים אשר נתנה לבעלה. ויותר לא היה לבעלה מידה בשע' שכנס' לחופה. וענו בני ראובן: כי יותר ממאה דינרי' היה לה בשעה שכנסה אביהם. והכניסה לו סתם כל הנכסים שהיו לה מבעל' הראשון. ואף לא קבל ממנה כי אם מאה דינרין, ונתרצה בכך. ולא שאל לה יותר. כאשר היא אומרת, בעבור כי היא אומרת: שלא היה לה יותר בשע' שנכנסה לחופה. ואמרו בני ראובן: כי רוצי' הם להביא ראיה: שיותר נכסים היו לה, וידועים היו לבעלה. וקנאתו מידה, אם לא תביא ראיה: שהיא עשתה שטר מתנ' או הברחה, לעשותן כנכסי' שאינ' ידועי' לבעל בשעה שנכנס' לחופה. וענתה האלמנה: כי לא היה לה יותר ממאה דינרים בשעה שכנסה לחופה. ונתרצת3 בכך. ויותר לא תבע לה ראובן בחייו, ולא היו בחזקתו. ואחרי שנתרצה בכך, ולא תבעה בחייו, אין היורשי' יכולים לתובעה כלום. ואמרו בני ראובן: כי אין להפסיד בכך, אחר שהכניסה לו סתם: מה שהיה לה. כי בעבור זה שתק ונתרצה ראובן בכך, שהיו אותן נכסים ידועי' לו. ולאחר מותו נפלו ליורשיו. ועוד אמרו בני ראובן: מאח' שהם מוצאים שהיו לה נכסים מבעלה הראשון, ולא היו יותר על כתובתה הראשונה4 שהניח בעלה הראשון חיים לכל ישראל, ולא בשעה שכנסה ראובן הנז*כר והכניס' לו סתם. וגם היו ידועים. ואם לא נשבעה בשעה שכנסה ראובן הנזכ*ר נשבע5 עתה על כתובת בעלה הראשון. ואם יכולה היא שתאמר בשבועתה: שאותם נכסי' היו לה יות' מכדי כתובתה, אנו פוטרין אותה מזה: שמואל בן הרב ר' שלמה הנשיא זלה"ה, משה בן הרב ר' זכריה, יוסף בן הרב רבי נתנאל זלה"ה.

אנכי החתום מטה הודעתי אליכם לפע"ד ע"ד (על דבר) בני ראובן אשר שאלו לאלמנת אביהם ראובן שתשבע על הנכסי' אשר עתה בידה: אם יתרים על כתובתה. ואם הדין נותן שתטול כתובה כפי הדברים אשר אמרו מנגד? והם אומרים: כי הושבחו הנכסים מעצמן. ואף אם טרחה בהם להשביחם, כיון שהיתה ניזונת משל יתומי', מעשה ידיה שלהם. ובעבור זאת אומרי' היתומי': כי אין לאלמנה לא כתובה ולא מזונות על השבת. רק על הקרן אשר הניח לה בעלה בשעה שמת. והיא אמרה: כי לא הניח לה בעלה בשעה שמת רק אחד עשר ליטרין במשא ובמתן, ומטלטלין, ושלשה טבעות זהב ושתי משבצות אחת מזהב ואחת מכסף. ואף על פי התביעות הללו, הודעני אליכם: אם האלמנה זו השביחה הנכסים אשר היו בידה והשביחו הנכסים על ידה, יקח מן השבח לאמצע. ויגבה מן חצי השבח אשר לעצמה מזונתיה. ומזונות הנער ינכה מן חלקו המגיע לו. ואם אמרה בשעה שמת בעלה ליורשיו: ראו מה שהניח לי בעלי, ואין מגיע לשיעור כתובתי, והיתומים נתרשלו ולא הטו אזן אליה להשביעה ולהוציאה מן הנכסים, יען כי ידוע: כי לא היה בנכסי' שיעור כתו*בה, ובעבור זאת לא חשו להשביעה, לא השביחה לאמצע אלא לעצמה. ותשבע בפניכם: בשעת (שמא צ"ל: בשעה) שהניח בעלה חיים לעולם, הנכסי' אשר היו בידה לא הגיעו לכדי כתובתה. והקרן והשבח הכל שלה. כמ"ש בפרק מי שמת (קמ"ג ע"ב) במשנה: וכן האשה שהשביח' את הנכסי' השביחה לאמצע. ואם אמרה: ראו מה שהניח בעלי, הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה, ואם רוצה לקחת מזונות על הנכסי' עד כדי כתובתה, יכולה לקחת לאמצע מזונות על הנכסים שהניח לה בעלה. ומה שתפסה, בין מחיים בלאחר6 מיתה עבור מזונות. אבל עבור כתובה, נחלקו חכמי ישראל אם התפיסה מועלת מחיים במטלטלין. ועד שיעור כתובה יכולה להחזיק עבור מזונות, ולא יותר, כמו שפירש הר"י ז"ל. וצריכה לישבע: כמה היו הנכסים בשעה שמת בעלה, בין ידועי' בין אינם ידועים לבעל. וכל מה שהיה לה מבעלה הראשון, עד כדי כתוב' מראשון, הכל קנוי לבעל. וצריכה לישבע עליהם. ואם היו קיימין בשעה שמת בעלה, ויתירים על כתובתה משני, המותר ליורשי', ואם רוצה להתפיס מזונות על הנכסים עד כדי כתו*בה, תשבע שלא תבזבז על הנכסים אשר תחזיק. וצריכה לשבחם עבור היתומים בשבועתה מעתה. ועוד דבר: היתומי' אשר תובעי' כתובת בנין דכרין, אמת הדבר. כי כתובה נעשית מותר לחברתה. ואם יש בנכסי' מותר דינר, יקחו היתומים כתובת אמם. וזאת כתובת' והיתר יחלקו בשוה. ומי אני כי בררתם אותי להורות אם למדתי, כבר הכל שכחתי בעונותי. אכן למדוני חבירי אשר בעיר הזאת, והסכמתי לעצתם. כי המשפט נכון ואמת ואין עליו לפקפק. ושלום אל דייני ישראל ולכל ישראל חיים לבדם ושלום. מרדכי בן הר' ר' יוסף הלוו דב"ח.

על דבר אלמנת ראובן והיתומי', נרא' לי: שהדין עם האלמנה. דתפיס' מהניא למזונות, משו' דאיכא תרתי למבין. ואף על גב דאיכא דמוקמי לה מחיים אשנוי דחיקי לא סמכינן, להוציאה מחזקתה. ורוב הדברי' הכתובי' מעבר הדף, נ"ל: שאין בהם ממש. ובעונותי, כי איני בריא ואיני יכול להשיב על כל טענה. סוף דבר: יניחו האלמנה בחזקתה פן יעבור על לא חטה משפט כו' פרץ בן הרב רבי אליהו ה"ע זלה"ה.

זה הועתק ממה שאנו זכורים מבחוץ מתשובות מורינו ורבינו הרב רבינו פרץ שיחיה.

נדרשתי לאשר שאלוני: מן האלמנה אשר לא היה לה שיעור כתובת' כאשר מת בעלה. והיא לא נשבעה. והיתה מתפרנסת מן הנכסים ימים רבים. ומוחזקת בנכסי', ותפסה לאחר מיתה. והיא השביחה הנכסי' לאחר זמן מרובה, מן השבח אשר השביחה לעצמה. נ"ל: כי התפיס' מועלת לאחר מיתה, בין לכתובה בין למזונות. כיון דמטלטלי משתעבדי לכתו*בה כתקנת הגאוני', אין חילוק בזה"ז. וכל מה שדקדקו התוס' במסכת כתובות (פ"ד ע"ב): ולר"ע לא מהניא כלל, ורבא אמר: כגון שתפס מחיים, ושם פי' המורה ור"ת ומה שפי*רש, בזמן הזה לא שייך כל זה, כיון דמטלטלי משתעבדי לכתו*בה ולמזונות. ועל אותה: דינתנו ליורשי' או*מר: כי דוקא בימיהם ליורשי' לא יתנו לאשה, אבל עתה דמתקנת הגאוני' משתעבדי לאשה ולבע"ח, יתנו להם מדרבי נתן. גם כי הקושיא: דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי, ולומר: דמשתעבדי מטלטלי ומדר' נתן, יש לומר: דהגאוני' עשו בתקנת' מטלטלי כמקרקעי. אבל מ"מ, אין לה לגבות לא כתובה ולא מזונות מן השבח, כדמשמע בבכורות (נ"א ע"א). ואפי' אמרה: ראו, כיון שלוקחת מזונותיה, עליה להשביח הנכסים. ואפי' טורחת להשביח, כיון שמעשה ידיה שלהם. ועוד: כי לא אמרי': ראו, וראו לא שייך אלא באש' יורשת. ועוד נראה: כי אמרינן בב"מ (מ' ע"א) על אותה דאמרינן (נראה שצ"ל: דמרי) בר איסק: דאין חלוק [בין] נכסים ששבחו מחמת נכסים לשבחו מחמת עצמן, מכח הקושיא. שמביא ראיה מן המשנה: דהשביחו לאמצע, וכן אמר רב. ומקשין: וכי יש ראיה מרב יותר מן המשנה? ומתרצין: שרב אמר: פרדיסי וכנסתי דשקלי7 הוי כמו שבחו נכסים מחמת נכסים, אף על פי שטרח בהן. כ"ש שאם טרחה להלוותם, שזהו כמו שבחו נכסים מחמת נכסי'. ובכל ענין,8 לאשה כלל לא כתובה ולא מזונות. ותו לא מידי. כי הדין עם היורשין. ולא תגבה האלמנה לא כתובה ולא מזונות מן השבח. והנראה בעיני כתבתי. וחתמתי: משה יחיה ה"ע בן הרב ר' יוסף עמי. זהו מועתק מכתב ידו.

דברי רבי משה שיחיה א"צ חיזוק. ואם באתי למלאת דבריו, כיהודה ועוד לקרא (קידושין ו'), ודאי הוא כמ"ש ר' משה. דבזמן הזה מתקנת גאונים ואילך: במטלטלי משתעבדי לכתובה ולמזונות. אין חילוק בין תפיסה מחיים ולאחר מיתה. אבל מה שכתב ר': דראו, לא שייך רק באשה יורשת, אבל זאת יש להם9 לטרוח עבור היתומים, ומעשה ידיה שלהם, ואינה יכולה לומר: ראו, אין אני רואה דבריו בזה. דהא דתנן: ואם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה ואוכלת, מה שהשביחה השביחה לעצמה, ולא איירי באמרה בלא ב"ד, אלא בב"ד. כדאמרינן עלה בירושלמי: וכן האשה כו'. אמר רבי לא: אמרה בב"ד (לא הוא שם אמורא, דמוקי לה: כגון: דאמרה בב"ד). וכיון דנכסים מועטים הן, ואין בהם יותר מכתו*בה, הרי גלתה לדעתה שאינה רוצה להיות ניזונת משל היתומי' ולטרחה קמיהון, אלא לעכב כל הנכסים לעצמה. גם קרן גם פירי. מכאן ואילך שלה, מכי אמרה בב"ד: ראו. וכן פי' רשב"ם: דראו, מהני בנכסי' מועטי', אף באשה שאינ' יורשת, לעכב כל הנכסים, אפי' נכסים מרובי' יתר מכתובתה. אם אמרה בב"ד ראו שנ"ל דמה שהשביחה בכדי כתובתה, השביחה לעצמה. דאע"ג דמעשה ידיה שלהן, הא קי"ל במס' (בבא) קמא (קט"ז ע"ב): דפועל יכול לחזור בו. ודמיא לההיא דפ' הגוזל בתרא (קט"ז ע"ב): שיירא שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס וטרפה, ועמד אחד והציל, אם אמר: לעצמי אני מציל, הציל לעצמו. ואיכא מאן דמוקים לה: בפועל. וכל כמה דלא הדר ביה, כברשותיה דבעל הבית דמי. וכי הדר ביה, טעמא אחרינא הוא. הכא נמי, כי אמרה בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי, הויא לה כתובעת כתובתה בב"ד, ואין לה מזונו'. ושוב אין מעשה ידיה שלהם. ואם נזונת מן הנכסים, בלא רשות היתומים [הוא].

וששאלתם על ממון שנשאר בידה מבעלה הראשון כו', והיא אומרת: שלא הכניסה מהן לבעלה, כיון דלא שיירתו בפי' לעשותם כנכסי מלוג, יש להם דין נצ"ב. ויש לעיין בשטר הכתובה איך כתוב בו: ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך כו'. אם כספים, יש להוסיף שליש. ובשום פוחתים חומש, כדאיתא בפרק מציאת האשה (ס"ו ע"ב). ואם הכניסה לו יותר מחשבון תכתוב11 בשטר הכתוב', המותר יש לו דין נכסי מלוג, ונוטלתם לבד ממאי דכתוב בכתובה. בין במפרש בין בסתם. ואם לא הביאה אלא מאה דינרין, אף על פי ששתק הבעל ולא שאל יותר, אם ימצא לה נכסים ידועים יותר, קנאן הבעל האחרון. ויעלו לחשבון הנדוניא הכתובה בשטר כתובה, לפי חשבון כדפרישית. ונפקא מיניה: לענין כתובת בנין דכרין כמו שכתבתם. דקי"ל: אחת בחייו ואחת במותו יש לה כתוב' בנין דכרין. וכתוב' נעשי' מותר לחבירת'. ואף על פי שרוב הגאוני' כתבו: שאין כתובת בנין דכרין נוהגת בזמן הזה, כי בטלו אותה, כמו שאצוה להעתיק לכבודכם, לא פשט' אותה תקנה בארצנו ורבינו האיי ז"ל כתב: שהיא נוהגת. והגדולים שבמלכותנו, אשר מימיהם אנו שותין, לא הסכימו לבטלה. ומתוך התוס' [ג"כ נראה] שהיא נוהגת. ושלום אליכם כנפש העני הנשכח מכל טוב' אסקופה הנדרסת הנקרא בשכר מאיר בר' ברוך זלה"ה. זה הועתק מכתב ידו של הר' ר' מאיר שיחיה.

אויה לי כי נסתם לבי בקרבי עד אשר יכולתי להבין דברי מורי הר' ר' פרץ שיחיה בור השכל מעין החכמה ולדון לפניו באתי, ולא לחלוק על דבריו. אמנם ללמוד אני בא ולדעת האמת. פן יבואו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות על לא נכון. והנה ממה שהביא רבינו רשב"ם שפסק: דנוטלת כתובתה מן השבח. ועל דא הוא סמיך לעשות משאו ומתנו. ולפי המדומה: רשב"ם אגב חורפיה ומסברא דנפשיה עשה ואינו כן. דהכל יודעין: דאפי' השביחתן האשה אינה נוטלת כתובתה על השבח, כדאיתא בפרק יש בכור (כ"ב ע"א). ואפי' יטלו אחין מה שהשביחו, אשה לא נטלה. דמקולי כתובה שנינו, כמו גבי בע"ח. ולשני דברים אלו ראיה מן התוספתא מפרק מי שמת, דקאמר: האשה שהיתה כו' ועמדה והשביחה הנכסים והביאתם לבית הרבוי, לא תאמר: תנו לי מנה שהשבחתי את הנכסים, ולא עוד, אלא אם יש להם אחריות12 נכסים גובה כתובה. ואם לאו, אינה גובה כתובתה, עכ"ל התוספתא. הרי דפי' לא תטול כתובתה, אף על השבח שהשביחה עצמה. אף כי הנכסים שבידה מועטין, מדקאמר: אינו גובה. דאי מרובין, הרי יש לה מן הקרן בלא שבח שיעור כתובתה. וא"כ נתבטלו דברי הרשב"ם דפי' דתטול, על השבח. דע"פ מה שהוא אומר בתוספתא: דלא תטול השבח בכתובתה, ר"ל: אפי' בשבח של נכסים שיש להם אחריות, דאי במטלטלי, מאי איריא שבח, אפי' מן הקרן [לא גבתה]? ועלה מן הקרן קאמר: דלא תטול השבח לעצמה, אלא אפי' תפסיד כתובתה. (כיון) [כגון]: שאין להם אחריות נכסי' שהניח להם אביהם ממקום אחר. אפ"ה אינה גובה מן השבח. כדאמר: ולא עוד כו'. והשתא בתר תקנת הגאונים, אין לה יפוי כח במטלטלי יותר מבימיהם במקרקעי. וגם דברי רבינו נדחו דפי*רש: אף ע"ג דלא אמרה: ראו, כמ"ד: ראו, דמי. כיון דמטיא ליה13 פסידא מקרן אם לא תשביחם לעצמה. הרי בתוספתא אית ליה14 פסידא דלא תגבה כתובתה, ולא אמרו כך. ומה דמדמה לההיא דאם השביח הנכסים מחמת עצמן של אחים, דכל השבח שלהם, ואף על גב דלא אמרו: ראו, כמ"ד: ראו דמי ונוטלין כל השבח. אומר אני: דאין זה מאותו טעם אלא משום דהוי כיורד לתוך שדה חבירו ברשות. שהרי היה להם חלק בכל, ואין מבורר חלקם, והו"ל שותף. ומה שאין הספר אומר: דיש להם דין ארים כשאר שותף, מזה דקדק ר"ת: דאפי' היכא דאמר: הריני לעצמי עושה; קשיא ליה לר"ת: אמאי יטול כל השבח, אלא כדין אריס? עכ"ל ר"ת ז"ל.

ולפע"ד נ"ל להוסיף על דבריו, וליתן טעם: דלא קשיא מההיא שהביא הרב ר' מאיר שיחיה מפ' הגוזל בתרא (קי"ו (קט"ז) ע"ב): שיירא שהיתה מהלכת במדבר כו'. דמסיק: אם אמר: לעצמי אני מציל, שהציל לעצמו. דהתם (בבא קמא קט"ז) הכל בא ע"י הצלתו. ואם לא היה מציל, היה נפסד הכל מה שהציל. אבל הכא, ארעא הוא דקא משבחא בהדיא. נחזור לדברי ר"ת. דפי*רש עלה ההיא משמו של ר"ת: דמה שהוא אומר: שהשביח לעצמו, ר"ל: ליטול כאריס. וכן פי*רש גבי רב חסדא סברא דלא נוטל אלא כאריס שכר טרחו. ור"י פי*רש מדידיה: דכל השבח קאמר, כדמוכח שמעתתא. ומפרש הטעם15 דמי לשותף, שאין לו בשבח אלא כאריס. ואפי' אמר: הריני עושה לעצמי, כסתם16 שותפים כדי להשתכר קנו, ולדעתם נשתתפו. ומקפידין שלא ישתכר זה יותר מזה. אבל שמימי לא17 נפלה להם הירוש', ואדעת' דשבחא לא נשתתפו, ובדבר שאינם חסרים, דבלאו הכי לאו היו עוסקים הקטנים, והי"ל זה נהנה וזה אינו חסר, בהא ודאי אמרינן: דנוטלין כל השבח. כגון דאמרו: הרי אנו עושין לעצמנו, או שלא אמרו, וגלו בדעתם: שלעצמם הם עושים. כגון: שהם מוציאים יציאות ממונם. דבגלוי דעת סגי בדידהו, כמו שאפשר לקמן. משא"כ באשה, דבדידא לא תליא מילתא. ועוד יש (לנותן) [ליתן] טעם: שאע"פ שסתם שותפין מקפידין שלא יטול שותף המשביח אלא כאריס, גבי אחים יטלו כל השבח. דכי היכי דברישא השביחו לאמצע, ואין נוטלין שכר טרחם יתר על הקטנים, (דאמרו) [דאמרי: שהגדולים] מה גדולים (נראה שהמילים: מה גדולים, טעות סופר), אחלו (שמא צ"ל: מחלו) לקטנים דבר שאין בו חסרון כיס. כמו כן, בתוספת שהשביחו לעצמן ונוטלין כל השבח, הוי מטעם: דהקטנים מחלו לגבי גדולים דבר שזה נהנה וזה אינו חסר. כך פירש ר"י. ואין להשיב: דקטנים לאו בני מחילה נינהו. דהיינו דבר שהוא בעולם, וחסרים בו. אבל לגבי דבר זה, אמרי' שפיר: דלא סמכי עליה כלל, ובקל מסתלקי. ודכותא איתא בפרק המפקיד (ל"ט ע"א), דקאמר: זריז ונשכר הוי, מאי דאשבח מיבעיא? פי': זריז כו': וחשבת לי' כיורד ברשות. א"כ פשיטא דיטול מאי דאשבח. ור"ל: כל השבח. והתם (בבא מציעא ל"ט) דין אריס היה לנו ליתן לו. אלא טעמא (כדפרש"י) [כדפר"י]. ואפי' לפירש (שמא צ"ל: לפירוש) רש"י ז"ל [שם], אין לדמות לאחי' כלל. ותדע: דבתוספת' מחלק, דהכי איתא התם עלה דההיא דאשה: דאחים שמת אביהם והניח להן נכסים. ולאחד מהם יש לו בנים. ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים, והביאום לבית הריבוי. לא יאמר: תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסי'. וכן הם לא יאמרו: תן לנו מה שאכלו בניך. אלא מה שאכלו, אכלו מן האמצע. והם אפי' שהשביחו, השביחו לאמצע. ואילו גבי אשה, אפי' לאמצע לא השביחה. וההיא דב"ב (קמ"ג ע"ב), וכן האשה שהשביחה [השביחה] לאמצע מיירי: באשה יורשת, כדמוקי לה בגמ', דיש לה דין אחים. אבל אלמנה אחרת, מאי עבידתא? לעולם תטרח קמי יתמי, כל כמה דלא אמרה: ראו, בב"ד, כאשר מביא הרב ר' מאיר, שיחיה ויאריך ימים, ראי' מן הירושלמי. וטעם יש בדבר כמה שפי' מורינו ורבינו הרב ר' פרץ שיחיה ויאריך ימים. דמיגו דנחתו לפלגא, נחתו לכולא. דאית לה פסידא, אדעתא דנפשה נהנתה, כמו גבי יורשים? הלא זה רחוק כרחוק מזרח ממערב? דהא פירש ר' דלא (נראה שצ"ל: לא): והיא דאמר' בב"ד גבי אשה ולא גבי יורשים. היינו משום: דשמא יש לה צררי, ואין להם (אולי צ"ל: לה) בהן שום חלק. והשתא שבאתה לבית דין ונשמע הקול, ונתעצלו, אינהו דאפסידו אנפשייהו. וכן היא שלא אמר' בב"ד, אפסידה אנפשה. דכל כמה דלא אמרה: ראו בב"ד, חשדינן לה דנפרעת מכתובתה. אבל גם יורשים בלאחר, יש לו בודאי חלק בהם. ואין צריך כי אם גילוי דעת: שאינם עושים בשביל האחרים. ועתה ששבח פועלים משלהם, אין לך גילוי גדול מזה. אבל אשה אין הדבר תלוי בה ובדעתה, אלא הוי הטעם כדפרישית. ומש"ה אמרינן גבי אשה: והוא דאמרה בב"ד, ולא אמרינן גבי יורשין. ולפיכך: נתיישבו דברי המורה דאמר: צריכה אמירה ב"ד. ולפיכך: חשבינן לה תובעת כתובתה בב"ד. דאז מועיל דבריה. ונדחו דברי מורי רבינו שיחיה. ולא דמי לההיא דרב ספרא במסכתא (בבא) בתרא (קמד ע"א), דודאי לדידי' לא צריך אמירה בב"ד, כי אם גילוי הדעת: שהיה לו חלק בהם. ורב ספרא גברא רבה, ולא שביק גירסא דידיה וטרח לאחריני. וגם דברי ר' שמשון, שפירש בסוף דבריו, אינה מטעם זה, דרוצה לדמות אשה מכ"ש לרב ספרא, ולא שבקא, נעשה כו'. דאין הדמיון שוה, כדפירש"י. ועוד קשה: מה שפי' מורינו ורבינו שיחיה: דמה שאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, היינו: מו השבח שהשביחו היורשים מן הנכסים. אבל בשבח שהשביחה היא עצמה מן הנכסים שבידה, ודאי נוטלת כתובת' מן השבח. נפלאתי: איך פה קדוש יאמר כזה? שאפי' יבא אליהו ויאמר לי, לא הייתי שומע לו. חדא: דבתוספתא איתא בהדיא: והשביחתה והביאתם לבית הריבוי, שאינה גובה כתובתה. ועוד: בפרק מי שמת (שם (קמ"ד)), דקאמר: וכן האשה שהשביחה, התם מיירי: שהשביחה מנכסים שבידה. ועלה קאמר בגמרא (פרק מי שמת): אשה מאי עבידתא? דסלקא דעתך דמיירי: באלמנה שאינה יורשת ופריך: כו' כמה דלא נטלה, השבח ליורשים. ובשבח של יורשים הכל מודים שאינה נוטלת כתובתה עליו. וגם מה שרוצה רבינו לומר: דתטול מה שהשביחה לעצמה, מטעם דר"ל: דכמאן אמרה ראו דמי. אבל השבח של יורשים, היה מודה רבינו דלא תטול עליו. והנה הוכחתי עליו מדפריק: הספר אשה וכו', דמשמע ליה דאם לא נטלה כתובתה, או לא אמרה: ראו, דמה שהיא משבחת הוי ליורשים. וכמו כן מה שר"ל מורינו רבינו שיחיה: דאפי' אם היא ניזונת מן היורשים, דהשבח לעצמה עד כדי כתובתה, דמה שאינה נוטלת היינו היתרון, אבל כדי כתובת' נוטלת. היאך יתכן זה? דהשתא בשאינה ניזונת לפי מאי דסלקא דעתך: דלא באשה יורשת מיירי, אמר': דהשביחה לאמצע, והשתא תטול? אבל כשהיא ניזונת, בין שיהיה הממון בידה בין לא יהיה הממון בידה, היא כשבחת (נראה שצ"ל משבחת) של יורשים, כמו שהיתה לבעלה, וידם כידם. כדתנן: מעשה ידיה שלהם. ומה להזכיר בכאן: ממון שבידה, ולחלק? ומה שהביא ראיה מסוף דבריו של רבינו שמשון, כבר פי*רשתי: שאין ממש באותו דבר, וגם הוא לא אמר כי אם לפי ריהטא. דאילו עיין בה, היה מחלק. דאין הדבר תלוי עד שתצעק בב"ד: שתהא מוכנת לישבע. ושתאמר בפניהם: ראו מה שהניח לי בעלי, והנני נוטלתן בכתובתי. כי אין בידי יותר, והריני עושה ואוכלת. ואז אם נתעצלו היורשים, יהיה השבח שלה וגם הקרן וגם פרי וגם מה שהוא אומר: דאותה באה מחמת טענת מזונות, לא ידעתי מאי נפקא מינה. וגם כי פסק ר' שמשון בהדיא: דאפי' אותם כו' שאין לה ליטול בכתובתה. שהרי כבר אכלה שיעור הקרן. ואין לה לא כתובה ולא מזונות על השבח, כך לשונו. ואף דברי רבינו סותרים זה את זה. שכבר למדתנו רבינו בבבא מציעא: דמזונות שהם תנאי כתובה. ובמקום שאינה נוטלת כתובה אינה נוטלת מזונות. ועל ענין תביעת היתום, יש ממש וממש אם כדברי כן הוא: שלא היתה לה דין בשבח. אכן ידעתי: דאי לא הא, לא קיימא הא. דאם הכל שלה, פשיטא דיכולה לפרנס בנה ולעשות רצונה. אכן אפי' תחשוב מורי: דברי להבל, לגבי כתובת בנין דכרין, ולענין הנכסים שהיה לה מבעלה הראשון, והכנסתה סתם, יראה כדברי הרב ר' מאיר שיחיה, עד שיאמר מורי ר' שיחיה דברים בגו. והנה שלוחי ההולך אל מורינו הרב ר' מאיר וכתב מורי רבינו שמשון ושאר כתבי הגדולים בידו. ואם חפצך להרבות שום דבר, יכתוב מורי רבי. פן נצטרך לשלוחי והדר שלוחי. כי לא אנוח מלשלוח בכל מקום שאדע מחכמי ישראל הנקראים בשם, לידע ברור הדבר. ושיהיו רבותי שוים בדבר. כי פרק גדול תלוי בזה, ושטת ההלכה. ועל מה שפי' מורי ר' שמשון ההיא דבכורות, הנה פה אל פה נלחמתי עם הרב ר' יעקב, מטעם שלמדתנו רבינו כך בבבא מציעא: דמזונות לא נטלה מן השבח, כדפרי' ר' שמשון. וגם טעם אחר פשוט הוא: דכיון דאין לה כתובה ואין (אולי צ"ל: אין) לה מזונו'. ולגבי מזון האשה והבנות, תנאי כתובה אצטריכא לו שהוא בטל. דלפעמים שהתנאי ממזונות האשה בטל, ואין התנאי ממזון הבנות בטל. אף כי היא עדיין באלמנות'. כגון: תובעת כתובתה, כמו שפי*רש מורינו רבינו שמשון. ולכך הוצרך לפרש כאן: מזון האשה והבנות, אף על גב דכבר פי*רש כתו*בה. וממילא, תנאי כתובה כמו לזה. ועתה, דקדק מורי רבי שיחיה ויאריך ימים להעמידה על נכון. כי משפט ותורה אחת יהיה לנו. ולא תעשה תורתינו אגודות. ועוד תמה אני: על אשר מורי רבי' שמשון רוצה להחזיק האלמנה ע"פ הטענות. כי כל עיקר טעמו אינו אלא משום: דכיון שיש בדבר גילוי. וזאת אומרת: שהיא רוצה להיות ניזונת והולכת. הרי מגלה בעצמה שלא טרחה בכתובה. ותו לא מידי. (אולי מכאן והלאה הוי דברי הר' ר' פרץ שיחיה) גם כי איני כדאי לחלוק על רבותי, כי קטנם עבה ממתני, אף ע"פ כן, אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. והנני הצעיר על משמרתי אעמודה, שלא להוציא הממון מחזקתה של אלמנה שנשארו בידה בשעת מיתת בעלה, נכסים מועטים שלא היה בהם כדי כתובתה. ואחרי כן השביחו עד כדי כתובתה. ואף על גב דלא אמרה: ראו. וכן פי' רשב"ם בהדיא, וז"ל, שפי*רש גם ההיא דפרק מי שמת, דמוקי לה: באשה יורשת עסקינן, ופסק רשב"ם: הילכך: האשה שמת בעלה, והניח נכסים מועטי' שאין בהם כדי כתובתה, אם אמרה בב"ד או בקהל: ראו מה שהניח לי בעלי, ונתעצלו ב"ד או יורשים להשביע על כתו*בה, אפי' השביחה אלף ככר, השביחה לעצמה. אבל אם השביחה נכסים סתם, תטרוף כתובתה, והמותר ליורשים. ואף על פי שלא נשתייר מבעלה רביע כתובתה. ע"כ למדנו (אולי צ"ל: לשונו) הרי שפסק רשב"ם בהדיא: שנוטלת כתובתה מן השבח, ואף על גב דלא אמרה: ראו. ויש להוסיף וליתן טעם לדבריו: דאע"ג דאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, מ"מ הכא שאני. דכיון שלא היו הנכסים כדי כתובתה בשעת מיתת בעלה, והיא טרחה והשביחתן, אף על גב דלא אמרה: ראו, כמאן דאמרה: ראו, דמי. כיון דמטיא ליה פסידא מקרנא דכתובתה, אם לא השביחה לעצמה. ודמיא לההיא דאמרינן: אם השביחו נכסים מחמת עצמם על אחים, דכל השבח של אחים הוא, אף ע"ג דלא אמרו: ראו. ופי' רשב"ם: דהא דאמרינן: השביחו נכסים מחמת עצמם, ר"ל: שישכרו פועלים הגדולים משלהם, ולא משל הירושה. ואף על גב דהשבח יותר הרבה על ההוצאה, הא פסיק וקאמר: דהשביחו לעצמם כל השבח. ולא יטלו מן היתומים הקטנים היציאה לחוד, ומן השבח כאריס. הא לא אמרי' אלא כל השבח לעצמם הוא. והיינו מטעמא: דאע"ג דלא אמרו: ראו, כמאן דאמרו: ראו דמי. דכיון דמטיא להו חסרון כיס קצת בשבח בשכירת פועלים ששוכרים משלהם, אנן סהדי: דאדעתא דנפשייהו18 אשביח, כאילו אמרה19: ראו. וכיון דנחתי להשביח בשביל עצמם חסרון כיס של הוצאת שכר פועלים, ונחתי נמי אטרחא, כאילו אמרו: ראו. ומש"ה: כל השבח שלהן. כ"ש הכא גבי אשה, דאיכא פסידא לגמרי מקרנא דכתובת', כאילו אמרה: ראו, דמי. ומיהו, מהאי טעמא היה נראה: דכל השבח שלה, אפי' יתר על כתובתה. דכיון דנחתא להשביח לעצמה בשביל קרנא דכתובתה נחתא נמי הבא לי השבח (אולי צ"ל: לכל השבח), כדפרשי' גבי מחמת עצמם. ועוד טעם אחר: דכיון דאין האשה נוטלת מן השבח כתובתה, א"כ מה שפסק רשב"ם דנוטלת מן השבח עד כדי כתובתה, ע"כ צריך לומר הטעם: דאע"ג דלא אמרה: ראו, כאלו אמר: ראו דמי. א"כ יש לה ליטול כל השבח. כאילו אמרה: ראו. אמנם פסק רשב"ם בהדיא: כי המותר מן השבח שהשביחה יתר על כתובתה, ליורשי' היכא דלא אמרה: ראו. ולפי דבריו נ"ל: דהא דחשבינן לה כאלו אמרה: ראו, היינו דוקא עד כדי כתובתה. אף על פי שהוא דוחק קצת, לחלק: ליחשב כאלו אמרה: ראו, לחצאין. מ"מ, הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם, אין לפקפק בדבר. והשתא, הא דאמרי': שאין האשה נוטלת כתובתה בשבח, היינו דוקא בשבח שהשביחו היורשים את הנכסים שבידיהם. אבל מן הנכסים שבידה שהשביחה היא, ודאי נוטלת בשבח, מטעם דפרשי': דעד כדי כתובתה, הוי כאילו אמרה: ראו. ואפי' היא ניזונת מן הממון שביד היורשים, נמי איכא למימר: דהשבח לעצמה, עד כדי כתובת', ממה שהשביח' מן הנכסי' שביד'. ואף על גב דפי' רשב"ם: דאי שקלא מזוני, השבח ליורשי'. כדתנן (כתובו' צה:): אלמנ' ניזונ' מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהם. היינו לענין ליטול השבח יתר על כתובתה. וכגון שאמרו בב"ד: ראו. אבל עד כדי כתובתה, נוטלת לעולם, אפי' בלא ראו. אפילו היא ניזונת מממון שביד היורשי', לפי המדומה. וכ"ש אם ניזונת מממון שבידה. ואפילו יש בממון כדי כתובתה, ויתר, ביד היורשים. מ"מ, כיון שאינו בידה כדי כתובתה, אדעתא דנפשה קא משבחה, עד כדי כתובתה. כיון שאין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין. וההוא דמייתי ראיה מרישא דתשובת ר' שמשון, שפירש: דאין האשה נוטלת לא כתובה ולא מזונות בשבח, בין שהשביחו יורשים בין שהשביחה עצמה. אנא מייתי ליה ראיה מסופה דתשו*בת ר' שמשון, אדרבא לאידך גיס'. שפי*רש בתוך תשובתו (ר' שמשון), וז"ל: אף לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם. והרי פי*רש: דאפי' בלא ראו נוטלת כדי כתובתה מן השבח. ואף כי פירושו גבי יתרון, יש לקיימו גבי הצלת חסרון כתובתה. כיון שגלה בדעתו ר' שמשון: שאין רצונו לחלוק על רשב"ם. ואף כי יש לישב תשובת ר' שמשון, שפי*רש שאין האשה נוטלת בשבח, זה היה דוקא באשה שלא היתה באה מחמת טענת מזונות. כמו שפי*רש הוא: שלא היתה כתובה מקויימת. ואף כי מנה ומאתים איכא גם בלא קיום כתובה, מ"מ אולי לא היתה באה כי אם מחמת טענת מזונות, כמו שמוכיח לשון תשובתו. מסקנא דמילתא: דעד כתובתה נוטלת במה שהשביחה עצמה, בנכסים שהיו מועטים. מטעם דהוי כאילו אמרה: ראו. אבל יותר מכדי כתובתה, לא, כדפרש"י ורשב"ם. ומיהו, עוד יש לפרש: דהיכא דגם לבסוף האשה באה גם בטענת מזונות, זוכה להחזיק בשבח אפי' יותר מכדי כתובתה. דכיון שבראשונה לא היה בה כדי כתובתה, אפי' לפי' רשב"ם ז"ל: דיתר מכדי כתובתה לא תטול, היינו: כשבאה לסוף ליטול כתובתה בב"ד. אבל כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד, וגם אינה באה לינשא, והיא מוחזקת בממון גם מטעם מזונות, אפי' שבח יתר מכדי כתובת' נחתא נמי אכולא. מידי דהוה השביחה הנכסים מחמת עצמם של אחים, כדפירש. דכן הלכה, מדמייתי לה תלמודא, גבי ראו דייני. ומה שהביא ראיה מההיא דפרק המפקיד, (מ') דאיכא ספרים דגרסי: וכן אמר רב: השביחו לאמצע. ומפרשי: דבעי אמימר: אפי' השביחו מחמת עצמם של אחים. אותה גירסא אינה נראית עיקר, מדלא קבע לה תלמודא פרק מי שמת ששם עיקר הדבר. וגם הו"ל למיפרך מינה, כי הא דפריך מההיא דרבי חנינא. אלא נראה: דגרסי' בההיא דהמפקיד וכן אמר רבה: השביחו לאמצע. ועל ההיא עובדא דמרי בר איסק קאמר. ועוד: בכמה ספרים לא גרסי' לא רבה ולא רב. ואפי' גרסי' לה, מ"מ נראה: דהלכה כרבא, דבתרא, דקאמר בפרק מי שמת: אבל השביחו מחמת עצמם של אחים, השביחו לעצמם. וגם ההוא דמרי בר איסק, איכא לאוקומי: דההיא פרדיסי דשתל, היה הכל ממון הירוש'. ומענין פרנסת היתומי' וגם מענין כתובת בנין דכרין, אין ממש בקביעות (אולי צ"ל: בתביעות) הללו, לפי מה שהשביחה לעצמה. כיון שלא היה לה כתובה בשעת מיתת בעלה. וגם מטעם זה אין להזכיר נכסי בעלה הראשון. וגם כמו כן אין לגרוע כח חזקת האשה, משום דלא נשנית החזקה אחר מיתת בעלה מבחיי בעלה. ואף על גב דאמרי בפרק הכותב (פ"ד:): אית לך סהדי דתפסתינהו מחיים? זהו דוק' בימיה' שלא היתה ניגבית ממטלטלין רק מכח תפיסה. וגם אין צריך להזכיר ענין הסכמת מקצת האחים הכתוב בשאלה, לפי מה שכתבתי. ואגב אורחיה, אפרש מה שנכתב מעבר לדף: מדלא קאמר בבכורות: ולא האשה ממזונותיה, היינו משום דמזונות האשה גובה משבח. זה אינו נ"ל לפי המדומה. דהא אותו טעם דמפרש תלמודא גבי מזון הבנו': תנאי כתובה ככתוב' דמי, שייך גבי מזון האשה. ובכל דוכתא משמא: דמזון האשה והבנות שוים. מ"מ קשיא: אמאי לא נקט מזון גבי אשה? דאיכא למימר: דנקט כתובה גבי אשה, דשייכא באשה ולא בבנות. ועוד: דמזון האשה לא פסיק ליה, דהא כשתובעת כתובה בב"ד לאחר מיתת בעלה, מיד אין לה מזונות. וגם מה שכתב המורה: בשאמרה: ראו, אין לה מזונות. ודמיא למי שתובעת כתובתה בב"ד. זהו לפי שיטתו, שסובר: דבעי' שתאמר: ראו, בב"ד. אבל מדרב ספרא משמע קצת: דלא בעינן שתאמר: ראו, בב"ד. דהא משמע: דבגילוי דעת סגיא. וא"כ סגיא בקל או בפני עדים. ואפי' אם תאמר לי: דההיא דרב ספרא חשיב כמו בב"ד, כמו הירושלמי שהביא. יש ליישב: דמ"מ לא חשיב ראו בב"ד כמו תובעת כתובת', לענין להפסי' מזונות. כיון שאינה אומרת כן כי אם לגלוי דעתה: שאינה טורחת עבור היתומים. וצריך להתיישב בדבר זה. מסקנא דמילתא: אין להוציא הנכסים מחזקת האלמנה, כמ"ש בראשונה בקוצר.

ע"כ נראה שהם דברי הר' ר' פרץ שיחיה. ומכאן ואילך דברי ר' מאיר שיחיה. מאן יהיב לן מעפריה דרבי שמואל, ומלינן עינין. כי אף אנו מחבבין דבריו, ומימי ענדתים עטרת ראשי. אמנם כפי דברי רבותינו הנקובים, המפרשים את פירושו כמו שנר' בעיניהם, לא נשמע, לא לעקור הגמ' והסברא. ואם נקבל את דבריהם, היינו סותרים אף דברי עצמו, כמו שמוכיח לפני כבודכם. כי הם רוצים לומר: דמי שהניח נכסים מועטין פחות מכדי כתובה, ונשאה ונתנה בהם והשביחתם, גובה כתובתה מן השבח. ואף כל השבח גובה, אפילו יותר מכדי כתובתה. דכיון דאין לה כדי כתובתה, הויא כאמר': ראו מה שהניח לי בעלי כו'. דכל היכא דלא השביחה לעצמה, היתה מפסדת קרן כתובתה, הויא כאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי. ומדמו לה לרב ספרא, ואומר: דכ"ש הוא. וקשיא לן במלתייהו טובא. חדא: דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא מפליגינן בין נכסים מרובים לנכסים מועטים, בין שישנן תחת ידיה בין שישנן ביד היורשים או ביד אחר. דלעולם סתמא: מעשה ידיה ליורשין, עד שיהיו תחת ידיה, ותאמר: ראו מה שהניח לי בעלי כו'. ועוד: בפרק מי שמת, גבי: וכן האשה שהשביחה, השביחה לאמצע, ומוקי לה בגמ': באשה יורשת דוקא. אבל בשאינה יורשת, אין לה כלום. הו"ל לאתויי, לאיפלוגי בין נכסים מרובים יתר מכדי כתובתה, למועטים פחות מכדי כתובתה. ונימא: דנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה, אף בשאינה יורשת, כדי שלא תפסיד קרן כתובת'. כיון דנחית ההוא תנאי לפלוגי בין נכסים מרובים למועטי' בריש פרקא, נפלוג נמי בהא. אלא ש"מ: דליכא חלוקה אלא בין אמרה: ראו, ללא אמרה: ראו. ועוד: מאי: וכן האשה כו'? הא גבי: השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע כו' אין חלוק בין נכסים מרובים בין נכסים מועטים, אפי' באשה יורשת. וכ"ש בשאינה יורשת דלא תטול לעצמה כלום מן השבח, בניזונת דאיירי בה במתני', דאגריע טפי מיורשת, כמו שהוכיח. וליכא למימר: דלאו לכל מילי אמ': וכן. דא"כ הו"ל לתלמוד' לאקשויי: מאי: וכן, ולשני: אחדא. ועוד: מדפריך בגמ' סתמא: אשה מאי עבידתא? משמע: אמאי שקלא מידי בשבח? הא כיון דניזונת, כדשמע במתני': דבין אחים דבין אשה לא חלקו בעיסתן, ונזונין מתפיס' הבית. מדקאמר: הרי אנו עושים ואוכלים, ולא נאכל עוד מתפיסת הבית. א"כ, לא הו"ל למשקל מידי משבחא, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת. דאפי' אמרה בפני עדים, איני ניזונת. מצי מהדר בה, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי. דתו לית לה מזוני לעולם. דהויא לה כתובעת כתובתה בב"ד, דלית לה מזוני. כדמוכח בירושלמי ממילתיה דר' אלא (אולי צ"ל: לא), דמוקי לה באמרה בב"ד, דוקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל, לא הו"ל לאקשויי בהאי לישנא: אשה מאי עבידתא? אלא הכי הו"ל למפרך: אי בנכסי מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה. ואי במרובי', מאי עבידתא? ועוד: מאי פריך: פשיטא, גבי: וכן האשה שהשביחה. הא אצטריך לאשמועינן טובא. דאע"ג דגבי אחין השביחו לאמצע בכל ענין, בין בנכסים מרובי' בין בנכסים מועטין, ובאשה בנכסי' מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה, אפ"ה, בנכסים מרובין השביחה לאמצע, כמו גבי אחין. וליכא למימר: דבאשה יורשת היא לגמרי כמו אחין: דאפי' בנכסי' מועטין השביחה לאמצע. דהא מילתא בלא טעמא היא. דאטו משום דאית ליה (צ"ל: לה) ממון מצד אחר, לא תיחוש על הפסד קרן כתובתה, טפי מאילו לית לה ממון אחר? אטו אשה דאית לה נכסי מלוג שלא שמאתן בכתובתה, דלא נימא בה האי דינא? מי דוחקנו לומר אלו החילוקים, וחלוק (שמא צ"ל: וחלוקי) חלוקים, שלא נרמזו בגמ'. והלא סוגיית התלמוד פשוטה היא, בלא שום דוחק, כדברינו? ועוד: דאפי' תאמר לי: שיש חילוק, כדפרש"י, מ"מ תלמודה הו"ל למיעבד צריכותא בהא. ונימא: מהו דתימא: כיון דבאשה דעלמא איכא חלוקה בין נכסים מרובים למועטין, באשה יורשת נמי דאיכא חלוקה, קמ"ל: וכן האשה, דשויא לגמרי לאחין. ועוד: הא משמע בתר הכי: דסד"א: דגריעא טפי מאחין. דקאמר גבי: ראו מה שהניח לי בעלי: פשיטא? מהו דתימא: בההיא הנאה דנפק עלה קלא דאמרי: קא טרחא קמי יתמי כו'. כ"ש דלא יעלה על לב איש לומר: דעדיפא מאחין. ועוד: משנה תמימה שנו לנו ר*יש בפרק יש בכור: ולא האשה בכתובתה בשבח. ולא קא מפליג בין נכסים מרובין למועטין, בין שהשביחה היא בין שהשביחו יורשים או אחרים. ועוד: דומיא דבכור שאינו נוטל בשבח. דקתני התם (ריש פרק יש בכור): דמיירי בכל ענין: בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין. ואפי' השביח איהו, לא שקיל מידי בשבחא, כל כמה דלא אמר: ראו מה שהניח לנו אבא. ה"נ באשה. והא דלא תני התם (ריש פרק יש בכור): ולא האשה בכתובתה במזונותיה, יש לומר: דכיון דקתני: ולא האשה בכתובתה, דמזונות בכלל כתו*בה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי. וטובא אשכחן כה"ג: דלא קתני אלא כתובה, והוו מזונות בכלל. כגון: הכותב נכסיו לבנו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה, ואבדה נמי מזונותיה. וכן כתובת אשה בזבורית, ומזונותי' נמי בכלל, וכן רבי'. ולדברי רבינו שחזר וכתב שם: דאם השביחה יותר מכדי כתובתה, עד כדי כתו*בה לעצמה, והמותר ליורשים. זו היא מילתא בלא טעמ', לומר: דלחצאין הויא כאילו אמרה: ראו. וכן כתב הוא לעצמו: שהוא דוחק. ואחר שהוא דוחק, למה נאמר כן? כלום באנו לישב בכך שום משנה או ברייתא או שמעתא? ואם ליישב דברי' ר' שמואל (הרשב"ם בפרק מי שמת) דוחק עצמו לומר כן, הלא דבריו מיושבים יפה יפה כדברינו? כי דעתו כדעתינו, כמו שנוכיח בע"ה. ועוד: דא"כ לא רמי מדרב ספרא? משום דלא שביק גירסיה, הוי כאילו אמר: ראו. ואפי' השביח אלף ככר. הכל לעצמו. וגבי אשה לא אמר ר' כן, אלא לחצאין. וכל הדוחקים והחלוקים הללו שחלק רבינו, כל זה ליישב פ' ר' שמואל לפי מה שהוא מפרש פירושו. אמנם נרא': כי פי' רשב"ם טוב וישר. ומעולם לא עלה על לבו לומר: דבנכסי' מועטין פחו' מכדי כתו*בה אם השביחתם סתם, דגובה כתובה אף מן השבח וכן מוכיחים דבריו בג' מקומות דלא גבייא משבח. דבמתני', גבי: וכן האשה שהשביח' כו', פי' וז"ל: והוא דלא שקלא מזוני. דאי שקלא מזוני, לא. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומי', ומעשה ידיה שלהם עכ"ל. הרי שכתב סתם: דבניזונת אין לה כלום בשבח. ולא חלק בין מרובין למועטין. ואדרבא: דידיה עדיפא ליה מדידן. כי הוא כתב באשה שאינה יורשת: אפי' אמרה: ראו, לא מהני לה לטול מן השבח, כיון דניזונת. ובזה אין נראה לי דבריו, דכיון דאמירה בב"ד בעי, כדאיתא בירושלמי, הויא לה כתובעת כתו*בה בב"ד, ואין לה מזונות מן הדין. ואם היא ניזונת משם ואילך, ינכו לה, כדכתיבנא בכתבי הראשון. וגבי: האשה מאי עבידתא, פי*רש כמו כן: דלא שקלא מידי בשבח. כי פי*רש וז"ל: או תטול כתובתה ותלך לה, או תפרח20 קמי דיתמי, ותהיה ניזונ', ומעשה ידיה שלהם. ואין לה להשתכר בממון היורשים ע"כ למדנו (אולי צ"ל: לשונו) הרי גם כאן פי*רש בפשיטות: דלא שקלא מידי משבחא ולא חלק כלום בין מרובי' למועטין. וכן חזר ופי*רש בפסק דידי': והוא דלא שקלא מזוני. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא חלק בין מרובין למועטין. הילכך: אומר אני: כי מה שכתב בפסק שלו וז"ל: אבל אם השביחה הנכסים סתם, תטרוף כתו*בה והמותר ליורשים, ואף ע"פ שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה ע"כ למדנו (אולי צ"ל לשונו), נ"ל: כי תטרוף כתו*בה דקאמר, אנכסים שהזכיר ברישא קאי. כלו*מר: תטרוף כתובתה מן הנכסים שהניח בעלה. דמעיקרא מיירי רשב"ם: בדאיתא נכסים כדי כתו*בה או יותר. מדחזר שוב ופי*רש אף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה או יותר. הילכך: שפיר קאמר: דתטרוף כל כתובתה מן הנכסים של בעלה, והמותר, בין בקרן בין בשבח, הכל ליורשים. וכן מוכיח כל דבריו, כמו שהוכחתי מג' מקומות מתוך הפי'. וגם כאן מוכיח דבריו כן. דע"כ מה שסיים במילתיה: ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביעי כתו*בה, קאי אלפנינו, ולא אלפני דלפני, כלו*מר: או המותר ליורשים. דלא מבעל אם יש שם נכסים הרבה כדי כתו*בה או יותר, דהמותר ליורשים. ולא שקלא איהי בשבחא מידי. אלא אפי' ליכא נכסים אלא רביע כתובתה, והוה לן למימר: דתהוי כאילו אמרה: ראו, כדי שתטול כתו*בה משלם. אפ"ה, לא שקלא משבחא מידי. דאי ארישא דמלתא קאי, מאי: אף ע"פ דקאמר? וליכא למימר: דודאי או המותר ליורשים קאי. וה"ק, כמו שפי' רבינו: דלא מיבעיא בנכסים מרובים, דלא נחתא כלל להשביח לעצמה עד כדי כתו', תטול גם הכל? אפ"ה אמרינן: המותר ליורשים, שהרי ר' שמואל לא ירד לסברא זו כלל. ולא הזכיר סברא זו בפירושיו כלל. ואינה סברא פשוטה כל כך, שהיה לו לומר: שלא הוצרך ר' שמואל להזכיר'. ועוד אדרבא: סברא של ר' שמואל היא מטעם אחר, שהרי פי*רש גבי: ראו מה שהניח לנו אבינו כו': ומה שנשביח מחלקנו נעכב לעצמה, ולא מכל הנכסים. דהוה ליה כאילו חלקו לענין ליטול השבח מחלקם. וכן פר"ח. והכי משמע פשטה דמתני': ראו מה שהניח לנו אבא: לנו לחלקנו, משמע. וכן מה שהניח לי: לכתובתי, משמע. והיינו נמי טעמא דהשביחו נכסים מחמת עצמן, לעצמן. דכיון דלא השביחו לאמצע אלא לעצמן, והוי כאילו אמרו: ראו. וכן האשה שהשביחה ולאו מטעם הואיל, כמו שפי' ר' שמואל ז"ל. חלילה, מעולם לא חזר (ר' שמשון/ בו. כי מה שכתב /ר' שמשון): שלא מלאו לבו לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה, זהו לפי שכתב: וקצת הלב נוטה: דבמקום שהכתובה מרובה על הנכסים, שאם הית' באה לב"ד היו מגבין לה את הכל, אף על גב דלא אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, כמאן דאמרה דמי. מידי דהוה ארב ספרא, דלא שביק גרסיה כו'. כל שכן זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה. דלא שבקא לנפשיה, דאפי' במקום בני, נפשה עדיפה לה, אבל לא מלאני לבי לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה. והיינו: לפי שרבינו שמואל כתב: דהיכא דאמרה: ראו, אלא השביחתם בסתם, לא חשיבא כאילו אמרה: ראו, ליטול כל השבח, ואפילו אלף ככר. וכיון דאינו רוצה לחלוק על רבינו שמואל בכך, א"כ ממילא נהדר למילתייהו קמייתא: דלא תטול מן השבח כלום, כדמוכי, כמה מתניתא ושמעתתא. ודברי רבינו שמשון ראשונים ואחרונים הכל אחד. דלא שקלא מידי דשבחא, היכא דהשביחה בסתם, בין בנכסים מרובין בין במועטים. וכ"ש לדברי, שכאן רבינו שמואל רוצה לומר כן. מורי הרב ר' אלעזר שיחיה, אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותתא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית. ועל ד' לא תטריחני בדבר זה. ואתה שלום וכל בנותיך כנפש הסר למשמעתך. העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה. וראיה שהביא אדוני מן התוספתא, יפה הבאת.

עד כאן משאן ותנן של הרבנים.

וזה אשר השבתי: שהם יקר וספיר, אלופי לראש אדון וכביר מורי הרב רבי אליעזר שיחיה. ועמדתי על המגילה הכוללת הדר, ותורת אמת אוגרת. ועל האגרת קטנה ככף איש, מלאה קטורת. ואף על פי שאיני כדאי שאתם שלחתם לי, אף כי אעמוד היום במקום גדולי, ראיתי מצותך, וגדולה היא אלי. ואף כי בין האריות לקבוע הלכה אמרת. אכוון ותקע פן תקע נפשך ממני. הריני דן לפניך בקרקע.

מורי, עמדתי על טענות בני ראובן. ונראה לי: כי תפיסת האלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה. ותניא בכתובות (צ"ו ע"א): אלמנ' שתפס' במזונותי', מה שתפסה תפסה. ומדקתני: אלמנה, משמע שתפסה לאחר שנתאלמנה. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות. אבל לכתובה, לא מהניא תפיסה לאחר מיתה, הדין גמרה. אבל אם תפסה מחיים, תפיסתה תפיסה. ואף לדברי ר"ח ז"ל, דפי*רש פלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי: בשתפס' מחיים, ואפי' הכי לרבינא לא מהניא לכתובה, מ"מ כבר פסק הוא ז"ל: כמר בר רב אשי, דאפי' לכתו*בה, מה שתפסה מחיים תפסה. ונ"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל: דמחיים, אפי' לכתובה ליכא מאן דפליג. ובפלוגתייהו בלאחר מיתה היא, ואפי' הכי, לכולהו, למזונות מהניא תפיסה. מדתנן בפ' הכותב (פ"ד): ולר"ע לא מהניא תפיסה כלל. ואמר רבא אמר רב נחמן (כתובות פ"ד:/: שתפס מחיים. והתם )כתובות פד:/ אמתני' דאיירי בין בבע"ח בין באשה קיימי. דאלמא: אף לר"ע: בין בבע"ח בין באשה מהניא תפיסה דמחיים, ואף לכתו*בה. אלא א"כ תדחה ותאמר: דסוגיא דהתם (כתובות פ"ד:) כמר בר רב אשי, ודלא כרבינא. ונצרך עוד לשאול אליבא דרבינא: לר"ע לא מהניא תפיסה כלל? ומ"מ, לכאורה נר*אה מהתם (כתובות פ"ד): כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפי' תפסה מרשות הבעל והיורשים למזוני. ואפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. ואף על פי ששמעתי משם רש"י ז"ל בפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי, דדוקא בשתפסה בסימטא, מאן יהיב לן מעפרא דמרנא, ומלינן עיינין. אבל הכא אילו היה כן, לא היו אמוראין סותמין את דבריהם. והיה לרבינא ומר בר רב אשי לפרש. מכל מקום, מתקנת הגאוני' ז"ל, מטלטלים כקרקע. ואפי' לכתובה מהניא תפיסה דלאחר מיתה, שאפי' מן היתומים עצמם גובה, ומוציאה מידם, וכדברי הרב ר' משה שיחיה, שהשיב לכם כן. וכל שכן בדליכא עדים, וראיה, דנאמנת לומר: מחיים תפסתים, במיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ. וכ"ש אם כתב לה: מטלטלי אגב מקרקעי, שדרך העולם לכתוב כן מכמה דורות, שגובה אף הכתובה מן המטלטלין מן הדין. ולפע"ד: לגבות מן היתומים, אפילו שעבד לה מטלטלים בפי', אף על פי שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, גובה מן הדין אפי' מן המטלטלין. וכשאמרו: מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהן לאחר מיתת הלוה. לפי שהיורשים שלא קבלו טובה ממנו, עשויים להבריחם. מה שאין בלוה עצמו, מפני שקבל טובה ממנו. ועוד: שלא יקראוהו: לוה רשע ולא ישלם. ואפי' הי' המטלטלי' ביד אחרים, שאי אפשר ליתומי' להבריחם, כההיא דפרק הכותב. ואי נמי: איתנהו מחיים בידו דמלוה גופיה. והוא שלא תפס מחיים מחמת חובו. כמלוגא דשטרי כתובות (פ"ה), וכההיא דמי שהיה נשוי (צ"ב): דזקפן עליו במלוה. דאמרינן ליה: מטלטלי שבק אבון גבך. וטעמא: משום דמעיקרא בשעת מלוה או בשעת כתיבת האחריו', סליק נפשי' משעבודא דמטלטלי דיתמי. כל שלא גלה בדעתו שדעתו סומכת עליהם, כדאמרן. וכל שגילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכ' עליהן, וכגון: שרצה שישעבד לו הלוה בפי' מטלטלי, גובה אפי' מן היתומים. ותדע: שאפי' מן הלקוחות היה הדין נותן לגבות בכענין זה, אלא משום תקנת לקוחות דלית להון קלא. וכדאמרינן במס' (בבא) בתרא (מ"ד ע"ב): עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בע"ח גובה ממנו. וקא פריש טעמא: משום דלית ליה קלא. והילכך: לגבי יתומים, דלא שייכא תקנה דלית ליה קלא, עשה שורו אפותיקי ומת, בע"ח גובה ממנו. ולאו דוקא אפותיקי, אלא אפי' לא עשאו אפותיקי, אלא ששעבד מטלטליו בכלל. דמאי שנא? וטעמא כדאמרן: דכל שלא שעבדן בפי' מגלה בדעתיה דלא סמכא דעתיה עלייהו. אבל כששעבדן בפי' גלה בדעתו: שדעתו לגבות מהן, אפי מן היתומים. דמיניה דידיה, לא צריך. דמיניה, אפי' מגלימא דעל כתפיה, ואפי' לא שעבדן בפי'. והיינו נמי טעמייהו דרבנן דאמרי: שאין כתובה נגבית מן המטלטלין, אפי' מן הבעל. וכדמוכח בקידושין (ס"ה ע"ב), בההיא שמעתא דחבלה, ובנדרים (ס"ד ע"ב), גבי: אפי' אתה מוכר שער ראשך. לפי שהיא מסלקת דעתה מהן לגמרי. משום דאין כתוב' נגבית אלא או באלמנות או בגירושין. ואם מן האלמנות, הרי היא כחוב דעלמא הבא ליפרע מנכסי יתומים. שאין דעת המלוה עליהם, מן הטעם שאמרנו. ואם מן הגירושין, כיון שהוא מוציאה מתוך איבה, אף הוא עשוי להבריח נכסיו. אבל כשרצתה שיכתוב לה בפי': שעבוד מטלטלין, אף היא גובה מהם. ומה שאמרו: נתנו ליורשים, וקרקע שוה שמונה מאות זוז. ואנן מטלטלי שבק אבון גבך. היינו: בזמן שלא היה דרכן לכתוב מטלטלי ומקרקעי. ולפיכך: אלמנה שתפסה תפסה, ואפי' אחר מיתה, בין למזונות בין לכתובה, מן הטעם שאמרנו. ומה שאמרתי בזה: שכתובה נגבית מן המטלטלים בשכתב לה מטלטלי ומקרקעי, בקשתי לי חבר ומצאתי. שכן מצאתי לרמב"ם ז"ל שכתב כן. ואם אמרו יתומים: הוציאי מה שבידך ותתפרנס על ידינו, אין טענתם טענה. ואפי' נטלה כמה. וכמעש' דכלתו של ר' שבתאי (כתובו' צ"ו) שתפסה דסקיא של מעות. ולא היה כח בחכמים להוציא מידה. ואפי' אמרו: הוציא מה שבידך, ונראה כמה הן, אינה שומעת להם לפי דעתי. לכשתבא לגבות כתו*בה תשבע. וכדקי"ל כחנן דאמר בפרק שני דייני (גזרות) (ק"ה): תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ומיהו, פלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה שתפסה אלף זוז למזונות, אין מוציאין מידה. מהו מימר לה אחוי מה בידך? תלמידיו דרבי יונה אמרי: אמרי' לה: הוי מה בידיך. א"ל ר' יוסא בר' בון: מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אף חוי מה שבידך לא אמ' בידנך לא (אולי המילים: אמ' בידנך לא, טעות סופר) אמרי לה. ונ"ל: שהלכ' כרבי יוסא. חדא: דלא אהדרו לי' תלמידיו דר' יונה כלום. ועוד: דהא דר' יוסא אתיא כחנן, דקי"ל כותיה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כתלמידיו דרבי יונה. ואני, מה שנ"ל כתבתי. ומפני שראיתי בטענת האלמנה: כי מה שמצאה בנכסי בעלה היה במשא ומתן, ולא ידעתי אם משא ומתן של רבית ובשטרי חובות, או במשכונות, היה רואה אני: שאנו צריכים לדון בדבר. ואומר אני: שאם עסק בשטרי חוב, היה נראה בעיני: שאין שט"ח נגבין בשומת ב"ד, דמילי נינהו, ואף על גב דמזבני בפריטי. אלא לכשיגיעו זמנן, מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכדמוכח בשמעתא דאשה שחבלה באחרים, ושמעתא דשנים שלוו מזה. ומ"מ, אין מוציאין מידה, בין גבתה מיד בעלי חוב בין לא גבתה. ואילו גבתה, חזרו להיות בידה מטלטלין, וגובה מהן: או מן הדין או מתקנת הגאונים, על אחד מאותם הדרכים שכתבתי, ואפי' לכתובה. ואף על גב דלא אשכחן תנא דמחמיר הרי חומרי בכתו*בה, שאני הכא: דלאחר תקנת הגאונים ז"ל, חזרו המטלטלין כקרקע. וליכא אלא חדא חומרא, דר' נתן, וכמו שהשיב לכם הרב ר' משה שיחיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, וכן דעת מורי הרמב"ם ז"ל, ומן הטעם הזה בעצמו. ואף על פי שהראב"ד ז"ל חלוק בדבר ואין מלוה קרויה, זו קרויה גבי אשה ובע"ח, דהא משועבד' היא לכם מדר' נתן. ולא מקרו נמי נכסי דקנו יתמי, ואפי' לרבא דאמר: מכאן ולהבא הוא גובה, משום דמשעבדי לב"ח דאבוהון, מדר' נתן, כדאיתא בפרק כל שעה (ל"א) ולא תימא: דוקא לב"ח דאבוהון, משום דבחיי אבוהון משתעבד לבע"ח, בין יגבה קרקע בין יגבה מעות, משא"כ בכתו*בה, שאפי' גבה הבעל עצמו מעות אינו גובה מהם, דמ"מ אף הוא משועבד לה כשמגבה קרקע. ותדע: שהרי שנינו בפרק הכותב (פ"ד): מי שמת והניח אשה וב"ח, ויש לו מלוה ופקדון אצל אחרים, ר' טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן. ואמרי' בגמ' (פרק הכותב): מאן כושל: כתו*בת אשה. ועד כאן לא קא פליג ר"ע, אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. הא לאו הכי, גובין בין בע"ח בין אשה. ומתקנת הגאונים ז"ל ואילך, חזרו מטלטלים כקרקע, וגובה, בין גבו קרקע בין גבו מעות. ול"א (ולא אמרינן): נכסי דקנו יתמי נינהו. ואפי' לאחר מיתת הבעל, כשגבו קרקע לדעת רב נחמן ורבא, דקי"ל כוותייהו. ואילו עדיין לא גבתה מבע"ח, יכולה לתופסם מחמת משכון. כמלוגא דשטרי דפרק הכותב (פ"ד), דהתם מחמת משכון היתה תופסת מהם. וכמ"ש הרב אלפסי בהלכות, ועיקר. ומה שלא הועיל' תפיסתה עד שתביא ראיה: דתבעה מינה מחיים, ולא יהבה ניהליה, התם (כתובות פ"ד) הוא משום דלית ליה מגו בשטרי. דאי אמרה לקוחים הן בידי, לא מהימנא. שהרי אין אותיות נקנות במסיר'. וצריכה להביא עדים על הכתי'. שאין התפיסה ראיה על הכתיבה, ושלא כדעת הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. ותפיסה דלאחר מיתה במטלטלין, לא מהניא כלל. דמטל*טלי דיתמי נינהו. אבל לאחר תקנת הגאונים, חזרו המטלטלין כקרקע. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות, על אותו מעשה דמלוגא דשטרי (כתובות פ"ד). וכ"ש אילו היה שם עסק של משכונו'. דאילו במשכון דישראל, קני ליה מדרבי יצחק. ואפי' משכנו בשעת הלואתו, מדאינו משמט, כדאיתא בפרק השולח (ל"ו ע"א). ואפי' משכון של נכרי, אף על גב דלא קני ליה מדר' יצחק, לדעת דר"מ דפרק כל שעה (ל"ו:), מ"מ גרעי ממלוגא דשטרי. בהא איכא מיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ, אי נמי: החזרתי. משא"כ במלוגא דשטרי למבין.

ולענין מה שטענו: שאין כתובה נגבית מן השבח, באמת כך הלכה, כדאיתא בפרק יש בכור (נ"ב ע"א). ואפשר שכל שנתרבו הנכסים אחר מיתת הבעל, מאיזה צד שנתרבו, כיון שלא נמצא לו בשעת מיתה, נקרא שבח. ואין הכתובה נגבית ממנו, מדקאמרינן: אינו נוטל בשבח בכל אשר ימצא לו. ומ"מ, עוד צריכה תלמוד לנדון שלפנינו לענין מזון האשה והבנות. מדאמרינן התם (פרק יש בכור נ"ב): ולא הבנות במזונותיהן. מ"ט: תנאי כתובה ככתובה. ואילולי (אולי צ"ל: ואילו) הבנות ניזונות הן מן הפירות כל שהן צריכין לקרקע קצת. וכעובדא דההיא דאתייא לקמיה דר"י במסכת כתובות (נ'), וא"ל: זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא. אלא שיש לומר: דאותן פירות גמורים הם שם, כמות שהן בשעת מיתת האב. דמ"מ צריך לומר כן לפי שאמרו שם, בההיא דבכורות (נ"ב): וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי: שבחא דממילא: חפרא והוו שובלי, שלפופי והוו תמרי. והרב אלפסי כתב בהלכות בפרק אלמנה ניזונת: שהאשה ניזונת והולכת אפי' יותר מכדי כתו*בה, מפרי דמקרקעי ומאגרא דבתי. ואם הדבר כן, נכסים שעשו פירות, אין הפירות בכלל שבח לגבי כתובה ומזונות האשה. ואם איתא להא, מנ"ל שהריבית הוי כשבח, ולא כשכר בתים? דמה בין שכר בתים לשכר מעות? ואפשר לומר עוד: שמזון האשה אפי' מן השבח. מדקתני (פרק יש בכור נ"ב): ולא הבנות במזונותיהן, ולא קתני: ולא האשה והבנות במזונותיהן, כדקתני בכל דוכתא: מזון האשה והבנות. ומ"ש הכא דכקנו שבק (אולי צ"ל: דשבק) בר זוגיה? וטעמא דמילת': דלא אמרו כן אלא בתנאי כתוב' שהיא ככתו', שאינו מתחיל בחיי הבעל במזון הבנות. אבל מזון האשה, שמתחייב בחיי הבעל, כי היכי דניזונת בחיי הבעל אפי' מן השבח, ה"נ ניזונת לאחר מיתה. ושמא זו היתה דעת הרב אלפסי שכתב: דניזונ' מפירי ומעלמא דביתי (אולי צ"ל: דביתי ומעלמא). וכן מסתבר' לי. דכל מקום שאמרו: מקולי כתו*בה, לא אמרו אלא בעיקר כתובה, ואי נמי: בתוספת כתו*בה דכל שהוא מוסיף מדעתו, דינו ככתו*בה. וכדרבי ינאי (כתובות נ"ד ע"א), דאמר: תנאי כתובה ככתובה. ופי' למאי נפקא מינא: למוכרת ולמוחלת ולשבח. ואיכא למימר: דלגבי שבח, דוקא תוספת. אבל נדוניא שהכניסה לו משלה, חוב הוא. ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמ'. ואף על גב דאיכא דוכתי טובא בגמרא דהוי אפי' נדוניא בכלל כתו*בה, וכדאמרי': אפי' כתובת' בבית בעלה יורשה אביה, אפי' כתובתה בבית אביה בעלה יורשה, וקבורתה תחת כתובתה, דהיינו: תחת נדוניא (נראה שצ"ל: נדונית) כתו*בה. אפ"ה מסתברא לי: דהנך דאמר דאמור התם בפ' אף על פי (נ"ד:), לא הוי בכולן נדוניא בכלל, שהרי חדא מנייהו: לעוברת על דת. ואילו נכסי צ"ב, דאיתנהו בעין מיהא, לא הפסיד'. וכדאמרי' בשלהי אלמנה נזונ*ית (ק"א): אם היא זנתה כו'. ומה שהוסיף לה מדיליה על כתובת', אפי' מטלטלי ואיתנהו בעינייהו, הפסיד'. אלמא: נדוניא אינ' בכלל זה. דרצה להוסיף, קתני. ודייקינן מינה: דתוס*פת כעיקר לגמרי, מדקתני: רצה להוסיף, ולא קתני: רצה לכתוב. ואילו נדוניא אינה שוה לעקור (נראה שצ"ל: לעיקר) לגמרי בדבר זה, כדאמרן. ואף על גב דמנו בכללן: מוחלת ומוכרת, והכל בכלל מכירתה ומחילתה, שאני התם שהלשון שאמרה הוא שגורם. שלשון כתו*בה שאמרה היא, כולל את הכל. אבל מה שאין הלשון גורם, אלא שאנו עושים זה כזה כדינן, אין הנדוניא בכלל. אבל מקום דהנך משום קולא הוא. ובנכסים שהכניסה לו אין להקל מחוב דעלמא, כדאמרן. ואף על גב דמנו נמי התם בהנך: מורדת, ומורדת מפסדת הכל, ואפי' נפלו לה נכסים ממקום אחר. יראה לי: דהתם לא מני ואזיל כל הנך דהתם, אלא לענין עיקר כתובה ותוספת. שבכל אותם המניות (המנויות) שם, התוספת כעיקר. ויש מקצתן שגלו לנו במקום אחר: שאפי' הנדוניא ואפילו נכסי מלוג כעיקר, והפסידה את הכל. ולא מפני שהכל בכלל כתובה, אלא קנסא, והיינו מורדת. ותדע לך: דהא מפסדת אפי' נכסי' שנפלו לה בירוש', כדברי ר' יוסי, וזה נר*אה לי עיקר. ונראה: שהר"מ במז"ל סבור כן שהנדוניא, כחוב דעלמא. ואם חבורו הגדול אצלכם, תמצאו לו בפרק ט"ו מהל' אישות. ולפ"ז, אין קשה על זה מן התוספתא השנויה בב"ב: שאין האשה נוטלת כתובתה ממה שהשביחה והביאה את הנכסים לבית הרבוי. שלא אמרו אלא בעיקר כתובה. ויותר מכן נראה מדבריו: שהנדוניא נגבית מיניה דידיה מן הדין, אפילו מן המטלטלין, כתוב דעלמא. אלא שבזה לבי מגמגם מההיא דנדרים (דף סה), דהתם קתני: שהיתה כתובה ארבע מאות זוז. ועלה קאמרי': לימא קא סבר ר"ע: כתובה גובה מן המטלטלין. ואי בעיקר כתובה בלבד אמרו, היאך היתה כתובתה ד' מאות זוז? ואפשר לומר: שמדעתו הוסיף לה משלו. אלא בפשטן של שמועות אין משמען כן, ומן הטעם שכתבתי. וכן במה שאמרו: שאין נגבית אלא מן הזבורית, ג"כ נראה שהרב ז"ל (הרמב"ם) סבור: דדוקא עיקר ותוספת. אבל נדוניא מן הבינונית, כחוב דעלמא. ואף בזו אין דעתי מסכמת. דהתם לא הקלו בה, אלא אוקמוה אדינא. משום דיותר מה שהאיש רוצה לישא רוצה האשה לינשא. ודבע"ח, תקנה התקינו בבינונית, משום נעילת דלת, כדאיתא בהניזקין (דף נ'). מ"מ, לענין שבח נראים דבריו, כמ"ש. וכן בכל מה שאמרו מקולי כתובה.

ולענין מה שאמרתם: אם נתעסקה בנכסי סתם, אם הוי לעצמ' או לאמצע או ליורשים? נראה שהדבר פשוט בעיניכם: שאילו היו הנכסים מרובים מכתו*בה, שכל מה שהשביחה ברבית הרי הוא ליורשים. משום דמעשה ידיה ליורשים. אלא א"כ אמרה בפני ב"ד: שאינה רוצה לזון משלהם. ואפילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, לא הועילה כלום, כל שהיא ניזונת משל יורשי'. ומתני' דקתני: וכן האשה, דוקא באש' יורש', וכדאוקימנא לה בגמ' בבתרא (בבא בתרא) (דף קמד). ובנכסים מועטים, הסכימו רוב המורים: דאפילו לא אמרה, כאילו אמרה. עוד היא צריכה לי. שאילו בנכסים מרובים, אם אמרה בפני עדים:: ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה לעצמי, אם מטלטלי' הם, מה שהרויחה הרויחה לעצמה. ואף על פי שהיא ניזונת מן היתומים. משום דהרי זו שולחת יד במה שאינו שלה. וגזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי. דמאי שנא זו מגזלן דעלמא? והגע עצמך: שאפילו שליח דמשנה לגמרי, כגון דא"ל: ליקח חטים, ולקח שעורים, הריוח לעצמו לרבי מאיר, דאית ליה: דאף שליח כגזלן, דקנינהו בשינוי. וכן נפקד ששלח ידו בפקדון. ואף זו כאחד מהן. ומיהו, בשלא אמרה בפני עדים, ולא גלתה דעתה שהיא עושה לעצמה, אנו אומרים: שהיא מתעסקת ונושאת ונותנת בתוך הבית לצורך היתומים. משום דשבח הוא לה, דטרחה קמי יתמי. אבל כשגלתה דעתה, גזלנית היא זו. ומשלמת כשעת הגזל', ואפילו אינה יורשת. ומה שהעמידו משנת: וכן האשה שאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, באשה יורשת, נראה לי דהיינו טעמא: משום דקתני: השביח' לאמצע. ועלה הוא דאקשינן: אשה מאי עבידתה? כלומר: כל שהשביחה הנכסים, למה השבח לאמצע? שאין עסק לחלוקת האמצע כאן. שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת וטורחת להשביח את הנכסים ליתומים, הכל ליתומים. ואם אתה חושבה כמתכוונת להשביח הנכסים מעצמה, אם מטלטלים הם, הכל לעצמם, כאילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, דגזלנית היא זו. ומשום הכי אוקימנא: ביורשת. ואי בקרקע, אם אנו מפרשים: השביחו לעצמם, דהיינו: ליטול כאריס (ר') וכל שלא אמרו: ראו, השביחו לאמצע, ואפילו גדולים, כדעת ר' מרדכי וכדעת הרב אלפסי ז"ל, היינו שאינם נוטלים כלום. משום דידעי וקא מחלי. וכדמשמע בפ' המפקיד (דף לט:), בעובדא דמרי בר איסק. דא"ל אביי: התם ידעי וקא מחלי. ומשמע: דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה. ואשה נמי ושאינה יורשת, פריך שפיר: מאי עבידתה גבי נכסים, שיהא השבח לאמצע. ואם אנו מפרשין: השביחו לעצמן, ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים כפשטיה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים. דהא ממילא לא איכא איניש דטרח ומשבח בנכסיהון. וקרוב שזה נהנה וזה אינו חסר הוא. וכפשטה דעובדא דרב ספרא. והו"ל כענין נכסי רטושין לשבויים, שקרובים יורדין ונוטלין לעצמן כל הפירות, עד שיהיו בעלים ממשמשים ובאים. וכדדיקא לי סוגיא דהתם שבפרק המפקיד, דמשמע: דליכא לר' שמעון בן גמליאל בין רטושין לשבויים, אלא זריז ונשכר בלבד. ה"נ מקשה מכולה מתני': אשה מאי עבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים, אי נמי: ליטול כל השבח, כשאמרה: ראו? ומשום דמתני' סתמא קתני, ומשמע: בכל נכסים שהניח האב, בין במטלטלי בין במקרקעי, אקשו בגמרא סתם: אשה מאי עבידת'? דבין כך ובין כך, מאי עבידתה, כדאמרן. ומה שאמרתם: שכל שהיא ניזונת מהיתומים, אפילו אמרה: ראו, לא אמרה כלום. דמ"מ, מעשה ידיה של יתומים הן. אף ר"ח כן פי*רש שם. ואני אומר: מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, ומי שישיב את האריות. אבל אם לדין, יש תשובה. שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה, וא"נ העבדים וא"נ: פועלים, בשאמר להם: עשו עמי מלאכה היום. ולפיכך: מציאתן לבעל הבית. משא"כ במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה, אלא שתקנו שתהא לבעל, משום איבה. וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה: רבי אבא ור' חייא בשם רבי יוחנן: מה טעם אמרו: מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים הרי אלו שלו: מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת. מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולי' ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם: מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. ואמר מר: מציאת אשתו שלו. אמר ר' יוחנן: טעם אחר באשה. מהו טעם אחר באשה? אמר רבי חגי: מפני קטטה. וכיון שכן, אם ניזונת משל יתומים, אם השביחה או הרויחה במעות, למה אנו דנין שבח וריוח זה במעשה ידיה להיות ליתומים? הגע עצמך, אילו היה לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה אותם ברבית, או השביחה אותם, הנאמר: שאותו ריוח ואותו שבח נדון משום מעשה ידיה, ויהיה ליתומים? ומה בין ריוח נכסי מלוג שלה, לריוח שהרויחה במעות שנטלה משלהם לעצמה? אלא מן הדין הייתי אומר: שכל הריוח לעצמה. ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה, כפועל ששכרו בעה"ב לעבוד עמו. שמציאתו לעצמו, ומשלם אגר בטלה לבעל הבית. ואפשר שהאשה אינה משלמת אפילו אגר בטלה. שכל שהיא עושה, אמרו: שמעשה ידיה לבעל, ואי נמי: שכופה לעשות. אבל אם נתבטלה ולא עשתה, אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתתא בפרק דייני גזירות (קב:), במי שהלך בעלה למ"ה (למדינת הים), שפוסקין לה מזונות, ואין מחשבין עמה מעשה ידיה. ועוד נראה לי שאפילו תמצא לומר: שזה כמעשה ידיה, והוי ליתומים, אם הדבר כן שאינה ניזונת אלא מן הקרן שמצאה בבית הבעל ועוד כדי אותו סך בלבד, א"כ כל שאכלה כדי הקרן, שוב אין לה מזונות. וכל שאינה ניזונת משלהם, מעשה ידיה לעצמה. ולענין מה ששנינו: אם אמרה: ראו, מסתברא כדברי רש"י ז"ל: דלאו דוקא בב"ד, דה"ה בפני עדים או אפי' היה שם גילוי הדעת או דבר מוכיח, כמעשה דרב ספר' בבתרא (בבא בתרא) (קמד:). והדין נותן. שהרי בשהשביחו נכסים מחמת נכסים, מדין מחילה נגעו בה, וכדאמר אביי בפרק המפקיד (מ'): התם ידע וקא מחיל. וכיון שכן, כל שיש הוכחה שאינו מוחל, דיו. וכ"ש שאינו צריך להתנות בפני בית די (צ"ל דין). שכל שצריך ב"ד, לא שתקי לא במתני' ולא בברייתא מלפרושי בהדיא. כמו שאמרתי במחזיר אבידה: אם יש בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי שנתנה?22 וכן בשאר מקומות. וכן אי אפשר שלא היו מפרשין כן בגמרא, כיון שהדין תלוי בכך. אלא שאני רואה שרבינו הגדול הרב ר' מאיר, המקום יהיה בעזרו, אמרה מתוך הירושלמי. וכתב גירסת הירושלמי כן: אמר רבי לא: אמרה בב"ד. ופי': שם אמורא. וכן ודאי דהוא בספרים שלנו. אבל בפי' ר"ת ז"ל גריס: אמר רבי אמי: אם אמרו: ראו, לא אמרו: בב"ד. וכן האשה שאמרה, אמר רבי אמי: לא אמרה בב"ד. ואם הגירסא כן, פירושו בהפך, ולומר: דאמרו ואמרו ששנינו במשנתנו, אין צריך לומר ב"ד. והגירס' הזאת נראית יותר. לפי שמסכמת עם הגמרא, שלא הזכירו אמירה בב"ד כלל. ואפילו לפי גירסת ספרים שלנו, גרסינן בין ביורשים בין באשה כן. וכן הגירסא בספרים: אם אמרו: ראו, אם לא אמרו בב"ד, וכן האשה אם לא אמרה בב"ד. ואם היו הנכסים מועטים, שיהא מן הסתם בלא אמרה, בגלויי (אולי צ"ל: כגלויי) דעת שאינה יכולה לזון מן היתומים, דאמרן, הוא כדברי רשב"ם ז"ל. אפשר הואיל ונפק מפומיה דמר, וכל שכן שהסכי' על דבריו רבי' הרב ר' פרץ.23 ואף על פי שיש לבע"ד לחלוק, הרי אנו כופפים אזנינו להם כמותם. ונאמר: כבר הורו זקנים ואיתנים מוסדי ארץ, אשר בית ישראל נכון עליהם. אלא שאני רואה בזה דבריך מורי הרב רבי אליעזר יותר נכונים ומסכימים על האמת. דכל שלא אמר': ראו, מן הסתם טורחת להשביח נכסי' של יתומים. דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם. ואפילו לדברי רשב"ם ז"ל, אני אומר: דמ"מ לכאורה יש לחלק בין זוזי, למטלטלי שצריכים שומא. דבזוזי תפיסתה תפיסה גמורה לפרעון כתובה, דלא צריכי שומא. וכדאמרינן במסכת מציעא (סט:) זוזי כמאן דפליגי דמו. אבל מטלטלין דצריכי שומא, עד שישומו אותן לה ב"ד, הרי הן של יתומים. אלא שיש לי לומר לפי דבריהם: דמ"מ, אף ע"פ שאין תפיסתה עושה גבייה גמורה, אפ"ה אנן סהדי: דאף היא רוצה לעכבם מחמת כתובה, ולהתעסק בהם לעצמה. ושלא תזון מן היתומים מעתה. וכיון שכן, אין מעש' ידיה שלהם, והו"ל כאמרה בב"ד: ראו. ואני כבר כתבתי מה שנראה לי בדין מעשה ידיה, בכענין זה. ואף על פי שאין דעתנו מכריע (שמא צ"ל: מכריעה) את ההרים הגדולים, ושיחתנו אינה עוקרת הדקלים ממקומם. שהם אמרו, והם יודעים מאיזה טעם שאמרו. ויש לנו לענות אמן על כל דבריהם. אלא שאנו כמלקטים שבלים אחריהם. ומ"מ לענין הדין בנדון שלפנינו, באשה זו הרי היא מגלה בטענותיה שלא תפסה מה שתפסה לפרעון כתובה, ולא להרויח בהן לעצמה. אלא כאלמנה שטורחת להרויח ולהתפרנס מהן, כאלמנה הניזונת מן היתומים. ולפיכך: מה שהשביחה, בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים, השביחה ליתומים. אלא שלפי מה שכתבתי אני, ניזונת מרבית הנכסים, וכמו שכתבתי למעלה. ומ"מ, מה שהוציאה לבנה קטן יתר מחלקו, ומחלק האחים הג' שהלכו להם, יחשב עליה. אבל על חלק אותן הג', היא נאמנת, כ"ש כאן. ואפילו אם ישנן, נאמנת, ובשבועת היסת, מיגו דאי בעיא אמרה: החזרתי. והוא שתאמר: הילד במה שהיא מודה, או שאותו שנשאר בידה בעסק שטרות. ואם לאו תשבע בנקיטת חפץ, כמודה מקצת. ואין לה להוציא מה שתפסה מתחת ידה. אלא שצריכה להראות מה שלקחה, כדעת תלמידי ר' יונה בירושלמי, ולפי מה שפסק הר"מ במז"ל. ואף על פי שאין דעתי מסכמת לפסוק כך. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ומה שתבעו היורשים לאלמנה: שהיא הכניסה לאביהם כל מה שהיה לה מבעלה הראשון. והשיבה האלמנה: כי לא היו לה כי אם מאה דינרים בשעה שכנסה אביהם לחופה. וכל מה שחזרו וטענו הם. לא נתברר לי היטב מתוך הטענות הכתובות: אם היורשים טוענים טענת ברי, וכגון שהם אומרים: עומדין היינו על אבא בשעה שכנס וכתב כתובה, וראינו שעל תנאי כן כתב וחייב עצמו לה במה שכתוב בכתובה, או שטוענו בשמת (צ"ל: בשמא). וכן לא נתברר היטב תשובת האלמנה: אם טוענת שלא פסקה לו אלא אותן מאה דינרין. ולפיכך אני אומר שכן יראה בעיני: שאם לא טענו היורשים טענת ברי על הענין שאמרתי, אין בטענתם כלום. ואפילו היסת אינה נשבעת. שאין נשבעין היסת על טענת שמא. ואם טענו (אולי צריכים להוסיף: ברי), והיא כופרת בטענתם, נאמנת בשבועת היסת, כדין כופר בכל. ואפילו טענו ברי על הדרך שאמרתי, והיא טוענת: כן היה, ולא היו לי מבעלי הראשון כי אם מאה דינרים, נאמנת. ואם יש לה עכשיו נכסים יותר, שמא ממקום אחר יש לה. דאטו מי שאומר נכסים שהיו לי מבעלי הראשון מראובן מכורים לך, ויש לו נכסים מרובים, צריך הוא להביא ראיה על כל נכסים שיש לו שלא היו מראובן? וכי סיסין יוכיחו? ולא דמיא לאשה שנושאת ונותנת ((בבא) בתרא דף נב) בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, שצריכה להביא ראיה. דהתם (בבא בתרא) כיון שהיתה נשואה ונתאלמנה, ולא היתה מוחזקת בנכסים אחרים אלא מתפיסת הבית, ומתוך כך נתעסקה בנכסים, עליה להביא ראיה. אבל משנתאלמנה משמעון, וגבתה כתובתה כולה או מקצתה קודם שתכנס לראובן, אימור: הרויחה באותן מעות ומאותו המיעוט שקמצה, עשתה כל הנכסים האלו. שהברכ' אין לה? וכדאמרינן: אימור מעיסתה קמצה. ועוד: שהיא נאמנת מתוך שיכולה לומר: כבר נתתי לאביכם מה שהיה לו עלי. והם אינם יכולים להכחישה. ואין להם עליה24 דין חרם סתם כתקנת הגאונים ז"ל. ואותה שמועה דנכסים ידועים ושאינם ידועים, איני רואה שיהא לה כאן עסק כלל.

ולענין כתובת בנין דכרין, כבר ידעתם שנחלקו בה הגאוני' ז"ל אם נוהגת עכשיו. דיש מהם מי שאומר: שאינה נוהגת. שהרי מכמה שנים הוצרכו לנדות שלא יתן אדם כ"כ (כל כך) לבתו כבנו. אלא שהגאון רבינו האיי ז"ל אמר: שהיא נוהגת וגם הרב אלפסי ז"ל והר"מ במז"ל כתבוה בהלכותיהם. ור"ח ז"ל כ*תב בפירוש: שאפילו עיקר התקנה לא היתה אלא בשמתו שתיהן, ואפילו אחת בחייו ואחת לאחר מותו. אבל בשאחת עודה קיימת, לא אשכחן. ובהא איכא משום אינצויי, כיון דהני שקלי והני לא שקלי מידי. וגאונים אחרים לא הסכימו על דעתו. גם לע"ד (לעניות דעתי) אין נראה לי מסוגיית הגמ' כדבריו. ואיני כותב כאן, לפי שיאריך הענין, ועוד: שאין מפרשין לחכם. ומ"מ מסתברא: שאין דין כתובת בנין דכרין, אפילו עכשיו אלא במקרקעי, כדינא דגמרא. ולא אשכחן להו לגאונים ז"ל שעשו מטלטלין כקרקע לכתוב (נראה שצ"ל: לכתוב') בנין דכרין לתקנתה. דתוקמה אדינא, והבו דלא נוסיף עלה. ועוד: דאשכחן לגאוני קמאי דפירשו הכי בהדיא, ושכך השיב הגאון חנניא בר' יהודה ז"ל. וז"ל התשובה (של הגאון חנניא בר' יהודה ז"ל): היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתנו. מפני מה בטלה? לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר, עכ"ל התשובה. הנה שכ*תב: שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות. והגאונים ז"ל בקיאים בתקנות הראשונים ז"ל יותר ממנו, ואין לנו להוסיף על דיני הגמרא אלא בראיה מבוארת. וגם מגדולי פוסקי הלכו' כתבו כן בפירוש: דאפילו למ"ד: לא בטלה, דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי לא מצינו תקנה לגאונים ז"ל. וכ"כ גם הר"מ במז"ל. וכן הרב ר' יצחק בר' אבא מרי ז"ל בעל העיטור. ומ"מ רואה אני: שפשט המנהג ביניכם, לפי מה שכתב הרב הגדול רבי מאיר ה"מ י"ב (אולי (המקום יהיה בעזרו)), לגבות אותם גם עכשיו, ואפילו מן המטלטלים. וכל כיוצא בדברים אלו, הכל הולך אחר המנהג. שזה כדרישת לשון ההדיוט, שאמרו בפרק המקבל דף (קד): שכיון שהמנהג כן, כל מי שנושא אשה, ע"ד כך הוא נושא. ולא כתב, כמי שכתב דמי. שכל אותם שאמרו בפ' המקבל (ק"ד): הלל ורבי מאיר ורבי יהודה היו דורשים לשון הדיוט, הביאום בירושלמי עם תנאי ב"ד השנויים בפרק נערה שנתפתתה. ולומר: שגם אם לא כתב, כמי שכתב.

ולפי שהענין דומה קצת לנדון שלפנינו, אכתוב לפניך מה שאמרתי בפ' הכותב (דף פו ע"א), בענין פריעת בע"ח מצוה. דגרסינן התם (כתובות פ"ו): א"ל רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא בעינא למיעבד מצוה, מאי? א"ל: מכין אותו עד שתצא נפשו. וכתב ר"ח ז"ל, וז"ל: וכן דין היתומים שירשו מטלטלים, דקי"ל: מצוה על היתומי' לפרוע חובות אביהם, ע"כ. וכ"כ רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהם בפ' מי שמת (דף קנז ע"א), גמרא: נפל הבית עליו ועל אביו: דמצוה עליהם, וכופין אותם. וכ"נ שם (בבא בתרא קנ"ז) מדברי הרב יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. וכדבריהם נראה לי להוכיח, מאותה שבפרק מי שמת (שם (קנ"ז)), דבעי שמואל: דאקני קנה ומכר, דאקנה קנה ואוריש, מהו? ואתי למפשטה מהא דתנן: נפל הבית עליו ועל אביו, והיתה עליו כתובת בנין דכרין וכתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ואח"כ מת האב. ואי ס"ד: דאקני קנה והוריש לא משתעבד, ואי נמי דאב מת ראשון, דאקנה הוא, פריך ר"נ: זעירא26 חברין תרגמה: מצוה על היתומי' לפרוע חובת אביהן. וההיא מתני', ודאי בדיני כפיה קא מיירי. אלמא: למ"ד: מצוה על היתומים, אגבויי מגבינן בעל כרחייהו. ועוד: מדאקשי' על ההיא אוקימתא דרב נחמן: והא מע"פ (מלוה על פה) היא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: מע"פ (מלוה על פה) אינה גובה לא מן יורשים ולא מן הלקוחות? ואם איתא: דמאי דקא אמרינן: מצוה, בלא כפייה, אמרינן, מאי קושיא מדרב ושמואל? אינהו אינה גובה, קאמרי, כלומר: בב"ד וכפייה. ואנן, מצוה על היתומי', מדעת עצמם בלא כפייה, קא אמרינן. ויש מי שאומר: דמצוה בלחוד, ובלא כפייה הוא. וראיה לדבריהם מדאמרינן בקטינא דפרק מי שהיה נשוי (דף צא ע"ב): א"ל אביי: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. הנך קמאי מצוה קא עבדיתו, השתא כי טריף, בדין קא טריף. ולא אמרן אלא דלא אמרי ליה: הני חמשין דמי קטינא27 בלא אמרו ליה: דמי קטינא, סלוקי סלקוה. ואם איתא דכופין, אפילו אמרו ליה: דמי קטינא, מאי הוי? אנן כייפינן להו. 22 ועוד נראה לי ראיה ברורה לכאורה: ממתני' דפ' הכותב (דף פד ע"א): דאמר ר"ע: ינתנו ליורשים. שכולם צריכים שבועה, ואין היורשים צריכים שבועה. ואפי' אם קדמו וזכו לאחר מיתה, מוציאין מידם, כדאיתא התם (כתובות פ"ד). ועוד: מדאמרי' בפרק מי שהיה נשוי (דף צב ע"א): אנן מטלטלי שבק אבון גבך. ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי. ועוד: מדאמר ר"נ במס' (בבא) קמא (דף מג ע"א): גבו מעות, אין לו. עוד הסכימו הראשונים ז"ל: דלא אמרו: מצוה על היתומים, אלא ממטלטלי דשבק אבוהון. הא מנכסי עצמן, אפילו מצוה ליכא. ואף מלשון ר"ח ז"ל שכתבתי למעלה, נראה כן. וכן נראה לי להוכיח כדבריהם, מההיא דפרק מי שמת (דף קנז ע"א), דאוקמא רב נחמן: במצוה על היתומים. ואי אפילו מנכסי עצמם כי מת הבן הראשון מאי הוי? בין כך ובין כך מצוה עליהם לפרוע חובת אביהם. וקשיא לי: דא"כ, כההיא דקטינא, בשהניח אביהם קטינא דארעא וזוזי היא. דאי לה, כי יהבו ליה מדידהו הני חמשין קמאי, אפילו מצוה ליכא. אלא ע"כ: בדשבק זוזי נמי היא. ואם איתא, כיון שהדין תלוי בכך, הוה ליה לפרושי בהדיא: שבק קטינא דארעא וזוי. ומדלא קאמר אלא: שבק קטינא דארעא, לכאורה ודאי משמע: דלא שבק אלא קטינא בלחוד. ואפילו הכי, אמר להו אביי: דמצוה עליהם לפרוע חובת אביהם. וכדי ליישב כל הדברים, ולהטיל שלום בין השמועות, אני אומר: שהדין (שמא צ"ל: שדין) זה לצדדין נאמר. פעמים שכופין מטלטלים דאב, ופעמים אפי' מטלטלי' שלהם.28 ואני אפרש: בשלא הניח האב מטלטלים, מצוה בלבד בלא כפייה. והיינו קטינא, דלא הניח האב מטלטלין כלל. ולפיכך מצוה בלבד, ומשום כבוד האב, כדי שלא יקרא: לוה רשע ולא ישלם. והיינו נמי ההיא דפ' מי שמת, דאילו מת הבן ראשון ולא ירשו ממנו כלום, אין כופין אותו לפרוע. דבדיני כפייה היא מתני'. אבל בשהניח האב מטלטלים, מצוה על היתומי' לפרוע, וכופין אותם. והיינו דרב נחמן, דאוקמא לההוא משמיה דזעירא חברין: במצו' על היתומים. שאילו מת האב ראשון, היו כופין אותם בב"ד לפרוע כתובת אשתו ובע"ח. ומתני' דפרק הכותב (פ"ד), ושמעתא דמי שהיה נשוי, וההיא דגבו מעות (בבא קמא מ"ג), בדינא ממש קא מיירי. כלומר: שיורדין לנכסיהם. ונפקא מינה ליתומים קטני', דאינן בני כפייה, ולאו בני מיעבד מצוה. וא"כ, בגדולי', בשיש חוב על עצמם, דחיוב על עצמם דלא לישוו נפשייהו רשיעי, טפי עדיף להו. ומצוה בהם יותר משל אביהם. ואי (אולי צ"ל: ואי נמי) בגדולים, ואינן עמנו במדינה שנוכל לכופם, ואין יורדים לנכסיהם. ובענין ההיא דר"פ דאמר: פריעת בע"ח מצוה, ולא דינא ממש; וכיון שכופין לדידה, מאי נפקא לן מינה בין מצוה לדינא? אלא דנפקא מינה במקום קטנים, וא"נ למיחת לנכסיו. ותדע דהנהו דפרק הכותב פליגי רבי עקיבא ורבי טרפון, אתיא לאשמועינן דר'29 סבר: דמדינא ינתנו לכושל שבהם, ור"ע סבר: ליורשים. הא במצות יתומים לא מיירי כלל. וההיא דגבו מעות (בבא קמא מ"ג), נמי בדינא ממש פליגי. דמר סבר: גבו מעות יש לו לבע"ח דאבוהון מדינא. אבל גבו קרקע לא. ומ"ס (ומר סבר) איפכא, ומדינא. וההיא נמי דמי שהיה נשוי, דכוותייהו הוא, בדינא ממש, ולא במצות יתומים. ואי נמי ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. ובכך עמדו כל השמועות על אופניהם. כן נראה לי.


סימן קנג עריכה

עיראט. לחכם רבי שמואל ברבי מרדכי.

שאלת אשה שעשתה שליח לקבלה, וחזרה ועשתה שליח אחר אם בטל שני את הראשון? ואם גלתה דעתה שלא בטלו, אם יש לבטלן מטעם אין ברירה בדאוריתא? וכן אם עשתה אותם ביחד.

תשובה: אם עשתה שליח, וחזרה ובטלה את הראשון, יכולה היא לבטלו, קודם שיגיע גט לידו. דאתי דיבור ומבטל דיבור. אבל אם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח, ואפי' עשרה זה אחר זה, או שעשתה עשרה בבת אחת, כל שהגיע הגט ליד אחד מהם, מגורשת. דלא שייך בכי הא: ברירה. ותדע לך: דהא בכתיבת הגט נמי לשם מי כתבו איכא ברירה. וכדאמרינן בר"פ כל הגט (כ"ה ע"א): בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה: אמר ללבלר: כתוב גט למי שתצא בפתח תחלה, מהו? א"ל: תניתוה: יתר מכאן: אמר ללבלר: כתוב לאיזו שארצה אגרש בו, פסול לגרש בו. אלמא: אין ברירה. ואילו בשליחו' כתיבתו והולכתו, לא אמרי': יש ברירה. כדאמרי' בשלהי פרק האומר (ס"ז ע"ב) בגיטא דכולכם: כתובו כל חד מנכון, חתומו כל תרי מינכון, אובילו כל חד מינכון. ולא אמרינן בכי הא: יש ברירה מי הוא שצוה לכתוב מי הוא צוה (שמא צ"ל: שצוה) לחתום ולהוליך. אבל אפשר שאם אמרה: כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה, שנאמר בזה: אין ברירה, כענין: לאיזה שארצה אגרש בו, דאין ברירה.


סימן קנד עריכה

שאלת: לאה אשת ראובן יצאת (יצאה) מבית ראובן בעלה מתוך הקטטה. והוציאה עמה בגדי משי שלה ותכשיטין. וטוענת: שהבעל נתנם והם נכסי מלוג שלה. וראובן בעלה טוען: כל מה שקנתה אשה קנה בעלה. ועוד: שהיא החזירתם לו לפרוע מהם חובותם. והיא טוענת: שלא הד"ם (היו דברים מעולם) ואין רשות לבעלי למוכרן ולפרוע חובותיו. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם האשה. שכל שנתן לה הבעל, הרי הן שלה להתקשט בהן בעודה תחתי'. ואינו רשאי למכרן ולפרוע חובותיו, כיון שבאו לידה, וזכתה בהן. שאפילו בכלים שצבען לשמה או שלקח לשמה, אם הקדישן, לאחד מלשונות הגמ' אינן מקודשין. ואפי' הקדישם בפירוש. אבל מ"מ, כל שנתנן לה ובאו לידה, לכל הלשונות זכתה בהן. ואינו יכול לא למכרן ולא להקידשן. ואף על פי שהוא טוען שהיא החזירתם לו למכרן ולפרוע חובותיו, הרי היא כופרת בכך וכיון שהנכסים בידה, היא נאמנת, ובשבועת היסת, כדין כופר בכל.


סימן קנה עריכה

לסרקוסטה.

שאלתם: ראובן נפטר לב"ע. ועמד חנוך בנו, ונתן כל נכסי עזבון ראובן מורישו לשמעון, מקרקעי ומטלטלי. ובכלל נכסי ראובן הי' שדה ידוע מאבותיו. ואחר מתנה זו, נתנה לו רחל אלמנת ראובן אותו שדה ללוי. והאלמנה לא נשבע' שבועת אלמנה, וב"ד לא עשו לה גוביינא. אח"כ עשה לוי שטר הודאה לרחל בקנין. וכך כתוב בו: מחמת שאני מודה הודאה גמורה: שאותו שדה שהוא בתחום פ*לוני, שמצריו כן וכן, היה של ראובן הנזכר. ואחרי מותו נתנו לי רחל אלמנותו (אלמנתו) והריני מודה בפניכם: שעל מנת כן וכן נתנתו לי. והריני מודה שמכח המתנה בלבד ירדתי לתוך השדה הנז*כר. וקנינו מלוי לרחל. ולוי מחזיק בשדה, ולא עלו לו עדיין שני חזקה. הודיעני: שטר הודאה זה, אם הוא עדות לשמעון ששדה זה היה של ראובן, אם לאו? ואם יצטרך שמעון ראיה אחרת? ואם יצטרך שמעון לעשות מחאה תוך שנים, אם לאו?

תשובה: הודאה זו גמורה היא. ומעתה אין יכול לוי לטעון שלא היה של ראובן, שכבר הודה. אבל צריך שמעון לעשות מחאה תוך שלש. מפני שיכול לוי לטעון: חזרתי ולקחתיו משמעון כשנודע לי שאינו של רחל, אלא של שמעון. או מפני שהיה לשמעון תביעה עליו, לקחתיו ממנו, דאמינא: אזבון דינאי.


סימן קנו עריכה

ומה שאמרתם: שלא נכתב עדיין שטר ההודאה. ושאלתם: אם יש להוסיף עוד בשטר ההודאה, כדי שיהא ממנה ראי' ביד שמעון, כשיתבע את השדה מלוי? אומר אני: שאם הוסיף בשטר ההודאה כן: ולא יהא רשות בידי לעולם לטעון: שחזרתי וזכיתי בשדה זו, מכח מכר או מתנה שמכרתו או שנתנו לי רחל הנז' או אחד מבאי כח ראובן בעלה הנז', אא"כ אברר טענתי בשטר או בעדים כשרים. אם הוסיף וכתב כן, לא יוכל לחזור ולטעון שום דבר.


סימן קנז עריכה

לטורטושה.

עוד שאלת: ראובן שדך בתו לבנו של שמעון, וקבעו מן (צ"ל זמן) לנישואין. ונשבע ראובן להזמין את בתו לנשואין לאותו זמן. אלא שהתנו ביניהם: שאם יראה בעיני גד ואשר אחי ראובן ודן קרובו של שמעון לאחר זמן או להקדימו, שיזמין אותה לאותו זמן. ועכשיו נחלקו גד ואשר עם דן ששני האחים ראובן (נראה שצ"ל של ראובן) אמרו לאחר הזמן, ודן אמר להקדימו. היאך הדין: אחר השנים שהם רוב, או לא עד שישוו שלשתם? וכאות' שאמרו במס*כת ע"ז (ע"ב ע"א): כדאמרי בי תלתא: עד דאמרי כולהו תלתא. ואם תמצא לומר: שילכו אחר הרוב, מי נאמר: ששנים (שמא צ"ל: ששני) האחים אינם נחשבים אלא כאחד, וה"ל חד לגבי חד? ואם שמא לא יוזדמנו אחיו של ראובן, או לא ירצו לומר שום דבר, הודיעני: אם נתחייב ראובן מחמת השבועה להזמין את בתו לזמן הקבוע ביניהם, אם לאו?

תשובה: הנני משיב בזה על אחרון ראשון, מפני שהוא היסוד. ואומר אני כי זה נראה בעיני פשוט: שאם לא נזדמנו לו או ששתקו, אין (אולי המלה אין, טעות סופר) ראובן חייב להזמין את בתו לאותו זמן הקבוע. שאם אתה (אולי צ"ל: אין אתה) אומר כן, למה קבע אותו? שהרי בין שקבעו בין שלא קבעו, אין הכל תלוי לאבק ביעותן1 (צ"ל: אלא בקביעותן) של שני אחיו עם דן, ואם לא יקבעו זמן, אין זה מעלה ולא מוריד. אלא ודאי: הזמן הקבוע ממילא, אלא שתלוי ביטולו ביד השלשה הנז', בין להקדימו בין לאחרו. ואם הג' לא השוו לדעת אחת, אלא ששני אחי ראובן אמרו להקדים או לאחר, ודן לא השוה עמהן, אומדין (אולי צ"ל: אומדן) הדעת הוא: שלא רצה שמעון שידח' קרובו, שחושש לתועלתו. ועל כן שמשהו אם אחי ראובן. ובהקפדה תליא מיתא. (שמא צ"ל מילתא/. ועדיפא מההיא )עבודה זרה ע"ב(. דכדאמרי בי תלתא. דהתם /עבודה זרה ע"ב) עיקרא בשומא תליא מילתא, ואף על גב דלא אמר: בדשיימי. אבל הכא, אפי' אמר מההיא אפי' תרי מגו תלתא, בהא אין נראה לומר כן, כמו שאמרתי, דבקפידא תלי' מילת'. ומה שנסתפק לך: אם שני אחים אינם נחשבים אלא כאחד, אינו כלום, דלא אמרו אלא בדבר שצריך מנין אנשים, בין דבר תורה בין דרבנן. אבל במה שתלוי באומדן הדעת, ומה שתלוי בהסכמה, הרי הם כנכרים דעלמא.


סימן קנח עריכה

לטודילה.

שאלת: ראובן שהוציא שטר על לוי שהוא חייב לו מנה. והודה לו לוי שלא פרעו. ואח"כ הוציא שמעון גם הוא שטר על לוי שהוא חייב לו מנה, והוד' לו ג"כ לוי שלא פרעו. ושטר שמעון מוקדם לשל ראובן. ואין בנכסי לוי כי אם לפרוע חוב שמעון. ובא שמעון לגבות כל הנכסים מחמת חובו. וראובן טוען: שמא נפרע חובו של שמעון, אף על פי שלוי מודה לו. וצריך שישבע שבועת התור', כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים. ואף על פי שלוי מודה לו, שמא קנוניא עשו. כי קרובים הם זה לזה. ועוד צריך לישבע: בכמה פורע ממנו מס. ושמעון טוען: שאין לו לישבע שלא אמרו: הבא ליפרע מנכסים משועבדים, אלא ממשועבדים של מכר או של מתנה. אבל מחמת שעבוד חוב, לא לפי שגם לא (צ"ל: לו) נשתעבדו נכסי לוי, כמו שנשתעבדו לראובן.

תשובה: הדין עם ראובן. ותחלה אומר: כי הודאת לוי לא מעלה ולא מוריד במקום שחב לאחרים. וכדאמרינן בפרק האשה שנאלמנה (שנתארמלה) (דף יט ע"א): אמר רב יהודה אמר רב: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן. ואמרי' דקאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים. והילכך: כאן אין הודאת לוי מעלה ולא מוריד. ושמעון חייב שבועה שלא נפרע. שאף זה בא ליפרע מנכסי' משועבדי'. שאף בבא ליפרע ממשועבדין דבע"ח אמרו כן. ובהדיא תניא בפרק מי שהיה נשוי (דף צג ע"ב): מי שהיה נשוי ד' נשים, ומת, הראשונה קודמת לשניה והשניה לג', והג' לרביעית. והראשונה נשבעת לשניה, והשניה נשבעת לשלישית, והשלישית לרביעית. ולא שבועת התורה הוא נשבע כמו שאמרתם. שכל הנשבעים בתורה, נשבעים ולא משלמי, וזהו נשבע ונוטל. אלא נשבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ כעין דאורייתא. מ"מ, אינו נשבע בכמה פורע מס. ואין הדבר תלוי בפריעת מס כלל, אלא בפריעת החוב.


סימן קנט עריכה

שאלת: אשה ובע"ח שבאין לגבות מן הקרקע, בזמן שהוזלו הקרקעות מחמת המלחמות. ולכשתשקוט המלחמה יתייקרו. כשב"ד שמין להן, כדהשתא שמין להם, או כדלקמיה שמין להם?

תשובה: אין להם אלא מקומן ושעתן, וכדהשתא שמין להם. וכדגרסי' בב"ק (ז'): דתניא: הרי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואינו מוצא למכור, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. היכי דמי? אילמא דזול ארעתא דכ"ע, ודידיה נמי זול בהדייהו אפי' טובא נמי לא ליספו ליה1 כו'. ואמרי': לא צריכא, דביומי ניסן מקרן2 ארעתא. כ"ע נטרי עד ניסן ומזבני כו', כדאי' התם (בבא קמא ז'). עד: אלא אמר רב אחא בר"י: אי איכא לדמויי, הא לבעל חוב מדמינן ליה. בעל חוב דיניה בבינונית, וא"ל: הב לי זבורית טפי פורתא. וא"ל: אי שקלת בדינר שקול בדהשתא (כדהשתא). ואי לא, שקול כדיוקרא דלקמיה. ואקיף עלה רב אחא בריה דרב איקא: א"ל א"כ איכא נעילת דלת בפני לוין, דא"ל: אילו הוה לי זוזי אשקול כדהשתא. ואי לא שקול זוזי גבך, אשתקול כדיוקרא דלקמי'? כלומר אלא ליכא לדמויה לבע"ח, דיניה בזיבורית. אלא דעבדו ליה תקנתא דלישקול בבינונית. וכיון דבעי למשקל בזיבורית כעיקר דינה, וכדהשתא (אולי צ"ל כדהשתא) שקיל, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא אי איכא לדמויי להא, לכתובת אשה מדמינן לה. כתובת אשה בזיבורית, ואמרה: הב לי בינונית בציר פורתא. ואמר לא, אי שקלת בדינך שקולי כדהשתא. ואי לא, שקולי כדיוקרא דלקמיה. אלמא: כולהו כי שקלו, כדינייהו מיהא שקלי בדינא דהשתא. וכ"ש כאן, דאין יודע עד מתי תשקוט המלחמה. ושמא אף לכשתשקוט המלחמה, לא יתייקרו. דכיון דזול זול.


סימן קס עריכה

ירונדה.

שאלת: ראובן לוה מנה משמעון בשטר ובנאמנות. ומת ראובן הלוה בחיי שמעון, ואח"כ מת שמעון. ויורשי ראובן מכרו את נכסיו. ובאו יורשי שמעון ליפרע מן הלוקח. וטוען הלוקח: כי ראובן הלוה מת בחיי שמעון המלוה. והיה חייב שבועה, דאין אדם מוריש שבועה לבניו. הודיעני: אם יועיל הנאמנות.

תשובה: שורת הדין: הנאמנות מועיל, בין לגבות מן הלוה עצמו בין מיורשיו. וכן דעת ר"ח והרב אלפסי ז"ל. ולא אמר אבא לשאול בהכתוב (פז ע"א): מה אעשה שהרי אמרו חכמים: הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אלא דוקא באומר: דלא נדר, ונקי נדר. אבל באומר: נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך ועל הבאים מכחך, אין לו ולא ליורשיו ולא לבאים מכחו, עליו ועל יורשיו. וכמו ששנינו במשנת הכותב. והדין נותן, דתנאי שבממון הוא, ותנאו קיים. אלא שהר"ח (אולי צ"ל הר"ז) ז"ל חלוק בדבר. ויש לו קצת ראיה שם (הכותב פ"ז) בגמרא. ואני כבר עמדתי עליה, והראתי בה פנים להעמיד משנתנו כדברי הגאונים ור"ח והרב אלפסי ז"ל. ומ"מ, כל שיש בו נאמנות, אף הרב רבי זרחי' הלוי ז"ל מודה דיתומים מן היתומים גובין, ובשבועה שלא פקדנו אבא, כר' אליעזר. דתרי קולי לא עבדינן כרב ושמואל. דאמרי בפרק כל הנשבעין (דף מח ע"א): מת לוה בחיי מלוה, ואח"כ מת מלוה, לא יפרעו. שכבר נתחייב מלוה שבועה לפי לוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד שנאמר: דאף נאמנות לא יועיל אצל היורשים, משום דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. אלא אמרינן, במקום נאמנות, הבו דלא נוסיף על דברי רב ושמואל: אלא עושים כרבי אליעזר. וז"ל הר"ז הלוי ז"ל שכתב שם בפרק (כל/ הנשבעין /מ"ח): לא מהניא נאמנות בכל לשון שהוא לגבות מן היתומים בלא שבועה. אלא עשו חכמי דורנו ז"ל תקנה: שאם באו לגבות יתומים מן היתומים בשטר שיש בו נאמנות, דיינינן להו בתחלה כר"א, שנשבעין היורשים ונוטלי'. ולא מפקעינן שטרא בתרי קולי. שלא תנעול דלת בפני1, ע"כ. וה"ה והוא הטעם כשבאי' לגבות מן הלקוחות.


סימן קסא עריכה

שאלת: מי שלוה מנ' מחבירו, וקבע זמן לפרעון: מכאן ועד ר"ח פלוני, או עד חדש פלוני. ונשבע לו לפרוע לו עד אותו זמן. מי נימא בהא: עד ועד בכלל, ויש כל אותו יום ר"ח וכל החדש, כמו שהיה לו אם לא נשבע לו? א"ד (או דילמא): כיון דלגבי שבועה עד ולא עד בכלל, וכדתנן: (נדרים ס' ע"א): קונם יין שאיני שותה היום כו', זה הכלל: כל שזמנו קבוע ואמר: עד, אסור עד שיגיע.

תשובה: הקובע זמן עד חדש פלוני, אי נמי עד יום פ', אילו היה לו מן הדין שהות לפרוע כל אותו יום וכל אותו חדש, כמו שאתה סבור, דעד ועד בכלל, אפי' נשבע לא היתה השבועה מחייבתו לפרוע קודם אותו הזמן. שאין השבועה אלא קיום מה שהתנה ושקבע. לא להוסיף זמן ולא לגרוע. אלא שאפילו בלא שבועה הדין כן. שהקובע זמן לפרוע עד חדש פלוני, אין לו כל אותו חדש. אלא לכשיגיע חייב לפרעו. דעד ולא עד בכלל, דיני ממונות ונדרים ענין אחד יש להם, כדמוכח בפרק קונם. ומשום דנדרים ודיני ממונות הכל הולך אחר לשון בני אדם.


סימן קסב עריכה

אושקה.

שאלת: ראובן לקח שדה מכותי, והחזיק בו שני חזקה טובא. ואח"כ, מכרה ראובן לשמעון, והחזיק בה שני חזקה. ובא כותי אחר, וערער עליה. ושמעון ירד לדין. ומנה מורש' לדין עמו בערכאות הכותים. והורידו בערכאות את הכותי לתוכה. ועכשיו, בא שמעון והעמיד את ראובן בדין, לפצות את השדה1 והשיב ראובן: הואיל והחזקתי בה הרבה, ואתה ג"כ החזקת אחרי, והכותי אנסה ממך, איני חייב באונסין, עד שיוציאנה ממך בדין. ועוד, שאתה פשעת בשלא באתה, אתה או המורשה שלך, ליום אשר קבעו לו אנשי המצר. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן. שכל שלא הוציא מתחת ידו בדין, אינו חייב באחריותה, שלא יקבל על עצמו אחריות האונסין. ועוד, שאם הורידו2 החצר בתוכה, מחמת שלא בא ליום שקבע החצר, הוא גרם ההפסד, ולא קבל עליו אחריות הפשיעות. ולא עוד אלא אפילו הוציאה הכותי, מחמת שטען שהיא שלו, והביא עדים כותים על זה, אם לא קבל ראובן אחריות מפורש, אפילו אם יוציאנה מידו בדיני האומות, אינו חייב באחריות בזה. וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מה ע"א): גמרא: האומנים והשותפים מכריז רבא, ואי תימא רב פפא, דסלקין לעילא, ודנחתין לתתא. האי בר ישראל דזבן תמרא לישראל חבריה, ואתא כותי וקא אניס ליה מיניה כו', כדאיתא התם. ואסיקנא אמימר: דלא בעי לפצויי. מ"ט דמידע ידע, דסתם כותי אנסא הוא כו'. והלכתא כאמימר.


סימן קסג עריכה

לארידה.

שאלת: ראובן, שמתה לאה אשתו, ונשא בת שמעון. ושטר כתובת לאה אשתו ראשונה, ביד חנוך בנו, שילדה לו לאה. ומתקוטט עם אשת אביו זו שניה, לאמר: ימות אביו, ואתבע כתובת אמי. ושמעון נתרעם מראובן, וא"ל: אתה אמרת, שהוחרם בבית הכנסת, מי שיש לו אותה כתובה, ולא נמצאת. ובאותה חזקה, נתתי לך בתי. ולפיכך, יש לך להוציא שטר הכתובה מיד בנך חנוך. השיב ראובן: אין בידי כח להוציאו מידו. ועוד, יש לו כדי שתי הכתובות. השיב שמעון: שמא יאבד הממון ברוב המסים וההוצאות. וששאלת: אם יש לב"ד לכופו להוציא שטר הכתובה מיד חנוך בנו או לעשות לאשתו השניה קרקע אחת אפותיקי לכתוב'?

תשובה: אין בדברי שמעון כלום. ותרעומת לבד יש לו על ראובן, במה שאמר: שלא נמצאת הכתוב'. אבל אינו חייב להוציא הכתובה מיד בנו, ואין חנוך בנו חייב להחזיר הכתובה. ואדרבה! שורת הדין, יכול חנוך לעכב כתובת אמו, שמא ישארו מאביו כדי שיעור כתובות בקרקע, ויגבה כתובות אמו מדין כתובת בנין דכרין. ואין לראובן לעשות לאשתו קרקע אפותיקי, אלא אדרבא! אילו רצה למכור נכסיו עושה, עד שתבא האשה לגבות כתובתה. וכדאמרינן בכתובות (דף פא ע"ב): אילו מבעא בעל לזבוני. מי לא זבין?


סימן קסד עריכה

טודילא.

שאלת: ראובן משכן ביתו לשמעון, בשטר. וירד בו שמעון, ודר בו שנה. ואחר דר ראובן ג' שנים או יתר. והוציא שמעון שטר חוב על ראובן, שיפרענו. וראובן טוען: שכבר פרעו, ושעשה לו שטר מחילה, ונאבד ממנו. ועוד טען: שדר בו שני חזקה, וזה לא ערער. ואמרת, שהשבת אתה: שהדין עם שמעון, ואין ראובן נאמן לומר: שטר מחילה היה לי, ונאבד. והראיה, מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (דף כא ע"א): שטר אמנה הוא, אינו נאמן. ואמרי' עלה: דקאמר לוה, פשיטא, כל כמיניה! ומה שטען שדר בו שני חזקה, לא אמר כלום. שאין שני חזקה, אלא בזה אומר: לקחתי, וזה אומר: לא מכרתי. אלא יקיים זה שטרו, וישבע, כיון שאין משכונתו בידו, ונעמיד הבית בידו.

תשובה: כדין אמרת, במה שאמרת: שאין ראובן נאמן במה שאומר ששטר מהילה היה לו, ואבד. והראי' שהבאת כראוי הבאת. אלא שאין צריך ראיה מההיא, דההיא בעוקר את השטר מעיקרו. אלא אפילו בשטר העומד לפרעון, אינו נאמן, דהא קי"ל דמצי אמר: שטרך בידי מאי בעי. גם מה שטען: דאכלה ג' שנים, גם היא אינה טענה, כמו שאמרת. אלא מה שאמרת, שצריך שבועה, אינו נראה כן, אא"כ טען ראובן: אישתבע לי דלא פרעתיך. הא לא טען, לא טענינן לי', אלא אמרי' ליה: זיל פרע. ואי אמר: לישתבע לי: אמרינן ליה: תשבע ליה; וכדאיתא בפרק שבועת הדיינים (דף מא ע"א). ואף על פי שאין משכונתו בידו, א"צ כלום, דמ"מ שט"ח שבידו מודיע שלא נפרע, וכל שלא נפרע, זכות משכונתו קיים.


סימן קסה עריכה

מונטוסון.

שאלתם: שמעון לוה מנה מכותי בשטר, ומכרו הכותי לראובן. וכשבא ראובן ליפרע משמעון, טען שמעון: אשתבע לי דלא פרעתיך; משמע שטוען שפרע לראובן. מהו? מי אמרינן כיון דאינו יכול לישבע, שאינו יודע האמת, אינו גובה? א"ד לא איתמר דרב פפא, אלא היכא דיכול לישבע. ואם הכותי כאן, ורוצה לישבע, מי נאמן? וכן, אם מותר להשביעו, משום: לא ישמע על פיך. וכן יורשים שטען להם הלוה כן, מהו שיגבו בשבועה דשלא פקדנו אבא?

תשובה: ממה שאמרת, שטען שמעון ואמר: אשתבע לי שלא פרעתיך; משמע שטוען שפרע לראובן עצמו, אחר שקנה עליו שטר החוב, ואם טען כן, הדין עמו. אבל ממה שאמרת: שאינו יכול לישבע, שאינו יודע האמת, וכן ממה שאמרת: שהכותי רוצה לישבע, משמע שאינו טוען שפרע לראובן, אלא לכותי שהוא בא מחמתו, ולא שייך בכי הא: אשתבע לי דלא פרעתיך. אלא יבא הכותי, וישבע לי שלא פרעתיו. ואם הכותי רוצה לישבע, לית דין ולית דיין שיתחייב שמעון לפרוע לראובן בכך. ואין בכך משום: לא ישמע על פיך; בכותים הללו, שהם אין עושין מאותן הדברים, הארבעה. וכן אמרו בתוס' ז"ל. שאם אין אתה אמר כן, מה ראית להסתפק בזה, ואתה מלוה את הכותים, ומשתתף עמהם, ומשביעים לפרוע לזמן פרעתיו למלוה. יבא המלוה וישבע לי, שלא פרעתיו, ולא אמר כלום, ואין חוששין לו ואין לוקח זה, באומר איני יודע אם הלויתיך, ואם נתחייבת לי, אם לאו. דכיון ששטרו בידו, חזקה לא פרעו, דא"כ שטרו ביד מלוה מאי בעי? ואם אין אתה אומר כן, אף היורשים לא יגבו שט"ח שהניח להם אביהם, שיטעון הלוה פרעתי את אביכם, והיורשים אין להם טענת ברי שלא פרע. וחזרו להיותן כאומר: איני יודע אם הלותיך, אם לאו. וכ"ש אם לא הגיע זמן הפרעון, כשמכרו לראובן. דהא קי"ל כר"ל דאמר במס' בתרא (ה:): חזקה אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, וגובה אפי' מן היתומים ובלא שבועה. ועוד אני אומר, שאפי בא המוכר והודה שפרעו, אינו נאמן. שאם פרעו ויש לו, יחזיר מעות שנטל ללוה. ואם אין לו, חוששין לקנוניא, ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן. כההיא דשטר אמנה הוא זה, דבפ' האשה שנתאלמנה (כא).


סימן קסו עריכה

לטוליטולה.

שאלת: אנשים שעברו על שבועתם בפרהסי' בעדים, ואחרי' שעברו ואין לנו עליהם עדים. ויצא להם קול, קלא דלא פסיק. הודיענו: מה דינו של כל אחד ואחד מאלו?

תשובה: מדעתי, שאין השאלה על כל עיקרי דיני העובר על השבועה, שאין לכם עסק עכשיו בחיוב קרבן, על איזו חייב קרבן, ועל איזו אינו חייב. ולפיכך, אינו (שמא צ"ל: איני) מכניס עצמי בביאור דינים אלו. אבל אני משיב על שאר דיניו, שעלה בדעתי שהן עיקר שאלתכם בזה. שנינו בפרק כל הנשבעין שבתורה (מד:): אלו נשבעים ונוטלים: השכיר, והנחבל, והנגזל, ושכנגדו חשוד על השבועה. שכנגדו חשוד על השבועה כיצד? א' שבועת העדות, ואחת שבועות הפקדון, ואפי' שבועת שוא. ואמרינן עלה בגמ' (מסכת שבועות) (מו ע"ב): מאי אפי'? לא מיבעיא, קאמר. לא מיבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון, אלא אפי' הא נמי, דכפירת דברים בעלמא הוא, לא מהימן. ואקשי': ליתני נמי שבועת ביטוי? כלומר: בשנשבע שאוכל ולא אכל, או שלא אוכל ואכל. ופרקי': כי קתני שבועה, דכי קא משתבע, בשקרא קא משתעבע. אבל שבועת ביטוי, דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, לא קתני. כלומר: שבשעה שיצאה שבועה מפיו, לא יצאת לשקר. דשמא בדעתו היה לאכול, ושבועה בזו לא קתני. ומ"מ, אפילו בכי הא, חשוד מיקרי, ושכנגדו נשבע, ונוטל. כך פי' הרב בעל העיטור ז"ל. וכן נראה מפי' ר"ח ז"ל, שרש"י ז"ל לא פי' כן. נמצא שהחשוד על השבועה, ואפי' על שבועת שהוא, אין מוסרין לו שבועה לעולם, ושבנגדו נשבע ונוטל. ואם הוא חשוד על שבועת ממון, פוסל אף לעדות. דתנן בפ' זה בורר (כז ע"א): אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס. ועדי חמס, אלו הגזלנין ומעלין בשבועות. ואוקימנא בשבועת ממון דהוי רשע דחמס. ומאי שבועות, שבועות דאלמא2 ולעולם בפסלנותו עומד, עד שילך לב"ד שאין מכירים אותו, שרוצים למסור לו שבועה, ואומר להם: חשוד אני. דהכי גרסינן בירושלמי, בפ' כל הנשבעים: החשוד על השבועה, מאימתי מקבלים אותו? משילך לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר להם: חשוד אני, ואם יצא עליו קול, בקלא דלא פסיק, חוששין לו, ואין מוסרין לו שבועה, ואין מוציאין ממון בשבועתו. דאין מוציאין ממון, אלא בעדות ברורה. ואף על פי שזה בחזקת כשר היה ואין פוסלים אותו בקלא בעלמא. מ"מ מיחש חיישי' ליה. ואפי' דאתתא מפקינן מנטען בדבר מכוער, וקלא דלא פסיק. כ"ש זה דבקלא פסיק אין מוסרין לו שבועה. וכל שכן דלא מפקינן ממוני' אפומי'. דהא תניא (כתובות יט:): שנים שהיו חתומים על השטר, ומתו. ובאו שנים ואמרו: כתב ידן הוא זה, אבל אנוסי' היינו פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים. ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער, והוחזק כפרן בב"ד, אינם נאמנים, ומגבינן ביה. ואמאי? תרי ותרי נינהו. אלמא: לאפוקי ממונא אפומיהון לא אמרינן, אוקי גברא אחזקתיה. ולא אמרו קלא דלא פסיק, אלא בדליכא אויבים. אבל איכא אויבים, לא חישינן לה, דמימר אמרינן אויבים הוא דמפקינן ליה לקלא, כדאיתא ביבמות פרק כיצד אשת אחיו (כה).


סימן קסז עריכה

סרקוסטה.

שאלת: אלמנה שבאה לפסוק לה מזונות, ונשבעה בב"ד שלא נטלה משל בעלה, אלא מנה. וכתבו לה ב"ד מעשה ב"ד ע"ז, ונתנוה לה. ולאחר זמן, נודע לאפוטרופוס היתומים, ותבעו ממנה שתוציא אותו מעשה ב"ד, כדי שלא תכפור למחר באותו מנה שהודית שנטלה, ותבא לאחר זמן לגבות כל כתובתה. אם תתחייב היא לעשות כן, אם לאו?

תשובה: אם אותו ב"ד זכורין בהודאתה, יכתבו ב"ד ביד היתומים. ואם לאו, תוציא האלמנה מעשה ב"ד שבידה, כמ"ש האפוטרופוס. או תכתוב שובר, כדרך שאמרו במי שפרע מקצת חובו, דתנן בפ' ג"פ (גט פשוט) (דף קט:): מי שפרע מקצת חובו, רבי יהודה אומר: יחליף, ר"י אומר: יכתוב שובר.


סימן קסח עריכה

לארידה.

שאלתם: אם אינה רוצה לדור עם חמותה, מפני שמצערת אותה, וגורמת מריבה בינה ובין הבעל, אם יכולת לכוף את הבעל בכך? ואם יש בתים מוחלקי' בקרשים, ופתח כל דיור ודיור פתוח למבוי, ואינם נכנסין בפתח אחד, אלא יש חורים בקרשים. והיא יראה שתתקוטט עמה חמותה דרך החורים, אם יש לזה דין חצר אחת, או שתי חצרות.

תשובה: בודאי יכולה היא שתאמר לבעל: איני דרה עם אנשים שמצערים אותי. שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה, ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה. או שלא יבואו אפי' אמו ואחותו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם. וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם, בהל' אישות פרק י"ג. אבל אם יש בתים מוחלקים בקרשים, ואינן נכנסין דרך חצר אחת ולא בפתח אחד, אינה יכולה לומר שירחיקנה למבוי אחר. ומיהו יש מבוי שהוא כחצר, והוא כל מבוי שאין אדם בוש לאכול בתוכו, וכמ"ש בירושלמי, גבי יוצאה וראשה פרוע, בפרק המדיר. שאף בני אדם שמצירין לה עומדין תדיר במבוי בחצר, וירגילו לה קטטה. ואם יש חורים רחבים בין הקרשים, יסתום אותן. זה הכלל: כל מה שיראה לב"ד שיהא עוד פצי פרצה לקטטה, יסלקהו מביניהם, ואינו חייב לצאת משכונה לשכונה. ואם יש שני בתים ששאלתם, אם יכולה לומר: תטול חמותי הגרוע, ואני המבוחר, אין זה בידה, אלא ביד הבעל. ובמקום שהבעל, תדור היא עמו, ובלבד שיהא מדור הראוי לפי כבודה, שאינה יורדת עמו.


סימן קסט עריכה

עוד שאלתם: אם הבעל חייב להכניס לה שפחה להציע לו את המטה, מאחר שהיא קטנה. ואינה יודעת לאמן את ידיה במלאכה זו?

תשובה: אם היא כל כך קטנה, שאינה יודעת להציע לו מטה, אינו יכול לכופה, שאין זו כשפחה גמורה, וכ"ש אם אין דרך בנות העיר לעשות כן. ועוד תדעו, שכל מלאכות שמנו חכמים שהאשה עושה לבעלה, הכל הולך אחר המנהג (שמא צ"ל: מנהג) המדינה. שאין מנהג המדינה להיות טוחנת ומצעת מטות, ואינו יכול לכופה לעשותן. וכן שנו בתוספתא: מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו, אינו יכול לכופה. וכן, אם הכניסה לו שפחה אחת, או נדוניא כדי שפחתה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שתים, אינה מבשלת ולא מניקה את בנה. שלשה, אינה מצעת את המטה. ומ"מ, אם היא גדולה ויודעת, לפי גירסאות שבגמ', מצעת לו מטתו, כדי שתהא חביבה לו. שדבר זה וכיוצא בו, מביאין לידי קרוב הדעת בין איש ואשתו. ושמא אינה מצעת לו כרים וכסתות, שיש בזה טורח ועמל, אלא מצעת לו לבידין וסדינין לבד. אם אין דרך משפחתו או משפחתה בכך, אינה חייבת בכך, לפי שעולה עמו ואינה יורדת עמו, לעשות דברים של גנאי כשפחה.


סימן קע עריכה

עוד שאלתם: אם קטנה, ואביה ירא שמא יסיתנה בעלה בדברים, שתמחול לו כתובתה או מתנתה. אם יכולין ב"ד להשביעו, שלא יגרום בשום צד לבטל או לגרוע שום כח וזכות מכתובתה ומתנתה?

תשובה: שבועה זו לא מצינו בשום מקום, ואם האב סומך על השבועה, תשביע (שמא צ"ל: ישביעו) את הבת שלא תמכור ושלא תמחול. אבל להשביע את הבעל אינו מן הדין, אא"כ רצה הוא לישבע, כדי לפייס דעת חמיו. ואם האב חושש לדבר זה, יש לו דרך אחד, ישר מזה.


סימן קעא עריכה

אושקה.

שאלת: ראובן ושמעון שירשו קרקע, וירד שמעון ואכלו שני חזקה, וטען: לקוח הוא בידי, נאמו כשאר המחזיקים, או לא?

תשובה: כבר כתבתי לך למעלה, שאם יש בו דין חלוקה, וירד אחד מהן ואכל את כולה, על זה יש שתי לשונות בפרק חזקת הבתים, והרב אלפסי ז"ל פסק כלשון שאמרו שיש חזקה.


סימן קעב עריכה

עוד שאלת: רו"ש (ראובן ושמעון) ירשו קרקע מאביהם, והחזיקו שניהם בקרקע. וראובן טוען: לא כי אלא אני אכלתי ממחצית. וראובן הביא ראיה, משטר כתובת אשתו, שכתוב בה: ולאה הכניסה בנדונייתא חלק שלה, מקרקע פלוני שיש לה עם פלוני בעלה, ועם אחיו. ושמעון טוען: כיון שלא זכרה שליש, ולא רביע אותו חלק, משמע דיד בעל השטר על התחתונה. הודיעני הדין.

תשובה: לא נתברר מתוך השאלה, אי זה עסק היה ללאה בקרקע זה. אי משום שהיתה יורשת עמהם, ושהיה אביה, אחי ראובן ושמעון, או לא. שא"כ, הדין עם ראובן, שהרי הוא מחזיק בקרקע מחמתו, ומחמת חלק אשתו. ושמעון שטוען שהוא אכל חצי הפירות, עליו להביא ראיה. ואם אין ללאה אשת ראובן תביעה מבוארת באותו קרקע, ואף על פי שחתומים עדים בכתובתה, כבר כתבתי לך למעלה, דעדים לאו אכולה מילתא מסהדי, ולפיכך, עד שאעמוד על עיקר טענה זו, איני יכול להשיב.


סימן קעג עריכה

עוד שאלת: אם נדון אותו להקדש עניים, אם הוא ואשתו נזונים מהם בתורת צדקה, דהוו להו עניים אם לאו?

תשובה:1) דברי מקדיש זה, לא נתברר לי מתוך שאלתך, אם הקדיש נכסיו מעכשיו, אם לא יהיה לו בן זכר. או אם הקדיש נכסיו לכשיפטר, אם לא יהיה לו יורש זכר. אם הקדיש נכסיו מעכשיו, אם לא יהיה לו יורש זכר, הרי זה אסור בנכסים אלו מעכשיו, שמא לא יהיה לו יורש זכר לכשיפטר מן העול'. ואפי' היו לו בנים זכרי' הרבה, הרי זה אסור, דלשמא ימותו חיישי'. כדתנן במתני' דפרק כל הגט (דף כח:): דלשמא ימות חיישי'. לשמא מת, לא חיישי'. ומיהו, אין הגבאים רשאים להוציא ממון מתחת ידו, ולא לפרנס מהן אפי' בפרוטה לשאר עניים. אלא מניחין אותו (שמא צ"ל: אותן) בידו, ומתפרנס מהן בתורת צדקה כדרך המתפרנס מצדקה תחת ידי גבאי. דשמא לכשיפטר יהא לו יורש זכר, ונמצא הקדש זה בטל מעיקרו למפרע. אבל לא אמר מעכשיו, אלא לכשיפטר, אין הקדש חל אלא עד שיפטר. ומסתברא שניזון מהם כל ימי חייו. שלא הקדיש זה, אלא מה שישאר אחריו דהא עשה הקדש זה כיורש. דהא אמ': אם לא יהא לו יורש זכר, יהא הקדש. אלמלא: לא [חל] שם הקדש במקום יורש. ומ"מ בין כך ובין כך, אילו היה לו מלוה ביד אחרי', לא חל עליה הקדש, מדרבי יוחנן דאמר בב"ק (דף סח:): מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו.


סימן קעד עריכה

ומה ששאלתם: קטנה שנשבע אביה להזמינה לזמן פ' לראובן, לקידושין ולנישואין, ולהזקיקה להנשא לו וכשהגיע הזמן, לא רצתה היא להתקדש, ועדיין היא קטנה או נערה. מי אמרינן, כיון דברשותו היא בעודה נערה לקבל קידושיה, מי חייב דהא בידו לקיים שבועתו ע"י עצמו. או אינו מחויב, מפני שלא נשבע שיקבל קדושיה לזמן, אלא שיזמיננה ויזקיקנה להנשא לו? וכיון שהוא מזמין ומצוה לה שתתקדש לו, אלא שהיא אינה רוצה בו, מה יש לו עוד לעשות, הרי קיים מה שנשבע.

תשובה: רואה אני את האב מחויב לקבל קידושיה ולמוסרה לחופה, שהרי עיקר השבועה על כך היה. שאילו קבלה היא קידושין בעודה קטנה או נערה, שלא מדעת האב, אינה מקודשת. וכשאומר לה האב: צאי וקבלי קדושיך; מצד שליחות האב היא, והרי הוא כאילו קבלם הוא והילכך, כל שנשבע שיזקיקנה הוא לקידושין, היינו שקבל1 הוא הקידושין, או שיזמיננה ויזקיקנה אפי' על כרחה, ולקבל הקידושין מחמתו ולהנשא. שהרי האב מוסרה לחופה, ואפי' בע"כ.


סימן קעה עריכה

אושקה.

שאלת: ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו, ושמעון משיב: פרעתיך. וראובן התפיס על זה, שבא אצלו מנה שהיה לשמעון ביד כותי אחד. האם נאמר: הרי אותו מנה שהתפיס, כאילו בא לידו ונשבע, שכך היה חייב לו שמעון? או נאמר שעדיין הוא כמוציא מחברו כדמעיקרא, ועליו להביא הראיה?

תשובה: דבר ברור הוא זה, דעדיין הוא כדמעיקרא, ושמעון נשבע היסת ונפטר. ולא עוד, אלא אפי' תפס הוא, עצמו מנכסי שמעון, לאחר שטען שמעון שפרעו, אם תפס בפני עדים, מוציאים מידו. כאותה ששנינו בר"פ בבא מציעא (ו' ע"א) גבי תקפה אחד בפנינו, דאי צווח, מוציאין אותה מידו.


סימן קעו עריכה

פירפיניאן.

שאלת: שכתוב בתיקוני הקהל: מי שחייב לחבירו, החייב לא יסלקנו מחשבונו, והמלוה פטור. מי הוי אסור משום רבית, או לאו?

תשובה: מסתברא, שמותר. שאין כאן משום רבית, מכמה טעמים. האחד, שהקהל פטרו את המלוה ממה שבידו, ונמצא שאין הלוה מהנה את המלוה כלום, שלא מחמת המלוה חייבוהו. שהרי הוא אינו חייב כלום, אלא מחמת שיש לו ריוח בממון זה שבידו. ומשום הרווחתו, הם מחבבים אותו. ואפי' הוציא את מעות המלוה כולם, ואינו מרויח בהם כלום, מ"מ אין פוטרין אותו כלום מנכסיו, מחמת אותו חוב. ועוד, שהמלוה אינו מתנה עם הלוה, ולא יהא אלא שפורע לו את חובו. ותנן (נדרים דף ל"ג ע"א): המודר הנאה מחבירו, פורע לו את חובו. ואמרי' עלה בגמרא: טעמא משום דמבריח את נכסיו הוא, ולא חשבינן ליה כמהנהו, הואיל ולא באה הנאה, מיד המדיר למודר, ואינו אלא כגורם לו הנאה. וכ"ש כאן, שאינו נותן לו, ולא גורם לו, שזה פטור ממילא, כל שאין מלוותו בידו, שהרי פטרוהו הקהל.


סימן קעז עריכה

לאושקה.

שאלתם: ראובן שמכר ביתו לשמעון בקנין, ומעכשיו, ובתנאי שאם יהיו לו מעות תוך ארבע שנים, שיחזירם לו. ותוך ארבע שנים אלו, ירד שמעון לבתים ודר בהם. ולאחר מכאן חשש שמעון משום איסור ריבית, וביקש מראובן שיקח ממנו ל' דנרים מחמת הפירות, וקבל ממנו ראובן. אלא שחשש שמא יגיענו שום הפסד בכך, מחמת תקוני הקהל בעניני המס והתשחורות. וקבל שמעון על עצמו, בקנין, ובשטר, ובנאמנות ובשבועה, כל נזק וכל הפסד וההוצאה שיגיע לו מחמת קבלת אותן ל' דינרים. ועכשיו, בא ראובן לתבוע משמעון מכח שטר זה, שאמר שהוציא והפסיד מחמת כך. וטען שמעון, שיברר לו נזקו. ועוד, שאינו חייב אלא במה שהגיעו, או שיגיעו לאחר תשלום הד' שנים. ושאלתם ממני: להודיעכם דעתי, הדין עם מי?

תשובה: תחילת כל דבר, אני צריך לכתוב לכם דין מכר הבא בתנאי מעיקרו, במה שיש בו מן האיסור וההיתר משום רבית. דעו: כי המוכר קרקע לחבירו בתנאי, שכל הזמן שיהיו לו מעות, יחזירם לו, הרי זה אסור. ואפילו אם אכל הלוקח הפירות, כשיחזור המוכר המעות, מוציאין ממנו כל הפירות, כרבית קצוצה שיוצאה בדיינים, ממעשה דאותו דפ' איזהו נשך, דחשיב רבינא ואכל פירי. והדין הזה, בשלא קבע לו זמן שיהיו לו מעותיו, יחזירם לו. וכן אפי' קבע לו זמן, אלא שלא אמר לו מעכשיו, ומשום אם קבע לו זמן, אלא שלא א"ל מעכשיו. כמו שאמרתם, שקבעו זמן אם יחזיר לו מעותיו תוך ארבע שנים, ואם לא יחזיר לו מעות תוך אותו זמן, שיהא המכר קיים מעכשיו, אין ללוקח לאכול פירות לכתחילה, דשמא המוכר יחזיר לו מעות תוך הזמן, ונמצא המקח בטל מעיקרו, ורבית מעותיו הוא שאכל. וכן המוכר אינו אוכל הפירות בינתיים מן הדין, ולא מחמת איסור, אלא שאין מניחין אותו לאכול, שאם לא יחזיר מעות תוך ארבע שנים, נמצא המקח קיים, שאין כאן לא מחמת רבית, ולא מחמת אסמכתא, כיון שכתב לו מעכשיו. ותנן בפרק איזהו נשך (דף סה:) הלוהו על שדהו, וא"ל אם לא נתת לי מכאן ועד יום פ', הרי היא שלי; הרי היא שלו. ואוקימנא בגמרא (שם (ב"מ) דף סו:), בדאמר ליה מעכשיו. וכיצד יעשו? ישלשו הפירות ביד אחר. ואם החזיר מעות תוך ארבע שנים, הרי המקח בטל, ומוכר נוטל פירותיו. ואם לא החזיר תוך ארבע שנים, הרי המקח קיים, ולוקח נוטל פירותיו, וכדגרסי' פרק איזהו נשך (שם דף סה:): פעמים ששניהם אסורים. דא"ל לכשתביא מעות, קני מעכשיו; ישלשו את הפירות. זהו הדין במוכר בתנאי, בלא קביעות זמן, או בלא מעכשיו, ובמוכר בתנאי בקביעות זמן ובמעכשיו. אבל אלו שעשו תנאי ביניהם מחמת המס והוצאותיו, אין אני בקי במנהגי המס שבעיר, כי עד שהודיע לכם דעתי, אי אפשר שהגיע למוכר שוה הפסד מן הדין מחמת קבלת (ה"ל) [הל' דינרים], ושיתחייב שמעון בכך להחזיר לראובן, אם לא. לפי שמנהגי המסין ותקוני הקהלות בזה אין שוין, אלא נהרא נהרא ופשטא. ומ"מ אני רואה נוסח שטר ההודאה, והחיוב, והשבועה, שעשה שמעון לראובן, ושהאמינו בכל מה שיאמר בקנין ושבועה. ואין לאחר קנין ושבועה ונאמנות כלום. וב"ד שבעיר ישמעו טענות המוכר, ויבררו הדבר ביניהם, לפי מה שהם יודעים במנהגי המסין והתשחורות. ואם רצה הלוקח להחרים חרם סתם, ע"כ (על כל) מי שתובע ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו.


סימן קעח עריכה

מה ששאלת: על מה סמכו בארצכם על כוס של יין ששתה ממנו כותי, לתת ממנו לכותי אחר, דהא נעשה יין נסך, ואסור בהנאה?

תשובה: מגע כותי אפילו בפיו, עושה יין נסך, ואיני יודע על מה סומכין. אלא שמקילין בדבר זה, ושלא מן הדין. והראוי, דאפילו על שיורי כוסות (אסורין). [יש לאסור] בהנאה, ואפילו ליתן לפני התרנגולים. וכדגרסינן במס' ביצה פרק י"ט שחל להיות בערב שבת (דף כא:). אמר שמואל: מזמנין את הכותי בשבת, ואין מזמנין את הכותי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו. רב אחא בר יעקב אמר: אפי' בשבת נמי, משום שיורי כוסות. כלומר: ויטלטל בשבת את הכוס, שיש בו אותן שיורין שאינם ראויים לטלטל, לפי שאינם חשובים כלום. ואקשינן: אי הכי, דידן נמי? כלומר: לא יטלטלו אותם בשבת. ופריק: דידן חזו לתרנגולים. ואקשי': דידהו נמי חזי? ופרקי': דידהו איסורי הנאה נינהו.


סימן קעט עריכה

שאלת: ראובן שמשכן בית לשמעון לעשר שנים, ובנכיית' כל שנה ושנה, וחזר ראובן ושכרו משמעון בעשרה דינרים בכל שנה. אם מותר ליקח אותו שכירות, או לא?

תשובה: הא ודאי אסור, והיינו נרשאי דאמרו בפ' איזהו נשך (דף סח). אבל אם קבל כבר השכר, צריך תלמוד אם הוא רבית דאורייתא, ויוצאה בדיינין. גם אם הוא דרבנן, אם מנכין מן החוב כנגד אותו שכר. אלו דברים ארוכים, ויאריך המכתב עליהם. אלא שאני כותב לך דרך קיצר, לפי דעתי, שאינה רבית גמורה, אלא כרבית דאינה יוצאה בדיינים. וכל שאינה יוצאה בדיינים, אין מנכין, דכל סליקו אפוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא.


סימן קפ עריכה

מונטוסון.

שאלת: על מה שהשבתי לך, דאין לאסור נגיעת הכותים בשלנו. אלא ביין, מפני שדרכן לנסך בשכשוך, אפי' שלא בפני ע"ז. אבל שאר דברים אין דרכן בנגיעה, אלא בשחיטה או בתקרובת ששוברין לפניה, או שמכניסים לה לפנים מן הקלקלין. ולפיכך, אין לחוש לנגיעה שלהם. וחזרת עתה ואמרת בשבירה מיהא נחוש בשלנו, במה שדרכן להקריב מיהא בשבירה.

תשובה: אני כבר כתבתי לך, שאפילו בשלהם אין חוששין אלא בניסוך, ואי נמי בשחיטת מין שלהם. הא אפילו שחיטת סתם נכרי, אינה אסורה בהנאה, שאין מחשבת נכרי לע"ז, אלא במינין שלהם. ושנינו ע"ז (דף כט:): בשר הנכנס לע"ז, מותר, והיוצא אסור שאין דרכן לשחוט ולשבר אף בשלהן, אלא בפניה או להכניס לפניה בתקרובת, בשעה שהכניסוה לפנים מן הקלקלין, אלא במין שסתם מחשבתו בשעת שחיטה לע"ז. אבל בשבירת שאר דברים, אפילו במקום (במינים) שלהם מותר, זולתי בשחיטה, שכן עבודה שלהם.


סימן קפא עריכה

מיורקא.

ולענין מה ששאלת, במעי היוצא מתחתית הזפק, ונמתח עד הקרקבן, וניקב במשהו. אם נידון כדקין, ונקיבתו במשהו, או כקרקבן?

תשובה: ולענין נקב, מה בין דקין לקרקבן? והא זה וזה, נקיבתו במשהו. ושמא כזפק אתה רוצה לומר, דאין נקיבתו במשהו, אלא לגו, דהיינו כל מקום שנמתח עם הוושט, אף אם היתה הכונה בכך, נראה ודאי שהוא כדקין, ונקיבתו במשהו.


סימן קפב עריכה

נרבונא. לר' שמואל.

שאלת: מחט שנמצאת ביתרת הכבד, מהו? אם נתלה להקל, שנכנסה דרך צלעות, ונאמר מחט היה תחובה בקרקע, ורבצה הבהמה ונתחבה לו בצלעות, ונתקעה ביותרת הכבד, או לא? ופלפלת בזה הרבה, להקל ולהחמיר. ותלית להחמיר, שאין תולין בדבר רחוק כזה, שנאמר תחובה היתה בקרקע, ונתחבה, וחזרת לכמה צדדין. וסוף דבר דנת לאסור, וסמכת על מה שכתבתי אני, בספרי ספר תורת הבית.

תשובה: באמת יש לאסור, ממה שכתבתי, וכ"ש שראיתכם והסכמתכם ע"ז. ומכל מקום, ראיתי אני כי הסכמתכם היתה להתיר, אם נודע שנכנסה מבחוץ דרך נקיבת הצלעות. וע"ז אני רואה לכתוב לך הסכמתי. ואשר אמרתי לפני רבותי נוחי נפש, והודו לי אחר העיון. והוא, שאני אומר: שכל האברים ששנינו בהם: מצד אחד כשרה; כלב ועובי בית הכוסות וקרקבן, לא נאמרו דברים אלו, אלא בחולי. אי נמי במחט וקוץ, והוא שנכנס דרך פנים כל אחד, לפי מה שהוא ענין בריאה וכבד, ולפי תכונת המחט, אלימתא או קלישתא, וקופה לבר וקופה לגו. לפי שאין לחוש, אלא לאותו אבר שנמצאת בו. אי נמי למקומות שנכנסה דרך שם, כפי מה שנזכר בהלכה. אבל כל שנכנסה דרך חוץ, דרך דופן, אין לה בדיקה, אלא אוסרין מיד, לפי שאנו חוששין שמא דרך כניסתה בקושי, פגעה באחד מן האברים שנקיבתן במשהו, כנקבי הדקין והריאה ושאר האברים, שהנקב פוסל בהם. ואין לכל האברים הללו בדיקה בנקב. וזהו שאמרו בקוץ: עד שתנקב לחלל. וכבר הרציתי זה לפני רבותי נוחי נפש, והודו לי.


סימן קפג עריכה

ומה שאמרת, בנשבע שלא יעשה דבר פלוני, ושבועתו שלא ישאל עליה לחכם, דנשאל לחכם על השניה, ואחר כך על הראשונה.

תשובה: אמת הוא, ששתי שבועות אלו כבר חלו. ואינו דומה לההיא דאומר: קונם שאיני נהנה לפ' (נדרים צ' ע"א), ולמי שאשאל עליו, דנשאל על הראשונה, ואח"כ נשאל על השניה. דהתם, היינו משום דשאלה דחכם, אינו מתיר שיחול הנדר. ועוד דאדרבה, אם היה נשאל על השבועה הראשונה תחילה, היה עובר על שבועת ביטוי, שנשבע שלא ישאל עליה.


סימן קפד עריכה

טוליטולה. לרב ר' יהונתן האשכנזי.

אמרת: דמההיא דאמרינן התם, בפ"ק דבבא קמא (י"ד ע"ב), אלא אמר רבא: שוה כסף, ולא כסף עצמו, והני כולהו כסף נינהו. משמע: דב"ד נזקקין לשטרות.

תשובה: תחילת כל דבר יש לך לדעת, דלא גרסינן באותה הלכה שטרות כלל, וגירסא משבשתא היא. וכן כתבו בתוספות, וכן כתב ר"ח ז"ל. דלא גרסי' אלא עבדים ושפחות, דשטרות לא מצינו בשום מקום, שיהיו נקנים בכסף. ואפילו להך גירסא, לא משמע מכאן מידי, להך דקאמרת. דמשום דקתני שוה כסף, דייקי': למעוטי מאי? למעוטי כל שאין לו אחריות, בין שטרות בין שאר מטלטלין בנזיקין. ולא למימרא דבעלמא גובין מן השטרות, דכי אצטריך למעוטי בנזיקין, לא אצטריך אלא בשאר מטלטלים.


סימן קפה עריכה

שאלת: אם רשאים הציבור לעשות תקנות והסכמות וגדרים ביניהם, ולקנוס ולענוש על הסכמותיהם, שלא מדין התורה, אם לא? וכן עדים החתומים בתקנותיהם והסכמותיהם אם נפסלים מחמת נגיעת עדות, או קורבה, אם לאו?

תשובה: דבר ברור הוא, שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות, כפי מה שיראה בעיניהם, והרי הוא קיים כדין התורה. ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם, ובלבד שיסכימו בכך כל הציבור, באין מעכב. וכן אם יסכימו כל בני מלאכה אחת שבעיר, כגון הטבחים והצבעים והספנים וכיוצא בהם, בענין מלאכתם, בהסכמה אחת. שכל חבורה שהם בני ענין אחד, הרי כעיר בפני עצמה. ואף על פי שלא הסכימו מדעת שאר בני העיר, ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר. שאם יש ת"ח או פרנס שנתמנה על הציבור, ועשו שלא מדעתם (שמא צ"ל: מדעתו), אין הסכמתם הסכמה. כדגרסינן בפ"ק דב"ב (ט'): הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי, דכל דעביד ביומא דלא דיליה, לקרעוה משכיה. אזל חד, ועביד ביומא דחבריה, וקרעוה למשכיה. אזל קמיה דרבא. חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיה לרבא: ולהציע (בנוסח שלפנינו: ולהסיע) על קיצתן. לא אהדר ליה, ולא מידי: אמר רבא: שפיר עבד, דלא אהדר ליה. הני מילי, דליכא אדם חשוב. אבל איכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דמתנו. ותניא בתוספתא דמסכת בבא מציעא. רשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכר פועלים. רשאים לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר: כל מי שילך אצל מלכות, יהא נותן כך וכך. וכל מי שתרעה בהמתו, או תרעה פרתו, בין הזרעים יהא נותן כך וכך. רשאים לעשות קיצתן. ורשאים הצמרים והצבעים לומר: כל מי שתאבד ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת, ע"כ. סוף דבר, כל בני חבורה אחת, הרי הם כבני עיר אחת בפני עצמה, לכלל דברים אלו. וכן כל ציבור וציבור, רשאים לעשות לעצמן כן, ולקנוס ולענוש שלא מדין התורה, וכמו שכתבנו. וכמו שנזכר בגמרא בפרק קמא דבבא בתרא, ובתוספתא דבבא מציעא. וכן נהגו בכל קהלות הקדש, ולא נסתפק אדם בזה מעולם.1

עוד תדעו, כי עדים החתומים בתקנות והסכמות הציבור, אינם פסולים מחמת נגיעה עדות. שאם כן, אין לך תקנת כשרה לכל הקהלות, לא במינוי נאמנים, ויועצים, וברורים, ושאר הסכמות, שבכולם אנשי העיר חתומים בהם. ואין מביאים עדים מעיר אחרת, ושיהיו רחוקים לכל בני העיר, ואין לך תקנה קיימת להם. וכן נהגו בכל קהלות הקדש, בכל מקומות מושבותיהם, ואין פסול לעדות הסכמות ותקנת הציבור, אלא הפסולים בגופן. אבל הכשרים בגופן, כשרים להם.


סימן קפו עריכה

אויניון לחכם ר' יוסף ר' שמואל בר' אברהם ברוך בן נריה.

שאלת: מי שעבר על גדר מן הגדרים, כגון שגירש את אשתו שלא ע"ד ההסכמות, ושלח לה גיטה על ידי שליח, עומד במלכות שאין להם גדר בדבר זה, או שכבר עבר זמנו, ובמקום שהאשה דרה שם, יש להם גדר. אם יש רשות לנכבדי המקום ההוא להחרים המגרש מכח גדר שלהם, עד שיבא אצלם במסורת הברית. ואם עשו כן, מה דינם1?

תשובה: תנאי הנשואים בקידושין וכתובה, ויציאה ממקום אחד למקום אחר, וכל שאר הדברים של נישואין, סתמן כפירושן. ויש מהם שתקנו חכמים לכל, לפי מה שראו שיש בו תיקון להם, והם תנאי הכתובה הנזכרים בפרק נערה שנתפתתה (דף נא). לא כתב לה בתולה, גובה ק"ק (מאתיים) ואלמנה מנה כו', שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה בנין דכרין, לא כתב לה בנן נוקבן, לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי כו', לפי שהוא תנאי ב"ד. ויש שתקנו חכמים, לפי שירדו לסוף דעת הבריות, כאותה שאמרו בפרק דייני גזרות (דף קי): ג' ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך. אבל באותה מדינה, מוציאין מכרך לכרך, ומעיר לעיר. אבל לא מכרך לעיר, ומעיר לכרך. ושנינו בתוספתא: בד"א, בזמן שהוא מיהודה ואירש אשה מיהודה. בגליל, ואירש אשה בגליל. אבל בן יהודה שאירש אשה בגליל, בן גליל ואירש אשה ביהודה, כופין אותה לצאת, שע"מ כן נשאה. ויש שלא תקנו חכמים, ואין דעת הכל מסכמת לכך, אלא שנהגו כן במקצת המקומות מדעת עצמן, ולא שתיקנו ביניהן בהסכמה, אלא שנהגו כן דרך סתם. וגם בזה, סתמן כפירושם. ואלו הם שקראום חכמים ז"ל, דרישת הדיוטות, כאותן שאמרו בפ' המקבל (דף קד). ואמרו כן, אפילו לגבי עריות החמורין, כדגרסינן התם: הלל היה דורש לשון הדיוט. דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין, ובשעת כניסתן לחופה, באים אחרים וחוטפין אותם, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. א"ל הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמותיכם. ומצא, שכתוב בהן: לכשתכנס לחופה, הוי לי לאינתו. ולא עשו בניהם ממזרים. כלומר: ראה כתובת בני העיר, כתוב בהן כך. ואף על פי שבכתובת (שמא צ"ל: שבכתובות) של חטופות אלו, לא היה כתוב בהן, אפ"ה התיר הלל את בניהם, לפי שכל המקדש שם סתם, על דרך הנהוג שם קידש. וכן אמרו שם: רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט. דתניא ר"י אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. וכל אותן שבפרק התקבל, של דרישת הדיוטות, הביאום בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה, עם אותן של תנאי כתובה, ללמוד שאלו ג"כ סתמן כפרושן. ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו, שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה, סתמו כפירושו, וע"ד כן נשאה, שלא יגרשנה אלא מדעת. ואם יגרשנה, שהוא חייב מה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג, בין בקנס בין בנידוי. ואפילו הוציאה ממקום שנשאה ושיש שם מנהג בקנס, והוליכה למקום אחר, אינו רשאי לגרש, אלא על פי דרך המנהג מקום של (שמא צ"ל: של מקום) נישואין, שעל מנת כן נשאה. וכ"ש אם יש שם הסכמה ידועה, ויכולים הם לקונסו באותו קנס, או לנדותו, כאלו נשא וגרש שם.


סימן קפז עריכה

לארידה.

ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב. כי דבר בתוך העדה ביום הקהל, אחד מחכמי האומות ישמעאלים ומלא אזנים בדבריו. ואמרתם לאמר לכם תשובה על דבריו. על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי, אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם. דירושה ראשונה ושניה, יש להם. שלישית, אין להם. ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה.

אמר החולק: כי המשיח כבר בא. והראיה, שאמר יעקב בברכו את בניו (מגיד): "אשר יקרא אותם באחריות הימים [הגיד]: לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה" -- ושילה הוא המשיח. ואתם מודים, וכאשר תרגם המתרגם. ואמר: לא יסור עד בואו, והנה סר השבט מכם! א"כ כבר בא.

אמרתי: אין מלת "עד" מורה להפסיק הענין, מכאן ואילך, אלא פעמים מבטיח על ביאת הענין, וכ"ש שימשך לאחריו. והעד, "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". ואין לזה הפסק, שא"כ לא היתה הבטחת העזר, רק קללה העזיבה מכאן ואילך. וכתוב מבטיח על נצחון האויבים ועזרו אותנו "לא יתייצב איש בפניך עד השמידך אותם". ודוד אמר לשלמה, בצוותו אותו: חזק ואמץ, אל תירא, ואל תחת, אלהים אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך, עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה'.

חזר עוד לצד אחר, ואמר: מ"מ כבר אמר יעקב: כי לא יסור עד בואו, והנה סר.

אמרתי: אם הבטחת יעקב הנביא, שלא יסור השבט מיהודה עד בא המשיח, והלא סר בגלות בבל שקדם הרבה, גם למשיח שאתה אומר;

והשיב: דגלות ההוא לא סר, שהרי היו סנהדרין שהיו דנים, אפילו בדיני נפשות.

אמרתי: זה אינו, משני טעמים. האחד, שלא היו דנים בבבל דיני נפשות, ולא אפי' בירושלים, מ' שנה קודם החורבן מפני שגלתה סנהדרין מן השלכה (הלשכה) מדעת עצמם, מפני שראו שרבו הרצחני' וכתיב: מן המקום ההוא. כל זמן שב"ד במקום ההוא, דנין ד"נ (דיני נפשות) בכל מקום. אין ב"ד באותו מקום, אין דנים דיני נפשות בשום מקום, כמוזכר במסכת סנהדרין. ועוד, כי זה אמר יעקב ליהודה, ואין הסנהדרין מיהודה, אלא מתלקטין מכל ישראל, אם היה חכם וראוי לכך. ועוד שלישית, כי בלכתם בגלות בשלשלאות של ברזל, מירושלים ועד בבל, לא היו רשאין לא לדון ולא לעשות דבר שררה, כי עבדים הולכים בשבי היו.

אמר: א"כ לדבריך, מה נעשה לנבואת יעקב.

אמרתי: אמיתות פי' הכתוב, כך הוא. לא יסור שבט מיהודה לעד, כי לבסוף יבא שילה, שהוא מזרעו, ותשוב אליו הממלכה. והטענה בזה, לפי שכל השבטים היה להם מלך או שופט (סוכה כח), ואין אחד מכולם שלא היתה לו שררת מלכות או שופט. אבל מפני שאינה נחלה להם, כשסרה, סרה לעולם. אבל שררת יהודה, ירושה היא לו, ולו עיקר הממלכה תהיה. ולא הבטיח ה' את ישראל, שלא יגלו כדי שימלוך עליהם מלך יהודה, אבל הבטיחו שהממלכה והשררה היא נחלתו. ואם תסור ממנו, לא תסור לעולם, כמו שסרה משאר השבטים. כי בסוף הזמנים, יבא שילה שהוא המשיח מזרעו, ולו יקהת עמים, כי תשוב ירושתו לו, כי הממלכה שלו היא. ומלת: עד; במקום הזה כמו1 לעד. כלומר לא יסור שבט מיהודה לעד, כי יבא שילה כו'. ומצינו עד כעו (כמו) לעד, דכתיב: שוכן עד, וקדוש שמו: שהוא כמו שוכן לעד. והוא שתרגם המתרגם: לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה, וספרא מבני בנוהי, עד עלמא דייתי משיחא, דדיליה היא מלכותא.

חזר ובא עלי מצד אחר, ואמר: הנה הכתוב אומר שאין בית אחר הבית השני, שכן כתוב: גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון, מן הראשון. הנה שקראו אחרון, ואם יש אחר לאחריו, לא יקרא לזה אחרון.

אמרתי: לא קראו אחרון, אלא בהצטרף אל הראשון. וכמוהו: וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. הנה קראה ללאה וילדיה אחרונים, אף על פי שרחל ויוסף אחרונים להם, אלא שקראם אחרונים בהצטרף אל השפחות וילדיהן.

אמר: זה בדיבור בני אדם שאינם יודעים, ולא בידם האיחור. אבל בדברי הנביא שיודע האמת, לא יבא.

אמרתי: יבא, אפילו במה שיאמר לנביא, מפי הגבורה. שכן כתוב, במה שאמר הוא יתעלה למשה: והיה אם לא יאמינו, ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולקחת גם ממימי היאור. הנה שקרא לאות השני אחרון, אף על פי שבא אות המים.

חזר וחשב לבא עלי מצד דברי רבותינו ז"ל. ואמר: הלא חכמיכם אמרו (יבמות פב): אשר ירשו אבותיך, וירשתה. ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם. אמרתי: לא נאמרו דברים אלו על אותו צד שחשבת, אלא על צד אחר, כמו שאפרוש לך. וכמו שהוא מפורש בתלמוד בכמה מקומות. ואקדים לך הקדמה. דע: דעד שלא נכנסו ישראל לארץ, היתה א"י (ארץ ישראל) כשאר ארצות לתרומה ומעשרות וחלה, שלא היו חייבין בהן בכל אלו. וכן היו מקריבים קרבן בכל מקום, ואוכלים קדשים בכל מקום. וכשנכנסו לארץ, קידשה יהושע, ונאסרו בעשיית קרבנות, ואכילת קדשים, אלא במקומות הקדושים: בנוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים. וכמו שכתוב: השמר לך, פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' כו' וכתיב: לא תעשון כן, ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה אשר כו'. ולומר, שאחר שיכנסו לארץ ותהיה להם ירושה, יאסרו במה שהיו מותרין עד שלא נכנסו לה. ונחלקו חכמי ישראל בקדושת אלו, אם בטלו כשגלו ויצאו מן הארץ, אם לאו. ויש מי שהוא סובר, שאותה קדושה ראשונה שקדשה יהושע, לא נתבטלה לעולם. דמשעה שנכבשה הארץ לפניהם וחלקוה, מיד היתה להם ירושה. ושוב אותה ירושה לא נתבטלה, ולעולם חייבים בתרומה ובמעשרות. ויש מהם שהוא סובר דכשגלו לבבל, מיד נתבטלה אותה ירושה, שהרי זרים אוכלים אותה. ולפיכך לא קדשה יהושע, ונביא היה ויודע שעתידין לגלות ממנה. ולפיכך לא קדשה לעתיד, לאחר שיגלו ממנה. וחזרה א"י (ארץ ישראל) כשאר ארצות. ולפיכך כשעלה עזרא, הוצרך לקדשה, לנהוג בה כמו שנהגו בה בקדושת יהושע, ולא קדש עזר', אלא עיירות ידועות, כי שם מנויות, וכמו שמוזכר בפ"ק דמגילה. ועוד נחלקו בקדושה שניה של עזר', כיון שחזרו וירשו אותה, אם נתבטלה אותה ירושה כשגלו בשניה, כמו שנתבטלה ירושה של יהושע. ועוד ירשו אותה, ירושה שלישית, ועתה נתבטלה הקדושה בשגלו. ואין תרומה ומעשרות בזה"ז, אלא מדרבנן. או נאמר שאותה ירושה לא תבטלה, ואותה קדושה נמשכת לעולם, ואפי' בזה"ז תרומה דאוריי', ומקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשים אף על פי שאין קלעים. וכמו שנזכר בפ"ק דמגילה (י). וההיא דסדר עולם, נאמרה ע"ז הדעת. ובא לסמוך הדעת הזה, על מה שנרמז בכות', שתי ירושות: אשר ירשו, וירשתה. ומי שעומד על הדעת האחר, ולומר שקדושת עזרא כקדושת יהושע, דבשגלו נתבטלה אותה ירושה, כמו שנתבטלה אחר ירושת יהושע, שאין עכשיו תרומה ומעשרות דבר תורה, וכן אין מקריבין ואין אוכלים קדשים, וכמו שמוזכר ביבמות בפ' הערל (פב), ובמס' נדה בפרק יוצא דופן (מז). וכן יראה מפשטי מקראות שבאותה פרשה, שבסדר אתם נצבים. שלא נאמרה על גלות ראשון גלות בבל, אלא על גלותנו זה. שכן כתוב באותה פרשה: והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו', והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. וזה רמז לגלותנו זה, שנדחה כל ישראל בכל הארצות. ובגלות בבל לא גלו, רק שני שבטים יהודה ובנימין, ובבבל ולא בכל הגוים. ועוד כתוב שם. ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך, ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך, ומשם יקחך. וזה לא היה בגלות בבל כי לא שבו עשרת השבטים אשר גלו לחלח וחבור וערי מדי. ולא שבו אף כל שבט יהודה ובנימין, רק אנשי מספר, כמוזכר בס' עזרא: כל הקהל כאחד, ארבע רבוא כו'. רק זה על כרחינו ירמוז לגלותינו זה, והוא שכתוב בישעיה והביאו את כל אחיכם מכל הגוים, מנחה לה', בסוסים כו', ועוד כתב שם: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה, והטיבך, והרבך מאבותיך. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. הנה שהבטיחנו שהיא ישיבנו בתשובה גמורה, ושלא נשוב לכסלה. וכל זה לא היה בשובנו מגלות בבל. אלא על כרחינו כל זה רמז לגלותינו זה, והוא שכתב ע"י נביאו מבטיח על הטובה הזאת: והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר. הנה הפרשה הזאת מכרחת, שכל זה עתיד. כי ישוב ה' לשוש עלינו, לטוב, כאשר שש על אבותינו.


סימן קפח עריכה

לב"ד שבסרקוסטה.

שאלתם: שטר שאינו הוא מכתיבת סופר מתא, אם הוא פסול אם לאו, מדין התלמוד?

תשובה: דבר ברור הוא, שאינו פסול, אא"כ התנו בני העיר בכך.


סימן קפט עריכה

עוד שאלתם: ראובן שבא לקיים שטרו, והעדים שהביא לקיימו אומרים: שאין מכירים בחתימת עדי השטר, אם הוא כתיבת ידם אם לאו. אם יכול הגזבר לענוש לבעל השטר, אם לאו?

תשובה: מה זו שאלה. אם כל מי שאינו יכול לקיים שטרו, ענוש יענש, רבו העונשין ומיקרען כמה שטרי בשוקא. ולא עוד, אלא דשטר שאינו מקוים, כשר הוא דבר תורה, דקיום שטרות דרבנן הוא. דאי מדאורייתא, קיום שטרות לא בעי, כדאיתא בשמעתתא קמייתא דגיטין (ג).


סימן קצ עריכה

פירפינאן.

שאלת: אם יכול אדם להפך שבועתו? מי נימא דאין מהפכין בשבועה, שהיא כעין דאוריי', או לא?

תשובה: זו מחלוקת גדולה היא, והרב אלפסי ז"ל והגאונים זכרונם לברכה, כך הסכימו: שאין מהפכין, אלא בשבועת היסת בלבד. וכן הסכימו רבותי נוחי נפש, וכדעתם דעתי. ויש לי ראיה מכרעת לפי דעתי, אלא שאין זה מקום אריכות. ולא עוד אלא שאפילו בהיסת אין מהפכין מתובע לנתבע, אלא מנתבע לתובע1


סימן קצא עריכה

טרכונה.

שאלת: יהודה היה לו חוב אצל נפתלי, בלא עדים, אלא כתב שטר, והעיד לו בו עד אחד, אשר היה יודע שיש לו אצלו כך וכך. בא גד, וא"ל: אמר לי דן: שהוא עד בדבר זה. א"ל: לך חתום לי בשטר זה. א"ל: איני יודע לכתוב. אמר לתלמיד אחד: כתוב. כן צוה לחתום לפי שאינו יודע לכתוב. אם יהודה חייב בזו העדות, אם לאו? ואמרת שבארצכם יש שטרות הרבה, שכותבים בהם פלוני צוה לחתום.

תשובה: שורת הדין, כל מלוה בעדים ובלא קנין, העדים אף על פי שנזדמנו שם, אינם רשאין לכתוב, עד שיאמר להם: כתובו. לפי שהמלוה על פה, אינו גובה ממשעבדי. ויכול לומר: פרעתי. משא"כ במלוה בשטר. ולפיכך אינן רשאין לכתוב, שלא מדעת המתחייב. וכ"ש, עד אחד שיודע שהלוה, ושאינו יכול לומר לאחר לחתום. ואפילו העיד כן בב"ד, אין מקבלים ממנו. ולפיכך, אין כותבין. ואם כתב, אין לו דין שטר, אלא לכשיתבע יהודה המלוה לנפתלי הלוה, אם יכפור בו, פטור בשבועות היסת. וכן אם א"ל: החזרתי. ואפילו יבואו שני עדים, ויעידו שהלוה בפניהם, והוא אומר: פרעתי, פטור בשבועת היסת אבל אם יבוא (שמא צ"ל: יבואו) שני עדים ויעידו שהלוהו. והוא אומר: להד"מ; חייב. ואפילו חזר וטען, אחר שיצא בב"ד: פרעתי; אינו נאמן כדאי' בפ"ק דבב"מ, דהוחזק כפרן. ועדים שאינם יודעין לחתום, וצוו לאחר לחתום, אין זה כלום, לפי שורת הדין.


סימן קצב עריכה

טולידה.

שאלת: ראובן הלוה מנה לשמעון בשטר, וכתב לו נאמנות: שיהא נאמן כשני עדים כשרים. ועכשיו, טען שמעון, שפרעו מנה. ועדים מעידים שפרעו מנה, אבל אינם יודעים אם מנה שבשטר, או מנה אחר. וראובן טוען שאינם נאמנים, שכבר האמינו כשני עדים כשרים. וע"ז כת מן החברים אומ': שהדין עם ראובן, ונאמן אפי' שלא בשבועה, כיון שאין העדים מעידים על מנה זה, אלא על מנה סתם. וכת מהם אומרים: שאין אחר העדים כלום, דהויא ליה עדותן כשובר. הודיעני הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן, שהרי האמינו כשני עדים כשרים. ומתוך כך, פסל כל שאר עדים דעלמא, שלא יהיו נאמנים עליו בפרעון. ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם. ואפילו באו עדים, והעידו שבפניהם פרע לו מנה שבשטר זה. וכדגרסינן בשבועות, פרק שבועת הדיינים (דף מב): ההוא דא"ל לחבריה: מהימנת לי כבי תרי, כל אימת דאמרת: לא פרענא. אזל פרעיה באפי בי תלתא. אמר רב פפא: כבי תרי הימינה, כבי תלתא לא הימניה. אלמא: דבי תרי לא מהימניה, אפי' לרב פפא, ואפילו תלתא נמי, ואפי' אלף לא מהימני. כדאתקיף עליה התם, רב הונא בריה דרב יהושע. דגרסינן התם: מתקיף לה ר"ה בריה דר"י: כי אזלינן בתר רוב דעות, ה"מ לענין אומדנא, דכמה דנפישי בקיאי טפי. אבל לענין עדות, תרי כמאה, ומאה כתרי. וקי"ל כרב הונא בריה דר"י. ואינו דומה לשובר, כי עדי השובר אינן מעידים על הפרעון, אלא על הודאתו של מלוה, שהודה בפני עדים אלו שנפרע, והעידם על עצמו. ואפילו בזה, יש מגדולי המורים ז"ל שחלוקים בדבר זה ואומרים: כי אפילו שובר אינו מועיל. ואינו לו תקנה במקום נאמנות, אלא כמודה בב"ד. ואנו חוששים לזה, כדברי אלו האחרונים ז"ל.


סימן קצג עריכה

מונטוסון.

שאלת: שטר שכתוב בו נאמנות, בין ממנו בין מיורשיו, אם יועיל אפי' לגבי יתומים, כדעת ר"ח והרב אלפסי ז"ל אם לאו? ומה אני בו?

תשובה: כבר עמדת על מה שכתבתי אני, בפרק הכותב. ומה שתרצתי, במה שהקשה הר"ז הלוי ז"ל. ושם סמך על אותה ראיה שהביא לסתור דברי הרב ז"ל. ודעתי נוטה לדברי ר"ח, והרב אלפסי ז"ל. וכמדומה לי, כי גם מורי הרב ז"ל סובר כן. גם כמדומה אני, שאף הרמב"ן ז"ל סובר כן, בגיטין בר"פ הניזקין.


סימן קצד עריכה

טרכונה.

שאלת: שני שטרות, אחד כתוב בו אדר סתם, ואחד אדר שני, אם נאמר כי אותו סתם מוקדם. מדאמרינן בשקלים, לענין שטרא מאי? תניתוה. ר' מאיר אומר כו'. וקי"ל כר' יהודה. ובנדרים (דף סג) לא פסקו דבר, דאגב גררא נסביה.

תשובה: בזו איני יודע מה אתה שואל, דרבי מאיר ור"י הלכה כר"י.


סימן קצה עריכה

שאלת: שורף גדישו או ביתו של חבירו בעדי', אם נאמן לומר: שלמתי הכל? או שמא נאמר גנב עשוי להחזיר, מפני שיודע בבירור מה שגנב, אבל זה שאינו יודע מה שהזיק, אין עשוי להאמין את חבירו, ולשלם שלא בעדים, ובלא ב"ד?

תשובה: נ"ל שזה נאמן, שאם על הגדיש ועל הבית בעצמן כבר ידע מה ששרף או שהזיק, ויכול הוא לעמוד על האומדנא כאחרים. ואף בטוענו טמון, נ"ל כן. שהרי יודע הוא, שהתובע נאמן בדברים העשויין לטמון בגדיש ואפילו כסא דכספא בבירא באמיד. וכל שהוא יודע שיתחייב בדין, שהרי עשו תקנת נגזל באשו, עשוי הוא לפרוע ונאמן.


סימן קצו עריכה

מיורקא.

שאלת: מת שהיו מעבירין אותו בספינה, אם מותר לכהן ליכנס בו, ולעבור עמו אם לאו? ודנת בזה הרבה, להראות פנים לאסור ולהתיר

תשובה: משנה שלימה שנינו, בפ"ג דמס' זבין. דיש חילוק בין ספינה קטנה לספינה גדולה. דתנן: הזב והטהור שישבו בספינ', או באסדא, או שרכבו ע"ג בהמה, אף על פי שאין בגדיהן נוגעים, הרי אלו טמאין מדרס. ישבו על הנהר, או על הספסל, ועל הגשיש של מטה, ועל האכלונס, בזמן שהן מחגירין. עלו באילן שכחו רע, או בסוכה שכחה רע, על אילן יפה, או על סולם המצרי בזמן שאינו קבוע במסמר, על הכבש, ועל הקורה, ועל הדלת בזמן שאינם עשוים בטיט, טמאים. ורבי יהודה מטהר. ופי' ר' שמשון ז"ל בספינה ובאסדא טמאין מדרס, שהספינה קטנה דומיא דאסדא, ומתמוטטין, ופעמים מכריע הטהור ובגדיו. כי ההיא דפ' ר"ע (ד' פ"ג): דכרעו הן, טמאים. ועל האילן ועל הסוכה ועל הגשיש, בזמן שהן מחגירין, נשען הזב על הטהור, והטהור על הזב. ובין הזב שהסיט את הטהור, ובין הטהור שהסיט את הזב, טמא, וכדאמרי' בפ' ר"ע: כשהיה הוא והמת בתוך מאזנים. ובפרק המקבל, הביאו הא דעלו באילן שכחו רע. עוד שנינו שם, בפ"ד: ישבו במטה, אפי' כפה שבראש הטהורה, טמאה מדרס. ולפיכך, כל שהספינה קטנה, ומכרעת מחמת האדם, אסור. שהכהן מכריע את המת, או המת מכריע את הכהן, ובין כך ובין כך אסור. ודוגיות אלו, קטנות הן, והרי הן מכריעות מחמת אחר שנכנס שם.


סימן קצז עריכה

מונטפישליר.

שאלת: אחד שהיה בעיר מיורקא, וגירש את אשתו שבמונטפישליר. ואשה זו, נולדה בנרבונה, ונתרבתה בעיר מרשיליא. וכתוב בגט: פלוניתא דאתיילידת במרשילייא מהו? מי חיישינן ליה, וחשבינן ליה כשינה שם עירו ושם עירה? או נאמר דטעות בעלמא הוא, כיון שנתרבתה במרשילייא? זהו תורף עיקר השאלה: אף על פי שראיתיך טורח בפירוש שינה שמו ושמה. ובכתיבת כל שום וחניכא, אי צריך אי לא צריך. וכן בגיטא דלא כתיב ביה שם עירו ושם עירה, אי מיפסיל בהכי, או לא. ואמרת: דר"נ לא תיקן כלום בשינה שם עירו ועירה, אלא בשמו ושמה. ושאין כתוב עירו ועירה איכא מאן דפסיל, ואיכא מאן דלא פסיל. והארכת בזה.1

תשובה: כל שאמרת והארכת בשינה שמו ושמה, וסיבת השינוי, אם מחמת חולי, אי מחמת אונס, לא ירדתי בזה לסוף הכונה, שאיני רואה שיש לו עסק בזה כלל. גם בחסרון כתיבת שם עירו ועירה, לא ידעתי בזה עיקר, אם יפסל בכך אם לא. שהרי כאן נכתב בשם עירם, אלא ששינה שם עירה שהיא נולדה בנרבונה, וכתב שנולדה במרשילייא. ומ"מ כדי שלא יצא דברך חלק, אני אומר כי בודאי צריך שם עירו ושם עירה, דגרסינן בפרק המביא תניין (דף יט:): ההוא גברא דעאל לבי כנישתא, שקל ספר תורה, יהב לה לדביתהו. א"ל: הא גיטיך. אמר רב יוסף: למאי ניחוש לה? אי משום מי מילין, אין2 מילין ע"ג מי מילין. אי משום כריתות דאית ביה, הא בעינא: וכתב לה; וליכא. וכ"ת דילמא אקדים יהב ליה זוזא לספרא מעיקרא, והא בעינא שמו ושמה, שם עירו ושם עירה. וא"ג דפ' כל הגט (דף כו) שנינו: הכותב טופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה; ולא קתני: ומקום עירו ועירה. רישא דמילתא נקט, ושם האיש ושם האשה, וכל מה שמציירן קאמר, דהיינו שם עירו ועירה. וביבמות (דף קטו ע"ב)3: בקלונייא מתא, אנא אידרוני נהרדעא. וכן בסוריא מתא, אנא בר חייא מהגרא4 (שם (יבמות) דק קטז ע"א). ואף אם ת"ל, דלא מעכב. וההיא דפ' המביא תניין, עיקרו משום שמו ושמה; ושם עירו ושם עירה, אגב גררא נקטיה. מ"מ, במשנה ודאי פסול. דהא קתני בפרק הזורק (דף פ): שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה, תצא מזה ומזה, כל הדרכים תלו בה. והתם על כרחנו, שם עירו ושם עירה בדוקא נקט, ולא בגררא, דשינה שמו ושמה. דהא תנן התם: היה במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח, תצא מזה ומזה. ואמרינן עלה בגמרא: היה במזרח, מאן? אילמא בעל, היינו שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה. וכשתקן ר"ג שיהא כותב איש פלוני, וכל שום שיש לו אפשר שג"כ תיקן במקומותיהם, שצריך להזכיר בגט המקומות שדרו בהן דירת קבע. וכך אנו נוהגים לכתוב בגט. דבירושלמי משמע, דכל השמות שנקראו לו בשום מקום, צריך שיכתוב בגט. וכן גרסינן התם (גיטין פ"ד הל"ב): כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה. אבל אם לא היה מיהודה, וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל, הרי זו מגורשת. אמר רבי אילא: בתחילה הוא צריך לומר: אני פלוני שמיהודה, עם כל שם שיש לי בגליל, ואם היה שרוי במקום אחר, מגרש באיזה מקום שירצה. אמר ר' יוסא: הדא דתימא, לשעבר אבל לכתחילה, צריך למעבד כהדא דרבי אילא. א"ר אבין: אם יצא לו שם במקום אחר, צריך להזכיר שלשתן. ע"כ בירושלמי. ולפי"ז, אפשר דשם המקומות שדרו בהן, צריך לכתחילה להזכיר כלן. והנדון שלפנינו שינה שם עירה הוא, כיון שהזכירו, ולא זהו מקום שנולדו שם. ושתוף שם ילד, אינו ענין כאן לגיטין. ואין אנו משתמשין בשמות בגיטי נשים, אלא בשם הנחתו הראשונה.


סימן קצח עריכה

ברישק.

אמרת: שנוהגין לשלוח יין של ישראל, ע"י כותי ממקום למקום, וקושרין פי הנאד והופכין אותו, וקושרין חוט אחר עליו, וכותבין במעט קלף כשר, או חותם, וקושרין הקלף בחוט, ומכסין אותו במעט שעוה. ונסתפק לך, שמא יש לאסור מפני שיכול להזדייף בלא טורח, וכמו מפתח שאינו חותם, מפני שיכול להזדייף.

תשובה: כל כי האי מותר, דודאי טורח הוא להתיר כל קשרים אלו, ולחזור ולקשור, ולהפך פי הנאד, ולסלק השעוה והקלף הסתום, ולקשור הקלף ולכסותו בשעוה. ואפילו נאד בדסקיא ופיו למטה, אמרו שם שהוא חותם בתוך חותם. כ"ש בכי הא. אבל מה שאמרת, שנוהגין שם היתר בכותי המטהר יינו ע"י ישראל, והכותי עצמו מביאו בחותמות אלו, זה אסור, ואפי' יש בו כמה חותמות, מפני שאינו נתפס עליו כגנב. דאפי' הכירו לזיופו, אינו חושש, דאמר להו: את שלי נסכתי. ולא סגי ליה, שיהא שם ישראל יושב ומשמר, או ממונה שאינו בא לקיצין. כדתני בשלהי פ' רבי ישמעאל (דף סא): יינו של גוי ברשותו, וישראל דר באותו חצר, מותר, אף על פי שאין מפתח וחותם בידו. בחצר אחרת אסור, ואף על פי שמפתח וחותם בידו.


סימן קצט עריכה

קנדייא. לרבי אליה.

שאלת: בא' שאמר לאחר, לחתום בשטר בשבילו כמו שנוהגין כאן, שהסופר חותם על פי העד. ואמר: פלוני בן פלוני עד, חב"ק, ר"ל: חתימה במסירת קולמוס. ותשובתך היתה בידי, ונפסדה ממני. ודומה כי היית מכשיר השטר בענין זה. ע"כ לשונך.

תשובה: איני זכור ששאלני אדם ע"ז, אבל נראה לי, שאם קבלוהו אנשי המקום עליהם לעתות (שמא צ"ל: לעשות) עדותו, כעדות העד שאמר לו, שזה יועיל. דהו"ל כנאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך (סנהדרין כד), וכערכאות שבסוריא (שם כג:). ואי נמי, כל שמינו אותו סופר לכך, כל אחד ואחד מבני העיר שהעמיד עליו עדים, הרי הוא כאלו אומר לעדים: אם תרצו, אמרו לסופר ויחתום. ובענין זה, יכולין להחתימו, וכשר דבגט בלבד הוא דאסור, באומר: אמרו, (גיטין סו:), ומשום גזרה בלבד. דדילמא משום כסופא דסופר, מחתמיה ליה. הא במתנות, והלואות ומקח וממכר, שפיר דמי.


סימן ר עריכה

מונטפישליר.

שאלת: ראובן שלח גט לאשתו על ידי שנים, שהם עדי חתימת הגט, והם עדי מסירה. ונתנוהו ליד האשה, כראוי וכהלכה. והיא לא שתה אל לבה, לאמר לקרוביה. והשלוחים הלכו להם, ולא חזרו אצל הבעל. ולא יצא עליה קול, לפי שמצאוה יושבת יחידה. וחשש הבעל, שמא לא עשו שליחותן. וחזר וכתב גט אחר, ושלחו ביד שנים אחרים, ונתנוה לה בפני קרוביה. והשתדלו לתת השלוחים במשמר ובמאסר, והפחידום. ומחמת יראה, חזרו והגידו כי ליד אשה אחרת נתנו לה הגט, ונתחלפה להם רחל בלאה. ושמעו ב"ד דברי העדים האלו האחרונים, והעמידו האשה בחזקת א"א, לפי שלא שמעו מגט הראשון כלל. ואמנם לא התירוה לכהונה, מפני שחששו כי מחמת יראה חזרו והגידו מה שהגידו. וטרח הבעל וחזר אחר העדים הראשונים ימים רבים, והביאם לפני ב"ד יפה, וחקרום ודרשום היטב כראוי, וקבלו עדותם שלא בפני האשה. הודיענו: מהו בקבלת עדות זה, אם אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, באיסורא כממונא. ואם ילך מגרש זה, וישא אשה אחרת, אם יקרא פורץ גדר אשר גדרו חכמים בנושא אשה על אשה, כיון שלא יצא עליהם שם מגורשת, או לא? לפי שעדיין לא נתברר, אם קבלת העדות נעשה כדין, או לא? ואי לא, אמרינן אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד באיסורא כממונא. ולא גרע האיש מן האשה, אילו באה האשה לפנינו בעידי מסירת הגט, מי לא שרינן לה, כ"ש האיש שלא נאסר אשה לו לישא מן הדין (שמא צ"ל: שלא נאסר לו לישא אשה מן הדין), אלא מן התקנה?

תשובה: גם זה נראה בעיני פשוט, שאין זה בכלל מה שאמרו: אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. שזה אינו בא עכשיו לידון בינו ובין האשה, אלא להעיד על עצמו שהוא מותר לישא אשה. ועל היתר הוא בא לדון וליתן עדים, כנותן עדים שחתיכה זו מותרת לו. ועוד, שהטענה שאמרתם באמת נכונה, שאילו אשה שיש עדים שהיתה א"א (אשת איש), ובאה ואמרה: גרושה אני, ועדים מעידין אותה, ה"ז תנשא, ואף על פי שהעידו שלא בפני הבעל. ועוד, דאפילו לגבי ממון אין הדבר ברור, אם קבלום שלא בפני בע"ד, שלא קבלתם בדיעבד קבלה. ויש מן הראשונים ז"ל שאמרו: שאם קבלו, עדותם עדות. ועוד, דבכי הא, ודאי נראה שמקבלים אפי' בממון, דהו"ל כאותה שאמרו בפ' הגוזל (דף קיב:): מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. קבלה מיניה ר"י בר' חנניא, כגון שהיה הוא חולה, או עדיו חולים, או שהיו עדיו מבקשים לילך למ"ה (למדינת הים), ושלחו לו ולא בא. ופי' הראב"ד ז"ל: או שלחו לו, ולא בא. אלמא: כל שיש לחוש, מקבלים. ומשם הגאונים ז"ל אמרו: דה"ה כשהעדים אינם במקום אחד, אלא זה במקום אחד, וזה במקום אחר, וצריך לצרף עדותן. וכן דעת ר"ת ז"ל. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל. וכ"ש זה, שהוצרך לטרוח אחר העדים, ולא גרע מאותם דהיו רדופין ללכת למ"ה (למדינת הים). ועוד, דשמא עד שלא יעמידם בב"ד בפני האשה, ילכו להם ולא ימצאם. ועוד, שהרי עדים אלו שאינן במקום האשה, הרי הן כרדופין ללכת למ"ה. ועוד, שעדים אלו יראין להראות עם האשה וקרוביה, אולי יעשו להם כמו שעשו לאחרים. וכ"ש כאן, שקבלום, שאין אומרים עדותן אינו עדות, ונעניש אותן. ודי שנאמר בעלמא, שאין עדותן עדות, לגמור דינו, ולהוציא ממון בעדות זו. אבל שנא' שאין עדותן עדות, ונוציא ממנו ממון, או שנעניש אותו, אף על פי שהעידו, וכאילו לא העידו, כולי האי לא אמרי'. ולא עוד, אלא נראה שכל שאין הבע"ד מצוי כאן, משמ' שמקבלין. שלא אמרו אין מקבלים, אלא בזמן שבע"ד כאן. וכן נ"ל מן הירושלמי (סנהדרין פ' ז"ב הל"ט), דגרסי' התם: ר' ירמיה הו"ל דין עם חד בר נש. קבלון סהדוי דלא באפוי דר' ירמיה. יתיב ומצטער. אפשר שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד! ר' הונא ורבי פנחס ורבי חזקיה, סלקון לחד חוקוק ולא עלון לפרקן. בההוא יומא, דחק ר' חונא ועאל, ואשכח רבי ירמיה יחיב ומצטער אמר! אפשר מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, ואפי' עמהם באותה שעה. ע"כ. דאלמא: לא היה תמה רבי ירמיה, אילו לא היה הוא מצוי כאן עמהם, דבכי הא הוא מודה שמקבלין. מכלל כל דברים אלו שכתבתי, נראה לי לפטור זה שנשא אשה אחר קבלת עדות זו, מעונש הנושא אשה על אשה.