פתיחת התפריט הראשי

סימן קמבעריכה

אושקה.

שאלת: לאה אלמנת יעקב היו לה בנים מיעקב: ראובן ושמעון, ובנות. ושמעון נשא במקום אחר. והאלמנה הוצרכה למזונות, ולהשיא בת אחת. ומכרה חצי הבית לראובן בנה. והכריזו בבה"כ כמנהג העיר: כל מי שיש לו זכו', שיראה זכותו תוך זמן פ*לוני. ולא יצא שום עירעור. והחזיק ראובן בקרקע יותר משני חזקה. ובשעת פטירת האלמנה, נתנה החצי האחר לראובן בנה הנז*כר. ובשטר המכירה, כתבו העדים: שלאה מכרה חצי ביתה לראובן בנה. ושמעון הנז*כר נפטר. והאפטרו' של יתומים של שמעון ערער עכשיו על ראובן. ואמר: שהאלמנה לא נשבעה, ומה שמכרה לא עשתה ולא כלום. וראובן טוען: שאמו החזיקה בבתים יתר משני חזקה אחר מיתת בעלה. והוא לקח ממנה, ולא ערער. ועוד שבשטר המכירה כתבו העדים: לאה מכרה הבתים שלה. וכל זה ראיה שהבתים שלה. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: אם הבתים ידועים לבעל, אף על פי שהחזיקה האלמנה שנים הרבה בהם, אין לה חזקה. לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור שהיה בעלה דר, מתנאי כתובה: ואת תהא יתבה בביתי כל ימי מיגר אלמנותיך. ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה, כל שיש לה זכות דירה או מזונות. ולא עוד, אלא כל זמן שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, אפי' היה אונות ושטרות יוצאות על שמה, אינה נאמנת לומר: שלי הן, עד שתביא ראיה לדבריה: שהיו לה נכסים ממקום אחר. ואף על פי שהעדים כתבו: לאה מכרה הבתים שלה לראובן בנה, אין מכאן ראיה. לפי שהעדים לאו אכולא מילתא קא מסהדי. ותדע: שהרי שנינו (כתובות ק"ט ע"א): העורר על השדה, והוא חתום עליה בעד, אבד את זכותו. הא עדים חתומים בו, לא אבד זכותו. ואף על פי שיש בבתים דין חלוקה, ולא ירד שמעון לתוכן, לא אבד בכך שמעון את זכותו, שאילו בא ראובן בטענת עצמו, ר"ל: שטען: אחי מכר לי חלקו, ואכלתי שני חזקה, בזה הדין עם ראובן. שהשותפים מחזיקים זה ע"ז (על זה), בשאכל שני חזקה ובשיש בה דין חלוקה, לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כההיא לישנא בפרק חזקת הבתים. וכן אם בא ראובן בטענת ברי: שהבתים של אמו היה, נאמן, מיגו דאי בעי טעין: מינך זבינתא, ואכלתא שני חזקה. א"נ: אם טען ברי: לפנים (בפני) קנתה אמי ממך. אבל עכשיו שאינו בא בטענת ברי, אין במה שאמר כלום מצד טענות אלו. אלא שיש לומר: דכל שהיה שמעון במקום שידע במה שמכרה האם לראובן אחיו, ושהכריזו בבה"כ שאמו מכרה לאחיו הבתים שלה, זו ראיה. דחזקה לא היה שמעון שותק, ומניח אוכל שני חזקה מחמת מכירה זו. וכ"ש אם יש תקנה ביניכם: שכל מי שלא יוציא זכותו תוך זמן ההכרזה, שיהא זכותו מופקע. לפי שיש כח ביד הצבור בכך. והפקר צבור הפקר. וכמ"ש (ב"ב ח':): רשאין בני העיר כו' (להציע) [להסיע] על קצתן. עוד יש לראובן זה זכות אחר, לפי מה שנמצא בתשו*בה לרב אלפס ז"ל, שהוא כתב בתשו*בה: שהאלמנה שמכרה או שנתנה מנכסי הבעל, אפי קודם שנשבעה, מכורתה (נראה שצ"ל: מכירתה) ומתנתה קיימי'. וזה לשון התשובה (של הרי"ף): כך אמרה המשנה (כתובות צ"ז): אלמנה בין מן האירוס' בין מן הנישואין, מוכרת שלא בב"ד. ואתמר בגמרא (כתובות צ"ז) בשלמא מן הנישואין משום מזוני כו'. ודבר זה הוא בשלא נשבעה, שא"ת: בשנשבעה, כיון שנשבעה אין לה מזונו'. לפי שלא תשבע עד שתתבע כתו*בתה בב"ד. ומשעה שתתבע כתו*בתה בב"ד, אין לה מזונות. ודין המתנה ודין המכירה בדבר זה שוין. ע"פ מה שאמרה המשנה: מכרה כתו*בתה או משכנה כתו*בתה או מקצתה, נתנה לאחר או מקצתה, לא תמכור את השאר אלא בב"ד. ואף על פי ששמועה זו אוקמה כר"ש, שאין הלכה כמותו, אין לחוש לכך. שזה שאין הלכה כמותו, אינו אלא אם2 תמכור השאר אלא בב"ד. משום שסוב' ר"ש: שכיון שמכרה מקצת כתובת', אין לה מזונות. אבל המכירה והמתנה קיימים הן לדברי הכל ע"כ. ויש לי על תשובה זו כמה גמגומין, ולא כתבתיה אלא שמא יש עמכם מי שהגיע לו תשובה זו. ואמרתי לכתוב לכם, מפני שיש לי בה גמגומין הרבה. ועוד: שאף הרב ז"ל (הרי"ף) נראה שלא כתב כן אלא בנשבעה לבסוף על כתובתה. שע"ז נשאלה השאלה מלפניו, וע"ז השיב מה שהשיב.