תשובות הרשב"א/חלק ד/קפז
סימן קפז עריכה
לארידה.
ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב. כי דבר בתוך העדה ביום הקהל, אחד מחכמי האומות ישמעאלים ומלא אזנים בדבריו. ואמרתם לאמר לכם תשובה על דבריו. על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי, אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם. דירושה ראשונה ושניה, יש להם. שלישית, אין להם. ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה.
אמר החולק: כי המשיח כבר בא. והראיה, שאמר יעקב בברכו את בניו (מגיד): "אשר יקרא אותם באחריות הימים [הגיד]: לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה" -- ושילה הוא המשיח. ואתם מודים, וכאשר תרגם המתרגם. ואמר: לא יסור עד בואו, והנה סר השבט מכם! א"כ כבר בא.
אמרתי: אין מלת "עד" מורה להפסיק הענין, מכאן ואילך, אלא פעמים מבטיח על ביאת הענין, וכ"ש שימשך לאחריו. והעד, "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". ואין לזה הפסק, שא"כ לא היתה הבטחת העזר, רק קללה העזיבה מכאן ואילך. וכתוב מבטיח על נצחון האויבים ועזרו אותנו "לא יתייצב איש בפניך עד השמידך אותם". ודוד אמר לשלמה, בצוותו אותו: חזק ואמץ, אל תירא, ואל תחת, אלהים אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך, עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה'.
חזר עוד לצד אחר, ואמר: מ"מ כבר אמר יעקב: כי לא יסור עד בואו, והנה סר.
אמרתי: אם הבטחת יעקב הנביא, שלא יסור השבט מיהודה עד בא המשיח, והלא סר בגלות בבל שקדם הרבה, גם למשיח שאתה אומר;
והשיב: דגלות ההוא לא סר, שהרי היו סנהדרין שהיו דנים, אפילו בדיני נפשות.
אמרתי: זה אינו, משני טעמים. האחד, שלא היו דנים בבבל דיני נפשות, ולא אפי' בירושלים, מ' שנה קודם החורבן מפני שגלתה סנהדרין מן השלכה (הלשכה) מדעת עצמם, מפני שראו שרבו הרצחני' וכתיב: מן המקום ההוא. כל זמן שב"ד במקום ההוא, דנין ד"נ (דיני נפשות) בכל מקום. אין ב"ד באותו מקום, אין דנים דיני נפשות בשום מקום, כמוזכר במסכת סנהדרין. ועוד, כי זה אמר יעקב ליהודה, ואין הסנהדרין מיהודה, אלא מתלקטין מכל ישראל, אם היה חכם וראוי לכך. ועוד שלישית, כי בלכתם בגלות בשלשלאות של ברזל, מירושלים ועד בבל, לא היו רשאין לא לדון ולא לעשות דבר שררה, כי עבדים הולכים בשבי היו.
אמר: א"כ לדבריך, מה נעשה לנבואת יעקב.
אמרתי: אמיתות פי' הכתוב, כך הוא. לא יסור שבט מיהודה לעד, כי לבסוף יבא שילה, שהוא מזרעו, ותשוב אליו הממלכה. והטענה בזה, לפי שכל השבטים היה להם מלך או שופט (סוכה כח), ואין אחד מכולם שלא היתה לו שררת מלכות או שופט. אבל מפני שאינה נחלה להם, כשסרה, סרה לעולם. אבל שררת יהודה, ירושה היא לו, ולו עיקר הממלכה תהיה. ולא הבטיח ה' את ישראל, שלא יגלו כדי שימלוך עליהם מלך יהודה, אבל הבטיחו שהממלכה והשררה היא נחלתו. ואם תסור ממנו, לא תסור לעולם, כמו שסרה משאר השבטים. כי בסוף הזמנים, יבא שילה שהוא המשיח מזרעו, ולו יקהת עמים, כי תשוב ירושתו לו, כי הממלכה שלו היא. ומלת: עד; במקום הזה כמו1 לעד. כלומר לא יסור שבט מיהודה לעד, כי יבא שילה כו'. ומצינו עד כעו (כמו) לעד, דכתיב: שוכן עד, וקדוש שמו: שהוא כמו שוכן לעד. והוא שתרגם המתרגם: לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה, וספרא מבני בנוהי, עד עלמא דייתי משיחא, דדיליה היא מלכותא.
חזר ובא עלי מצד אחר, ואמר: הנה הכתוב אומר שאין בית אחר הבית השני, שכן כתוב: גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון, מן הראשון. הנה שקראו אחרון, ואם יש אחר לאחריו, לא יקרא לזה אחרון.
אמרתי: לא קראו אחרון, אלא בהצטרף אל הראשון. וכמוהו: וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. הנה קראה ללאה וילדיה אחרונים, אף על פי שרחל ויוסף אחרונים להם, אלא שקראם אחרונים בהצטרף אל השפחות וילדיהן.
אמר: זה בדיבור בני אדם שאינם יודעים, ולא בידם האיחור. אבל בדברי הנביא שיודע האמת, לא יבא.
אמרתי: יבא, אפילו במה שיאמר לנביא, מפי הגבורה. שכן כתוב, במה שאמר הוא יתעלה למשה: והיה אם לא יאמינו, ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולקחת גם ממימי היאור. הנה שקרא לאות השני אחרון, אף על פי שבא אות המים.
חזר וחשב לבא עלי מצד דברי רבותינו ז"ל. ואמר: הלא חכמיכם אמרו (יבמות פב): אשר ירשו אבותיך, וירשתה. ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם. אמרתי: לא נאמרו דברים אלו על אותו צד שחשבת, אלא על צד אחר, כמו שאפרוש לך. וכמו שהוא מפורש בתלמוד בכמה מקומות. ואקדים לך הקדמה. דע: דעד שלא נכנסו ישראל לארץ, היתה א"י (ארץ ישראל) כשאר ארצות לתרומה ומעשרות וחלה, שלא היו חייבין בהן בכל אלו. וכן היו מקריבים קרבן בכל מקום, ואוכלים קדשים בכל מקום. וכשנכנסו לארץ, קידשה יהושע, ונאסרו בעשיית קרבנות, ואכילת קדשים, אלא במקומות הקדושים: בנוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים. וכמו שכתוב: השמר לך, פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' כו' וכתיב: לא תעשון כן, ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה אשר כו'. ולומר, שאחר שיכנסו לארץ ותהיה להם ירושה, יאסרו במה שהיו מותרין עד שלא נכנסו לה. ונחלקו חכמי ישראל בקדושת אלו, אם בטלו כשגלו ויצאו מן הארץ, אם לאו. ויש מי שהוא סובר, שאותה קדושה ראשונה שקדשה יהושע, לא נתבטלה לעולם. דמשעה שנכבשה הארץ לפניהם וחלקוה, מיד היתה להם ירושה. ושוב אותה ירושה לא נתבטלה, ולעולם חייבים בתרומה ובמעשרות. ויש מהם שהוא סובר דכשגלו לבבל, מיד נתבטלה אותה ירושה, שהרי זרים אוכלים אותה. ולפיכך לא קדשה יהושע, ונביא היה ויודע שעתידין לגלות ממנה. ולפיכך לא קדשה לעתיד, לאחר שיגלו ממנה. וחזרה א"י (ארץ ישראל) כשאר ארצות. ולפיכך כשעלה עזרא, הוצרך לקדשה, לנהוג בה כמו שנהגו בה בקדושת יהושע, ולא קדש עזר', אלא עיירות ידועות, כי שם מנויות, וכמו שמוזכר בפ"ק דמגילה. ועוד נחלקו בקדושה שניה של עזר', כיון שחזרו וירשו אותה, אם נתבטלה אותה ירושה כשגלו בשניה, כמו שנתבטלה ירושה של יהושע. ועוד ירשו אותה, ירושה שלישית, ועתה נתבטלה הקדושה בשגלו. ואין תרומה ומעשרות בזה"ז, אלא מדרבנן. או נאמר שאותה ירושה לא תבטלה, ואותה קדושה נמשכת לעולם, ואפי' בזה"ז תרומה דאוריי', ומקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשים אף על פי שאין קלעים. וכמו שנזכר בפ"ק דמגילה (י). וההיא דסדר עולם, נאמרה ע"ז הדעת. ובא לסמוך הדעת הזה, על מה שנרמז בכות', שתי ירושות: אשר ירשו, וירשתה. ומי שעומד על הדעת האחר, ולומר שקדושת עזרא כקדושת יהושע, דבשגלו נתבטלה אותה ירושה, כמו שנתבטלה אחר ירושת יהושע, שאין עכשיו תרומה ומעשרות דבר תורה, וכן אין מקריבין ואין אוכלים קדשים, וכמו שמוזכר ביבמות בפ' הערל (פב), ובמס' נדה בפרק יוצא דופן (מז). וכן יראה מפשטי מקראות שבאותה פרשה, שבסדר אתם נצבים. שלא נאמרה על גלות ראשון גלות בבל, אלא על גלותנו זה. שכן כתוב באותה פרשה: והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו', והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. וזה רמז לגלותנו זה, שנדחה כל ישראל בכל הארצות. ובגלות בבל לא גלו, רק שני שבטים יהודה ובנימין, ובבבל ולא בכל הגוים. ועוד כתוב שם. ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך, ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך, ומשם יקחך. וזה לא היה בגלות בבל כי לא שבו עשרת השבטים אשר גלו לחלח וחבור וערי מדי. ולא שבו אף כל שבט יהודה ובנימין, רק אנשי מספר, כמוזכר בס' עזרא: כל הקהל כאחד, ארבע רבוא כו'. רק זה על כרחינו ירמוז לגלותינו זה, והוא שכתוב בישעיה והביאו את כל אחיכם מכל הגוים, מנחה לה', בסוסים כו', ועוד כתב שם: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה, והטיבך, והרבך מאבותיך. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. הנה שהבטיחנו שהיא ישיבנו בתשובה גמורה, ושלא נשוב לכסלה. וכל זה לא היה בשובנו מגלות בבל. אלא על כרחינו כל זה רמז לגלותינו זה, והוא שכתב ע"י נביאו מבטיח על הטובה הזאת: והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר. הנה הפרשה הזאת מכרחת, שכל זה עתיד. כי ישוב ה' לשוש עלינו, לטוב, כאשר שש על אבותינו.