תשובות הרשב"א/חלק ד/קנח
סימן קנח
עריכהלטודילה.
שאלת: ראובן שהוציא שטר על לוי שהוא חייב לו מנה. והודה לו לוי שלא פרעו. ואח"כ הוציא שמעון גם הוא שטר על לוי שהוא חייב לו מנה, והוד' לו ג"כ לוי שלא פרעו. ושטר שמעון מוקדם לשל ראובן. ואין בנכסי לוי כי אם לפרוע חוב שמעון. ובא שמעון לגבות כל הנכסים מחמת חובו. וראובן טוען: שמא נפרע חובו של שמעון, אף על פי שלוי מודה לו. וצריך שישבע שבועת התור', כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים. ואף על פי שלוי מודה לו, שמא קנוניא עשו. כי קרובים הם זה לזה. ועוד צריך לישבע: בכמה פורע ממנו מס. ושמעון טוען: שאין לו לישבע שלא אמרו: הבא ליפרע מנכסים משועבדים, אלא ממשועבדים של מכר או של מתנה. אבל מחמת שעבוד חוב, לא לפי שגם לא (צ"ל: לו) נשתעבדו נכסי לוי, כמו שנשתעבדו לראובן.
תשובה: הדין עם ראובן. ותחלה אומר: כי הודאת לוי לא מעלה ולא מוריד במקום שחב לאחרים. וכדאמרינן בפרק האשה שנאלמנה (שנתארמלה) (דף יט ע"א): אמר רב יהודה אמר רב: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן. ואמרי' דקאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים. והילכך: כאן אין הודאת לוי מעלה ולא מוריד. ושמעון חייב שבועה שלא נפרע. שאף זה בא ליפרע מנכסי' משועבדי'. שאף בבא ליפרע ממשועבדין דבע"ח אמרו כן. ובהדיא תניא בפרק מי שהיה נשוי (דף צג ע"ב): מי שהיה נשוי ד' נשים, ומת, הראשונה קודמת לשניה והשניה לג', והג' לרביעית. והראשונה נשבעת לשניה, והשניה נשבעת לשלישית, והשלישית לרביעית. ולא שבועת התורה הוא נשבע כמו שאמרתם. שכל הנשבעים בתורה, נשבעים ולא משלמי, וזהו נשבע ונוטל. אלא נשבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ כעין דאורייתא. מ"מ, אינו נשבע בכמה פורע מס. ואין הדבר תלוי בפריעת מס כלל, אלא בפריעת החוב.