תשובות הרשב"א/חלק ד/קמז
סימן קמז עריכה
כתבת: דהיכא דעבר אפטרופוס והלוה מעות של יתומי' ברבית קצוצה, וגבה הרבית, שמוציאין בדיינים מן היתומי'. דממונייהו עבד, ולצורכהון עבד האפטרופא. והראיה מדאמר רב נחמן (ערכין כ"ב ע"א): יתמי דאכלי דלאו דידהו. ליזלו בתר שבקייהו ומדקא לייט להו, ש"מ דאיסורא קא עבדי. ועוד ראיה: משומר דיתמי. דאי לא נטר שור של יתומים, גובין מאפטרו*פוס, וחוזרין וגובין מנכסים של יתומים לכי גדלי.
תשובה: אם עבר האפטרופא והלוה מעות היתומים, אפי' ברבית קצוצה, והאכיל, היתומים פטורי' מלשלם, אפי' לכשיגדלו, מכמה טעמים. חדא: שהם עצמם לא הלוו ברבית, אלא אפטרופא הוא שהלוה והאכילם. ולא עוד, אלא אפי' הם עצמם שהלוו ואכלום, אינם חייבים. דאכילת קטנים לאו כלום הוא. והגוזל ומניח לפני בניו קטנים, ואפי' הם, ואפי' לפני יאוש, פטורי', כדאמרי' התם בפרק הגוזל בתרא (קי"א ע"ב). ואפי' גזלו הם ממש, ואכלו בעודם קטנים, והזיקו, פטורים. וכדאמרי' התם (שם (פרק הגוזל בתרא) דקי"ב ע"א): הגוזל ומאכיל את בניו כשהם קטנים, פטורים. והמניח לפניהם, בין קטנים בין גדולים, חייבין. ואקשי': והא אמרת קטנים פטורים? ותו: אכילת קטן מי ממשא אית ביה? לא יהא אלא הזיקו, מי מחייבי? והא אנן תנן: הם שחבלו באחרי' פטורי. וכ"ש רבית, דמדעתיה יהב, דלא נגזל הוא, וכדאמרי' בר"פ איזהו נשך (דס"ב ע"א). ותניא (ב"ק קי"ב ע"א): הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעי' שהם של רבית אינן חייבין להחזיר, ואף על גב דבגוזל ומניחו לפניהם, אם גזילה קיימת אפי' קטני' חייבין להחזיר. וקא יהיב טעמא רבא. רבית שאני משום דכתיב: אל תקח מאתו נשך ותרבית, לדידיה אזהר רחמנ'. כלומ': משום: וחי אחיך עמך. לבריה לא אזהר רחמנא. וקטנים לא אזהר רחמנא, אפי' שקלי אינהו. ומההיא דליט להו ר"ן דאכלי דלאו דידהו, היא בעצמה הנותנת. דאי חייבין להחזיר, אמאי לייט להו? דהא לכי אכלי קטנים נינהו, ולא ידעי. ולכי גדלי שלמי. אלא דלרב ענן אמר ליה: אפטרופא שמלוה מעותיהם ברבית, ודעתו להועילם ולהחייהם, אדרבא: מענישם שמאכילם ממון שאינו שלהם. ותדע: דרב ענן היה סבור שהוא מותר. דאי2 לא ידעו שהעדים והלבלר והערב חייבין בלאו: דלא תשימון? אלא שהיה סבור שהאפטרופא אינו חייב, כיון שאינו לוקח לעצמו ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואי משום לאו דלא תשימון, אין כאן רבית אסורה. שהתורה לא אסרה ליתומי', שאין חייבי' במצות, ושהלוה נותן מדעתו. ואפי' רב נחמן נר*אה שלא אסר לאפטרופא משום רבית, דהא לא א"ל לרב ענן: שאפטרו*פוס אסור לעשות כן משום לאו דלא תשימון. אלא משום שהיתומים מתגדלים ואוכלין מה שאינו שלהם. ודאמרי' נמי בפרק שור שנגח דו"ה (ד' וה') (ל"ט ע"א): שמעמידין אפוטרופין לשור של יתומים. ואם חזר ונגח, משלם מן העליה דאפטרו*פוס וחוזרי' ונפרעים מן היתומי' לכי גדלי, התם (בבא קמא ל"ט) הוא שהשור שלהם הוא שנגח והזיק. ולא היתומי' עצמם. והיא גופה הוא שמעמידין להם אפטרו', כדי שלא יצא שור שלהם ויזיק. כדגר' בירושלמי (שם (פרק שור שנגח ד' וה') ה"ד) א"ר יוחנן: בתחילה אין ממנין אפטרו*פוס על היתומים לחוב עליהם, אלא לזכות. ובסוף, אם חבו חבו. (א"ר יוסי: בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרו*פוס על היתומי' לחוב עליהם, אלא לזכות. ובסוף, אם חבו חבו)3 א"ר יוסי: בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרו*פוס על היתומי', בין לזכות בין לחובה. מתני' פליגא על רבי יוסי בר חנינא: מעמידין להם אפטרו', ומעידין להם בפני אפטרופא. שניא: כדי שלא יצא ויזיק. ומן הדין היה שיהיה פטור. דכי יגוף שור איש, כתיב, ולא קטן. וכי ממעטינן נמי שומרין משל קטן משבועה, מדכת*יב: כי יתן איש אל רעהו, איש ולא קטן. אלא משום: כדי שלא יצא ויזיק, מעמידין לו אפטרו*פוס. ורואין אותו כבעל השור להעיד לפניו, ולחייב את השור, ולשלם. אלא שמשלם מעלית היתומים, דאי לא, הא לא קיימא הא. דאי אמרת: מעלית של אפטרו', מימנעי ולא עבדי, כדאי' התם.