פתיחת התפריט הראשי

סימן קסועריכה

לטוליטולה.

שאלת: אנשים שעברו על שבועתם בפרהסי' בעדים, ואחרי' שעברו ואין לנו עליהם עדים. ויצא להם קול, קלא דלא פסיק. הודיענו: מה דינו של כל אחד ואחד מאלו?

תשובה: מדעתי, שאין השאלה על כל עיקרי דיני העובר על השבועה, שאין לכם עסק עכשיו בחיוב קרבן, על איזו חייב קרבן, ועל איזו אינו חייב. ולפיכך, אינו (שמא צ"ל: איני) מכניס עצמי בביאור דינים אלו. אבל אני משיב על שאר דיניו, שעלה בדעתי שהן עיקר שאלתכם בזה. שנינו בפרק כל הנשבעין שבתורה (מד:): אלו נשבעים ונוטלים: השכיר, והנחבל, והנגזל, ושכנגדו חשוד על השבועה. שכנגדו חשוד על השבועה כיצד? א' שבועת העדות, ואחת שבועות הפקדון, ואפי' שבועת שוא. ואמרינן עלה בגמ' (מסכת שבועות) (מו ע"ב): מאי אפי'? לא מיבעיא, קאמר. לא מיבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון, אלא אפי' הא נמי, דכפירת דברים בעלמא הוא, לא מהימן. ואקשי': ליתני נמי שבועת ביטוי? כלומר: בשנשבע שאוכל ולא אכל, או שלא אוכל ואכל. ופרקי': כי קתני שבועה, דכי קא משתבע, בשקרא קא משתעבע. אבל שבועת ביטוי, דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, לא קתני. כלומר: שבשעה שיצאה שבועה מפיו, לא יצאת לשקר. דשמא בדעתו היה לאכול, ושבועה בזו לא קתני. ומ"מ, אפילו בכי הא, חשוד מיקרי, ושכנגדו נשבע, ונוטל. כך פי' הרב בעל העיטור ז"ל. וכן נראה מפי' ר"ח ז"ל, שרש"י ז"ל לא פי' כן. נמצא שהחשוד על השבועה, ואפי' על שבועת שהוא, אין מוסרין לו שבועה לעולם, ושבנגדו נשבע ונוטל. ואם הוא חשוד על שבועת ממון, פוסל אף לעדות. דתנן בפ' זה בורר (כז ע"א): אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס. ועדי חמס, אלו הגזלנין ומעלין בשבועות. ואוקימנא בשבועת ממון דהוי רשע דחמס. ומאי שבועות, שבועות דאלמא2 ולעולם בפסלנותו עומד, עד שילך לב"ד שאין מכירים אותו, שרוצים למסור לו שבועה, ואומר להם: חשוד אני. דהכי גרסינן בירושלמי, בפ' כל הנשבעים: החשוד על השבועה, מאימתי מקבלים אותו? משילך לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר להם: חשוד אני, ואם יצא עליו קול, בקלא דלא פסיק, חוששין לו, ואין מוסרין לו שבועה, ואין מוציאין ממון בשבועתו. דאין מוציאין ממון, אלא בעדות ברורה. ואף על פי שזה בחזקת כשר היה ואין פוסלים אותו בקלא בעלמא. מ"מ מיחש חיישי' ליה. ואפי' דאתתא מפקינן מנטען בדבר מכוער, וקלא דלא פסיק. כ"ש זה דבקלא פסיק אין מוסרין לו שבועה. וכל שכן דלא מפקינן ממוני' אפומי'. דהא תניא (כתובות יט:): שנים שהיו חתומים על השטר, ומתו. ובאו שנים ואמרו: כתב ידן הוא זה, אבל אנוסי' היינו פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים. ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער, והוחזק כפרן בב"ד, אינם נאמנים, ומגבינן ביה. ואמאי? תרי ותרי נינהו. אלמא: לאפוקי ממונא אפומיהון לא אמרינן, אוקי גברא אחזקתיה. ולא אמרו קלא דלא פסיק, אלא בדליכא אויבים. אבל איכא אויבים, לא חישינן לה, דמימר אמרינן אויבים הוא דמפקינן ליה לקלא, כדאיתא ביבמות פרק כיצד אשת אחיו (כה).