תשובות הרשב"א/חלק ד/קט
סימן קט עריכה
חזר עוד החכם ושאל: צריך אני ללמוד דבר זה: מה אנו צריכין להודאת פיו אחר עבור האונס בנדר זה? ואין בכאן אונס גלוי מפורסם כלל. וכבר הוציא זה בשפתיו בשעת הנדר: שבלב שלם ובנפש חפצה נדר. ודי לו בכך בכל כה"ג דלא גליא אונסיה כלל, לא לעדי ולא לזולתם. אלא לאחר זמן בדה מלבו. ועוד: שהוציא בשפתיו בפירוש: שברצון נדר, ובטל כל מחשבה סותרת, ונדר ע"ד רבים שנתבטלין כל דעותיו. ולאו כל כמיניה למימר בתר הכי: אנוס הייתי, כיון שיש עדים בדבר. וכיון שהוחזק האיסור ברבים בעדים הוחזק. ואם נשאל אין מתירין לו. ויש לנו ראיה בזה מדרב הונא: נעשה כתולה נדרו בדבר. ולא אמרה אלא בשפירש: שאביה רע או שיש כלב רע בתוך ביתו. וראיה: שהאומר: קונם שאני נהנה לפ*לוני. ונעשה סופר, חכמים אוסרים. ולא אמרי' בהני: נעשה כתולה נדרו בדבר, מפני שלא פי*רש. וכל זמן שלא פירש, דברים שבלב הם, ואינם דברים, אפילו בנדרים. והנדר נדר, וצריך שאלה לחכם. וע"ד רבים אין לה הפרה. מעתה: מה שכתב: ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שאונס היה בשעת הנדר אונס גמור, נאמן, ומתירין לו כו'. וכ"ש כאן, שכל אחד נאמן על עצמו באיסורין. ומאין זה, אחר שהוציא בשפתיו וביאר בפני עדים: שנדר ברצון? ואיך יהא נאמן להכחיש העדי', ולומר: אנוס הייתי. ואם נאמר כן, לאו נמצא שבועה ונדר נמסר לב"ד לעולם. וכשאמרו גבי קרבן: אם ירצה לומר: מזיד הייתי, מפני שלא ידע שהי' שוגג, ולא הודה. ואין זה סותר כלל. זהו ת"ד (תורף דבריך).
תשובה: עדיין במקומי אני עומד. ולולי שאתה מפקפק בהם. נראין לי הדברים ברורים: שכל הנודר צריך שיהא פיו ולבו שוים. וכל שבא ואמר: ע"ד כן וכן נדרתי, נאמן. ואף על פי שהוציא בפיו הנדר סתם. ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים, שהיתה כוונת הנודר להשומעים בהפך מה שאומר. ואפי' היו השומעי' חושבים ומכירים שהיה נודר מדעת ומרצון, בלא שום אונס. וכל מס' נדרים תגיד ותעיד ע"ז. וע"כ אמרו דרך כלל: סתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כלומר: אם פירש לאחר נדרו בפני החכם להקל, מאמינים אותו ומתירין לו. ושנינו: נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא לחרמו של ים, נדר בקרבן, ואמר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, קונם אשתי נהנית לי, ואמר: לא נדרתי אלא מאשתי ראשונ' שגרשתי, בכולם חכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר כו'. ואין לך דבר פשוט יותר בעיני השומעים את נדרו שנדר, מאשתו שיש לו עכשיו נדר, ולא אשתו שגרש. שאין זו אשתו עכשיו. ואעפ"כ, מאמינים אותו, ונשאל, ומתירין לו. ולא שהיה צריך שאלה לחכם מן הדין כלל, דנאמן הוא על עצמו, כדעת רבותי' הצרפתים. דהא קי"ל: בנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת סתם, שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטי'. משום דפיו ולבו שוים בעי' ואין לך דבר יותר מוכחש בעיני השומעים מזה: שידור בפת סתם, שכולל כל פת. וזה בא ואמר: שלא נתכוון אלא לפת חטים או לפת שעורים. ויותר מזה: שאפי' נתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, שמותר בפת שעורים. ויש לך דבר מוכחש בעדים יותר מזה? ואפ"ה נאמן, ומורין לו שהוא מותר בזה ובזה בלא שאלה כלל. ואין אנו חוששין: שמא משקר, מפני שמתאוה לפת. והם ז"ל (רבותינו הצרפתים) אמרו: שלא הצריכוהו שם, בפ' אלו מותרי', לשאלת חכם ולפתחים ממקום אחר, אלא בעם הארץ. וכבר רמזתיה בתשובתי הראשונה והשניה (תשובה סי' ק"ח). אלא שאני אחזתי לי דרך אחר באותו הענין. מפני שיש לי לי גמגומין בדרך רבותינו הצרפתים ז"ל בזה. ואמרתי: דשאני הכא: שכבר הסכים לבו לפיו במקצת, מפני שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפיו, כדי שיבינו ממנו השומעים שהוא נודר בחרם ממש, ובקרבן גבוה, ובאשתו זו. וכיון שכן, יש כאן גמר הלב בהוצא' הלשון הזה ובהבנת השומעים. ולפי': אמרי' כאן: הדברים שבלב אינו (שמא צ"ל: אינן) דברים. פותחים לו פתח היתר ממקום אחר. מ"מ, בין כדברי בין כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, הדבר פשוט: שאנו מאמיני' אותו במה שפי*רש להקל, ואפילו להפך שמיעת השומעים. ועוד אמרינן בפרק ד' נדרים: לבך עלך? כלו*מר: אותו לב שהיה לך מתחילה היה בכעס, ועכשיו עבר, או נדרת מדעת ועדיין לבך עלייך? וכן כיוצא בזה. וכל מסכת נדרים מיוסדת על זה.
וגדולה מזו: שהרי שנינו בנזיר (נזיר י"א:): יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין אותם לי, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או שאני קובר מתים, ה"ז מותר. ור"ש אוסר. ואמרינן עלה בגמרא (נזיר י"א:): דבנדרי אונסין פליגי, אם צריכי' שאלה לחכם, אם לאו, ופלוגתא דרב (צ"ל דשמואל) ורב אסי. דרבנן סברי כשמואל דאין צריכין שאלה לחכם. ור"ש סבר כרב אסי דאמר: צריכין שאלה לחכם. וקי"ל: כרבנן. אלמא: אף על גב דהוחזק בנזיר, נאמן לומר כן, ומותר, ובלא שאלת חכם. ואף על פי שסתם נזירו' כאילו פירש מן היין ומן הטומאה. ומה שהבאת ראיה מקונם שאני נהנה לפ*לוני ונעשה סופר, וכן מה שאיני נושא את פ*לונית שאביה רע, דדוקא בשפירש, הא סתמא, לא. תמה אני: מה זו ראיה, ומאי שיטייהו דהני הכא? דהנך טעמא קא מפרש במתני': דהיינו משום נולד. וזה לא משום נולד הוא, אלא שאנוס היה בשעת הנדר. ומתוך אונסו נדר בשעתו. שאם אין אתה אומר כן, בא ונאמר: בנתכוון להוציא פת חטי' והוציא פת שעורי', שיהא אסור, שהרי לא פי*רש.3 ואין הפרש בדבר זה בין נודר סתם לנודר עד"ר (על דעת רבים). שלא אמרי': דע"ד רבים מוציא מכוונת הנשבע, אלא כעין קנייא דרבא. שהוא מכוין להערים ולרמות השומע, וכל כיוצא בזה. לפי שכשאנו אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתינו היא, גומר, בדעתו להיות נודר בלא שום ערמה. וא"נ: במה שאחרים משביעים אותו, כשבועות ב"ד, וכשבועת משה את ישראל. שהם היו יודעים שב"ד או משה בסיני משביעים אותם ע"ד כן וכן. כיון שא"ל ע"ד הוא, בוודאי מתכוון לכך ונשבעת (צ"ל ונשבע) בדעת ב"ד. והוא הדין במי שהשביעוהו שלא יאכל פת חיטים, ואמר: שנתכוון הוא לפת שעורים. וכן מי שהשביעוהו של (צ"ל שלא) יאכל שום פת, ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים, אם ע"ד רבים השביעוהו, שאינו נאמן אבל בנודר מעצמו ונתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, אפי' אמר: עד"ר (על דעת רבים), נאמן הוא לומר: דלישני' איעקם לי'. ומ"מ, בנדון שלפנינו שא"ל: השבע על דעתינו, אינו בכלל מה שאמרת. לפי שיש בזה צד היתר אחר. והוא האונס, וכמו שאמרתי בתשובתי הראשונה והשניה (תשובה סי' ק"ח). ואף על פי שאמר בפני עדים: שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה, מתוך אונסו אמר כן. שהרי אותו חולה מפייסת ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור. ואין לך אונס גדול וחזק ונגלה מזה. והגע עצמך: במי שאנסוהו ליתן, ונתן, ופירש בפני עדים: שהוא נותן ברצון, התועיל מתנתו? מתנה זו באמת בטלה, ואף על פי שלא מסר מודעא. דתלוה וזבין זביניה זביניה אמר*ינן, משום דאגב אונסיה דזוז' גמר וזבין. הא לאו זוזי, לא הוי זביני'. ולא אמרי': כיון דאמר: בשעת מתנתו: בלב שלם ובנפש חפצה, מתנתו מתנה. שכל זה כתב מתוך האונס. ואפי' לא הכרנו באונסו כלל, אם מסר מודעא, מודעתו מבטלת מתנתו, וכן גיטו. ורבותי' פירשו לנו במי שמסר מודע' במתנתו וגיטו, ופירש ואמר: שהוא אנוס באונס כו"ך כו"כ (כך וכך), ואח"כ נתגלה ונודע שאותו אונס לא היה כלל, ושקורי הוה משקר בהגדת אותו אונס, אפ"ה גיטו ומתנתו בטלים. דמ"מ, כבר נתגלה לנו דעתו: כי לא לרצון הוא מגרש ונותן, ואנוס. אלא שאינו רוצה לגלות אונסו, ותולה אותו בדבר אחר. וכ"ש בנדרים, דבעי' פיו ולבו שוים. וכן מי שמסר מודעה על ביטול המודעא, אינו ביטול מועיל. שכל זה מתוך אונס הוא, ולא יתקיים דבר עם האונס. וזה אמת ונכון בלי ספק. וכן כתב מפורש הרמב"ם ז"ל, גבי: ביטול מודעא דגיטא, ויפה כתב. ומה שאמרתי: כי בכיוצא בזה, לכ"ע הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, עוד אני אומר כן. ותדע לך: שהרי אנו צריכין להשוות הלב עם הלשון. וכל שהוא אנוס אונס גמור בלבו, אין נדרו נדר. ואין העדים יכולים להכחישו בשום פנים. ואם אמרו הם: שהם הכירו שנדר ברצון הלב, דברים בטלים הם. שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. והראיה: שהרי אמרו שם בפרק אמרו לו אכלת חלב: אמר רב ששת: מודה ר"מ לחכמים בנזיר טמא, שהוא פטור. דאי בעי, מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. ובאמרו לו שנים: יודע אתה בעדות פ*לוני? והוא אומר: לא ידעתי, שהוא פטור. דאי בעי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. ופרש"י ז"ל שם (פרק אמר לו אכלת חלב): דאי בעי מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. כלומר: תנאי היה בלבי בשעת נזירות, ולא נתקיים התנאי. וא"ל חכם: דלא תלה כלל, דאישתכה דלא הוה נזיר כלל. ועוקר לסהדותייהו מכל וכל. וכן כשאמרו לו: יודע אתה בעדות פ*לוני שראינו שהיתה (שה"ת) שם. ואין אתה מעיד עליו חייב אתה קרבן על שמיעת קול, והוא אומר: לא ידעתי, פטור. דמהימנינן ליה, הואיל ומצי למעקר העדות מכל וכל דאי בעי מצי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. והם אינן יודעים אם כדבריו אם לאו. הילכך: אין עדותן עדות, ונאמן, עכ"ל הרב ז"ל (רש"י פרק אמרו לו אכלת חלב). גם מה שאמרת: כי מה ששנינו גבי קרבן: מה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, היינו: מפני שלא ידענו שהיה שוגג ולא מזיד. זו לא לכל הלשונות היא. ללשון שאמרו מ"ט דרבנן: משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אפי' בטומאה חדשה אמרו, דידענו בבירור שנטמא, ושנכנס מיד למקדש. ומה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, לדבריו דר' מאיר דא"ל (צ"ל קא"ל (קאמר ליה)/, כדאיתא התם )כריתות י"ב/. ומה שכתבת הוא האמת ללשון אחר, שאמרו: טעמייהו דרבנן משום מיגו, ובטומא' ישנה פליגי. הא בחדשה מודו לי' רבנן לר' מאיר. וזה ברור. ומה שהוקשה לך: אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי, היאך נמצא לאו דבשבועה מסור לב"ד? שלעולם יאמר: אנוס הייתי. כבודך במקומו עומד, שאין אני מוצא זו. לפי שאין בין שותק ומודה ומצווח ואומר. אנוס הייתי? שאין הקושיא קושיא. אף אנו נקשה בהוציא פת חטי' ונתכוון להוציא פת שעורים, שאנו אומרים: שלא חלה שבועתו ומותר בפת של חטים ושל שעורים. א"כ, לא מצינו לאו דשבועה בשלא אוכל פת ובשלא אוכל תאנים, וכיוצא בזה נמסר לב"ד. שהרי יכול לומר: לא לכך נתכוונתי אלא לכך. וכן בנזיר ששתה יין, ושנטמא למתים. ועוד: כי באמת אין מלקות אלא בעדים והתראה.4 ואם זה התרו בו, ואפ"ה לא חשש לו*מר להם בשע' התראה (שנתכוון לדבר אחר או שהוא אנוס), וכ"ש כשאמר: אעפ"כ, ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן. שכבר נתחייב במלקות. ובמלקות ומיתה וממון, אינו נאמן לומר כן עם העדת העדים. בבא לב"ד ואו*מר כך וכך נדרתי, ואנוס הייתי, א"נ: ששאלוהו קודם מעשה, ואומר אנוס הייתי, נאמן. שכל התר נדרים פורח בלתי זה, וכמו שאמרנו. וענין זה היה דעת ר"מ אף בקרבן, דמחייב אפי' בטומאה ישנה. ובאכילת חלב, ואף על פי שיש שם מיגו. וכדתניא בספרי: אם בתחילה אמר מזיד אני, שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום כולו, ובאחרונה אמר מזיד הייתי, אין שומעים לו. ולענין מה שחזרת ואמרת מה שדעתך הי' מתחיל', בההיא סוגייא דנזיר (ג':) שהבאת לסתור מתוכה דברי בעלי המחלוקת. שהיו אומרים: שאין הנדר והאיסור חל על האשה הזאת, מפני שכבר נשבע הנודר מתחילה שישאנ'. ויש בביטול הנישואין לאו: דלא תשבעו בשמי לשקר ולא אמרו שהנדרים חלין ע"ד (על דבר) מצוה אלא על מצות עשה דשב ואל תעשה הוא. אבל לא תעשה לא אמרו. ואתה הבאת ראיה מההיא דנזיר: שהנזירות חלה לעקור השבועה שנשבע לשתות. ואני זאת היא שאמרתי לך בתשובתי הראשונה: שא"כ, אף בקדושא ואבדלתא נמי, אפי' היא דאורייתא, ליחול. דהא נדרים חלים דאפי' ע"ד מצוה הבאה מאליה. ואמאי נדי מיניה גמרין? ומ"מ, הדין הזה שאמרת: אמת הוא. וכבר רמזתי לך כן בתשובתי הראשונה. אלא שאני כותב בקיצור בדברים שאינם צריכים לעיקר הנדון. אבל עתה רואה אני להשיב אחר אשר ראיתי שדעתך נוחה בזה. ואומר אני: כן הדבר, אבל מ"מ ראיתי שאתה תולה עתה העיקר בדבר שאין דעתי כן. שאתה דאסר חפצה עילויה. ומה לי עשה ומה ל"ת? מ"מ, החפץ הוא אוסר עליו, ואין החפץ מושבע, ע"כ לשונך. ולשון אין החפץ מושבע, שאמרת, אינינו נכון בעיני. דמה לי אם החפץ מושבע או אינו מושבע? ואין הדבר תלוי אלא בנדר. והיה לך לומר בנדרים: אחר דאסר חפצה אנפשיה, אף על פי שהוא משועבד למצו', מ"מ אין מאכילי' לאדם דבר האסור לו. וכדאמרי' גבי: הנאת תשמישך עלי: אף על פי דבמשועבד לה, חייל נדר' עלי. לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזהו ההפרש שיש בין נדר לשבועה שהשבועה הוא שאוסר נפשו על המצוה, ואינו בדין שתחול שבועתו. דהא מן התורה משועבד ליה וכדאמרינן גבי: קונס שאני משמשך. ולשון זה הגון, בתלמוד ובירושלמי רמזו בו טעם, ואמרו: מה בין נדר לשבועה? שבועה כנשבע במלך עצמו, נדר כנשבע בחיי המלך. ועוד נ"ל: שאתה לקחת הענין רחוב (רחב) ביותר. כי מתוך דבריך נראה שאתה סבור שהנדרי' חלים על כל המצות, ואפי' על מצות ל"ת. שאם נדר על הנבל', ואכלה עובר משום: בל יחל. ואין הדבר כן. אבל עיקר כל עניינים אלו, כך הוא: שהנדרים חלים ע"ד (על דבר) מצוה. ודווקא (בין) במצות עשה, בין שיש בה עשה גרידא, בין שיש בה עשה ולא (נראה שהמלה: לא, טעות סופר) בקיומא ומצות ל"ת בקיומא ובביטולא. ואין הפרש בדבר זה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. אבל על מצות לא תעשה דעלמא, אינו חל, בין בביטולו בין בקיומו. כיצד: הרי שאמר: אכילת נבלה עלי, אין הנדר חל עליו. ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. דכאן וכאן אינו חייב באכילת', איסור בל יחל. והוא הדין לאיסור הבא מעצמו. כגון שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: ככר זה עלי, ואכלנו, אין הנדר חל עליו. (הושמטה הגהת הרב מקוטנא). ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. אינו חייב אלא אחת, דהיינו: משום: בל יחל, דשבועה. ובין שאמר: שבוע' שלא אשתה, וחזר ואמר: הריני נזיר, ושתה, אינו חייב אלא מלקו' אחת. דהיינו: משום: בל יחל דשבועה. אבל על הנזירות, לא. אלא א"כ נשאל על השבועה, דחל עליו נזירות. וכדאמרי': נשאל על הראשונה, שניה חלה תחתיה. ומדעתי: שכן הלכה. ודעת מקצת רבותי' ז"ל: לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסו' הבא מעצמו. שבאיסור הבא מאליו, כולם מודים: שאין איסור הנדר חל על איסור, בנדרים כשבועות. אבל באיסור הבא מעצמו סבורין: שהוא חל. כלומר: שהנדרים ושבועות חלי' עליה'. וכן נראה מדברי ר"ת, כמו שאני עתיד לכתוב לפניך בסמוך בס"ד, בפירוש אותה סוגייא שבפ"ק דנזיר (ג':) ששאלת. ואני אין דעתי נוחה בזה. לפי שיש בזה כמה קושיות. וראיו' יש ללשון הראשון, לפי דעתי חזקות כראי מוצק, מן הגמרא ומן הירושלמי. ודעתי לקצר בזה. כדי שלא יאריך הענין. וחושש אני שמא תקוץ באריכו' הדברי'. אבל אך ארמוז לך אחת מהנה. הנה ששנינו בפרק אלו מותרין: יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד: הרי אמר: הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת. והגע עצמך: פתח בנדר, וקא מפרש נזירות. הו"ל למתני: ככר זה עלי, ככר זה עלי, ואכל, חייב על כל אחד ואחד. אלא שאי אפשר כן. אלא דכיון דאמר: ככר זה עלי, חזר להיו' עליו כנבלה. וכשחזר ואמר: ככר זה עלי, אינו חל. דאין איסור איסו' (המלה איסו', טעות סופר) נדר חל איסו' הראשון. ובנזירות נמי, לא קתני: אכל ענבים חייב שתים, אלא על כל אחת ואחת. ולומר: שאף ע"פ שתלה נזירותו באכילת ככר זה, אם אכלו, חייב למנות שתי נזירות. וכדקא מפרשי' לה בגמרא (פרק אלו מותרין) רב הונא ושמואל. ומיפלגי נמי אם דוקא כשאמר: הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר, או אפי' באומר: הריני נזיר היום, הריני נזיר היום. מכאן יש ראיה מוכרחת: שאפי' הנדרים אינם חלים אפי' על לאו הבא מעצמו. וכל אותה סוגייא מוכרחת כן. מלבד שיש לי ראיות חזקות לפי דעתי, ומן הירושלמי בנזיר. וכן מצאתי דעת מקצת רבותי הצרפתי' ז"ל. ומ"מ, מה שאמרת אמת: שהנדר חל על מי שנשבע שישא או שישתה. ואף על פי שיש בביטולן לא תעשה. ומן הצד היא אותה של האו*מר: הנאת תשמישך עלי, שהבאת אתה.
ועתה אשוב למה שאמרת: שמצאת למקצת מפרשי' שאומרי: דיין קדוש והבדלה דבר תורה. אמת הוא כן. מפי רש"י ז"ל נראה: שגורס שם (נזיר ג':) אותה גירסא שכתבת. אבל מ"מ הדעת מוכרח מכמה מקומות שאי אפשר לומר כן. מלבד שיש לי עוד קושיא לפי אותה גירסא. במה שדוחה ואומר: אילימא קדושא ואבדלתא, והא מושבע ועומד מה"ס (מהר סיני) הוא? ויש להקשות כמו שרמזתי לך בתשובתי הראשונ': וכי מושבע מה"ס (מהר סיני) הוא, מאי הוי? והא קי"ל: שהנדרים חלים ע"ד מצוה, ואפי' בשל תורה? והנדרים והנזירות אחד הן. שכן הקישן הכתוב דכתב: נדר נזיר להזיר, וכדאיתא בריש פרק קמא דנדרי' ועוד: שהרי שנינו: חומר בשבועו' מבנדרי' כו'. ואחר משנה זו מיד שנינו: יש נדר בתוך נדר, וקא מפרש נזירות. אלמא: הנדרים והנזירות אחד הן, לענין חלות, לחול ע"ד (על דבר) מצוה. מנה שם כל הנדרים, שהנדרים חמורים מן השבועות. ומנה הנדרי' חלין ע"ד מצוה. ועוד: שיש נדר בתוך נדר. ועוד: שאילו לא היה הנזירות חלה על המצות, כי פליג התם בין נדר לשבועות, בלעבור על המצות, טפי הו"ל לאיפלוגי בנדרים גופייהו. וזו שיטה פשוטה בתלמוד, להקשות: ליפלוג וליתני בדידה. ועוד: כי הטעם בנדרי' ובנזירות אחד. דכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, בידים. והארכתי בזה, מפני שראיתי מי שרצה לחלק ביניהן, ואינן מחוורין. גם באותה שבפרק קמא דנזיר, ראיתי דברים דחוקים. ואין אחד מהן עולה כהוגן לאותה גירס'. וקורא אני עליהם: משכוני נפשין אגירס' שאינה נכונה, למה לן? וגירס' ר"ת ז"ל היא הנכונה, והעולה בלי קושיא ובלי פקפוק. ומ"מ, יש לי עוד גמגום באותה סוגיא, לפי מה שאמרתי: שהנזירות בכלל, לחול ע"ד (על דבר) מצוה. שא"כ, למה הוצרך לרבותינו: מיין ושכר? והלא כבר הקישן לנדרים, דכתיב: נדר נזיר להזיר? ויש לי לו*מר שאלו לא רבה אותו הכתוב בפי', הייתי אומר: שאינו מוקש לדבר זה. לפי שהנזיר כאוסר עצמו על החפץ, ולא כאוסר החפץ על עצמו. שהריני נזיר, אמר, ולא אמר: יין עלי. ולפיכך: הוצרך הכתוב לרבות ב"פ (ב' פעמים), ולעשות יין מצוה כיין הרשות. ומ"מ, כאן גלה לך הכתוב: שאף בנזירות אומרין שהוא חל ע"ד (על דבר) מצוה כנדרים. ואף הוא כאוסר היין על עצמו. ונ"ל: שלפיכך לא מנאה לזו בפ"ק דנדרים, במה שאומר: ומקיש נזירות לנדרים מדכתיב: נדר נזיר להזיר. שלא מנה שם (פרק קמא דנדרים) אלא: מה נדרים עובר בל יחל ובל תאחר ולא מונה בכללם: ומה נדרים חלין ע"ד (על דבר) מצוה. לפי שלא מאותו היקש יצא לנו. דאפשר לומר: שאינן על דמיון אחד בדבר זה. ולא יצא לנו אלא מריבוי הכתוב שריבה אותו בפי', מיין ושכר. ולענין מה שאמרת: שעדיין לא נתברר מה שאמרו שם במסקנ' אותה שמועה שבפ"ק דנזיר: לעולם כדאמרינן מעיקרא: בקודשא ואבדלתא כו'. גירסא זו לא ראיתיה מעולם, ואינה בספרים שלפנינו. גם מפי' רש"י ז"ל, אינו נראה שהיה כן בספרו. סוף דבר: לא ראיתיה, ולא ידעתי מה היא. ומה שאמרת: שעדיין לא נתיישב דעתך בהצעת השמוע' ועל פי*רושה, אם מצד אותה גירס' שאמרת, כבר אמרתי: כי לא ידעתי מאי היא. אבל לפי גירסתינו: השמועה פשוטה. זולתי מה שאמרו במסקנא (פרק קמא דנזיר): ואי בעית אימא: ר"ש לית לי': איסור חל על איסור. ובזה רבו הפי', ואין דעתי נוחה באחד מהם. לפי שהנראה שרש"י ז"ל פ*רש: דהאי אי בעית אימא, חוזר לראש השמועה. שאמרנו: מ"ט דר"ש דאמר קרא: מכל אשר יעשה מגפן היין. ורבנן מאי טעמייהו: דכתיב: מיין ושכר יזיר. משום דתלינן פלוגתייהו הני בקראי, דייקינן כל ההיא דיוקא. והשתא איכא לאוקומיה טעמיה דר"ש במילי אחר*יני. והוא: דס"ל: דאין איסור חל על איסור. ולפיכך אפי' אמר: הריני נזיר מן החרצן ומן הזג, והדר אמר: ומן הטומאה ומן היין, לא חל איסור על איסור. ולפיכך: (אפי' אמר: הריני נזיר אינו חייב עד שיזור מכולם כלו*מר: שיאמר סתם: הריני נזיר מן הזג ומן החרצן ומן היין ומן הטומאה) אינו חייב עד שיזור סתם. ואין זה מחוור בעיני כלל. דמאי: אין איסור חל על איסור איכא הכא? שהרי לדעת ר"ש: לא חל האיסור כלל על החרצן והזג שהזכיר ראשונה, כדי שנאמר: שלא יחול עליו איסור היין והטומאה. ואם חל כבר חל. וחייב על החרצן והזג משום נזירותו הראשונה, ועל היין והטומאה מחמת נזירותו השניה. ועוד: שלא אמרו: דאין איסור חל על איסור, אלא שלא להתחייב שתים. ועוד: דבמוני ואזיל מחרצן ויין וטומאה, אינו מחלקן, אלא אסוקי מילתא בעלמא הוא. ובשם ר"ת ז"ל ראיתי: דאשכר דמיותר קא מהדר. וה"ק: שכר לר"ש, אצטריך למילף מיניה: דאין איסור חע"א (חל על איסור) דשמעינן לה לר"ש דלית ליה: איסור חע"א (חל על איסור) ומיתורא דשכר יליף לה. ונפק' מינה בנזיר: דהיכא דאמר: שבועה שלא אשתה, וחזר ואמר: הריני נזיר, לא חלה נזירות עליה. ואם שתה, אינו חייב אלא משום: בל יחל דשבועה. ולפיכך פי*רש קרא הכי: מדדרשי' לדעת ר"ש: מיין ושכר בעלמא, שאינו נאסר בו מכבר לא יזיר, ויצא לו זה מיתור דשכר. ואם באיסור הבא מאליו, באוכל נבילה ביה"כ (ביום הכיפורים), והפי' הזה יותר עולה, לולי שיבא לנו ממנו מה שכבר אמרתי למעלה. דמשמע: דלרבנן דר"ש אפי' באו*מר: שבועה שלא אשתה וחזר ואמר: הריני נזיר, איסור נזירות חל על אותו לאו דשבועה. ואם שתה, חייב שתים. וטעמא: משום דהוי איסור הבא מעצמו, ואין דעתי נוחה בכך. אל אם נאמר: דרבנן אפי' באיסור הבא מאליו, אית להו: איסור חל ע"א (על איסור) באוכל נבילה ביוה"כ. וזה יותר נכון. ומ"מ, למה שהוא עיקר שאלה, עוד אני במקומי. שאם הודה לאחר עבור האונס: שמדעת נדר בלי אונס, נדרו נדר. ואם התירוהו, אינו מותר.