פתיחת התפריט הראשי

סימן קמהעריכה

שאלת: במה שכתב הרמב"ם (בפ' י"א מהלכו' מכירה): חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר: הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך ה' שנים, אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד. שזו כמו מתנה היא. ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותי ע"כ. ושאלת: א"כ, איזה דרך יחייב אדם עצמו במזונות לבתו ולבנו או לחתנו? והמנהג הפשוט שמחייבים עצמם בכך.

תשובה: דברי הרב ז"ל (רמב"ם הלכות מכירה פרק י"א) בזה אינן אלא מן המתמיהין: שהרי שנינו (כתוב*ות ק"א ע"ב): הנושא את האשה, ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים. ודעת הרב ז"ל: שזה דוקא בשטרי פסיקתא, כדרב גידל. דאמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך: כך וכך, כמה אתה נותן לבתך: כ"וכ (כך וכך). עמדו וקדשו, הן הן הדברים הנקנין באמיר'. ואמרי' בפ' הנושא (ק"ב:): טעמא דמלתא: משום דבההיא הנאה דמחתני (בנוסח שלפנינו: דקמיחתני) אהדדי, גמרי ומקנו להדדי. וסבור הרב ז"ל: דדוקא כאן. אבל בעלמא, אף על פי שכתב, או שאמר לעדים: אתם עדי, או אפי' קנו מידו, לא. וליתא! דפלוגתא דר"ל ור' יוחנן היא, במחייב בעצמו בשטר במה שאינו חייב, אם הוא חייב או לא? רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור. וכדגרסי' בר"פ הנושא (ק"א:): האומר לחבירו: חייב אני לך מנה, ר"י אמר: חייב, ור"ל אמר: פטור. ואוקימנא פלוגתייהו: בכותב בשטר: חייב אני לך מנה. רבי יוחנן אמר: אלימא מילתא דשטרא כמ"ד לעדים: אתם עדי. ור"ל אמר: פטור, לא אלימא מילתא דשטרא. ואקשי' עלה דר"ל: תנן: הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים. ה"ד (היכי דמי)? אי דאמר להו: אתם עדי, צריכה למימר? ואי דלא א"ל: אתם עדי, אמאי חייב לזונה? אלא כה"ג, וקתני חייב. תיובתא דר"ל. ופרקי' אמר לך ר"ש ב"ל (בן לקיש): לעולם אימא לך כה"ג לא, והכא בשטרי פיסקתא כדרב גידל אמר רב. ואנן קי"ל כר"י, דאלימא בעלמא נמי, כבשטרי פסיקתא. ועוד: דר' שמעון בן לקיש מודה באומר: אתם עדי, וכל שקנו מידו. ולא נחלקו אלא בכותב בשטר בלא קנין ובלא עדים. ועל כן לא נתכונו בזה דברי הרב ז"ל. ופוק חזי מאי עמא דבר. וגם זו אחת מהתשובות שהשיב עליו רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל בספר ההשגות.