נדרים סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מיתיבי איזוהי זמנה של רביעה הבכירה בג' בינונית בשבעה אפילה בעשרים ושלשה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשבעה ובשבעה עשר ובעשרים ושלשה רבי יוסי אומר בשבעה עשר ובעשרים ושלשה ובחודש כסליו וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ר"ח כסליו ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לישאל שלישית להתענות אלא שניה למאי ואמר רבי זירא לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה כמאן כרבי יוסי ההוא דאמר עד הגשמים:
מתני' קונם יין שאיני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון:
גמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתני' רבי יהודה היא דתניא אדר הראשון כותב אדר הראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תיניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ הא דידע דמעברא שתא הא דלא ידע
רש"י (ריב"ן)
עריכההבכירה בג' - במרחשון:
בראש חדש כסליו - הוי רביעה אחרונה:
לשאול - להתפלל על הגשמים:
להתענות - לגזור תענית אם לא ירדו:
ואמר ר' זירא לנודר - דהנודר בין עד הגשם בין עד הגשמים אסור עד זמן רביעה שניה ומשמע בין שאמר עד הגשם בין דאמר עד הגשמים: ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' במאן כרבי יוסי דמיום י"ז עד יום כ"ג הוו שבעה ימים דאי ר' מאיר לא הוו אלא ה' ימים אלמא דאפי' רבן גמליאל דמקיל הכא גבי נדרים דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה אע"פ שעדיין לא ירדה סבירא ליה אתה מונה ראשונה ושניה ולא ראשונה בלבד לא שנא דאמר עד הגשם לא שנא דאמר עד הגשמים וקשיא לר' זירא:
אמר לך ר' זירא האי דיאמר שניה לנודר היינו דאמר עדי הגשמים - וגשמים תרתי משמע . אבל אמר עד הגשם לעולם אימא לך עד זמן גשמים שהיא רביעה ראשונה קאמר ולא שניה:
מתני' אמר שאיני טועם עדי ראש חדיש אדר - סתם אין אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון: גמ' מדקתני מתני' אינו אסור אלא עד אדר הראשון אלמא דכל היכא דקאמר עד אדר סתמא אדר הראשון משמע ולא שני:
דתניא - הרוצה לכתוב בשטר אדר הראשון כותב בהדיא אדר הראשון אבל אם רוצה לכתוב אדר השני כותב סתם דברי ר"מ דסתם אדר השני משמע ולא הראשון:
אדר השני כותב - בהדיא אדר השני דבסתם אדר הראשון תוא:
אפילו תימא - מתניתין ר"מ ומתני' כגון דלא ידע דמיעברא שתא הילכך כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט וברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמיעברא שתא וכי אמר אדר סתם משמע אדר השני:
ר"ן
עריכההגשמים סבירא להו לרבנן דלטפויי קאתי ורשב"ג סבירא לי' דאפי' בכי הא מוקמינן ליה אדיניה דלא דייקי אינשי בין גשם לגשמים וכי תימא אי בשאין להתחלתו זמן קבוע עד שיגיע זמנו קאמר וכדכתיבנא כי אמר עד הקציר אמאי מיתסר עד שיתחילו העם לקצור הוה לן למימר עד שיגיע זמן הקציר אע"פ שאין קוצרין עדיין דהא כי היכי דאין להמשכתו זמן קבוע ה"נ אין קבע להתחלתו והוה ליה כעד הגשם לאו קושיא היא דבגשם משום דידעינן זמנה של רביעה וכדתניא בסמוך אזלינן בתריה אבל קציר לא ידעינן זמניה שהכל הוא לפי הארצות שיש מבכרות ויש מאחרות הילכך כיון דלא ידעינן זמנה על כרחין אית לן למיזל אחר קציר ממש כנ"ל:
מיתיבי וכו' בכירה ראשונה בשלשה בו. במרחשון:
אפילה. אחרונה:
אין היחידים מתענין. תלמידי חכמים המתענין ומתפללין על הגשמים כדתנן בפ"ק דתענית (ד' י.) התחילו היחידים מתענין:
לשאול. ותן טו"מ בברכת השנים:
להתענות. אם לא ירדו:
לנודר. שאם נדר עד הגשמים אסור עד רביעה שניה דסתם גשמים רביעה שניה משמע שאין מקדמת ולא מאחרת:
כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה להם רביעה ראשונה ושניה כמאן כר' יוסי. דאמר בי"ז ובכ"ג דאילו לר"מ ליכא ז' ימים בין ראשונה לשניה ואילו לר' יהודה איכא טפי ורשב"ג לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא קפידנא בנודר בירידת גשמים כלל אלא בזמנן אלא לדידכו נהי דקפדיתו בירידה ממש אודו לי מיהת דאע"פ שהתחלת ירידתן היתה מתחלת רביעה ראשונה ולא פסקו אפי' הכי אודו לי דכיון שנמשכו עד רביעה שניה תורת רביעה שניה עליהן ושלים ליה זמן נדריה וקס"ד דבנודר עד הגשם עסקי' דהכי הוה אורחייהו דאינשי ואם איתא לדר' זירא דאמר דבעד הגשם כולהו מודו דעד שיגיע זמן קאמר היכי אמר להו רשב"ג אודו לי מיהת ומאי אריא ירדו אפי' לא ירדו כלל כיון דכי נדר עד הגשם אמר והגיע זמנה של רביעה שניה לכולי עלמא שלים נדריה ומתרצינן ההוא דאמר עד הגשמים כלומר אי אמר עד הגשם אין הכי נמי דלכולי עלמא בעד שיגיע זמן סגי אבל הכא במאי עסקינן דאמר עד הגשמים זהו הפירוש הנכון בשמועה זו אבל אחרים פירשו דמעיקרא ר' זירא ה"ק מחלוקת כלומר כי אפליגו במתני' ומיהו לכ"ע עד רביעה שניה מתסר למר עד שתרד ולמר עד שתגיע דוקא כי אמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה למר עד שתרד ולמר עד שתגיע דוקא וכי אמר מחלוקת כאילו אמר לא שנו ומקשינן עליה מדרשב"ג דאמר אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה אלמא אפי' אמר עד הגשם דקס"ד דבהכי עסקינן מיתסר עד רביעה שניה ומפרקינן ההוא דאמר עד הגשמים:
מתני' קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה. כבר כתבתי למעלה דעיקר רבותיה דתנא דאפי' נודר מתחילת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש מיהו דוקא באמר השנה אי נמי שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת שהרי אם לא נהג באסורו שנה זו משלים לשנה הבאה הפשוטה ואע"פ שאסור לו לעשות כן בתחילה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הילכך אפי' קיים אותה שנה זו אין חדש העיבור בכלל והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל והביא ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (דף לא.) המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העבור והאי מוכר בית בבתי ערי חומה כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה ואפי' הכי טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור וכתב עוד ז"ל דלפי זה הא דתנן בפרק השואל (ב"מ דף קב.) המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר באומר שנה זו או השנה הוא דלעולם יש לו לשוכר חדש העבור מיהו לא משכחת לה שיהו לו י"ג חדש אלא בעומד בראש השנה אבל בעומד באמצעה לא דאי אמר השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת מיום זה אינו מונה אלא י"ב חודש מיום ליום אלו דבריו ז"ל ואינן נראין לי דודאי עיקר חדושיה דתנא לומר דבשנה מעוברת יש לו לשוכר שלשה עשר חדש ואם אמרת דלא משכחת לה אלא בעומד בראש השנה כל כי האי גוונא הוה ליה לתנא לפרושי ולא למסתם ולמפסק דיניה דנתעברה לשוכר ולא משכחת לה אלא באורחא דחיקתא לפיכך נראה לי דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות לחדש העבור ואמרו שנה אחת מיום זה מונין שלשה עשר חדש ואתא מתניתין דפרק השואל כפשטה וכי תימא אם כן תקשי ליה ההיא דערכין לאו ראיה היא כלל שאילו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחרת יהא חלוט אין הכי נמי דלהביא חדש העבור לא הוה צריך רבויא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה היא שפסקה להכי זמן בכל השנים שאם לא יגאל עד שנה יהא נחלט לכך אם לאו רבויא הוה אמינא דתורה זמן א' פסקה לכל הלוקחין דהיינו י"ב חדש דהוי שנה ברוב שנים והרי אתה רואה בריש פרקין דדחי דאפי' בעומד בשנה מעוברת ואמר השנה דאי לאו דאשמועינן תנא הוה אמינא הלך אחר רוב שנים דלא אית בהון עיבור וכל שכן התורה שלא דברה על שנה ידוע דאי לאו רבויא הוה אמינא דשנה ברוב שנים קאמר להכי אצטריך רבויא כן נראה לי ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנדר שנה אחת סתם אסור בעבורה דמסתמא שנה זו משמע ואי פשע נמי קרוב אני לומר דאין לו תשלומין דמהשתא חייל נדריה ויתבאר ממה שכתבתי בריש מכילתין גבי בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וכו':
תוספות
עריכהמיתיבי איזהו זמנה של רביעה. כלומר ראשונה בשלשה במרחשון בינונית כו' אפילה פירוש אחרונה [בכ"ג] רבי יהודה אומר כו':
אין היחידים מתענין. בפ"ק דתענית (דף י.) מפרש מאן יחידים רבנן מתענין ומתפללין שירדו גשמי':
רביעה ראשונה לשאול. לומר ותן טל ומטר שלא בגולה ובגולה כמו אנן אין שואלין עד ששים בתקופה:
להתענות . אם לא ירדו:
אלא שנייה. למה הוזכרה ואמר רבי זירא לומר שאם נדר עד הגשמים שניה קאמר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא כו' וקשה לרבי זירא דאמר דברי הכל בין ת"ק בין רשב"ג דעד הגשם רביעה ראשונה קאמר והכא אומר עלה אתה מונה בהם באותן שבעה ימים וכרבי יוסי דאמר לעיל בי"ח בכ"ג דליכא אלא שבעה ימים ביניהם [ורבי זירא] נמי אמר דשניה לנודר דמשמע השתא דהכל שנינו לנודר אף היכא דאמר עד הגשם. ומשני דאמר עד הגשמים וא"ת ורשב"ג אמאי נקט גשמים שירדו והא אף במתני' תנן עד שיגיע זמן של רביעה שניה וי"ל דנקט ירדו בשביעי רביעה ראשונה כדמפרש בפ"ק דתענית (דף ו:) לענין להלך בשבילי הרשות שהותרו כשירדו דוקא דבלא ירידה ודאי לא הותרו:
אסור בה ובעיבורה. עד סופה דעיבורה הוי בכלל שנה ושנה:
ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין. וכר' יהודה:
הא דידע דמיעברא שתא דאז . קרי לאדר שני סתם ומתני' בשאינו יודע בעיבורה עד אדר ואדר ראשון מיקרי אדר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ח (עריכה)
לו א ב מיי' פ"י מהל' נדרים הל' יא, טוש"ע יו"ד סי' רכ סעי' יח:
לז ג מיי' שם הל' ו, סמג לאוין רמב, טוש"ע שם סעי' ז:
לח ד מיי' שם, טוש"ע שם סעי' ח וע"ש:
לט ה טוש"ע אה"ע סי' קכו סעי' ו בהג"ה ו, טוש"ע חו"מ סימן מג סעי' כח:
מ ו מיי' פ"י מהל' נדרים הל"ו, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' רכ סעי' ח:
ראשונים נוספים
הבכירה בג' כו'. וכולם במרחשון:
היחידים. ת"ח שמיוחדים במעשיהם:
רביעה ראשונה לשאול. שאז מתפללין ותן טל ומטר חוץ מן הגולה:
שלישית להתענות. אם לא ירדו גשמים:
אמר ר' זירא לנודר. כדאמרי' במתני':
ואמרינן עלה כו'. מייתי ראיה דאף לרשב"ג בעי זמן רביעה שניה בכל ענין דסלקא דעתך דאיירי אף בשאמר עד הגשם:
כמאן כר' יוסי דאמר ראשונה בי"ז ושניה בכ"ג. והא דמצריך רשב"ג ירידת רביעה שניה לאו לנודר אלא שמאז אסור להלך בשבילי הרשות. ומשני ההוא דאמר עד הגשמים:
מתני' עד ר"ח אדר אדר הראשון. עד סוף אדר אדר הראשון. ובאיזה לשון שאמר לעולם נקרא הראשון אדר סתם:
גמ' אדר הראשון כותב. בשטרות ובגיטין אדר הראשון:
הא דידע דמעברא. כשהוא יודע שהיא מעוברת סתם אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור השנה הילכך כותבין אדר סתם ומתני' בשלא ידע בעבורה:
ר' שמעון בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה: ואם תאמר אמאי נקט ר' שמעון בן גמליאל שירדו, הא איהו אמר במתניתין דעד הגשמים אינו אסור אלא עד שתגיע רביעה שניה, ואף על פי שלא ירדו גשמים. תירצו בתוספות [כאן ד"ה אלא שנייה] דנקט הכי משום רביעה ראשונה, ונפקא מינה לענין להלך בשבילי הרשות דהותרו כשירד, דבלא ירידה וודאי לא הותרו, וכדאיתא התם בפרק קמא דתענית [ו, ב]. עוד יש לומר דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין דידיה קאמר, והכא הכי קא פריך, אי אמרת בשלמא ליתא לדר' זירא משכחת לה להא דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין קאמר, אלא אי אמרת איתא לדר' זירא דאמר עד הגשם ליכא מאן דפליג דלא בעינן עד שתרד הא דר' שמעון בן גמליאל כמאן, וזה יותר נכון.
קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה: ודוקא דאמר [שנה זו או _ לפי השי"מ] השנה אי נמי דאמר שנה, וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא, אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינם מעוברות, ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב (פ"י מהל' נדרים ה"ד) באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, אינו מחוור בעיני, מדאמרינן לעולם דאמר השנה, מהו דתימא הלך אחר הרוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן, ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה, ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר, והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום, לאו לאתויי חדש העיבור, אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה, וכדאשמועינן נמי בחדש אחד ובשבת אחד ויום אחד, ועוד דלכאורה עיקר חדושה דההיא מתניתין דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה, ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה, אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה כדיניה דהשנה ולא כשנה אחת, אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה, אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעיבורה קא דייק אלא אסור בה, כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאילו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום, והכא באומר כל השנה כדקתני, ואסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים.
ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור, ואף על פי (שלא פי' לדרו לא) [שבתחלת נדרו _ לפי השי"מ] בירר לו שנה זו שהיא מעוברת, לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש, ואילו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה, וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת, אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחילה לנהוג איסורו משום בל תאחר, ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין, ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא, אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והא הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש, ואילו שתה שנה זו ורצה למנות שנה שלאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים, אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תירוץ, ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעבורה וכמו שאמרנו.
ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין [לא, א] פרק המוכר שדהו, המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו, שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע, והתם (באומר) [כאומר _ לפי השי"מ] מהיום היא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות, ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה, ואי קשיא לך אי מהתם נפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת, לא היא דהתם לשון תורה, ובנדרים אין הולכין בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם, כדאיתא בגמרא, ומכל מקום תפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש, אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל [בבא מציעא קב, א] המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, דלמא ההיא באומר שנה זו, ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם שלשה עשר חדשים, אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה, אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא ראו דאי אמר ליה השנה או שנה [זו _ לפי השי"מ] אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו.
ואי קשיא לך הא דאמרינן [בערכין _ לפי השי"מ] פרק המוכר שדהו בשנת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור, אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני [זה שמוכר לו באחד באדר השני _ לפי השי"מ], כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שמכר לו בט"ו באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שכתב בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור.
ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש. ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן, אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא מדקתני לשנה מונה מיום ליום, דאלמא שנה דיליה כשנה אחת ולא כהשנה, ויש לומר דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת, דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי, חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלהון בני אדם, ועוד לאשמועינן עמד בעשרים ותשעה באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום, דכיון דאיכא חדשים מלאים וסתם נדרים להחמיר, הרי זה אסור עד שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי. וכן פסק הרמב"ם (פ"י מהל' נדרים ה"ג).�
מקצת הספרים גורסים: עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוור דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף, דהכא והכא אדר סתם קאמר, ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא, דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף, דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע, ועוד דקאמר ליה מתניתין רבי יהודה הוא, ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא, דהא רבי יהודה לא חילק בין אומר ראש לאומר סוף, אלא הגירסא הנכונה הכין היא, עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון, וכן היא במקצת הספרים וכך היא שנויה בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ו'. והראב"ד ז"ל [שם בהשגות של הלכה ו'] הסכים לגירסא זו, וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ח (עריכה)
גמרא כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו שבעה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה לא פחות משבעה ולא יותר כמאן כרבי יוסי דמיום שבעה עשר עד עשרים ושלשה הוי שבעה ימים. דאי רבי מאיר אפילו בחמשה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה דמיום שלישי עד יום שביעי לא הוי אלא ארבעה ימים. ואי רבי יהודה אי אתה מונה ראשונה ושנייה בפחות מעשרה יום. דמשביעי עד שבעה עשר איכא עשרה ימים. והא הכא דאמר דשניה לא קתני אלא משום נודר דקאמר אפילו רשב"ג הכא דאתה מונה רביעה ראשונה ושניה. ושניה למאי הילכתא אי לאו משום נודר דאסור עד רביעה שניה בין אמר גשמים בין אמר גשם. ותיובתא דרבי זירא דאמר אבל עד הגשם עד זמן רביעה ראשונה לחוד קאמר ולא שניה לדברי הכל אפילו רשב"ג. פירוש כמאן כרבי יוסי דאלו לרבי מאיר בחמשה ימים סגי ולרבי יהודה עשרה בעי ועל כרחין לא משכחת לה אלא לרבי יוסי. אי אמרת בשלמא דרבנן בכל לשון שיאמר או עד הגשמים או עד הגשם בעינן שירדו (היכא) גשמים עד רביעה שנייה (ואם אמר עד הגשם עד הראשונה) שפיר מיתוקמא הא דרבן שמעון בן גמליאל כרבנן ולדעתיהו דרבנן קאמר. אלא אי אמרינן עד הגשם כולי עלמא מודו דעד זמן גשמים קאמר ולא בעינן עד שתרד ממש רשב"ג דאמר ירדו ממש זה אחר זה דאמר כמאן. ההוא דאמר עד הגשמים ורשב"ג דאמר אליבא דרבנן אבל לדידי ס"ל דזמן קאמר. השתא לענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדמוקי למילתיהו רבי זירא. ואם אמר עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה משמע דמיעוט גשמים שנים ובזמן הרביעה כרבי יוסי קיימא לן דנימוקו עמו ורביעה שנייה לפי דבריו הוי בעשרים ושלשה. ואם אמר עד הגשם עד זמן הראוי קאמר וגשם משמע עד רביעה ראשונה והיינו שבעה עשר במרחשון בין שתרד בין שלא תרד דזמן הראוי משמע. אבל הר"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות נדרים דזמן דגשם סתם עד רביעה אחרונה שהיא בראש חדש כסלו משמע אבל אם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר. ובאמת יש לתמוה עליו מזה איך כתב דאם אמר עד הגשם ולא ירדו גשמים דעד זמן רביעה שלישית משמע והא אמרינן בהדיא דגשם משמע עד זמן הראוי וגשם יחיד משמע ומאיזה כח נאמר שיאסר עד זמן רביעה שלישית ומצאתי שהראב"ד ז"ל השיגו בזה. הרי"ץ ז"ל.
מתניתין קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. איצטריך לאשמועינן חדש אלול דאלו אדר השני פשיטא דהא שנה לפי לשון בני אדם מתשרי לתשרי ואם כן פשיטא שאסור באדר השני. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: קונם יין שאני טועם השנה כלומר שנה זו ואיהו נדר קודם אדר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. פירוש דאפילו חדש אלול נמי אסור דלא תימא כבר עברו שנים עשר חדשים ולא ליתסר אלא עד סוף אב קא משמע לן. עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פירוש דסתמא דאדר דקאמר ראשון הוא.
גרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הם תנא באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ולנדרים פירוש דירק ותבואה הנלקטים קודם תשרי נקראים ישן ושנלקטו לאחר תשרי נקראים חדש ואין תורמין ומעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן. לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום פירוש מיום נדרו עד סוף שנים עשר חדש. שלא תאמר שנה אחת קביל עליה ויהא תלוי ברצונו אם תהא שנה זו או שנייה או שלישית קא משמע לן דאותה שנה הוא מונה מיום נדרו עד מלאת שנים עשר חדש מיום ליום. והא דאמרינן מונה שנים עשר חדש מיום ליום בשנה פשוטה עסיקינן דאלו שנה מעוברת בודאי אסור בה ובעיבורה כדתנן במתניתין ומשום דרוב השנים פשוטות הן ומיעוטן מעוברת נקט האי לישנא. אי נמי יש לומר דאפילו בשנה מעוברת אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום דהא איהו לאו שנה זו קאמר דמשמע כמות שהיא מעוברת אלא לשנה קאמר ושנה סתם אינה אלא שנים עשר חדש. ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער. ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכבר כתיבה בהלכות. והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה פירוש דמשמע דאסור עד שיעבור אדר שני לאו למימרא דכי משלים אדר סליק ליה שתא. פירוש ומותר. דהא באחד בתשרי ראש השנה פירוש לנדרים ולא אחד בניסן. אלא הכי קתני שחדש העיבור בכלל השנה פירוש באיסור. ואין אומרים הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו ויעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי ראש חדש אלול לישתרי קא משמע לן. ואשכחן נמי דפרישו לה בירושלמי הכי דגרסינן התם הדא אמרה ניסן ראש השנה לנדרים תשרי ראש השנה לנדרים. כלומר דסבירא ליה דהאי דאמרינן אסור בה ובעיבורה היינו לומר דעד (עיבור) שיעבור חדש העיבור הוא דאסור ובאחד בניסן לישתרי ואם כן הרי ניסן ראש השנה לנדרים כתשרי. ומהדר ליה דלאו הכי הוא שלא תאמר יעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול פירוש דהא שלמי שנים עשר חדש. לפום כן צריך לומר אסור בה ובעיבורה כלומר ולאו למימרא דלישתרי באחד בניסן וכדפרישנא. עד כאן.
קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. ודוקא דאמר שנה זו או השנה אי נמי דאמר שנה וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא. אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינן מעוברות. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור אינו מחוור בעיני מדאמרינן לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן. ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר.
והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום לאו לאיתויי חדש העיבור אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה וכדאשמעינן נמי בחדש אחד ובשבת אחת ויום אחד. ועוד לכאורה עיקר חידושה דההיא מתני' דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה. ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה דדיניה כהשנה ולא כשנה אחת אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה. אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעבורה קא דייק אלא אסור בה כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאלו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום והכא באומר כל השנה כדקתני אסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים.
ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור ואף על פי שבתחלת נדרו בירר לו שנה זו שהיא מעוברת לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש ואלו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחלה לנהוג איסורו משום בל תאחר ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והרי הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש ואלו שתה שנה זו ורצה למנות שנה לאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תלמוד. ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעיבורה וכמו שאמרנו.
ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע. והתם כאומר מהיום היא דהא מעכשו הוא מתחיל למנות ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה. ואי קשיא לך אי מהתם ניפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת. לא היא דהתם לשון תורה ובנדרים אין הולכים בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם כדאיתא בגמרא. ומכל מקום תיפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דילמא ההיא באומר שנה זו. ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לשוכר לעולם שלשה עשר חדש אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא. דאי אמר ליה השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שמוכר לו באחד באדר השני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור.
ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דראש השנה המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. מדקתני מונה שנים עשר חדש ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא לשנה מונה מיום ליום דאלמא שנה דיניה כשנה אחת ולא כהשנה. וי"ל דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלשון בני אדם ועוד לאשמועינן אפילו עמד בכ"ט באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום דכיון דאיכא מלאים כחסרים וסתם נדרים להחמיר הרי זה אסור שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הרשב"א ז"ל.
עד ראש חודש אדר. סתם אדר הוא אדר הראשון. והא דתנן במגלה פרק ראשון אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה באיסורא דממילא קאמר שטה.
מקצת הספרים גרסינן: עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוורת דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף דהכא והכא אדר סתם קאמר. ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע. ועוד דקאמר (ליה) לימא מתניתין רבי יהודה היא ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא דהא רבי יהודה לא חילק בין לאומר ראש לאומר סוף. אלא הגירסא הנכונה הכין הוא עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון וכן היא במקצת הספרים וכן היא שנויה בירושלמי. והראב"ד ז"ל הסכים לגירסא זו וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.
גמרא דידע דמיעברא אם היה יודע בעיבורא סתמיה בשניה קאמר. ומתניתין שאינו יודע עיבורא ולענין שטר סתמו שני דלא מחזקינן לסופר ולעדים שאינם יודעים הילכך כשהשטר יבא לפנינו נפרשו בשני. הרא"ם ז"ל. וכן בשטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה