תשובות הרשב"א/חלק ד/קיט
סימן קיט
עריכהמונטוסון.
שאלת: ראיתי לאחד מגדולי המורי' דאמרו: דכי אמרי': הדלקה אינה עושה קבלה, היינו משום שאין הכל אסורין במלאכה בשביל שהדליקה הוא. ובשביל אותן ראיות שהבאת. אבל המדליק עצמו נר' שהוא אסור במלאכה לאחר שהדליק. דתנן במסכת סוכה: גמר מלתקוע, אפי' מיחם בידו אינו מטמינו, אלא מניחו בארץ. ואפי' נר בידו, אין מניחו על גבי מנורה, אלא מניחו בארץ.
תשובה: תמה אני אם יאמר כן שום אדם, כ"ש שיאמר כן מי שנק*רא מגדולי המורים. שהרי יש כאן כמה שגיאות, לא יטעה בהן אפי' אחד מן התלמידי', מכמה טעמים. חדא: שלא מצינו שהתקיעות יש בהן קבלה בין התוקע להשמיע ולהזהיר, בין השומעים. ואם מפני שהדליק' בעצמה היא קבלה ואחר ההדלקה מיהא אסור למדליק, ולא (נראה שצ"ל לא) היה להם לתקן ההדלקה בשלישי, אלא לצלות דג קטן ולהדביק פת בתנור, ושוהה כדי להדליק. שכל המדליק אסור לאחר מכאן לצלות ולהדביק פת בתנור. ולדברי המורה הזה שאמרת: התקיעות היו הפוכות. שהצולה מקדים והמדליק מאחר. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יראה שדבר זה בטל. ולא אמרו אדם מעולם. שהתוספתא לא אמרה כן, אלא מפני שהן עושין ההדלקה אחרונה לכל. שכן שנינו (תוספתא סוכה פרק ד' הלכה ו') מאימתי הוא נכנס: משימלא לו חבית של מים ויצלה לו דג וידליג (נראה שצ"ל: וידליק) לו את הנר. כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול: חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג גבוה (שמא צ"ל: הגבוה) שבעיר. החל לתקוע, מעבירין תבשיל מגבי כירה וטומן מיחם ומדליק לו את הנר. גמר מלתקוע, אפי' מיחם בידו, אינו טומנו, אלא מניח בארץ. נר בידו, אינו נותנו על גבי מנורה, אלא מניחו בארץ. חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג, ויורד ובא לו. אלמא: לאו משום שתהא הדלקה קבלה. אלא משום שהיא באה בסוף התקיעות לדעת התוספתא. מיד היה חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג ויורד. וזה מבואר. ועוד: שלא אמרו: גמר להדליק, אלא גמר מלתקוע. והוא כמו שאמרו בברייתא שבגמרין שבת (ל"ה ע"ב): שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. ותוקע ומריע ותוקע ושובת.