תשובות הרשב"א/חלק ד/קנב
סימן קנב עריכה
את זה שלח אלי הרב רבי אליעזר דקינון בן הרב רב יוסף זלה"ה.
מורינו האשל הגדול הר' שלמה, אשר שמו הולך בכל פלך. אשר מעיינותיו חוצה נפוצו, ואין נבזה וחדל אישים. הכנסתי ראשי בין ההרים הגדולים, מגדלים מבארות מים עמוקים דולים. רבותי אשר בצרפת, אשר בהם בטחתי להדריכני ולהעמידני על האמת. כי אני האיש אשר לו הריב נגד האלמנה. אמנם מקבלי טענות סתמו בעל הריב, כי חשבו פן יהפכו בזכותי. וע"כ התעברתי על ריבי לדון לפניהם: איך דבר זה יצא מפיהם ועוד החזקתי והתאמצתי לדעת ולתור חכמה, אם מאתי הלכה נעלמה. ושלחתי איש עתי אל רבינו הגדול הרב ר' מאיר אשר חשכים מאיר הטענות, ודברי רבותינו וראיות בצדיהם. ועד עתה בקשתי ולא מצאתי ציר נאמן לשלחו לפני כבודך. והנה עתה השם אנהו לידי, והקרה זה הבחור אלי. ומרבינו תצא תורה לכל ישראל. וע"כ שלחתי לפני כבודו כל דבריהם כדי שיבואו דבריו ויכריעו ביניהם. אמנם עכ"פ יחזירם אלי, כי עדיין, הדין תלוי ועומד. ושלום רב אל רבינו הר'. כחפץ הצעיר שבתלמידי תלמידו אלעזר בן הר' רבי יוסף זלה"ה.
נחנו חתומי מטה הובררנו להיות מקבלי טענות בין בני ראובן נגד אלמנ' אביהם. ותבעו לה שהיא נושאת ונותנת בנכסים שהיו לאביהם, יותר מכדי כתובה. וע"כ אמרו לה: רצונך שתשבעי על כתובתיך. ואם הדין נותן שתטלי כתובה ע"פ הדברים שנאמר מנגד, תטלי, והשאר נחלוק בינינו. וענתה ואמרה האלמנה אל בני ראובן: כי אין בנכסים עתה בשעה שאנו עומדים לדין כדי כתו*בה, לא בכסף ולא בזהב ולא במטלטלין. ואפי' בשעה שהניח בעלה חיים לכל ישראל, לא היה לה כי אם אחד עשר ליטרין במשא ובמתן. לבד המטלטלים ושלש אצבעות1 זהב, ושתי אבנים משובצות, אחת בזהב ואחת בכסף. ועל דבר השבועת (צ"ל: שבועת) הכתוב', ענתה האלמנה הנז*כרת: שאינה רוצה לישבע עכשיו. ורוצה להיות ניזונת מן אותן הנכסים כאשר היתה עד עתה. וענו בני ראובן ואמרו: כי בודאי אינ' יכולים לכופה לישבע, כל זמן שאינה תובעת כתוב'. אבל הם רוצים כאשר הנכסים בחזקתן. דבחזקת יורשים קיימי שתתפרנס על ידם, אם יפסקו לה ב"ד שיהיו לה מזונות מעתה והלאה. כי אומרים הם: כבר אכלה שיעור הקרן שהניח לה אביהם. ולא נשאר היום אלא השבח. והשבח ליורשים. ואין לה ליטו' לא כתובה ולא מזונות על השבח. כי הנכסים השביחו מחמת נכסים, ואף אם טרחה בהם להשביחם, כיון שמזונותיה עליהם, מעשה ידיה שלהם. ואף אם לא אכלה שיעור הקרן, רוצים הם שתתפרנס על ידם. כי אינה מחזקת בהם. לפי שלא תפסה אותן, ולא הוציאתן מן הרשות שהיו מונחים בחיי אביהם, ע"כ טענת בני ראובן. וענתה האלמנה: הנז*כרת: שלא עשתה שום תפיסה אחרת, כי אם בענין זה: שאחד מבני ראובן מסר לה בחיי בעלה מנכסי אביהם שהיו בידו, לפרנס אביו, לישא וליתן בהם ולעשות כל צורכי הבית. ובאותה חזקה היא עומדת, ורוצה שתועיל לה. ואף לאחר מיתת ראובן אביהם באתה האלמנה הנז*כרת ואמרה לפני שני בני ראובן הנז*כרים, והתחננה להם: שישימו עיניהם עליה, ועל בן אחר שהניח לה אביהם. ולפרנסו וללמדו ספר. והם אמרו לה: שתתפרנס היא והוא על הנכסי' שהניח אביה' בבית. ועל אותה חזקה היא באה. ועוד אמרה אלמנת ראובן לאחד מבניו שמסר לה נכסים שביארנו למעלה: כי הנכסים אינם מספיקים לפרנס אותה ואת בנה. ועל זאת רצתה לישבע בפניו. ואמר לה אותו בן ראובן הנז*כר: שעל כך (אולי צריכים להוסיף אינו) רוצה להשביע. אכן תהא ניזונת והולכת היא ובנה על הנכסים שהניח אביהם בתפיסת הבית. ועל אותה חזקה היא באה, ואינ' רוצה לצאת מחזקת הנכסים. אם לא ע"פ ב"ד שיפסקו לה מזונות, ע"כ טענת האלמנה. וענו בני ראובן: שלשה אחים אנחנו שלא ידענו מזה הענין שום דבר. ואותם השלשה אחים שהיא מביאה ראיה שצוו לה כו"כ (כך וכך), אינם פה שנוכל לקבוע2 להם, וע"כ הג' שלא צוו לה, אינם רוצים שתהיה פרנסת הקטן ומזונותיו ולימודו על חלקם, אם הדין נותן. ומה שעשתה, לא מדעתם עשתה. וגם על מה שהיא אומרת: שהאחרי' החזיקוה, ענו בני ראובן הנז*כרים: דכיון דלא תפסה בהם למזונות לפני עדים, ולא הוציאתן מן הרשו' שהיו מונחי' בשעת פטיר' אביהם, לא מהניא אותה חזקה. אדרבה: ברשות היורשים נפלו. ואפי' אם תפסה בהם, לא מהניא תפיסתה דלאחר מיתה, אם אין לה עדים שתפסה בהם מחיים או לאחר מיתה. ואם יפסקו ב"ד דמהניא תפיסה דלאחר מית' למזונות, רוצים בני ראובן שיצאו הנכסי' מחזקתה. שהרי אכלה שיעור הקרן, כאשר ביארנו למעלה. וגם כי בדברה אותם שעשתה מזונות בנה הקטן הנז*כר עליהם, שלא מדעתם. ודבר זה אין מוטל עליהם. ורוצים בני ראובן שתשלם להם אותן הוצאות שעשתה לבנה הקטן הנז*כר שלא מדעתם. ואף כי אמרו בני ראובן: שאינם צריכים לזה. שהיא מודה שלא עשתה שום תפיסה אחרת, רק אותה חזקה שביארנו למעלה. וגם מזהירין לה אותם בני ראובן התובעי': שאם תופסת בנכסי' מעתה משעת העמדה בדין, שלא תועי' לתפיסה. כאשר היא באיסור ברכה, כאשר ראינו כתוב וחתום מיד הר' ר' יוסף. כבר עברו ששה שבועות שקבלה עליה ברכה: שלא לבזבז הנכסים ושלא לעשות מזונתיה מהם, עד שיגמור הדין. ועוד תבעו בני ראובן אל אלמנת אביהם: כאשר כנסה אביהם, הכניסה לו כל מה שהיה מבעלה הראשון. ולא הוציא' ולא שיירה שום דבר מאותן הנכסי' שהכניסה לו, לא לעצמה ולא לאחרי'. וע"כ, בכל מקום שהם, ברשות היורשי' נפלו. ורוצי' לגבות מהם כתובת אמם, אח' גביית כתוב' אשת אביה', כדין כתובת בנין דכרין. דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתוב' בנין דכרין. וגם לא יחלוק בנה הקטן הנז*כר עמהם. דכתו*בה נעשה מותר לחברתה. ע"כ טענת בני ראובן. וענתה להם האלמנה: כי לא היה לה כלום, כי אם מאה דינרים אשר נתנה לבעלה. ויותר לא היה לבעלה מידה בשע' שכנס' לחופה. וענו בני ראובן: כי יותר ממאה דינרי' היה לה בשעה שכנסה אביהם. והכניסה לו סתם כל הנכסים שהיו לה מבעל' הראשון. ואף לא קבל ממנה כי אם מאה דינרין, ונתרצה בכך. ולא שאל לה יותר. כאשר היא אומרת, בעבור כי היא אומרת: שלא היה לה יותר בשע' שנכנסה לחופה. ואמרו בני ראובן: כי רוצי' הם להביא ראיה: שיותר נכסים היו לה, וידועים היו לבעלה. וקנאתו מידה, אם לא תביא ראיה: שהיא עשתה שטר מתנ' או הברחה, לעשותן כנכסי' שאינ' ידועי' לבעל בשעה שנכנס' לחופה. וענתה האלמנה: כי לא היה לה יותר ממאה דינרים בשעה שכנסה לחופה. ונתרצת3 בכך. ויותר לא תבע לה ראובן בחייו, ולא היו בחזקתו. ואחרי שנתרצה בכך, ולא תבעה בחייו, אין היורשי' יכולים לתובעה כלום. ואמרו בני ראובן: כי אין להפסיד בכך, אחר שהכניסה לו סתם: מה שהיה לה. כי בעבור זה שתק ונתרצה ראובן בכך, שהיו אותן נכסים ידועי' לו. ולאחר מותו נפלו ליורשיו. ועוד אמרו בני ראובן: מאח' שהם מוצאים שהיו לה נכסים מבעלה הראשון, ולא היו יותר על כתובתה הראשונה4 שהניח בעלה הראשון חיים לכל ישראל, ולא בשעה שכנסה ראובן הנז*כר והכניס' לו סתם. וגם היו ידועים. ואם לא נשבעה בשעה שכנסה ראובן הנזכ*ר נשבע5 עתה על כתובת בעלה הראשון. ואם יכולה היא שתאמר בשבועתה: שאותם נכסי' היו לה יות' מכדי כתובתה, אנו פוטרין אותה מזה: שמואל בן הרב ר' שלמה הנשיא זלה"ה, משה בן הרב ר' זכריה, יוסף בן הרב רבי נתנאל זלה"ה.
אנכי החתום מטה הודעתי אליכם לפע"ד ע"ד (על דבר) בני ראובן אשר שאלו לאלמנת אביהם ראובן שתשבע על הנכסי' אשר עתה בידה: אם יתרים על כתובתה. ואם הדין נותן שתטול כתובה כפי הדברים אשר אמרו מנגד? והם אומרים: כי הושבחו הנכסים מעצמן. ואף אם טרחה בהם להשביחם, כיון שהיתה ניזונת משל יתומי', מעשה ידיה שלהם. ובעבור זאת אומרי' היתומי': כי אין לאלמנה לא כתובה ולא מזונות על השבת. רק על הקרן אשר הניח לה בעלה בשעה שמת. והיא אמרה: כי לא הניח לה בעלה בשעה שמת רק אחד עשר ליטרין במשא ובמתן, ומטלטלין, ושלשה טבעות זהב ושתי משבצות אחת מזהב ואחת מכסף. ואף על פי התביעות הללו, הודעני אליכם: אם האלמנה זו השביחה הנכסים אשר היו בידה והשביחו הנכסים על ידה, יקח מן השבח לאמצע. ויגבה מן חצי השבח אשר לעצמה מזונתיה. ומזונות הנער ינכה מן חלקו המגיע לו. ואם אמרה בשעה שמת בעלה ליורשיו: ראו מה שהניח לי בעלי, ואין מגיע לשיעור כתובתי, והיתומים נתרשלו ולא הטו אזן אליה להשביעה ולהוציאה מן הנכסים, יען כי ידוע: כי לא היה בנכסי' שיעור כתו*בה, ובעבור זאת לא חשו להשביעה, לא השביחה לאמצע אלא לעצמה. ותשבע בפניכם: בשעת (שמא צ"ל: בשעה) שהניח בעלה חיים לעולם, הנכסי' אשר היו בידה לא הגיעו לכדי כתובתה. והקרן והשבח הכל שלה. כמ"ש בפרק מי שמת (קמ"ג ע"ב) במשנה: וכן האשה שהשביח' את הנכסי' השביחה לאמצע. ואם אמרה: ראו מה שהניח בעלי, הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה, ואם רוצה לקחת מזונות על הנכסי' עד כדי כתובתה, יכולה לקחת לאמצע מזונות על הנכסים שהניח לה בעלה. ומה שתפסה, בין מחיים בלאחר6 מיתה עבור מזונות. אבל עבור כתובה, נחלקו חכמי ישראל אם התפיסה מועלת מחיים במטלטלין. ועד שיעור כתובה יכולה להחזיק עבור מזונות, ולא יותר, כמו שפירש הר"י ז"ל. וצריכה לישבע: כמה היו הנכסים בשעה שמת בעלה, בין ידועי' בין אינם ידועים לבעל. וכל מה שהיה לה מבעלה הראשון, עד כדי כתוב' מראשון, הכל קנוי לבעל. וצריכה לישבע עליהם. ואם היו קיימין בשעה שמת בעלה, ויתירים על כתובתה משני, המותר ליורשי', ואם רוצה להתפיס מזונות על הנכסים עד כדי כתו*בה, תשבע שלא תבזבז על הנכסים אשר תחזיק. וצריכה לשבחם עבור היתומים בשבועתה מעתה. ועוד דבר: היתומי' אשר תובעי' כתובת בנין דכרין, אמת הדבר. כי כתובה נעשית מותר לחברתה. ואם יש בנכסי' מותר דינר, יקחו היתומים כתובת אמם. וזאת כתובת' והיתר יחלקו בשוה. ומי אני כי בררתם אותי להורות אם למדתי, כבר הכל שכחתי בעונותי. אכן למדוני חבירי אשר בעיר הזאת, והסכמתי לעצתם. כי המשפט נכון ואמת ואין עליו לפקפק. ושלום אל דייני ישראל ולכל ישראל חיים לבדם ושלום. מרדכי בן הר' ר' יוסף הלוו דב"ח.
על דבר אלמנת ראובן והיתומי', נרא' לי: שהדין עם האלמנה. דתפיס' מהניא למזונות, משו' דאיכא תרתי למבין. ואף על גב דאיכא דמוקמי לה מחיים אשנוי דחיקי לא סמכינן, להוציאה מחזקתה. ורוב הדברי' הכתובי' מעבר הדף, נ"ל: שאין בהם ממש. ובעונותי, כי איני בריא ואיני יכול להשיב על כל טענה. סוף דבר: יניחו האלמנה בחזקתה פן יעבור על לא חטה משפט כו' פרץ בן הרב רבי אליהו ה"ע זלה"ה.
זה הועתק ממה שאנו זכורים מבחוץ מתשובות מורינו ורבינו הרב רבינו פרץ שיחיה.
נדרשתי לאשר שאלוני: מן האלמנה אשר לא היה לה שיעור כתובת' כאשר מת בעלה. והיא לא נשבעה. והיתה מתפרנסת מן הנכסים ימים רבים. ומוחזקת בנכסי', ותפסה לאחר מיתה. והיא השביחה הנכסי' לאחר זמן מרובה, מן השבח אשר השביחה לעצמה. נ"ל: כי התפיס' מועלת לאחר מיתה, בין לכתובה בין למזונות. כיון דמטלטלי משתעבדי לכתו*בה כתקנת הגאוני', אין חילוק בזה"ז. וכל מה שדקדקו התוס' במסכת כתובות (פ"ד ע"ב): ולר"ע לא מהניא כלל, ורבא אמר: כגון שתפס מחיים, ושם פי' המורה ור"ת ומה שפי*רש, בזמן הזה לא שייך כל זה, כיון דמטלטלי משתעבדי לכתו*בה ולמזונות. ועל אותה: דינתנו ליורשי' או*מר: כי דוקא בימיהם ליורשי' לא יתנו לאשה, אבל עתה דמתקנת הגאוני' משתעבדי לאשה ולבע"ח, יתנו להם מדרבי נתן. גם כי הקושיא: דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי, ולומר: דמשתעבדי מטלטלי ומדר' נתן, יש לומר: דהגאוני' עשו בתקנת' מטלטלי כמקרקעי. אבל מ"מ, אין לה לגבות לא כתובה ולא מזונות מן השבח, כדמשמע בבכורות (נ"א ע"א). ואפי' אמרה: ראו, כיון שלוקחת מזונותיה, עליה להשביח הנכסים. ואפי' טורחת להשביח, כיון שמעשה ידיה שלהם. ועוד: כי לא אמרי': ראו, וראו לא שייך אלא באש' יורשת. ועוד נראה: כי אמרינן בב"מ (מ' ע"א) על אותה דאמרינן (נראה שצ"ל: דמרי) בר איסק: דאין חלוק [בין] נכסים ששבחו מחמת נכסים לשבחו מחמת עצמן, מכח הקושיא. שמביא ראיה מן המשנה: דהשביחו לאמצע, וכן אמר רב. ומקשין: וכי יש ראיה מרב יותר מן המשנה? ומתרצין: שרב אמר: פרדיסי וכנסתי דשקלי7 הוי כמו שבחו נכסים מחמת נכסים, אף על פי שטרח בהן. כ"ש שאם טרחה להלוותם, שזהו כמו שבחו נכסים מחמת נכסי'. ובכל ענין,8 לאשה כלל לא כתובה ולא מזונות. ותו לא מידי. כי הדין עם היורשין. ולא תגבה האלמנה לא כתובה ולא מזונות מן השבח. והנראה בעיני כתבתי. וחתמתי: משה יחיה ה"ע בן הרב ר' יוסף עמי. זהו מועתק מכתב ידו.
דברי רבי משה שיחיה א"צ חיזוק. ואם באתי למלאת דבריו, כיהודה ועוד לקרא (קידושין ו'), ודאי הוא כמ"ש ר' משה. דבזמן הזה מתקנת גאונים ואילך: במטלטלי משתעבדי לכתובה ולמזונות. אין חילוק בין תפיסה מחיים ולאחר מיתה. אבל מה שכתב ר': דראו, לא שייך רק באשה יורשת, אבל זאת יש להם9 לטרוח עבור היתומים, ומעשה ידיה שלהם, ואינה יכולה לומר: ראו, אין אני רואה דבריו בזה. דהא דתנן: ואם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה ואוכלת, מה שהשביחה השביחה לעצמה, ולא איירי באמרה בלא ב"ד, אלא בב"ד. כדאמרינן עלה בירושלמי: וכן האשה כו'. אמר רבי לא: אמרה בב"ד (לא הוא שם אמורא, דמוקי לה: כגון: דאמרה בב"ד). וכיון דנכסים מועטים הן, ואין בהם יותר מכתו*בה, הרי גלתה לדעתה שאינה רוצה להיות ניזונת משל היתומי' ולטרחה קמיהון, אלא לעכב כל הנכסים לעצמה. גם קרן גם פירי. מכאן ואילך שלה, מכי אמרה בב"ד: ראו. וכן פי' רשב"ם: דראו, מהני בנכסי' מועטי', אף באשה שאינ' יורשת, לעכב כל הנכסים, אפי' נכסים מרובי' יתר מכתובתה. אם אמרה בב"ד ראו שנ"ל דמה שהשביחה בכדי כתובתה, השביחה לעצמה. דאע"ג דמעשה ידיה שלהן, הא קי"ל במס' (בבא) קמא (קט"ז ע"ב): דפועל יכול לחזור בו. ודמיא לההיא דפ' הגוזל בתרא (קט"ז ע"ב): שיירא שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס וטרפה, ועמד אחד והציל, אם אמר: לעצמי אני מציל, הציל לעצמו. ואיכא מאן דמוקים לה: בפועל. וכל כמה דלא הדר ביה, כברשותיה דבעל הבית דמי. וכי הדר ביה, טעמא אחרינא הוא. הכא נמי, כי אמרה בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי, הויא לה כתובעת כתובתה בב"ד, ואין לה מזונו'. ושוב אין מעשה ידיה שלהם. ואם נזונת מן הנכסים, בלא רשות היתומים [הוא].
וששאלתם על ממון שנשאר בידה מבעלה הראשון כו', והיא אומרת: שלא הכניסה מהן לבעלה, כיון דלא שיירתו בפי' לעשותם כנכסי מלוג, יש להם דין נצ"ב. ויש לעיין בשטר הכתובה איך כתוב בו: ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך כו'. אם כספים, יש להוסיף שליש. ובשום פוחתים חומש, כדאיתא בפרק מציאת האשה (ס"ו ע"ב). ואם הכניסה לו יותר מחשבון תכתוב11 בשטר הכתוב', המותר יש לו דין נכסי מלוג, ונוטלתם לבד ממאי דכתוב בכתובה. בין במפרש בין בסתם. ואם לא הביאה אלא מאה דינרין, אף על פי ששתק הבעל ולא שאל יותר, אם ימצא לה נכסים ידועים יותר, קנאן הבעל האחרון. ויעלו לחשבון הנדוניא הכתובה בשטר כתובה, לפי חשבון כדפרישית. ונפקא מיניה: לענין כתובת בנין דכרין כמו שכתבתם. דקי"ל: אחת בחייו ואחת במותו יש לה כתוב' בנין דכרין. וכתוב' נעשי' מותר לחבירת'. ואף על פי שרוב הגאוני' כתבו: שאין כתובת בנין דכרין נוהגת בזמן הזה, כי בטלו אותה, כמו שאצוה להעתיק לכבודכם, לא פשט' אותה תקנה בארצנו ורבינו האיי ז"ל כתב: שהיא נוהגת. והגדולים שבמלכותנו, אשר מימיהם אנו שותין, לא הסכימו לבטלה. ומתוך התוס' [ג"כ נראה] שהיא נוהגת. ושלום אליכם כנפש העני הנשכח מכל טוב' אסקופה הנדרסת הנקרא בשכר מאיר בר' ברוך זלה"ה. זה הועתק מכתב ידו של הר' ר' מאיר שיחיה.
אויה לי כי נסתם לבי בקרבי עד אשר יכולתי להבין דברי מורי הר' ר' פרץ שיחיה בור השכל מעין החכמה ולדון לפניו באתי, ולא לחלוק על דבריו. אמנם ללמוד אני בא ולדעת האמת. פן יבואו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות על לא נכון. והנה ממה שהביא רבינו רשב"ם שפסק: דנוטלת כתובתה מן השבח. ועל דא הוא סמיך לעשות משאו ומתנו. ולפי המדומה: רשב"ם אגב חורפיה ומסברא דנפשיה עשה ואינו כן. דהכל יודעין: דאפי' השביחתן האשה אינה נוטלת כתובתה על השבח, כדאיתא בפרק יש בכור (כ"ב ע"א). ואפי' יטלו אחין מה שהשביחו, אשה לא נטלה. דמקולי כתובה שנינו, כמו גבי בע"ח. ולשני דברים אלו ראיה מן התוספתא מפרק מי שמת, דקאמר: האשה שהיתה כו' ועמדה והשביחה הנכסים והביאתם לבית הרבוי, לא תאמר: תנו לי מנה שהשבחתי את הנכסים, ולא עוד, אלא אם יש להם אחריות12 נכסים גובה כתובה. ואם לאו, אינה גובה כתובתה, עכ"ל התוספתא. הרי דפי' לא תטול כתובתה, אף על השבח שהשביחה עצמה. אף כי הנכסים שבידה מועטין, מדקאמר: אינו גובה. דאי מרובין, הרי יש לה מן הקרן בלא שבח שיעור כתובתה. וא"כ נתבטלו דברי הרשב"ם דפי' דתטול, על השבח. דע"פ מה שהוא אומר בתוספתא: דלא תטול השבח בכתובתה, ר"ל: אפי' בשבח של נכסים שיש להם אחריות, דאי במטלטלי, מאי איריא שבח, אפי' מן הקרן [לא גבתה]? ועלה מן הקרן קאמר: דלא תטול השבח לעצמה, אלא אפי' תפסיד כתובתה. (כיון) [כגון]: שאין להם אחריות נכסי' שהניח להם אביהם ממקום אחר. אפ"ה אינה גובה מן השבח. כדאמר: ולא עוד כו'. והשתא בתר תקנת הגאונים, אין לה יפוי כח במטלטלי יותר מבימיהם במקרקעי. וגם דברי רבינו נדחו דפי*רש: אף ע"ג דלא אמרה: ראו, כמ"ד: ראו, דמי. כיון דמטיא ליה13 פסידא מקרן אם לא תשביחם לעצמה. הרי בתוספתא אית ליה14 פסידא דלא תגבה כתובתה, ולא אמרו כך. ומה דמדמה לההיא דאם השביח הנכסים מחמת עצמן של אחים, דכל השבח שלהם, ואף על גב דלא אמרו: ראו, כמ"ד: ראו דמי ונוטלין כל השבח. אומר אני: דאין זה מאותו טעם אלא משום דהוי כיורד לתוך שדה חבירו ברשות. שהרי היה להם חלק בכל, ואין מבורר חלקם, והו"ל שותף. ומה שאין הספר אומר: דיש להם דין ארים כשאר שותף, מזה דקדק ר"ת: דאפי' היכא דאמר: הריני לעצמי עושה; קשיא ליה לר"ת: אמאי יטול כל השבח, אלא כדין אריס? עכ"ל ר"ת ז"ל.
ולפע"ד נ"ל להוסיף על דבריו, וליתן טעם: דלא קשיא מההיא שהביא הרב ר' מאיר שיחיה מפ' הגוזל בתרא (קי"ו (קט"ז) ע"ב): שיירא שהיתה מהלכת במדבר כו'. דמסיק: אם אמר: לעצמי אני מציל, שהציל לעצמו. דהתם (בבא קמא קט"ז) הכל בא ע"י הצלתו. ואם לא היה מציל, היה נפסד הכל מה שהציל. אבל הכא, ארעא הוא דקא משבחא בהדיא. נחזור לדברי ר"ת. דפי*רש עלה ההיא משמו של ר"ת: דמה שהוא אומר: שהשביח לעצמו, ר"ל: ליטול כאריס. וכן פי*רש גבי רב חסדא סברא דלא נוטל אלא כאריס שכר טרחו. ור"י פי*רש מדידיה: דכל השבח קאמר, כדמוכח שמעתתא. ומפרש הטעם15 דמי לשותף, שאין לו בשבח אלא כאריס. ואפי' אמר: הריני עושה לעצמי, כסתם16 שותפים כדי להשתכר קנו, ולדעתם נשתתפו. ומקפידין שלא ישתכר זה יותר מזה. אבל שמימי לא17 נפלה להם הירוש', ואדעת' דשבחא לא נשתתפו, ובדבר שאינם חסרים, דבלאו הכי לאו היו עוסקים הקטנים, והי"ל זה נהנה וזה אינו חסר, בהא ודאי אמרינן: דנוטלין כל השבח. כגון דאמרו: הרי אנו עושין לעצמנו, או שלא אמרו, וגלו בדעתם: שלעצמם הם עושים. כגון: שהם מוציאים יציאות ממונם. דבגלוי דעת סגי בדידהו, כמו שאפשר לקמן. משא"כ באשה, דבדידא לא תליא מילתא. ועוד יש (לנותן) [ליתן] טעם: שאע"פ שסתם שותפין מקפידין שלא יטול שותף המשביח אלא כאריס, גבי אחים יטלו כל השבח. דכי היכי דברישא השביחו לאמצע, ואין נוטלין שכר טרחם יתר על הקטנים, (דאמרו) [דאמרי: שהגדולים] מה גדולים (נראה שהמילים: מה גדולים, טעות סופר), אחלו (שמא צ"ל: מחלו) לקטנים דבר שאין בו חסרון כיס. כמו כן, בתוספת שהשביחו לעצמן ונוטלין כל השבח, הוי מטעם: דהקטנים מחלו לגבי גדולים דבר שזה נהנה וזה אינו חסר. כך פירש ר"י. ואין להשיב: דקטנים לאו בני מחילה נינהו. דהיינו דבר שהוא בעולם, וחסרים בו. אבל לגבי דבר זה, אמרי' שפיר: דלא סמכי עליה כלל, ובקל מסתלקי. ודכותא איתא בפרק המפקיד (ל"ט ע"א), דקאמר: זריז ונשכר הוי, מאי דאשבח מיבעיא? פי': זריז כו': וחשבת לי' כיורד ברשות. א"כ פשיטא דיטול מאי דאשבח. ור"ל: כל השבח. והתם (בבא מציעא ל"ט) דין אריס היה לנו ליתן לו. אלא טעמא (כדפרש"י) [כדפר"י]. ואפי' לפירש (שמא צ"ל: לפירוש) רש"י ז"ל [שם], אין לדמות לאחי' כלל. ותדע: דבתוספת' מחלק, דהכי איתא התם עלה דההיא דאשה: דאחים שמת אביהם והניח להן נכסים. ולאחד מהם יש לו בנים. ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים, והביאום לבית הריבוי. לא יאמר: תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסי'. וכן הם לא יאמרו: תן לנו מה שאכלו בניך. אלא מה שאכלו, אכלו מן האמצע. והם אפי' שהשביחו, השביחו לאמצע. ואילו גבי אשה, אפי' לאמצע לא השביחה. וההיא דב"ב (קמ"ג ע"ב), וכן האשה שהשביחה [השביחה] לאמצע מיירי: באשה יורשת, כדמוקי לה בגמ', דיש לה דין אחים. אבל אלמנה אחרת, מאי עבידתא? לעולם תטרח קמי יתמי, כל כמה דלא אמרה: ראו, בב"ד, כאשר מביא הרב ר' מאיר, שיחיה ויאריך ימים, ראי' מן הירושלמי. וטעם יש בדבר כמה שפי' מורינו ורבינו הרב ר' פרץ שיחיה ויאריך ימים. דמיגו דנחתו לפלגא, נחתו לכולא. דאית לה פסידא, אדעתא דנפשה נהנתה, כמו גבי יורשים? הלא זה רחוק כרחוק מזרח ממערב? דהא פירש ר' דלא (נראה שצ"ל: לא): והיא דאמר' בב"ד גבי אשה ולא גבי יורשים. היינו משום: דשמא יש לה צררי, ואין להם (אולי צ"ל: לה) בהן שום חלק. והשתא שבאתה לבית דין ונשמע הקול, ונתעצלו, אינהו דאפסידו אנפשייהו. וכן היא שלא אמר' בב"ד, אפסידה אנפשה. דכל כמה דלא אמרה: ראו בב"ד, חשדינן לה דנפרעת מכתובתה. אבל גם יורשים בלאחר, יש לו בודאי חלק בהם. ואין צריך כי אם גילוי דעת: שאינם עושים בשביל האחרים. ועתה ששבח פועלים משלהם, אין לך גילוי גדול מזה. אבל אשה אין הדבר תלוי בה ובדעתה, אלא הוי הטעם כדפרישית. ומש"ה אמרינן גבי אשה: והוא דאמרה בב"ד, ולא אמרינן גבי יורשין. ולפיכך: נתיישבו דברי המורה דאמר: צריכה אמירה ב"ד. ולפיכך: חשבינן לה תובעת כתובתה בב"ד. דאז מועיל דבריה. ונדחו דברי מורי רבינו שיחיה. ולא דמי לההיא דרב ספרא במסכתא (בבא) בתרא (קמד ע"א), דודאי לדידי' לא צריך אמירה בב"ד, כי אם גילוי הדעת: שהיה לו חלק בהם. ורב ספרא גברא רבה, ולא שביק גירסא דידיה וטרח לאחריני. וגם דברי ר' שמשון, שפירש בסוף דבריו, אינה מטעם זה, דרוצה לדמות אשה מכ"ש לרב ספרא, ולא שבקא, נעשה כו'. דאין הדמיון שוה, כדפירש"י. ועוד קשה: מה שפי' מורינו ורבינו שיחיה: דמה שאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, היינו: מו השבח שהשביחו היורשים מן הנכסים. אבל בשבח שהשביחה היא עצמה מן הנכסים שבידה, ודאי נוטלת כתובת' מן השבח. נפלאתי: איך פה קדוש יאמר כזה? שאפי' יבא אליהו ויאמר לי, לא הייתי שומע לו. חדא: דבתוספתא איתא בהדיא: והשביחתה והביאתם לבית הריבוי, שאינה גובה כתובתה. ועוד: בפרק מי שמת (שם (קמ"ד)), דקאמר: וכן האשה שהשביחה, התם מיירי: שהשביחה מנכסים שבידה. ועלה קאמר בגמרא (פרק מי שמת): אשה מאי עבידתא? דסלקא דעתך דמיירי: באלמנה שאינה יורשת ופריך: כו' כמה דלא נטלה, השבח ליורשים. ובשבח של יורשים הכל מודים שאינה נוטלת כתובתה עליו. וגם מה שרוצה רבינו לומר: דתטול מה שהשביחה לעצמה, מטעם דר"ל: דכמאן אמרה ראו דמי. אבל השבח של יורשים, היה מודה רבינו דלא תטול עליו. והנה הוכחתי עליו מדפריק: הספר אשה וכו', דמשמע ליה דאם לא נטלה כתובתה, או לא אמרה: ראו, דמה שהיא משבחת הוי ליורשים. וכמו כן מה שר"ל מורינו רבינו שיחיה: דאפי' אם היא ניזונת מן היורשים, דהשבח לעצמה עד כדי כתובתה, דמה שאינה נוטלת היינו היתרון, אבל כדי כתובת' נוטלת. היאך יתכן זה? דהשתא בשאינה ניזונת לפי מאי דסלקא דעתך: דלא באשה יורשת מיירי, אמר': דהשביחה לאמצע, והשתא תטול? אבל כשהיא ניזונת, בין שיהיה הממון בידה בין לא יהיה הממון בידה, היא כשבחת (נראה שצ"ל משבחת) של יורשים, כמו שהיתה לבעלה, וידם כידם. כדתנן: מעשה ידיה שלהם. ומה להזכיר בכאן: ממון שבידה, ולחלק? ומה שהביא ראיה מסוף דבריו של רבינו שמשון, כבר פי*רשתי: שאין ממש באותו דבר, וגם הוא לא אמר כי אם לפי ריהטא. דאילו עיין בה, היה מחלק. דאין הדבר תלוי עד שתצעק בב"ד: שתהא מוכנת לישבע. ושתאמר בפניהם: ראו מה שהניח לי בעלי, והנני נוטלתן בכתובתי. כי אין בידי יותר, והריני עושה ואוכלת. ואז אם נתעצלו היורשים, יהיה השבח שלה וגם הקרן וגם פרי וגם מה שהוא אומר: דאותה באה מחמת טענת מזונות, לא ידעתי מאי נפקא מינה. וגם כי פסק ר' שמשון בהדיא: דאפי' אותם כו' שאין לה ליטול בכתובתה. שהרי כבר אכלה שיעור הקרן. ואין לה לא כתובה ולא מזונות על השבח, כך לשונו. ואף דברי רבינו סותרים זה את זה. שכבר למדתנו רבינו בבבא מציעא: דמזונות שהם תנאי כתובה. ובמקום שאינה נוטלת כתובה אינה נוטלת מזונות. ועל ענין תביעת היתום, יש ממש וממש אם כדברי כן הוא: שלא היתה לה דין בשבח. אכן ידעתי: דאי לא הא, לא קיימא הא. דאם הכל שלה, פשיטא דיכולה לפרנס בנה ולעשות רצונה. אכן אפי' תחשוב מורי: דברי להבל, לגבי כתובת בנין דכרין, ולענין הנכסים שהיה לה מבעלה הראשון, והכנסתה סתם, יראה כדברי הרב ר' מאיר שיחיה, עד שיאמר מורי ר' שיחיה דברים בגו. והנה שלוחי ההולך אל מורינו הרב ר' מאיר וכתב מורי רבינו שמשון ושאר כתבי הגדולים בידו. ואם חפצך להרבות שום דבר, יכתוב מורי רבי. פן נצטרך לשלוחי והדר שלוחי. כי לא אנוח מלשלוח בכל מקום שאדע מחכמי ישראל הנקראים בשם, לידע ברור הדבר. ושיהיו רבותי שוים בדבר. כי פרק גדול תלוי בזה, ושטת ההלכה. ועל מה שפי' מורי ר' שמשון ההיא דבכורות, הנה פה אל פה נלחמתי עם הרב ר' יעקב, מטעם שלמדתנו רבינו כך בבבא מציעא: דמזונות לא נטלה מן השבח, כדפרי' ר' שמשון. וגם טעם אחר פשוט הוא: דכיון דאין לה כתובה ואין (אולי צ"ל: אין) לה מזונו'. ולגבי מזון האשה והבנות, תנאי כתובה אצטריכא לו שהוא בטל. דלפעמים שהתנאי ממזונות האשה בטל, ואין התנאי ממזון הבנות בטל. אף כי היא עדיין באלמנות'. כגון: תובעת כתובתה, כמו שפי*רש מורינו רבינו שמשון. ולכך הוצרך לפרש כאן: מזון האשה והבנות, אף על גב דכבר פי*רש כתו*בה. וממילא, תנאי כתובה כמו לזה. ועתה, דקדק מורי רבי שיחיה ויאריך ימים להעמידה על נכון. כי משפט ותורה אחת יהיה לנו. ולא תעשה תורתינו אגודות. ועוד תמה אני: על אשר מורי רבי' שמשון רוצה להחזיק האלמנה ע"פ הטענות. כי כל עיקר טעמו אינו אלא משום: דכיון שיש בדבר גילוי. וזאת אומרת: שהיא רוצה להיות ניזונת והולכת. הרי מגלה בעצמה שלא טרחה בכתובה. ותו לא מידי. (אולי מכאן והלאה הוי דברי הר' ר' פרץ שיחיה) גם כי איני כדאי לחלוק על רבותי, כי קטנם עבה ממתני, אף ע"פ כן, אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. והנני הצעיר על משמרתי אעמודה, שלא להוציא הממון מחזקתה של אלמנה שנשארו בידה בשעת מיתת בעלה, נכסים מועטים שלא היה בהם כדי כתובתה. ואחרי כן השביחו עד כדי כתובתה. ואף על גב דלא אמרה: ראו. וכן פי' רשב"ם בהדיא, וז"ל, שפי*רש גם ההיא דפרק מי שמת, דמוקי לה: באשה יורשת עסקינן, ופסק רשב"ם: הילכך: האשה שמת בעלה, והניח נכסים מועטי' שאין בהם כדי כתובתה, אם אמרה בב"ד או בקהל: ראו מה שהניח לי בעלי, ונתעצלו ב"ד או יורשים להשביע על כתו*בה, אפי' השביחה אלף ככר, השביחה לעצמה. אבל אם השביחה נכסים סתם, תטרוף כתובתה, והמותר ליורשים. ואף על פי שלא נשתייר מבעלה רביע כתובתה. ע"כ למדנו (אולי צ"ל: לשונו) הרי שפסק רשב"ם בהדיא: שנוטלת כתובתה מן השבח, ואף על גב דלא אמרה: ראו. ויש להוסיף וליתן טעם לדבריו: דאע"ג דאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, מ"מ הכא שאני. דכיון שלא היו הנכסים כדי כתובתה בשעת מיתת בעלה, והיא טרחה והשביחתן, אף על גב דלא אמרה: ראו, כמאן דאמרה: ראו, דמי. כיון דמטיא ליה פסידא מקרנא דכתובתה, אם לא השביחה לעצמה. ודמיא לההיא דאמרינן: אם השביחו נכסים מחמת עצמם על אחים, דכל השבח של אחים הוא, אף ע"ג דלא אמרו: ראו. ופי' רשב"ם: דהא דאמרינן: השביחו נכסים מחמת עצמם, ר"ל: שישכרו פועלים הגדולים משלהם, ולא משל הירושה. ואף על גב דהשבח יותר הרבה על ההוצאה, הא פסיק וקאמר: דהשביחו לעצמם כל השבח. ולא יטלו מן היתומים הקטנים היציאה לחוד, ומן השבח כאריס. הא לא אמרי' אלא כל השבח לעצמם הוא. והיינו מטעמא: דאע"ג דלא אמרו: ראו, כמאן דאמרו: ראו דמי. דכיון דמטיא להו חסרון כיס קצת בשבח בשכירת פועלים ששוכרים משלהם, אנן סהדי: דאדעתא דנפשייהו18 אשביח, כאילו אמרה19: ראו. וכיון דנחתי להשביח בשביל עצמם חסרון כיס של הוצאת שכר פועלים, ונחתי נמי אטרחא, כאילו אמרו: ראו. ומש"ה: כל השבח שלהן. כ"ש הכא גבי אשה, דאיכא פסידא לגמרי מקרנא דכתובת', כאילו אמרה: ראו, דמי. ומיהו, מהאי טעמא היה נראה: דכל השבח שלה, אפי' יתר על כתובתה. דכיון דנחתא להשביח לעצמה בשביל קרנא דכתובתה נחתא נמי הבא לי השבח (אולי צ"ל: לכל השבח), כדפרשי' גבי מחמת עצמם. ועוד טעם אחר: דכיון דאין האשה נוטלת מן השבח כתובתה, א"כ מה שפסק רשב"ם דנוטלת מן השבח עד כדי כתובתה, ע"כ צריך לומר הטעם: דאע"ג דלא אמרה: ראו, כאלו אמר: ראו דמי. א"כ יש לה ליטול כל השבח. כאילו אמרה: ראו. אמנם פסק רשב"ם בהדיא: כי המותר מן השבח שהשביחה יתר על כתובתה, ליורשי' היכא דלא אמרה: ראו. ולפי דבריו נ"ל: דהא דחשבינן לה כאלו אמרה: ראו, היינו דוקא עד כדי כתובתה. אף על פי שהוא דוחק קצת, לחלק: ליחשב כאלו אמרה: ראו, לחצאין. מ"מ, הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם, אין לפקפק בדבר. והשתא, הא דאמרי': שאין האשה נוטלת כתובתה בשבח, היינו דוקא בשבח שהשביחו היורשים את הנכסים שבידיהם. אבל מן הנכסים שבידה שהשביחה היא, ודאי נוטלת בשבח, מטעם דפרשי': דעד כדי כתובתה, הוי כאילו אמרה: ראו. ואפי' היא ניזונת מן הממון שביד היורשים, נמי איכא למימר: דהשבח לעצמה, עד כדי כתובת', ממה שהשביח' מן הנכסי' שביד'. ואף על גב דפי' רשב"ם: דאי שקלא מזוני, השבח ליורשי'. כדתנן (כתובו' צה:): אלמנ' ניזונ' מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהם. היינו לענין ליטול השבח יתר על כתובתה. וכגון שאמרו בב"ד: ראו. אבל עד כדי כתובתה, נוטלת לעולם, אפי' בלא ראו. אפילו היא ניזונת מממון שביד היורשי', לפי המדומה. וכ"ש אם ניזונת מממון שבידה. ואפילו יש בממון כדי כתובתה, ויתר, ביד היורשים. מ"מ, כיון שאינו בידה כדי כתובתה, אדעתא דנפשה קא משבחה, עד כדי כתובתה. כיון שאין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין. וההוא דמייתי ראיה מרישא דתשובת ר' שמשון, שפירש: דאין האשה נוטלת לא כתובה ולא מזונות בשבח, בין שהשביחו יורשים בין שהשביחה עצמה. אנא מייתי ליה ראיה מסופה דתשו*בת ר' שמשון, אדרבא לאידך גיס'. שפי*רש בתוך תשובתו (ר' שמשון), וז"ל: אף לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם. והרי פי*רש: דאפי' בלא ראו נוטלת כדי כתובתה מן השבח. ואף כי פירושו גבי יתרון, יש לקיימו גבי הצלת חסרון כתובתה. כיון שגלה בדעתו ר' שמשון: שאין רצונו לחלוק על רשב"ם. ואף כי יש לישב תשובת ר' שמשון, שפי*רש שאין האשה נוטלת בשבח, זה היה דוקא באשה שלא היתה באה מחמת טענת מזונות. כמו שפי*רש הוא: שלא היתה כתובה מקויימת. ואף כי מנה ומאתים איכא גם בלא קיום כתובה, מ"מ אולי לא היתה באה כי אם מחמת טענת מזונות, כמו שמוכיח לשון תשובתו. מסקנא דמילתא: דעד כתובתה נוטלת במה שהשביחה עצמה, בנכסים שהיו מועטים. מטעם דהוי כאילו אמרה: ראו. אבל יותר מכדי כתובתה, לא, כדפרש"י ורשב"ם. ומיהו, עוד יש לפרש: דהיכא דגם לבסוף האשה באה גם בטענת מזונות, זוכה להחזיק בשבח אפי' יותר מכדי כתובתה. דכיון שבראשונה לא היה בה כדי כתובתה, אפי' לפי' רשב"ם ז"ל: דיתר מכדי כתובתה לא תטול, היינו: כשבאה לסוף ליטול כתובתה בב"ד. אבל כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד, וגם אינה באה לינשא, והיא מוחזקת בממון גם מטעם מזונות, אפי' שבח יתר מכדי כתובת' נחתא נמי אכולא. מידי דהוה השביחה הנכסים מחמת עצמם של אחים, כדפירש. דכן הלכה, מדמייתי לה תלמודא, גבי ראו דייני. ומה שהביא ראיה מההיא דפרק המפקיד, (מ') דאיכא ספרים דגרסי: וכן אמר רב: השביחו לאמצע. ומפרשי: דבעי אמימר: אפי' השביחו מחמת עצמם של אחים. אותה גירסא אינה נראית עיקר, מדלא קבע לה תלמודא פרק מי שמת ששם עיקר הדבר. וגם הו"ל למיפרך מינה, כי הא דפריך מההיא דרבי חנינא. אלא נראה: דגרסי' בההיא דהמפקיד וכן אמר רבה: השביחו לאמצע. ועל ההיא עובדא דמרי בר איסק קאמר. ועוד: בכמה ספרים לא גרסי' לא רבה ולא רב. ואפי' גרסי' לה, מ"מ נראה: דהלכה כרבא, דבתרא, דקאמר בפרק מי שמת: אבל השביחו מחמת עצמם של אחים, השביחו לעצמם. וגם ההוא דמרי בר איסק, איכא לאוקומי: דההיא פרדיסי דשתל, היה הכל ממון הירוש'. ומענין פרנסת היתומי' וגם מענין כתובת בנין דכרין, אין ממש בקביעות (אולי צ"ל: בתביעות) הללו, לפי מה שהשביחה לעצמה. כיון שלא היה לה כתובה בשעת מיתת בעלה. וגם מטעם זה אין להזכיר נכסי בעלה הראשון. וגם כמו כן אין לגרוע כח חזקת האשה, משום דלא נשנית החזקה אחר מיתת בעלה מבחיי בעלה. ואף על גב דאמרי בפרק הכותב (פ"ד:): אית לך סהדי דתפסתינהו מחיים? זהו דוק' בימיה' שלא היתה ניגבית ממטלטלין רק מכח תפיסה. וגם אין צריך להזכיר ענין הסכמת מקצת האחים הכתוב בשאלה, לפי מה שכתבתי. ואגב אורחיה, אפרש מה שנכתב מעבר לדף: מדלא קאמר בבכורות: ולא האשה ממזונותיה, היינו משום דמזונות האשה גובה משבח. זה אינו נ"ל לפי המדומה. דהא אותו טעם דמפרש תלמודא גבי מזון הבנו': תנאי כתובה ככתוב' דמי, שייך גבי מזון האשה. ובכל דוכתא משמא: דמזון האשה והבנות שוים. מ"מ קשיא: אמאי לא נקט מזון גבי אשה? דאיכא למימר: דנקט כתובה גבי אשה, דשייכא באשה ולא בבנות. ועוד: דמזון האשה לא פסיק ליה, דהא כשתובעת כתובה בב"ד לאחר מיתת בעלה, מיד אין לה מזונות. וגם מה שכתב המורה: בשאמרה: ראו, אין לה מזונות. ודמיא למי שתובעת כתובתה בב"ד. זהו לפי שיטתו, שסובר: דבעי' שתאמר: ראו, בב"ד. אבל מדרב ספרא משמע קצת: דלא בעינן שתאמר: ראו, בב"ד. דהא משמע: דבגילוי דעת סגיא. וא"כ סגיא בקל או בפני עדים. ואפי' אם תאמר לי: דההיא דרב ספרא חשיב כמו בב"ד, כמו הירושלמי שהביא. יש ליישב: דמ"מ לא חשיב ראו בב"ד כמו תובעת כתובת', לענין להפסי' מזונות. כיון שאינה אומרת כן כי אם לגלוי דעתה: שאינה טורחת עבור היתומים. וצריך להתיישב בדבר זה. מסקנא דמילתא: אין להוציא הנכסים מחזקת האלמנה, כמ"ש בראשונה בקוצר.
ע"כ נראה שהם דברי הר' ר' פרץ שיחיה. ומכאן ואילך דברי ר' מאיר שיחיה. מאן יהיב לן מעפריה דרבי שמואל, ומלינן עינין. כי אף אנו מחבבין דבריו, ומימי ענדתים עטרת ראשי. אמנם כפי דברי רבותינו הנקובים, המפרשים את פירושו כמו שנר' בעיניהם, לא נשמע, לא לעקור הגמ' והסברא. ואם נקבל את דבריהם, היינו סותרים אף דברי עצמו, כמו שמוכיח לפני כבודכם. כי הם רוצים לומר: דמי שהניח נכסים מועטין פחות מכדי כתובה, ונשאה ונתנה בהם והשביחתם, גובה כתובתה מן השבח. ואף כל השבח גובה, אפילו יותר מכדי כתובתה. דכיון דאין לה כדי כתובתה, הויא כאמר': ראו מה שהניח לי בעלי כו'. דכל היכא דלא השביחה לעצמה, היתה מפסדת קרן כתובתה, הויא כאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי. ומדמו לה לרב ספרא, ואומר: דכ"ש הוא. וקשיא לן במלתייהו טובא. חדא: דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא מפליגינן בין נכסים מרובים לנכסים מועטים, בין שישנן תחת ידיה בין שישנן ביד היורשים או ביד אחר. דלעולם סתמא: מעשה ידיה ליורשין, עד שיהיו תחת ידיה, ותאמר: ראו מה שהניח לי בעלי כו'. ועוד: בפרק מי שמת, גבי: וכן האשה שהשביחה, השביחה לאמצע, ומוקי לה בגמ': באשה יורשת דוקא. אבל בשאינה יורשת, אין לה כלום. הו"ל לאתויי, לאיפלוגי בין נכסים מרובים יתר מכדי כתובתה, למועטים פחות מכדי כתובתה. ונימא: דנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה, אף בשאינה יורשת, כדי שלא תפסיד קרן כתובת'. כיון דנחית ההוא תנאי לפלוגי בין נכסים מרובים למועטי' בריש פרקא, נפלוג נמי בהא. אלא ש"מ: דליכא חלוקה אלא בין אמרה: ראו, ללא אמרה: ראו. ועוד: מאי: וכן האשה כו'? הא גבי: השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע כו' אין חלוק בין נכסים מרובים בין נכסים מועטים, אפי' באשה יורשת. וכ"ש בשאינה יורשת דלא תטול לעצמה כלום מן השבח, בניזונת דאיירי בה במתני', דאגריע טפי מיורשת, כמו שהוכיח. וליכא למימר: דלאו לכל מילי אמ': וכן. דא"כ הו"ל לתלמוד' לאקשויי: מאי: וכן, ולשני: אחדא. ועוד: מדפריך בגמ' סתמא: אשה מאי עבידתא? משמע: אמאי שקלא מידי בשבח? הא כיון דניזונת, כדשמע במתני': דבין אחים דבין אשה לא חלקו בעיסתן, ונזונין מתפיס' הבית. מדקאמר: הרי אנו עושים ואוכלים, ולא נאכל עוד מתפיסת הבית. א"כ, לא הו"ל למשקל מידי משבחא, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת. דאפי' אמרה בפני עדים, איני ניזונת. מצי מהדר בה, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי. דתו לית לה מזוני לעולם. דהויא לה כתובעת כתובתה בב"ד, דלית לה מזוני. כדמוכח בירושלמי ממילתיה דר' אלא (אולי צ"ל: לא), דמוקי לה באמרה בב"ד, דוקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל, לא הו"ל לאקשויי בהאי לישנא: אשה מאי עבידתא? אלא הכי הו"ל למפרך: אי בנכסי מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה. ואי במרובי', מאי עבידתא? ועוד: מאי פריך: פשיטא, גבי: וכן האשה שהשביחה. הא אצטריך לאשמועינן טובא. דאע"ג דגבי אחין השביחו לאמצע בכל ענין, בין בנכסים מרובי' בין בנכסים מועטין, ובאשה בנכסי' מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה, אפ"ה, בנכסים מרובין השביחה לאמצע, כמו גבי אחין. וליכא למימר: דבאשה יורשת היא לגמרי כמו אחין: דאפי' בנכסי' מועטין השביחה לאמצע. דהא מילתא בלא טעמא היא. דאטו משום דאית ליה (צ"ל: לה) ממון מצד אחר, לא תיחוש על הפסד קרן כתובתה, טפי מאילו לית לה ממון אחר? אטו אשה דאית לה נכסי מלוג שלא שמאתן בכתובתה, דלא נימא בה האי דינא? מי דוחקנו לומר אלו החילוקים, וחלוק (שמא צ"ל: וחלוקי) חלוקים, שלא נרמזו בגמ'. והלא סוגיית התלמוד פשוטה היא, בלא שום דוחק, כדברינו? ועוד: דאפי' תאמר לי: שיש חילוק, כדפרש"י, מ"מ תלמודה הו"ל למיעבד צריכותא בהא. ונימא: מהו דתימא: כיון דבאשה דעלמא איכא חלוקה בין נכסים מרובים למועטין, באשה יורשת נמי דאיכא חלוקה, קמ"ל: וכן האשה, דשויא לגמרי לאחין. ועוד: הא משמע בתר הכי: דסד"א: דגריעא טפי מאחין. דקאמר גבי: ראו מה שהניח לי בעלי: פשיטא? מהו דתימא: בההיא הנאה דנפק עלה קלא דאמרי: קא טרחא קמי יתמי כו'. כ"ש דלא יעלה על לב איש לומר: דעדיפא מאחין. ועוד: משנה תמימה שנו לנו ר*יש בפרק יש בכור: ולא האשה בכתובתה בשבח. ולא קא מפליג בין נכסים מרובין למועטין, בין שהשביחה היא בין שהשביחו יורשים או אחרים. ועוד: דומיא דבכור שאינו נוטל בשבח. דקתני התם (ריש פרק יש בכור): דמיירי בכל ענין: בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין. ואפי' השביח איהו, לא שקיל מידי בשבחא, כל כמה דלא אמר: ראו מה שהניח לנו אבא. ה"נ באשה. והא דלא תני התם (ריש פרק יש בכור): ולא האשה בכתובתה במזונותיה, יש לומר: דכיון דקתני: ולא האשה בכתובתה, דמזונות בכלל כתו*בה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי. וטובא אשכחן כה"ג: דלא קתני אלא כתובה, והוו מזונות בכלל. כגון: הכותב נכסיו לבנו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה, ואבדה נמי מזונותיה. וכן כתובת אשה בזבורית, ומזונותי' נמי בכלל, וכן רבי'. ולדברי רבינו שחזר וכתב שם: דאם השביחה יותר מכדי כתובתה, עד כדי כתו*בה לעצמה, והמותר ליורשים. זו היא מילתא בלא טעמ', לומר: דלחצאין הויא כאילו אמרה: ראו. וכן כתב הוא לעצמו: שהוא דוחק. ואחר שהוא דוחק, למה נאמר כן? כלום באנו לישב בכך שום משנה או ברייתא או שמעתא? ואם ליישב דברי' ר' שמואל (הרשב"ם בפרק מי שמת) דוחק עצמו לומר כן, הלא דבריו מיושבים יפה יפה כדברינו? כי דעתו כדעתינו, כמו שנוכיח בע"ה. ועוד: דא"כ לא רמי מדרב ספרא? משום דלא שביק גירסיה, הוי כאילו אמר: ראו. ואפי' השביח אלף ככר. הכל לעצמו. וגבי אשה לא אמר ר' כן, אלא לחצאין. וכל הדוחקים והחלוקים הללו שחלק רבינו, כל זה ליישב פ' ר' שמואל לפי מה שהוא מפרש פירושו. אמנם נרא': כי פי' רשב"ם טוב וישר. ומעולם לא עלה על לבו לומר: דבנכסי' מועטין פחו' מכדי כתו*בה אם השביחתם סתם, דגובה כתובה אף מן השבח וכן מוכיחים דבריו בג' מקומות דלא גבייא משבח. דבמתני', גבי: וכן האשה שהשביח' כו', פי' וז"ל: והוא דלא שקלא מזוני. דאי שקלא מזוני, לא. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומי', ומעשה ידיה שלהם עכ"ל. הרי שכתב סתם: דבניזונת אין לה כלום בשבח. ולא חלק בין מרובין למועטין. ואדרבא: דידיה עדיפא ליה מדידן. כי הוא כתב באשה שאינה יורשת: אפי' אמרה: ראו, לא מהני לה לטול מן השבח, כיון דניזונת. ובזה אין נראה לי דבריו, דכיון דאמירה בב"ד בעי, כדאיתא בירושלמי, הויא לה כתובעת כתו*בה בב"ד, ואין לה מזונות מן הדין. ואם היא ניזונת משם ואילך, ינכו לה, כדכתיבנא בכתבי הראשון. וגבי: האשה מאי עבידתא, פי*רש כמו כן: דלא שקלא מידי בשבח. כי פי*רש וז"ל: או תטול כתובתה ותלך לה, או תפרח20 קמי דיתמי, ותהיה ניזונ', ומעשה ידיה שלהם. ואין לה להשתכר בממון היורשים ע"כ למדנו (אולי צ"ל: לשונו) הרי גם כאן פי*רש בפשיטות: דלא שקלא מידי משבחא ולא חלק כלום בין מרובי' למועטין. וכן חזר ופי*רש בפסק דידי': והוא דלא שקלא מזוני. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא חלק בין מרובין למועטין. הילכך: אומר אני: כי מה שכתב בפסק שלו וז"ל: אבל אם השביחה הנכסים סתם, תטרוף כתו*בה והמותר ליורשים, ואף ע"פ שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה ע"כ למדנו (אולי צ"ל לשונו), נ"ל: כי תטרוף כתו*בה דקאמר, אנכסים שהזכיר ברישא קאי. כלו*מר: תטרוף כתובתה מן הנכסים שהניח בעלה. דמעיקרא מיירי רשב"ם: בדאיתא נכסים כדי כתו*בה או יותר. מדחזר שוב ופי*רש אף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה או יותר. הילכך: שפיר קאמר: דתטרוף כל כתובתה מן הנכסים של בעלה, והמותר, בין בקרן בין בשבח, הכל ליורשים. וכן מוכיח כל דבריו, כמו שהוכחתי מג' מקומות מתוך הפי'. וגם כאן מוכיח דבריו כן. דע"כ מה שסיים במילתיה: ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביעי כתו*בה, קאי אלפנינו, ולא אלפני דלפני, כלו*מר: או המותר ליורשים. דלא מבעל אם יש שם נכסים הרבה כדי כתו*בה או יותר, דהמותר ליורשים. ולא שקלא איהי בשבחא מידי. אלא אפי' ליכא נכסים אלא רביע כתובתה, והוה לן למימר: דתהוי כאילו אמרה: ראו, כדי שתטול כתו*בה משלם. אפ"ה, לא שקלא משבחא מידי. דאי ארישא דמלתא קאי, מאי: אף ע"פ דקאמר? וליכא למימר: דודאי או המותר ליורשים קאי. וה"ק, כמו שפי' רבינו: דלא מיבעיא בנכסים מרובים, דלא נחתא כלל להשביח לעצמה עד כדי כתו', תטול גם הכל? אפ"ה אמרינן: המותר ליורשים, שהרי ר' שמואל לא ירד לסברא זו כלל. ולא הזכיר סברא זו בפירושיו כלל. ואינה סברא פשוטה כל כך, שהיה לו לומר: שלא הוצרך ר' שמואל להזכיר'. ועוד אדרבא: סברא של ר' שמואל היא מטעם אחר, שהרי פי*רש גבי: ראו מה שהניח לנו אבינו כו': ומה שנשביח מחלקנו נעכב לעצמה, ולא מכל הנכסים. דהוה ליה כאילו חלקו לענין ליטול השבח מחלקם. וכן פר"ח. והכי משמע פשטה דמתני': ראו מה שהניח לנו אבא: לנו לחלקנו, משמע. וכן מה שהניח לי: לכתובתי, משמע. והיינו נמי טעמא דהשביחו נכסים מחמת עצמן, לעצמן. דכיון דלא השביחו לאמצע אלא לעצמן, והוי כאילו אמרו: ראו. וכן האשה שהשביחה ולאו מטעם הואיל, כמו שפי' ר' שמואל ז"ל. חלילה, מעולם לא חזר (ר' שמשון/ בו. כי מה שכתב /ר' שמשון): שלא מלאו לבו לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה, זהו לפי שכתב: וקצת הלב נוטה: דבמקום שהכתובה מרובה על הנכסים, שאם הית' באה לב"ד היו מגבין לה את הכל, אף על גב דלא אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, כמאן דאמרה דמי. מידי דהוה ארב ספרא, דלא שביק גרסיה כו'. כל שכן זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה. דלא שבקא לנפשיה, דאפי' במקום בני, נפשה עדיפה לה, אבל לא מלאני לבי לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה. והיינו: לפי שרבינו שמואל כתב: דהיכא דאמרה: ראו, אלא השביחתם בסתם, לא חשיבא כאילו אמרה: ראו, ליטול כל השבח, ואפילו אלף ככר. וכיון דאינו רוצה לחלוק על רבינו שמואל בכך, א"כ ממילא נהדר למילתייהו קמייתא: דלא תטול מן השבח כלום, כדמוכי, כמה מתניתא ושמעתתא. ודברי רבינו שמשון ראשונים ואחרונים הכל אחד. דלא שקלא מידי דשבחא, היכא דהשביחה בסתם, בין בנכסים מרובין בין במועטים. וכ"ש לדברי, שכאן רבינו שמואל רוצה לומר כן. מורי הרב ר' אלעזר שיחיה, אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותתא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית. ועל ד' לא תטריחני בדבר זה. ואתה שלום וכל בנותיך כנפש הסר למשמעתך. העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה. וראיה שהביא אדוני מן התוספתא, יפה הבאת.
עד כאן משאן ותנן של הרבנים.
וזה אשר השבתי: שהם יקר וספיר, אלופי לראש אדון וכביר מורי הרב רבי אליעזר שיחיה. ועמדתי על המגילה הכוללת הדר, ותורת אמת אוגרת. ועל האגרת קטנה ככף איש, מלאה קטורת. ואף על פי שאיני כדאי שאתם שלחתם לי, אף כי אעמוד היום במקום גדולי, ראיתי מצותך, וגדולה היא אלי. ואף כי בין האריות לקבוע הלכה אמרת. אכוון ותקע פן תקע נפשך ממני. הריני דן לפניך בקרקע.
מורי, עמדתי על טענות בני ראובן. ונראה לי: כי תפיסת האלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה. ותניא בכתובות (צ"ו ע"א): אלמנ' שתפס' במזונותי', מה שתפסה תפסה. ומדקתני: אלמנה, משמע שתפסה לאחר שנתאלמנה. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות. אבל לכתובה, לא מהניא תפיסה לאחר מיתה, הדין גמרה. אבל אם תפסה מחיים, תפיסתה תפיסה. ואף לדברי ר"ח ז"ל, דפי*רש פלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי: בשתפס' מחיים, ואפי' הכי לרבינא לא מהניא לכתובה, מ"מ כבר פסק הוא ז"ל: כמר בר רב אשי, דאפי' לכתו*בה, מה שתפסה מחיים תפסה. ונ"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל: דמחיים, אפי' לכתובה ליכא מאן דפליג. ובפלוגתייהו בלאחר מיתה היא, ואפי' הכי, לכולהו, למזונות מהניא תפיסה. מדתנן בפ' הכותב (פ"ד): ולר"ע לא מהניא תפיסה כלל. ואמר רבא אמר רב נחמן (כתובות פ"ד:/: שתפס מחיים. והתם )כתובות פד:/ אמתני' דאיירי בין בבע"ח בין באשה קיימי. דאלמא: אף לר"ע: בין בבע"ח בין באשה מהניא תפיסה דמחיים, ואף לכתו*בה. אלא א"כ תדחה ותאמר: דסוגיא דהתם (כתובות פ"ד:) כמר בר רב אשי, ודלא כרבינא. ונצרך עוד לשאול אליבא דרבינא: לר"ע לא מהניא תפיסה כלל? ומ"מ, לכאורה נר*אה מהתם (כתובות פ"ד): כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפי' תפסה מרשות הבעל והיורשים למזוני. ואפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. ואף על פי ששמעתי משם רש"י ז"ל בפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי, דדוקא בשתפסה בסימטא, מאן יהיב לן מעפרא דמרנא, ומלינן עיינין. אבל הכא אילו היה כן, לא היו אמוראין סותמין את דבריהם. והיה לרבינא ומר בר רב אשי לפרש. מכל מקום, מתקנת הגאוני' ז"ל, מטלטלים כקרקע. ואפי' לכתובה מהניא תפיסה דלאחר מיתה, שאפי' מן היתומים עצמם גובה, ומוציאה מידם, וכדברי הרב ר' משה שיחיה, שהשיב לכם כן. וכל שכן בדליכא עדים, וראיה, דנאמנת לומר: מחיים תפסתים, במיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ. וכ"ש אם כתב לה: מטלטלי אגב מקרקעי, שדרך העולם לכתוב כן מכמה דורות, שגובה אף הכתובה מן המטלטלין מן הדין. ולפע"ד: לגבות מן היתומים, אפילו שעבד לה מטלטלים בפי', אף על פי שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, גובה מן הדין אפי' מן המטלטלין. וכשאמרו: מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהן לאחר מיתת הלוה. לפי שהיורשים שלא קבלו טובה ממנו, עשויים להבריחם. מה שאין בלוה עצמו, מפני שקבל טובה ממנו. ועוד: שלא יקראוהו: לוה רשע ולא ישלם. ואפי' הי' המטלטלי' ביד אחרים, שאי אפשר ליתומי' להבריחם, כההיא דפרק הכותב. ואי נמי: איתנהו מחיים בידו דמלוה גופיה. והוא שלא תפס מחיים מחמת חובו. כמלוגא דשטרי כתובות (פ"ה), וכההיא דמי שהיה נשוי (צ"ב): דזקפן עליו במלוה. דאמרינן ליה: מטלטלי שבק אבון גבך. וטעמא: משום דמעיקרא בשעת מלוה או בשעת כתיבת האחריו', סליק נפשי' משעבודא דמטלטלי דיתמי. כל שלא גלה בדעתו שדעתו סומכת עליהם, כדאמרן. וכל שגילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכ' עליהן, וכגון: שרצה שישעבד לו הלוה בפי' מטלטלי, גובה אפי' מן היתומים. ותדע: שאפי' מן הלקוחות היה הדין נותן לגבות בכענין זה, אלא משום תקנת לקוחות דלית להון קלא. וכדאמרינן במס' (בבא) בתרא (מ"ד ע"ב): עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בע"ח גובה ממנו. וקא פריש טעמא: משום דלית ליה קלא. והילכך: לגבי יתומים, דלא שייכא תקנה דלית ליה קלא, עשה שורו אפותיקי ומת, בע"ח גובה ממנו. ולאו דוקא אפותיקי, אלא אפי' לא עשאו אפותיקי, אלא ששעבד מטלטליו בכלל. דמאי שנא? וטעמא כדאמרן: דכל שלא שעבדן בפי' מגלה בדעתיה דלא סמכא דעתיה עלייהו. אבל כששעבדן בפי' גלה בדעתו: שדעתו לגבות מהן, אפי מן היתומים. דמיניה דידיה, לא צריך. דמיניה, אפי' מגלימא דעל כתפיה, ואפי' לא שעבדן בפי'. והיינו נמי טעמייהו דרבנן דאמרי: שאין כתובה נגבית מן המטלטלין, אפי' מן הבעל. וכדמוכח בקידושין (ס"ה ע"ב), בההיא שמעתא דחבלה, ובנדרים (ס"ד ע"ב), גבי: אפי' אתה מוכר שער ראשך. לפי שהיא מסלקת דעתה מהן לגמרי. משום דאין כתוב' נגבית אלא או באלמנות או בגירושין. ואם מן האלמנות, הרי היא כחוב דעלמא הבא ליפרע מנכסי יתומים. שאין דעת המלוה עליהם, מן הטעם שאמרנו. ואם מן הגירושין, כיון שהוא מוציאה מתוך איבה, אף הוא עשוי להבריח נכסיו. אבל כשרצתה שיכתוב לה בפי': שעבוד מטלטלין, אף היא גובה מהם. ומה שאמרו: נתנו ליורשים, וקרקע שוה שמונה מאות זוז. ואנן מטלטלי שבק אבון גבך. היינו: בזמן שלא היה דרכן לכתוב מטלטלי ומקרקעי. ולפיכך: אלמנה שתפסה תפסה, ואפי' אחר מיתה, בין למזונות בין לכתובה, מן הטעם שאמרנו. ומה שאמרתי בזה: שכתובה נגבית מן המטלטלים בשכתב לה מטלטלי ומקרקעי, בקשתי לי חבר ומצאתי. שכן מצאתי לרמב"ם ז"ל שכתב כן. ואם אמרו יתומים: הוציאי מה שבידך ותתפרנס על ידינו, אין טענתם טענה. ואפי' נטלה כמה. וכמעש' דכלתו של ר' שבתאי (כתובו' צ"ו) שתפסה דסקיא של מעות. ולא היה כח בחכמים להוציא מידה. ואפי' אמרו: הוציא מה שבידך, ונראה כמה הן, אינה שומעת להם לפי דעתי. לכשתבא לגבות כתו*בה תשבע. וכדקי"ל כחנן דאמר בפרק שני דייני (גזרות) (ק"ה): תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ומיהו, פלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה שתפסה אלף זוז למזונות, אין מוציאין מידה. מהו מימר לה אחוי מה בידך? תלמידיו דרבי יונה אמרי: אמרי' לה: הוי מה בידיך. א"ל ר' יוסא בר' בון: מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אף חוי מה שבידך לא אמ' בידנך לא (אולי המילים: אמ' בידנך לא, טעות סופר) אמרי לה. ונ"ל: שהלכ' כרבי יוסא. חדא: דלא אהדרו לי' תלמידיו דר' יונה כלום. ועוד: דהא דר' יוסא אתיא כחנן, דקי"ל כותיה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כתלמידיו דרבי יונה. ואני, מה שנ"ל כתבתי. ומפני שראיתי בטענת האלמנה: כי מה שמצאה בנכסי בעלה היה במשא ומתן, ולא ידעתי אם משא ומתן של רבית ובשטרי חובות, או במשכונות, היה רואה אני: שאנו צריכים לדון בדבר. ואומר אני: שאם עסק בשטרי חוב, היה נראה בעיני: שאין שט"ח נגבין בשומת ב"ד, דמילי נינהו, ואף על גב דמזבני בפריטי. אלא לכשיגיעו זמנן, מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכדמוכח בשמעתא דאשה שחבלה באחרים, ושמעתא דשנים שלוו מזה. ומ"מ, אין מוציאין מידה, בין גבתה מיד בעלי חוב בין לא גבתה. ואילו גבתה, חזרו להיות בידה מטלטלין, וגובה מהן: או מן הדין או מתקנת הגאונים, על אחד מאותם הדרכים שכתבתי, ואפי' לכתובה. ואף על גב דלא אשכחן תנא דמחמיר הרי חומרי בכתו*בה, שאני הכא: דלאחר תקנת הגאונים ז"ל, חזרו המטלטלין כקרקע. וליכא אלא חדא חומרא, דר' נתן, וכמו שהשיב לכם הרב ר' משה שיחיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, וכן דעת מורי הרמב"ם ז"ל, ומן הטעם הזה בעצמו. ואף על פי שהראב"ד ז"ל חלוק בדבר ואין מלוה קרויה, זו קרויה גבי אשה ובע"ח, דהא משועבד' היא לכם מדר' נתן. ולא מקרו נמי נכסי דקנו יתמי, ואפי' לרבא דאמר: מכאן ולהבא הוא גובה, משום דמשעבדי לב"ח דאבוהון, מדר' נתן, כדאיתא בפרק כל שעה (ל"א) ולא תימא: דוקא לב"ח דאבוהון, משום דבחיי אבוהון משתעבד לבע"ח, בין יגבה קרקע בין יגבה מעות, משא"כ בכתו*בה, שאפי' גבה הבעל עצמו מעות אינו גובה מהם, דמ"מ אף הוא משועבד לה כשמגבה קרקע. ותדע: שהרי שנינו בפרק הכותב (פ"ד): מי שמת והניח אשה וב"ח, ויש לו מלוה ופקדון אצל אחרים, ר' טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן. ואמרי' בגמ' (פרק הכותב): מאן כושל: כתו*בת אשה. ועד כאן לא קא פליג ר"ע, אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. הא לאו הכי, גובין בין בע"ח בין אשה. ומתקנת הגאונים ז"ל ואילך, חזרו מטלטלים כקרקע, וגובה, בין גבו קרקע בין גבו מעות. ול"א (ולא אמרינן): נכסי דקנו יתמי נינהו. ואפי' לאחר מיתת הבעל, כשגבו קרקע לדעת רב נחמן ורבא, דקי"ל כוותייהו. ואילו עדיין לא גבתה מבע"ח, יכולה לתופסם מחמת משכון. כמלוגא דשטרי דפרק הכותב (פ"ד), דהתם מחמת משכון היתה תופסת מהם. וכמ"ש הרב אלפסי בהלכות, ועיקר. ומה שלא הועיל' תפיסתה עד שתביא ראיה: דתבעה מינה מחיים, ולא יהבה ניהליה, התם (כתובות פ"ד) הוא משום דלית ליה מגו בשטרי. דאי אמרה לקוחים הן בידי, לא מהימנא. שהרי אין אותיות נקנות במסיר'. וצריכה להביא עדים על הכתי'. שאין התפיסה ראיה על הכתיבה, ושלא כדעת הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. ותפיסה דלאחר מיתה במטלטלין, לא מהניא כלל. דמטל*טלי דיתמי נינהו. אבל לאחר תקנת הגאונים, חזרו המטלטלין כקרקע. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות, על אותו מעשה דמלוגא דשטרי (כתובות פ"ד). וכ"ש אילו היה שם עסק של משכונו'. דאילו במשכון דישראל, קני ליה מדרבי יצחק. ואפי' משכנו בשעת הלואתו, מדאינו משמט, כדאיתא בפרק השולח (ל"ו ע"א). ואפי' משכון של נכרי, אף על גב דלא קני ליה מדר' יצחק, לדעת דר"מ דפרק כל שעה (ל"ו:), מ"מ גרעי ממלוגא דשטרי. בהא איכא מיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ, אי נמי: החזרתי. משא"כ במלוגא דשטרי למבין.
ולענין מה שטענו: שאין כתובה נגבית מן השבח, באמת כך הלכה, כדאיתא בפרק יש בכור (נ"ב ע"א). ואפשר שכל שנתרבו הנכסים אחר מיתת הבעל, מאיזה צד שנתרבו, כיון שלא נמצא לו בשעת מיתה, נקרא שבח. ואין הכתובה נגבית ממנו, מדקאמרינן: אינו נוטל בשבח בכל אשר ימצא לו. ומ"מ, עוד צריכה תלמוד לנדון שלפנינו לענין מזון האשה והבנות. מדאמרינן התם (פרק יש בכור נ"ב): ולא הבנות במזונותיהן. מ"ט: תנאי כתובה ככתובה. ואילולי (אולי צ"ל: ואילו) הבנות ניזונות הן מן הפירות כל שהן צריכין לקרקע קצת. וכעובדא דההיא דאתייא לקמיה דר"י במסכת כתובות (נ'), וא"ל: זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא. אלא שיש לומר: דאותן פירות גמורים הם שם, כמות שהן בשעת מיתת האב. דמ"מ צריך לומר כן לפי שאמרו שם, בההיא דבכורות (נ"ב): וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי: שבחא דממילא: חפרא והוו שובלי, שלפופי והוו תמרי. והרב אלפסי כתב בהלכות בפרק אלמנה ניזונת: שהאשה ניזונת והולכת אפי' יותר מכדי כתו*בה, מפרי דמקרקעי ומאגרא דבתי. ואם הדבר כן, נכסים שעשו פירות, אין הפירות בכלל שבח לגבי כתובה ומזונות האשה. ואם איתא להא, מנ"ל שהריבית הוי כשבח, ולא כשכר בתים? דמה בין שכר בתים לשכר מעות? ואפשר לומר עוד: שמזון האשה אפי' מן השבח. מדקתני (פרק יש בכור נ"ב): ולא הבנות במזונותיהן, ולא קתני: ולא האשה והבנות במזונותיהן, כדקתני בכל דוכתא: מזון האשה והבנות. ומ"ש הכא דכקנו שבק (אולי צ"ל: דשבק) בר זוגיה? וטעמא דמילת': דלא אמרו כן אלא בתנאי כתוב' שהיא ככתו', שאינו מתחיל בחיי הבעל במזון הבנות. אבל מזון האשה, שמתחייב בחיי הבעל, כי היכי דניזונת בחיי הבעל אפי' מן השבח, ה"נ ניזונת לאחר מיתה. ושמא זו היתה דעת הרב אלפסי שכתב: דניזונ' מפירי ומעלמא דביתי (אולי צ"ל: דביתי ומעלמא). וכן מסתבר' לי. דכל מקום שאמרו: מקולי כתו*בה, לא אמרו אלא בעיקר כתובה, ואי נמי: בתוספת כתו*בה דכל שהוא מוסיף מדעתו, דינו ככתו*בה. וכדרבי ינאי (כתובות נ"ד ע"א), דאמר: תנאי כתובה ככתובה. ופי' למאי נפקא מינא: למוכרת ולמוחלת ולשבח. ואיכא למימר: דלגבי שבח, דוקא תוספת. אבל נדוניא שהכניסה לו משלה, חוב הוא. ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמ'. ואף על גב דאיכא דוכתי טובא בגמרא דהוי אפי' נדוניא בכלל כתו*בה, וכדאמרי': אפי' כתובת' בבית בעלה יורשה אביה, אפי' כתובתה בבית אביה בעלה יורשה, וקבורתה תחת כתובתה, דהיינו: תחת נדוניא (נראה שצ"ל: נדונית) כתו*בה. אפ"ה מסתברא לי: דהנך דאמר דאמור התם בפ' אף על פי (נ"ד:), לא הוי בכולן נדוניא בכלל, שהרי חדא מנייהו: לעוברת על דת. ואילו נכסי צ"ב, דאיתנהו בעין מיהא, לא הפסיד'. וכדאמרי' בשלהי אלמנה נזונ*ית (ק"א): אם היא זנתה כו'. ומה שהוסיף לה מדיליה על כתובת', אפי' מטלטלי ואיתנהו בעינייהו, הפסיד'. אלמא: נדוניא אינ' בכלל זה. דרצה להוסיף, קתני. ודייקינן מינה: דתוס*פת כעיקר לגמרי, מדקתני: רצה להוסיף, ולא קתני: רצה לכתוב. ואילו נדוניא אינה שוה לעקור (נראה שצ"ל: לעיקר) לגמרי בדבר זה, כדאמרן. ואף על גב דמנו בכללן: מוחלת ומוכרת, והכל בכלל מכירתה ומחילתה, שאני התם שהלשון שאמרה הוא שגורם. שלשון כתו*בה שאמרה היא, כולל את הכל. אבל מה שאין הלשון גורם, אלא שאנו עושים זה כזה כדינן, אין הנדוניא בכלל. אבל מקום דהנך משום קולא הוא. ובנכסים שהכניסה לו אין להקל מחוב דעלמא, כדאמרן. ואף על גב דמנו נמי התם בהנך: מורדת, ומורדת מפסדת הכל, ואפי' נפלו לה נכסים ממקום אחר. יראה לי: דהתם לא מני ואזיל כל הנך דהתם, אלא לענין עיקר כתובה ותוספת. שבכל אותם המניות (המנויות) שם, התוספת כעיקר. ויש מקצתן שגלו לנו במקום אחר: שאפי' הנדוניא ואפילו נכסי מלוג כעיקר, והפסידה את הכל. ולא מפני שהכל בכלל כתובה, אלא קנסא, והיינו מורדת. ותדע לך: דהא מפסדת אפי' נכסי' שנפלו לה בירוש', כדברי ר' יוסי, וזה נר*אה לי עיקר. ונראה: שהר"מ במז"ל סבור כן שהנדוניא, כחוב דעלמא. ואם חבורו הגדול אצלכם, תמצאו לו בפרק ט"ו מהל' אישות. ולפ"ז, אין קשה על זה מן התוספתא השנויה בב"ב: שאין האשה נוטלת כתובתה ממה שהשביחה והביאה את הנכסים לבית הרבוי. שלא אמרו אלא בעיקר כתובה. ויותר מכן נראה מדבריו: שהנדוניא נגבית מיניה דידיה מן הדין, אפילו מן המטלטלין, כתוב דעלמא. אלא שבזה לבי מגמגם מההיא דנדרים (דף סה), דהתם קתני: שהיתה כתובה ארבע מאות זוז. ועלה קאמרי': לימא קא סבר ר"ע: כתובה גובה מן המטלטלין. ואי בעיקר כתובה בלבד אמרו, היאך היתה כתובתה ד' מאות זוז? ואפשר לומר: שמדעתו הוסיף לה משלו. אלא בפשטן של שמועות אין משמען כן, ומן הטעם שכתבתי. וכן במה שאמרו: שאין נגבית אלא מן הזבורית, ג"כ נראה שהרב ז"ל (הרמב"ם) סבור: דדוקא עיקר ותוספת. אבל נדוניא מן הבינונית, כחוב דעלמא. ואף בזו אין דעתי מסכמת. דהתם לא הקלו בה, אלא אוקמוה אדינא. משום דיותר מה שהאיש רוצה לישא רוצה האשה לינשא. ודבע"ח, תקנה התקינו בבינונית, משום נעילת דלת, כדאיתא בהניזקין (דף נ'). מ"מ, לענין שבח נראים דבריו, כמ"ש. וכן בכל מה שאמרו מקולי כתובה.
ולענין מה שאמרתם: אם נתעסקה בנכסי סתם, אם הוי לעצמ' או לאמצע או ליורשים? נראה שהדבר פשוט בעיניכם: שאילו היו הנכסים מרובים מכתו*בה, שכל מה שהשביחה ברבית הרי הוא ליורשים. משום דמעשה ידיה ליורשים. אלא א"כ אמרה בפני ב"ד: שאינה רוצה לזון משלהם. ואפילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, לא הועילה כלום, כל שהיא ניזונת משל יורשי'. ומתני' דקתני: וכן האשה, דוקא באש' יורש', וכדאוקימנא לה בגמ' בבתרא (בבא בתרא) (דף קמד). ובנכסים מועטים, הסכימו רוב המורים: דאפילו לא אמרה, כאילו אמרה. עוד היא צריכה לי. שאילו בנכסים מרובים, אם אמרה בפני עדים:: ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה לעצמי, אם מטלטלי' הם, מה שהרויחה הרויחה לעצמה. ואף על פי שהיא ניזונת מן היתומים. משום דהרי זו שולחת יד במה שאינו שלה. וגזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי. דמאי שנא זו מגזלן דעלמא? והגע עצמך: שאפילו שליח דמשנה לגמרי, כגון דא"ל: ליקח חטים, ולקח שעורים, הריוח לעצמו לרבי מאיר, דאית ליה: דאף שליח כגזלן, דקנינהו בשינוי. וכן נפקד ששלח ידו בפקדון. ואף זו כאחד מהן. ומיהו, בשלא אמרה בפני עדים, ולא גלתה דעתה שהיא עושה לעצמה, אנו אומרים: שהיא מתעסקת ונושאת ונותנת בתוך הבית לצורך היתומים. משום דשבח הוא לה, דטרחה קמי יתמי. אבל כשגלתה דעתה, גזלנית היא זו. ומשלמת כשעת הגזל', ואפילו אינה יורשת. ומה שהעמידו משנת: וכן האשה שאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, באשה יורשת, נראה לי דהיינו טעמא: משום דקתני: השביח' לאמצע. ועלה הוא דאקשינן: אשה מאי עבידתה? כלומר: כל שהשביחה הנכסים, למה השבח לאמצע? שאין עסק לחלוקת האמצע כאן. שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת וטורחת להשביח את הנכסים ליתומים, הכל ליתומים. ואם אתה חושבה כמתכוונת להשביח הנכסים מעצמה, אם מטלטלים הם, הכל לעצמם, כאילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, דגזלנית היא זו. ומשום הכי אוקימנא: ביורשת. ואי בקרקע, אם אנו מפרשים: השביחו לעצמם, דהיינו: ליטול כאריס (ר') וכל שלא אמרו: ראו, השביחו לאמצע, ואפילו גדולים, כדעת ר' מרדכי וכדעת הרב אלפסי ז"ל, היינו שאינם נוטלים כלום. משום דידעי וקא מחלי. וכדמשמע בפ' המפקיד (דף לט:), בעובדא דמרי בר איסק. דא"ל אביי: התם ידעי וקא מחלי. ומשמע: דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה. ואשה נמי ושאינה יורשת, פריך שפיר: מאי עבידתה גבי נכסים, שיהא השבח לאמצע. ואם אנו מפרשין: השביחו לעצמן, ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים כפשטיה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים. דהא ממילא לא איכא איניש דטרח ומשבח בנכסיהון. וקרוב שזה נהנה וזה אינו חסר הוא. וכפשטה דעובדא דרב ספרא. והו"ל כענין נכסי רטושין לשבויים, שקרובים יורדין ונוטלין לעצמן כל הפירות, עד שיהיו בעלים ממשמשים ובאים. וכדדיקא לי סוגיא דהתם שבפרק המפקיד, דמשמע: דליכא לר' שמעון בן גמליאל בין רטושין לשבויים, אלא זריז ונשכר בלבד. ה"נ מקשה מכולה מתני': אשה מאי עבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים, אי נמי: ליטול כל השבח, כשאמרה: ראו? ומשום דמתני' סתמא קתני, ומשמע: בכל נכסים שהניח האב, בין במטלטלי בין במקרקעי, אקשו בגמרא סתם: אשה מאי עבידת'? דבין כך ובין כך, מאי עבידתה, כדאמרן. ומה שאמרתם: שכל שהיא ניזונת מהיתומים, אפילו אמרה: ראו, לא אמרה כלום. דמ"מ, מעשה ידיה של יתומים הן. אף ר"ח כן פי*רש שם. ואני אומר: מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, ומי שישיב את האריות. אבל אם לדין, יש תשובה. שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה, וא"נ העבדים וא"נ: פועלים, בשאמר להם: עשו עמי מלאכה היום. ולפיכך: מציאתן לבעל הבית. משא"כ במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה, אלא שתקנו שתהא לבעל, משום איבה. וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה: רבי אבא ור' חייא בשם רבי יוחנן: מה טעם אמרו: מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים הרי אלו שלו: מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת. מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולי' ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם: מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. ואמר מר: מציאת אשתו שלו. אמר ר' יוחנן: טעם אחר באשה. מהו טעם אחר באשה? אמר רבי חגי: מפני קטטה. וכיון שכן, אם ניזונת משל יתומים, אם השביחה או הרויחה במעות, למה אנו דנין שבח וריוח זה במעשה ידיה להיות ליתומים? הגע עצמך, אילו היה לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה אותם ברבית, או השביחה אותם, הנאמר: שאותו ריוח ואותו שבח נדון משום מעשה ידיה, ויהיה ליתומים? ומה בין ריוח נכסי מלוג שלה, לריוח שהרויחה במעות שנטלה משלהם לעצמה? אלא מן הדין הייתי אומר: שכל הריוח לעצמה. ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה, כפועל ששכרו בעה"ב לעבוד עמו. שמציאתו לעצמו, ומשלם אגר בטלה לבעל הבית. ואפשר שהאשה אינה משלמת אפילו אגר בטלה. שכל שהיא עושה, אמרו: שמעשה ידיה לבעל, ואי נמי: שכופה לעשות. אבל אם נתבטלה ולא עשתה, אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתתא בפרק דייני גזירות (קב:), במי שהלך בעלה למ"ה (למדינת הים), שפוסקין לה מזונות, ואין מחשבין עמה מעשה ידיה. ועוד נראה לי שאפילו תמצא לומר: שזה כמעשה ידיה, והוי ליתומים, אם הדבר כן שאינה ניזונת אלא מן הקרן שמצאה בבית הבעל ועוד כדי אותו סך בלבד, א"כ כל שאכלה כדי הקרן, שוב אין לה מזונות. וכל שאינה ניזונת משלהם, מעשה ידיה לעצמה. ולענין מה ששנינו: אם אמרה: ראו, מסתברא כדברי רש"י ז"ל: דלאו דוקא בב"ד, דה"ה בפני עדים או אפי' היה שם גילוי הדעת או דבר מוכיח, כמעשה דרב ספר' בבתרא (בבא בתרא) (קמד:). והדין נותן. שהרי בשהשביחו נכסים מחמת נכסים, מדין מחילה נגעו בה, וכדאמר אביי בפרק המפקיד (מ'): התם ידע וקא מחיל. וכיון שכן, כל שיש הוכחה שאינו מוחל, דיו. וכ"ש שאינו צריך להתנות בפני בית די (צ"ל דין). שכל שצריך ב"ד, לא שתקי לא במתני' ולא בברייתא מלפרושי בהדיא. כמו שאמרתי במחזיר אבידה: אם יש בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי שנתנה?22 וכן בשאר מקומות. וכן אי אפשר שלא היו מפרשין כן בגמרא, כיון שהדין תלוי בכך. אלא שאני רואה שרבינו הגדול הרב ר' מאיר, המקום יהיה בעזרו, אמרה מתוך הירושלמי. וכתב גירסת הירושלמי כן: אמר רבי לא: אמרה בב"ד. ופי': שם אמורא. וכן ודאי דהוא בספרים שלנו. אבל בפי' ר"ת ז"ל גריס: אמר רבי אמי: אם אמרו: ראו, לא אמרו: בב"ד. וכן האשה שאמרה, אמר רבי אמי: לא אמרה בב"ד. ואם הגירסא כן, פירושו בהפך, ולומר: דאמרו ואמרו ששנינו במשנתנו, אין צריך לומר ב"ד. והגירס' הזאת נראית יותר. לפי שמסכמת עם הגמרא, שלא הזכירו אמירה בב"ד כלל. ואפילו לפי גירסת ספרים שלנו, גרסינן בין ביורשים בין באשה כן. וכן הגירסא בספרים: אם אמרו: ראו, אם לא אמרו בב"ד, וכן האשה אם לא אמרה בב"ד. ואם היו הנכסים מועטים, שיהא מן הסתם בלא אמרה, בגלויי (אולי צ"ל: כגלויי) דעת שאינה יכולה לזון מן היתומים, דאמרן, הוא כדברי רשב"ם ז"ל. אפשר הואיל ונפק מפומיה דמר, וכל שכן שהסכי' על דבריו רבי' הרב ר' פרץ.23 ואף על פי שיש לבע"ד לחלוק, הרי אנו כופפים אזנינו להם כמותם. ונאמר: כבר הורו זקנים ואיתנים מוסדי ארץ, אשר בית ישראל נכון עליהם. אלא שאני רואה בזה דבריך מורי הרב רבי אליעזר יותר נכונים ומסכימים על האמת. דכל שלא אמר': ראו, מן הסתם טורחת להשביח נכסי' של יתומים. דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם. ואפילו לדברי רשב"ם ז"ל, אני אומר: דמ"מ לכאורה יש לחלק בין זוזי, למטלטלי שצריכים שומא. דבזוזי תפיסתה תפיסה גמורה לפרעון כתובה, דלא צריכי שומא. וכדאמרינן במסכת מציעא (סט:) זוזי כמאן דפליגי דמו. אבל מטלטלין דצריכי שומא, עד שישומו אותן לה ב"ד, הרי הן של יתומים. אלא שיש לי לומר לפי דבריהם: דמ"מ, אף ע"פ שאין תפיסתה עושה גבייה גמורה, אפ"ה אנן סהדי: דאף היא רוצה לעכבם מחמת כתובה, ולהתעסק בהם לעצמה. ושלא תזון מן היתומים מעתה. וכיון שכן, אין מעש' ידיה שלהם, והו"ל כאמרה בב"ד: ראו. ואני כבר כתבתי מה שנראה לי בדין מעשה ידיה, בכענין זה. ואף על פי שאין דעתנו מכריע (שמא צ"ל: מכריעה) את ההרים הגדולים, ושיחתנו אינה עוקרת הדקלים ממקומם. שהם אמרו, והם יודעים מאיזה טעם שאמרו. ויש לנו לענות אמן על כל דבריהם. אלא שאנו כמלקטים שבלים אחריהם. ומ"מ לענין הדין בנדון שלפנינו, באשה זו הרי היא מגלה בטענותיה שלא תפסה מה שתפסה לפרעון כתובה, ולא להרויח בהן לעצמה. אלא כאלמנה שטורחת להרויח ולהתפרנס מהן, כאלמנה הניזונת מן היתומים. ולפיכך: מה שהשביחה, בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים, השביחה ליתומים. אלא שלפי מה שכתבתי אני, ניזונת מרבית הנכסים, וכמו שכתבתי למעלה. ומ"מ, מה שהוציאה לבנה קטן יתר מחלקו, ומחלק האחים הג' שהלכו להם, יחשב עליה. אבל על חלק אותן הג', היא נאמנת, כ"ש כאן. ואפילו אם ישנן, נאמנת, ובשבועת היסת, מיגו דאי בעיא אמרה: החזרתי. והוא שתאמר: הילד במה שהיא מודה, או שאותו שנשאר בידה בעסק שטרות. ואם לאו תשבע בנקיטת חפץ, כמודה מקצת. ואין לה להוציא מה שתפסה מתחת ידה. אלא שצריכה להראות מה שלקחה, כדעת תלמידי ר' יונה בירושלמי, ולפי מה שפסק הר"מ במז"ל. ואף על פי שאין דעתי מסכמת לפסוק כך. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ומה שתבעו היורשים לאלמנה: שהיא הכניסה לאביהם כל מה שהיה לה מבעלה הראשון. והשיבה האלמנה: כי לא היו לה כי אם מאה דינרים בשעה שכנסה אביהם לחופה. וכל מה שחזרו וטענו הם. לא נתברר לי היטב מתוך הטענות הכתובות: אם היורשים טוענים טענת ברי, וכגון שהם אומרים: עומדין היינו על אבא בשעה שכנס וכתב כתובה, וראינו שעל תנאי כן כתב וחייב עצמו לה במה שכתוב בכתובה, או שטוענו בשמת (צ"ל: בשמא). וכן לא נתברר היטב תשובת האלמנה: אם טוענת שלא פסקה לו אלא אותן מאה דינרין. ולפיכך אני אומר שכן יראה בעיני: שאם לא טענו היורשים טענת ברי על הענין שאמרתי, אין בטענתם כלום. ואפילו היסת אינה נשבעת. שאין נשבעין היסת על טענת שמא. ואם טענו (אולי צריכים להוסיף: ברי), והיא כופרת בטענתם, נאמנת בשבועת היסת, כדין כופר בכל. ואפילו טענו ברי על הדרך שאמרתי, והיא טוענת: כן היה, ולא היו לי מבעלי הראשון כי אם מאה דינרים, נאמנת. ואם יש לה עכשיו נכסים יותר, שמא ממקום אחר יש לה. דאטו מי שאומר נכסים שהיו לי מבעלי הראשון מראובן מכורים לך, ויש לו נכסים מרובים, צריך הוא להביא ראיה על כל נכסים שיש לו שלא היו מראובן? וכי סיסין יוכיחו? ולא דמיא לאשה שנושאת ונותנת ((בבא) בתרא דף נב) בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, שצריכה להביא ראיה. דהתם (בבא בתרא) כיון שהיתה נשואה ונתאלמנה, ולא היתה מוחזקת בנכסים אחרים אלא מתפיסת הבית, ומתוך כך נתעסקה בנכסים, עליה להביא ראיה. אבל משנתאלמנה משמעון, וגבתה כתובתה כולה או מקצתה קודם שתכנס לראובן, אימור: הרויחה באותן מעות ומאותו המיעוט שקמצה, עשתה כל הנכסים האלו. שהברכ' אין לה? וכדאמרינן: אימור מעיסתה קמצה. ועוד: שהיא נאמנת מתוך שיכולה לומר: כבר נתתי לאביכם מה שהיה לו עלי. והם אינם יכולים להכחישה. ואין להם עליה24 דין חרם סתם כתקנת הגאונים ז"ל. ואותה שמועה דנכסים ידועים ושאינם ידועים, איני רואה שיהא לה כאן עסק כלל.
ולענין כתובת בנין דכרין, כבר ידעתם שנחלקו בה הגאוני' ז"ל אם נוהגת עכשיו. דיש מהם מי שאומר: שאינה נוהגת. שהרי מכמה שנים הוצרכו לנדות שלא יתן אדם כ"כ (כל כך) לבתו כבנו. אלא שהגאון רבינו האיי ז"ל אמר: שהיא נוהגת וגם הרב אלפסי ז"ל והר"מ במז"ל כתבוה בהלכותיהם. ור"ח ז"ל כ*תב בפירוש: שאפילו עיקר התקנה לא היתה אלא בשמתו שתיהן, ואפילו אחת בחייו ואחת לאחר מותו. אבל בשאחת עודה קיימת, לא אשכחן. ובהא איכא משום אינצויי, כיון דהני שקלי והני לא שקלי מידי. וגאונים אחרים לא הסכימו על דעתו. גם לע"ד (לעניות דעתי) אין נראה לי מסוגיית הגמ' כדבריו. ואיני כותב כאן, לפי שיאריך הענין, ועוד: שאין מפרשין לחכם. ומ"מ מסתברא: שאין דין כתובת בנין דכרין, אפילו עכשיו אלא במקרקעי, כדינא דגמרא. ולא אשכחן להו לגאונים ז"ל שעשו מטלטלין כקרקע לכתוב (נראה שצ"ל: לכתוב') בנין דכרין לתקנתה. דתוקמה אדינא, והבו דלא נוסיף עלה. ועוד: דאשכחן לגאוני קמאי דפירשו הכי בהדיא, ושכך השיב הגאון חנניא בר' יהודה ז"ל. וז"ל התשובה (של הגאון חנניא בר' יהודה ז"ל): היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתנו. מפני מה בטלה? לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר, עכ"ל התשובה. הנה שכ*תב: שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות. והגאונים ז"ל בקיאים בתקנות הראשונים ז"ל יותר ממנו, ואין לנו להוסיף על דיני הגמרא אלא בראיה מבוארת. וגם מגדולי פוסקי הלכו' כתבו כן בפירוש: דאפילו למ"ד: לא בטלה, דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי לא מצינו תקנה לגאונים ז"ל. וכ"כ גם הר"מ במז"ל. וכן הרב ר' יצחק בר' אבא מרי ז"ל בעל העיטור. ומ"מ רואה אני: שפשט המנהג ביניכם, לפי מה שכתב הרב הגדול רבי מאיר ה"מ י"ב (אולי (המקום יהיה בעזרו)), לגבות אותם גם עכשיו, ואפילו מן המטלטלים. וכל כיוצא בדברים אלו, הכל הולך אחר המנהג. שזה כדרישת לשון ההדיוט, שאמרו בפרק המקבל דף (קד): שכיון שהמנהג כן, כל מי שנושא אשה, ע"ד כך הוא נושא. ולא כתב, כמי שכתב דמי. שכל אותם שאמרו בפ' המקבל (ק"ד): הלל ורבי מאיר ורבי יהודה היו דורשים לשון הדיוט, הביאום בירושלמי עם תנאי ב"ד השנויים בפרק נערה שנתפתתה. ולומר: שגם אם לא כתב, כמי שכתב.
ולפי שהענין דומה קצת לנדון שלפנינו, אכתוב לפניך מה שאמרתי בפ' הכותב (דף פו ע"א), בענין פריעת בע"ח מצוה. דגרסינן התם (כתובות פ"ו): א"ל רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא בעינא למיעבד מצוה, מאי? א"ל: מכין אותו עד שתצא נפשו. וכתב ר"ח ז"ל, וז"ל: וכן דין היתומים שירשו מטלטלים, דקי"ל: מצוה על היתומי' לפרוע חובות אביהם, ע"כ. וכ"כ רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהם בפ' מי שמת (דף קנז ע"א), גמרא: נפל הבית עליו ועל אביו: דמצוה עליהם, וכופין אותם. וכ"נ שם (בבא בתרא קנ"ז) מדברי הרב יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. וכדבריהם נראה לי להוכיח, מאותה שבפרק מי שמת (שם (קנ"ז)), דבעי שמואל: דאקני קנה ומכר, דאקנה קנה ואוריש, מהו? ואתי למפשטה מהא דתנן: נפל הבית עליו ועל אביו, והיתה עליו כתובת בנין דכרין וכתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ואח"כ מת האב. ואי ס"ד: דאקני קנה והוריש לא משתעבד, ואי נמי דאב מת ראשון, דאקנה הוא, פריך ר"נ: זעירא26 חברין תרגמה: מצוה על היתומי' לפרוע חובת אביהן. וההיא מתני', ודאי בדיני כפיה קא מיירי. אלמא: למ"ד: מצוה על היתומים, אגבויי מגבינן בעל כרחייהו. ועוד: מדאקשי' על ההיא אוקימתא דרב נחמן: והא מע"פ (מלוה על פה) היא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: מע"פ (מלוה על פה) אינה גובה לא מן יורשים ולא מן הלקוחות? ואם איתא: דמאי דקא אמרינן: מצוה, בלא כפייה, אמרינן, מאי קושיא מדרב ושמואל? אינהו אינה גובה, קאמרי, כלומר: בב"ד וכפייה. ואנן, מצוה על היתומי', מדעת עצמם בלא כפייה, קא אמרינן. ויש מי שאומר: דמצוה בלחוד, ובלא כפייה הוא. וראיה לדבריהם מדאמרינן בקטינא דפרק מי שהיה נשוי (דף צא ע"ב): א"ל אביי: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. הנך קמאי מצוה קא עבדיתו, השתא כי טריף, בדין קא טריף. ולא אמרן אלא דלא אמרי ליה: הני חמשין דמי קטינא27 בלא אמרו ליה: דמי קטינא, סלוקי סלקוה. ואם איתא דכופין, אפילו אמרו ליה: דמי קטינא, מאי הוי? אנן כייפינן להו. 22 ועוד נראה לי ראיה ברורה לכאורה: ממתני' דפ' הכותב (דף פד ע"א): דאמר ר"ע: ינתנו ליורשים. שכולם צריכים שבועה, ואין היורשים צריכים שבועה. ואפי' אם קדמו וזכו לאחר מיתה, מוציאין מידם, כדאיתא התם (כתובות פ"ד). ועוד: מדאמרי' בפרק מי שהיה נשוי (דף צב ע"א): אנן מטלטלי שבק אבון גבך. ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי. ועוד: מדאמר ר"נ במס' (בבא) קמא (דף מג ע"א): גבו מעות, אין לו. עוד הסכימו הראשונים ז"ל: דלא אמרו: מצוה על היתומים, אלא ממטלטלי דשבק אבוהון. הא מנכסי עצמן, אפילו מצוה ליכא. ואף מלשון ר"ח ז"ל שכתבתי למעלה, נראה כן. וכן נראה לי להוכיח כדבריהם, מההיא דפרק מי שמת (דף קנז ע"א), דאוקמא רב נחמן: במצוה על היתומים. ואי אפילו מנכסי עצמם כי מת הבן הראשון מאי הוי? בין כך ובין כך מצוה עליהם לפרוע חובת אביהם. וקשיא לי: דא"כ, כההיא דקטינא, בשהניח אביהם קטינא דארעא וזוזי היא. דאי לה, כי יהבו ליה מדידהו הני חמשין קמאי, אפילו מצוה ליכא. אלא ע"כ: בדשבק זוזי נמי היא. ואם איתא, כיון שהדין תלוי בכך, הוה ליה לפרושי בהדיא: שבק קטינא דארעא וזוי. ומדלא קאמר אלא: שבק קטינא דארעא, לכאורה ודאי משמע: דלא שבק אלא קטינא בלחוד. ואפילו הכי, אמר להו אביי: דמצוה עליהם לפרוע חובת אביהם. וכדי ליישב כל הדברים, ולהטיל שלום בין השמועות, אני אומר: שהדין (שמא צ"ל: שדין) זה לצדדין נאמר. פעמים שכופין מטלטלים דאב, ופעמים אפי' מטלטלי' שלהם.28 ואני אפרש: בשלא הניח האב מטלטלים, מצוה בלבד בלא כפייה. והיינו קטינא, דלא הניח האב מטלטלין כלל. ולפיכך מצוה בלבד, ומשום כבוד האב, כדי שלא יקרא: לוה רשע ולא ישלם. והיינו נמי ההיא דפ' מי שמת, דאילו מת הבן ראשון ולא ירשו ממנו כלום, אין כופין אותו לפרוע. דבדיני כפייה היא מתני'. אבל בשהניח האב מטלטלים, מצוה על היתומי' לפרוע, וכופין אותם. והיינו דרב נחמן, דאוקמא לההוא משמיה דזעירא חברין: במצו' על היתומים. שאילו מת האב ראשון, היו כופין אותם בב"ד לפרוע כתובת אשתו ובע"ח. ומתני' דפרק הכותב (פ"ד), ושמעתא דמי שהיה נשוי, וההיא דגבו מעות (בבא קמא מ"ג), בדינא ממש קא מיירי. כלומר: שיורדין לנכסיהם. ונפקא מינה ליתומים קטני', דאינן בני כפייה, ולאו בני מיעבד מצוה. וא"כ, בגדולי', בשיש חוב על עצמם, דחיוב על עצמם דלא לישוו נפשייהו רשיעי, טפי עדיף להו. ומצוה בהם יותר משל אביהם. ואי (אולי צ"ל: ואי נמי) בגדולים, ואינן עמנו במדינה שנוכל לכופם, ואין יורדים לנכסיהם. ובענין ההיא דר"פ דאמר: פריעת בע"ח מצוה, ולא דינא ממש; וכיון שכופין לדידה, מאי נפקא לן מינה בין מצוה לדינא? אלא דנפקא מינה במקום קטנים, וא"נ למיחת לנכסיו. ותדע דהנהו דפרק הכותב פליגי רבי עקיבא ורבי טרפון, אתיא לאשמועינן דר'29 סבר: דמדינא ינתנו לכושל שבהם, ור"ע סבר: ליורשים. הא במצות יתומים לא מיירי כלל. וההיא דגבו מעות (בבא קמא מ"ג), נמי בדינא ממש פליגי. דמר סבר: גבו מעות יש לו לבע"ח דאבוהון מדינא. אבל גבו קרקע לא. ומ"ס (ומר סבר) איפכא, ומדינא. וההיא נמי דמי שהיה נשוי, דכוותייהו הוא, בדינא ממש, ולא במצות יתומים. ואי נמי ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. ובכך עמדו כל השמועות על אופניהם. כן נראה לי.