ביאור:משנה סנהדרין פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

---

רשימת ארבע מיתות בית דין ורשימת הנסקלים

חטיבה I: ארבע מיתות בית דין

סיבת המוות בסקילה היא איבוד דם. בשריפה – פגיעה באיברים פנימיים. בהרג – פגיעה פיזית במוח ובחנק – פגיעה במערכת הנשימה. ניתן לראות בדרכי ההוצאה להורג את הדרכים העיקריות של מוות, וראו להלן, ט, א.

במכילתא נזיקין ה טען ר' יאשיה שכיוון שחנק היא המיתה הקלה - סתם מיתה בתורה היא בחנק; הוא מניח שההלכה כדעת ת"ק.

ראו את המסקנה של ר' שמעון מכך שהוא מחשיב את השריפה כחמורה מהסקילה בתוספתא יב, א.

הסקילה (וכן שאר המיתות) היא "מצווה", והיא מכפרת ובעלת ערך דתי, בכך היא חורגת מעונש לעבריין.

(א) ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק.

רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק, והרג.

זו ששנינו בפרק הקודם - מצות הנסקלין:

(ב) מצות הנשרפין - היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו,

ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו.

הנסקלים והנהרגים נפצעים. הנשרפים והנחנקים נשארים שלמים בגופם. לכן החבל מרופד.

לדעת ת"ק בנשרפים מתחילים את ההמתה בצורה דומה לנחנקים. כך מקיימים בהם שני עונשים (חנק ושריפה), בדומה לנסקלים שגם נתלים.

ר' יהודה מזכיר את הצבת, וראו תוספתא סוטה ב, ג, גם שם הוא משתמש בצבת.

שריפה בחבילי זמורות היא לפי המשנה מנהג כוהנים, צדוקים. לפי תוספתא ט, ג, לא קבלו את העדות כי ראב"צ היה אז קטן.

וראו מכילתא דמילואים שמיני לד, תיאור מותם של בני אהרון.

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו - עד שפותח את פיו

ומדליק את הפתילה, וזורקה לתוך פיו

ויורדת לתוך מעיו, וחומרת את בני מעיו.

רבי יהודה אומר: אף הוא אם מת בידם - לא היו מקימין בו מצות שריפה!

אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו

ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר רבי אליעזר בן צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזנתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.

אמרו לו: מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי:

ראו הרחבת המחלוקת בתוספתא ט ג, שרבי יהודה מכנה את המיתה בסייף "יפה שבמיתות". אמנם הוא מודה שמדוובר במיתה מנוולת, ומנמק את דבריו בהתרחקות מחוקות הגויים.

ה"יופי" של המוות בעיני ר' יהודה הוא במרחק שבינו לבין חוקות הרומאים. שוב רואים את ההשפעה של הרומאים על מיתות בית דין: חכמים מוכנים ללכת רחוק כדי לא להיראות דומים לרומאים. יתכן שר' יהודה סובר כר' שמעון במשנה א לעיל, שמיתה בסייף קלה ממיתה בחנק.

החניקה אינה מופיעה במפורש בתושב"כ, והיא חידוש של חז"ל שחיפשו דרך להפרדת הנשמה מהגוף בלי להשאיר סימנים; וראו דברי רבי במכילתא נזיקין ה. אמנם הוצאה להורג בהטבעה מוכרת מחוץ לעם ישראל, ראו חוקי חמורבי 129,133A. הדגש הוא על המצב של הגופה, שנראית לעין העם, ולא על הייסורים של הנדון. גם הסייף אינו מופיע במפורש, אלא נלמד מדרשות, ויתכן שמקורה האמיתי של מיתת הסייף בדרכי המלכות, שאומצו תוך הסתייגות של ר' יהודה. יתכן ששתי המיתות הקלות הן חידוש של תושב"ע.

(ג) מצות הנהרגים:

היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה.

רבי יהודה אומר: נוול הוא זה

אלא מניחין את ראשו על הסדן - וקוצץ בקופיץ.

אמרו לו: אין מיתה מנולת מזו.

מצות הנחנקין:

היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו

ונותנין סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו - עד שנפשו יוצאה:

חטיבה II: הנסקלים

(ד) אלו הן הנסקלין:

הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה,

לעניין סדר העבירות: תחילה נמנו עבירות שחייב עליהן פעמיים, כנאמר במפורש להלן. ר' יהודה ובנו ר' יוסי חולקים על הכפלת העבירות ומחייבים אותו רק באחת מהן, וראו תוספתא י, א. שם גם משלימים את הרשימה שלפנינו.

מן המגדף עד הנערה המאורסה עוקבת המשנה אחרי עשר הדיברות. המקביל לאיסור הניאוף אינן העריות שבתחילת המשנה אלא רק הנערה המאורסה, ולכן היא הופרדה מהן.

אחר כך נמנים המסית והמדיח - עבריינים חברתיים, המכשף ובן סורר ומורה - היחיד שנדון על שם סופו.

הרשימה דומה כעיקרון לרשימה שהיתה בספר גזירות של הצדוקים, ראו סכוליון לד' תמוז.

לעניין המתת המכשף - ראו מכילתא נזיקין יז לפס' יז, שלדעת ר' ישמעאל מיתתו בסיף.

הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה,

והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני,

והמחלל את השבת,

והמקלל אביו ואמו,

והבא על נערה המאורסה,

והמסית, והמדיח, עבירות חברתיות

והמכשף, המכשף אינו משתמש בישויות על טבעיות, אלא בכוחות הטבע. לכן הוא מופרד כאן מבעל האוב והידעוני שנימנו עימו בדברים יח י-יא.

ובן סורר ומורה. היחיד ברשימה שנדון על שם סופו.

הבא על האם - חייב עליה משום אם, ומשום אשת אב.

רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד.

הבא על אשת אב - חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש,

בין בחיי אביו - בין לאחר מיתת אביו, בין מן הארוסין - בין מן הנשואין.

סקילת הבהמה מופיעה לעיל א, ד. היא נעשית גם במקרה שהשור הרג אדם, וגם במקרה של הבא על הבהמה.

השאלה כאן מייצגת את התפיסה שהבהמה לא חטאה, ולכן שואלים מדוע מיתתה בסקילה ובבי"ד של 23. התשובה הראשונה מטילה עליה מעין חטא, שהרי פגעה באדם - בדומה לשור שהרג אדם.

התשובה השניה מודה שאין בה חטא, אלא המתתה היא אינטרס ציבורי; והשוו מכילתא פסחא יג, שבכורי הבהמה מתו כי המצרים עשו אותם לע"ז.

הבא על כלתו - חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש,

בין בחיי בנו - בין לאחר מיתת בנו, בין מן הארוסין - בין מן הנשואין.

הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה.

אם אדם חטא, בהמה מה חטאת?

אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב "תסקל".

דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ויאמרו "זו היא שנסקל פלוני על ידה":

"יוסי" מתאים כי הוא דומה בצלצול שלו לשם המפורש. יתכן שקללת ה' היא דווקא אם קילל את ה' בשם עצמו, כמו בדוגמא שלפנינו.

מותר לעדים לומר את המילים של הגידוף, כי המילים עצמן חסרות משמעות. בכל זאת משתדלים עד כמה שאפשר להמעיט במילים אלו ובשמיעתן, בגלל המשמעות שלהן באזני השומעים, ולא בגלל סכנה בהן כביכול. מסיבה זו גם קורעים את הבגדים, וראו מלכים ב יח לז.

(ה) המגדף אינו חייב, עד שיפרש את השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנין את העדים בכנוי "יכה יוסי את יוסי".

נגמר הדין - לא הורגין בכנוי,

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ, ושואלים את הגדול שבהן,

ואומרים לו "אמור מה ששמעת בפרוש",

והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין.

והשני אומר "אף אני כמוהו", והשלישי אומר "אף אני כמוהו":

זביחה קיטור וניסוך הן עבודות המקדש. יהודי שמיישם אותן לגבי ע"ז מבטא בזה את ההעברה של מחוייבותו מהמקדש לאליל, ומשתמש במוסכמות היהודיות שלו. כלומר הוא עדיין בתרבות היהודית. כך ניתן לראות בסיפור עגל הזהב, שזבחו לו (שמות לב ח). גם הקטרה וניסוך היו עבודות מקדש, וגם הן שימשו גם לעבודה זרה, למשל ראו ירמיה מד יז. (בהקשר של ע"ז הניסוח הוא "לקטר", בפיעל, ואילו לעבודת המקדש משתמשים בהפעיל.) וראו גם ספרי דברים פא, לדיון בעבודות המועתקות מהמקדש לע"ז או ההפך.

הפוער לפעור הוא יהודי שאימץ את התרבות הזרה לחלוטין. וראו תיאור של עובד ע"ז בשוגג כדרך עבודתו, בספרי במדבר קלא מרקוליס הוא מרקוריוס, אל הסוחרים, וראו ירושלמי עבודה זרה ד א.

בין שני אלו נמצא המקבלו לאלוה והמתפלל אליו, שאינם מהעבודות הקלאסיות שבמקדש, אלא הן עבודות שבלב, לפי המסורת של חז"ל - בדומה לקריאת שמע ולתפילה ביהדות. המשתחוה נמצא בין העובד במעשה לבין העובד בתפילה ובאמונה, וראו ישעיה מד יז, שם נמנו דרכי העבודה של ההשתחווייה, התפילה והקבלה באלוה.

וראו מכילתא בחדש ו, וכן שם נזיקין יז על פס' יט, שמדגישות את הפער בין המשתחוה לבין העובד ע"ז כדרכה.

מעשים המבטאים חיבה לע"ז, אבל אינם בעלי משמעות דתית מקובלת, כגון המנשק וכו' - אין ממיתים עליהם; וראו גם ספרי דברים צא. וראו תוספתא י, ב, שהעושה ע"ז עובר על לאו, ולדעת ר' יהודה המנשק חייב מיתה בידי שמים.

(ו) העובד עבודה זרה,

אחד העובד,

ואחד הזובח, ואחד המקטר, ואחד המנסך,

ואחד המשתחוה,

ו[אחד] המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו "אלי אתה".

אבל המגפף והמנשק

והמכבד והמרביץ והמרחיץ

והסך והמלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה. ואינו חייב מיתה על גילויי החיבה הללו, שאינם בעלי משמעות דתית מקובלת.

הנודר בשמו והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה.

הפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס האליל מרקורי - זו היא עבודתו:

(ז) הנותן מזרעו למולך אינו חייב, עד שימסור למולך - ויעביר באש.

ראו ספרי דברים קעא;

ראו רד"ק על מלכים ב כג, י. לפי תיאורו היו הילדים הנמסרים למולך מומתים. אבל יתכן שההעברה באש אינה המתה ממש אלא רק סימול שלה.

וראו מגילה ד, ט, שמתנגדת לדרשות המרחיבות את הפרשנות על המולך וכוללות בו עבירות אחרות כגון כריתת ברית עם בני דתות אחרות, או יחסי אישות עם נשים לא יהודיות; אבל בספרי שם הופיעו שתי הפרשנויות זו לצד זו.

מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך

אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

"בעל אוב" - זה פיתום, המדבר משחיו. ו"ידעוני" - זה המדבר בפיו.

הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה:

המקלל אביו ואמו דומה למקלל ה', ולכן גם הוא חייב רק אם קלל אותם בשם ה', והשוו משנה ה, וראו מכילתא נזיקין ה.

(ח) המחלל את השבת - בדבר שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

המקלל אביו ואמו אינו חייב - עד שיקללם בשם.

קללם בכנוי - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין:

לגבי סימני ה"בוגרת" - ראו נידה ה, ח.

וראו תוספתא י, ד, שאם היו נוהגים כמנהג יהודה - הבא על הנערה בבית אביה חייב חנק, כמי שבא על אשת איש; וראו ספרי דברים רמא-רמב.

(ט) הבא על נערה המאורסה אינו חייב סקילה, אלא חנק

עד שתהא נערה שיש לה שתי שערות ועדיין אינה "בוגרת". בתולה מאורסה, והיא בבית אביה.

באו עליה שניים - הראשון בסקילה, והשני בחנק: כי השני לא בא על הבתולה.

(י) "המסית" - זה הדיוט שהסית, להוציא נביא שהסית והמסית את ההדיוט, להוציא המדיח, שהסית עיר שלמה

אמר לו: יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. והמשיך ואמר "אעבוד" או באחת הלשונות דלהלן.

כל חייבי מיתות שבתורה - אין מכמינין מסתירים עדים, ראו בהמשך עליהם, חוץ מזו:

אמר לשניים, והן עדיו - מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.

אמר לאחד - הוא אומר "יש לי חברים רוצים בכך".

אם היה ערום, ואינו יכול לדבר בפניהם - מכמינין לו עדים אחורי הגדר,

והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד

והלה אומר לו, והוא אומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים?

אם חוזר בו - הרי זה מוטב.

ואם אמר: כך היא חובתנו, וכך יפה לנו

העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.

דין המסית חמור ואין מחפשים לפטרו, בניגוד לשאר המומתים. וראו את פירוט הדינים הללו בתוספתא י, ה, וראו גם ספרי דברים פט, שם הניסת עצמו סוקל אותו, ולא העדים שמאחורי הגדר, והשוו לעיל ו ד.

אין מדובר בעונש על האמירה, (ואינו דומה לאומר "אלי אתה" דלעיל) - אלא בעונש על ההסתה, שיכולה להיות בכמה צורות, בהן אפילו אמירה אישית של המסית שהוא ילך ויעבוד, מתוך ציפיה שהניסת יצטרף אליו, וראו ספרי דברים צא.

בתוספתא יא, ב חולק ר' שמעון וטוען שהמדיח מומת בחנק ולא בסקילה.

האומר לחבירו, כדי לשכנע אותו להצטרף אליו. "אעבוד", "אלך ואעבוד", "נלך ונעבוד".

"אזבח", "אלך ואזבח", "נלך ונזבח".

"אקטיר", "אלך ואקטיר", "נלך ונקטיר".

"אנסך", "אלך ואנסך", "נלך וננסך".

"אשתחוה", "אלך ואשתחוה", "נלך ונשתחוה".

"המדיח" את העיר הנידחת - זה האומר: נלך ונעבוד עבודה זרה:

ראו ספרי דברים קעא. הסוגיה בתלמוד הרחיבה עוד יותר את ההיתר לכשף: "אתה למד להבין ולהורות", וראו ספרי שם פיסקה קע.

ר' עקיבא קובע שניתן ללקט קישואים בכשפים, אבל זה אסור. השימוש ב"קישואים" הוא בגלל הדמיון הלשוני לכישופים, כשם ש"יוסי" (לעיל משנה ה) דומה לשונית לשם המפורש. וראו גם כלאים ג, ד, ובביאור שם, שיתכן שר' עקיבא ראה את דברי ר' אליעזר שם בענייני נטיעת קישואים - ככישוף באחיזת עיניים.

והשוו לדברי ר' עקיבא בתוספתא יא, ב: "אמר רבי עקיבא: שלש מאות הלכות היה ר' אליעזר שונה במכשפה, ולא למדתי ממנו אלא שני דברים: שנים מלקטין קשואין" וכו'.

(יא) המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים.

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שניים לוקטין קשואין בעזרת כשפים:

אחד לוקט - פטור ואחד לוקט - חייב,

העושה מעשה - חייב, האוחז את העינים - פטור: