ביאור:תוספתא/קידושין/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת קידושין פרק ראשון

קניינים

(א)
האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה א"ע בשתי דרכים

פירוט של משנה א, א.
האשה נקנית ואינה קונה בכסף, אבל השוו בבלי ז א, שהחשיבו גם מתן כסף מהאשה לאדם חשוב כקידושין.
השטר מקדש מצד תכנו ולא מצד ערכו הכספי.
גם בקידושי ביאה יש חשיבות לכוונה של בני הזוג.

נקנית בכסף בשטר בביאה.
בכסף כיצד? נתן לה כסף או שוה כסף
אמר לה 'הרי את מקודשת לי' 'הרי את מאורסת לי' 'הרי את לי לאינתו' - ה"ז מקודשת
אבל נתנה היא לו כסף או שוה כסף
ואמרה לו 'הריני מאורסת לך' 'הריני מקודשת לך' 'הריני לך לאינתו' - אינה מקודשת
ובשטר כיצד? צ"ל בשטר שיש בו ש"פ? והלא היא מקודשת בדבר שיש בו ש"פ!
אלא: אפילו כתב על חרס ונתן לה, על נייר ונתן לה - ה"ז מקודשת
ובביאה - כל ביאה שהיא לשם קדושין – מקודשת; שאינה לשם קדושין - אינה מקודשת.

(ב)

לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו, או עד שימצא את ההגון לו

שנא' (ויקרא יט כט) "ומלאה הארץ זמה"

בעניין בת אחותו – חז"ל החשיבו זאת למצווה, כי בברית דמשק ה, 8, ראו זאת כאיסור "ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו". בעלי ברית דמשק השוו את לקיחת בת האחות ללקיחת הדודה.
נסיון לאזן את שנאמר בסוף ההלכה הקודמת, שנראה כאילו מותר לבוא על אשה שלא לשם אישות. וראו ספרא אמור פרק א ז, שם מכונה הפנויה הזאת "זונה".
לעניין ההשוואה בין הבא על הפנויה לבא על אשה ואמה וכו' עד סוף הברייתא ראו ספרא קדושים פרק ז א. שתי הדרשות קשורות לפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה" שם.
ר' אליעזר בן יעקב דורש את המלה "זימה" כראשי תיבות "זה מה הוא".
לדברי ר' יהודה בן בתירא ראו בראשית רבה כח ח. הוא טוען שזימה מקלקלת את האדמה עצמה.

ר"א אומר: זה פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות
ר"א אומר: מנין שענוש לפני מקום כבא על אשה ואמה?
נאמר כאן זמה, ונאמר להלן זמה
שנאמר (ויקרא כ יד) "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא" וגו'
ר"א בן יעקב אומר: מתוך שבא על נשים הרבה, ואין ידוע על איזו מהן בא
והיא שקבלה מאנשים הרבה, ואין ידוע מאיזו מהן קבלה
נמצא זה נושא את בתו וזה נושא את אחותו
נמצא כל העולם מתמזרין. מתקלקל
לכך נאמר "ומלאה הארץ זמה": זה, מה זה הוא? לא כהן ולא לוי ולא ישראל!
ר"י בן בתירא אומר: הרי הוא אומר (ויקרא יט כט) "ולא תזנה הארץ", מזנין הן הפירות
הכריעו חכמים לסייע דברי ר"י בן בתירא
שנאמר (ירמיהו ג ב) "שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שוגלת וגו' - וימנעו רביבים" וגו'.

(ג)
איזהו גרעון כסף? רצה לפדות א"ע בתוך השנים האלו

ראו משנה א, ב. וראו לעניין יד העבד על העליונה ספרא בהר פרק ח ה, שאם השתנה ערכו מאז שנקנה הוא פודה עצמו במחיר הזול יותר.
לעניין חזקת קרקעות ראו משנה א, ה, וראו גם ב"ב ג, ג.
לעניין חזקת עבדים (כנעניים) ראו משנה א, ג.

מחשב את המעות ואת השנים ונותן לרבו, שיד העבד על העליונה
איזו היא חזקת קרקעות? נעל וגדר ופרץ כל שהוא - הרי זו חזקה
איזו היא חזקת עבדים? נעל לו סנדלו והתיר לו סנדלו והוליך אחריו כלים למרחץ - ה"ז חזקה
הגביהו העבד את רבו - ר"ש אומר: אין לך חזקה גדולה מזו.

(ד)

וקונה א"ע בראשי אברים, וקונה א"ע בכסף ע"י אחרים ובשטר על ידי עצמו

מפני שהוא כנותן משמאלו לימינו, דברי ר"מ

לעניין ראשי איברים ראו מכילתא נזיקין ט.
למחלוקת ר' מאיר וחכמים ראו משנה א, ג. כאן נוסף נימוק לדברי ר' מאיר, שאינו קונה בכסף ע"י עצמו.

וחכ"א בכסף ע"י עצמו, בשטר ע"י אחרים
ובלבד שיהא כסף של אחרים
ואומר לו 'ע"מ שאין לך רשות אלא לפדות בו'
רשב"א אמר משום ר"מ: אף בשטר כמו בכסף ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו.

(ה)

ספינה נקנית במשיכה. ר' נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר
איזו היא משיכה? בין שמשך, בין שהנהיג, בין שקרא לה ובאת אחריו - ה"ז משיכה

איזו היא מסירה? כל שמסר לו פרומביא ומוסרה - ה"ז מסירה

ראו משנה א, ד-ה.
השכרת המקום מועילה גם ברשות המוכר, ראו ב"ב ה, ז.

אימתי אמרו 'מטלטלין נקנין במשיכה'? - ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם
ברשות הלוקח, כיון שקבל עליו המוכר - קנה
ברשות המוכר - עד שיגביה או עד שיוציא מרשות הבעלים
ברשות זה המופקדים אצלו - עד שיקבל עליו השומר, את העברת הבעלות או עד שישכיר לו את מקומו.

(ו)

החליף עמו קרקעות בקרקעות, מטלטלין במטלטלין, אבל לא בכסף קרקעות במטלטלין, מטלטלין בקרקעות

כיון שזכה בו - נתחייב זה בחליפיו.

ראו משנה א, ו.

(ז)

רשות גבוה בכסף, כיצד? - גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין - קנה הקדש בכ"מ שהוא

אבל בהדיוט - לא קנה עד שעה שימשוך

ראו משנה א, ו.

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כיצד? שור זה הקדש, למזבח ובית זה הקדש לבדק הבית
אפילו מכאן ועד סוף העולם שהוא מרוחק מהבית ומהשור - קנה הקדש בכ"מ שהוא. אבל בהדיוט - לא קנה עד שיחזיק.

חיוב במצוות

(ח)
איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה ולולב ותפלין

ראו משנה א, ז. לעניין ציצית יש מחלוקת בין ר' שמעון לחכמים אם הנשים חייבות בה, וכנראה בפועל היו נשים שהטילו ציצית. ר' שמעון פוטר אותן ממנה כי הזמן גרמה. וראו ספרי במדבר קטו.
מצוות הבן על האב הן מצוות המוטלות על הבן לעשות לאביו, ולפי משנה כ"י קויפמן הן מוטלות על גברים ונשים כאחד. הברייתא מחריגה נשים נשואות שאינן יכולות לקיים מצוות אלו. וראו גם מכילתא פסחא יח.
בין מצוות האב נכללת גם המצווה להשיאו אשה, וראו גם מכילתא נזיקין ג, שרצוי להשיאו עוד כשהבן קטן, כדי שאביו יזכה לראות את נכדיו.

איזו היא מ"ע שלא הזמן גרמא? כגון אבידה ושילוח הקן, מעקה וציצית
ר"ש פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא
איזו היא מצות הבן על האב? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס
ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו
אחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש סיפק בידו לעשות ואשה אין סיפק בידה לעשות
מפני שיש רשות אחרים עליה
איזו היא מצות אב על הבן? למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה
וי"א אף להשיטו בנהר
ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות – ילמדו לסטות! שהרי הבן יאלץ להיות ליסטים

(ט)

ר"ג אומר: כל שיש בידו אומנות, למה הוא דומה? לכרם שמוקף גדר ולחריץ שהוא מוקף סייג
וכל שאין בידו אומנות, למה הוא דומה? לכרם שאין מוקף גדר ולעריס שאין מוקף סייג
ר' יוסי אומר משם ר"ג: כל שבידו אומנות למה הוא דומה
לאשה שיש לה בעל. בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת - אין הכל מסתכלין בה
ואם אין מתקשטת היא תהא לה מאירה

וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה

הברייתא קושרת בין לימוד אומנות לבין נישואי אשה, שני נושאים שיחזרו בסוף המסכת.
הכרם המגודר אינו אוסר מה שחוץ לגדר משום כלאים, ראו כלאים ו, א. כך גם מי שיש לו מלאכה אינו גוזל את חברו.
אשה נשואה – אין הכל מתבוננים בה, אבל היא חייבת להתקשט, ראו כתובות ז, ג. ואשה שאינה נשואה ומתקשטת מושכת רינונים ותבוא לה מאירה. כך מי שיש לו מלאכה צריך להראות עצמו בטוב, ומי שאין לו ואוכל ושותה מושך רינונים מהבריות. וראו שיר השירים רבה א ד, שאין אשה מתקשטת אלא לבעלה.
המשל של ר' יוסי עוסק רק בתשומת הלב הציבורית שמעורר מי שאין לו מלאכה.

לאשה שאין לה בעל. בין מתקשטת בין שאינה מתקשטת - הכל מסתכלין בה
ואם מתקשטת היא - תהא לה מאירה
ר' יוסי בר"א אומר משום ר"ג: כל שבידו אומנות, למה הוא דומה
לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו, ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו, ואין רואין את מה שבתוכו
וכל שאין בידו אומנות, למה הוא דומה
לכרם פרוץ, שבהמה וחיה נכנסין לתוכו ועוברים ושבים נכנסין לתוכן, ורואין מה שבתוכו.

(י)

ר"א בר"ש אומר: כל מצוה שנתחייבו בה ישראל עד שלא באו לארץ - נוהגת בארץ ובח"ל

ושלא נתחייבו בה אלא משבאו לארץ - אין נוהגת אלא בארץ

ראו משנה א, ט. המצוות היוצאות מן הכלל הן שונות כאן מאשר במשנה.
לעניין שמיטת כספרים ראו גם ספרי דברים קיא.

חוץ מהשמטת מלוה וגאולת ממכר בתי ערי חומה ושילוח עבד עברי
שאע"פ שלא נתחייבו בהן אלא משבאו לארץ - נוהגת בארץ ובח"ל.

מצווה אחת

(יא)

העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ
וכל העובר עבירה אחת - מריעין לו ומקצרין את ימיו ואינו נוחל את הארץ

ע"ז נאמר (קהלת ט יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה

ראו משנה א, י. וראו שם פירושים שונים, וביניהם גם פירוש התוספתא.
ר' שמעון מפרש את קהלת ט יח לעניין אדם שחזר בו בסוף ימיו.
בסופה היא מצטטת מהמשנה את הסיפא שלה "כל שישנו..."

בחטא יחידי שחטא זה - איבד ממנו טובות הרבה
לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב
עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות
עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה
ע"ז נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. בחטא יחידי שעשה זה - איבד ממנו טובות הרבה
ר"ש בר"א אומר משום ר"מ: לפי שהיחיד נידון אחר רובו והעולם נידון אחר רובו
לעולם יהא אדם רואה את עצמו חציו זכאי וחציו חייב
ואת העולם חציו זכאי וחציו חייב
עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע א"ע ואת העולם לכף זכות
עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה
וע"ז נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.
בחטא יחידי שחטא זה איבד ממנו ומן העולם טובות הרבה
ר"ש אומר: היה אדם צדיק כל ימיו, ובאחרונה מרד - איבד את הכל
שנא' (יחזקאל לג יב) צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו
היה אדם רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה - המקום מקבלו
שנא' (שם) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וגו'.
כל העוסק בשלשתן, במקרא במשנה ובדרך ארץ
על זה נאמר (קהלת ד יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק.