ביאור:משנה נדרים פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

עקרונות פרשניים בלשון בני אדםעריכה

חטיבה I: ירקות, קטניות ודגןעריכה

השיחה הטיפוסית שבמשנה מוכיחה שדלועים אינם ירק רגיל, אבל עדיין נקראים כך, בניגוד לקיטנית.

בניגוד להלכה, הכוללת את הקיטניות עם הירקות בברכת "פרי האדמה", לשון בני אדם מבחינה ביניהן, וכן אינה נשמעת להלכה בהגדרת ה"דגן" (משנה ב).

אבל ראו שבועות ו, ג, שהגדרת "פירות" כוללת גם קטניות, וכנראה גם ירקות ותבואה.

פול לח נחשב ירק, ופול יבש - דומה לדגן.

וראו תוספתא ג, ו: הנודר מן הדלועים אינו אסור אלא בדלעת יוונית בלבד. ושם יש עוד דינים של הנודר מירקות שונים.

(א) הנודר מן הירק - מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר.

אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו "קח לי ירק"
והוא אומר "לא מצאתי אלא דלועין"!
אמר להם: כן הדבר.
או שמא אומר הוא לו "לא מצאתי אלא קטנית"?
אלא שהדלועין בכלל "ירק", וקטנית - אינו בכלל "ירק".
ואסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש:


ראו תוספתא ד, ב, שמחליפה בין דיני הפול הלח והיבש.

(ב) הנודר מן הדגן - אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו אסור, אלא בחמשת המינין.

רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה - אינו אסור, אלא בחמשת המינין.

אבל הנודר מן הדגן - אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק:


חטיבה II: ההקשר של הדבריםעריכה

(ג) הנודר מן הכסות - מותר בשק, ביריעה, ובחמילה. אינם תפורים, ולכן אינם כסות.

ראו בתוספתא שם, שמתירה לנודר מהמלבוש להשתמש בבגדים תחתונים.

הדוגמא שמביא ר' יהודה ממחישה שלעיתים הנדר הוא דווקא על גיזי צמר ואניצי פשתן, ולא על הכסות. כמובן שבדרך כלל הכוונה היא לכסות.

הסבר לדברי תנא קמא ראו בתוספתא ג, ד. הגישה שלו יותר סכמטית מזו של ר' יהודה.

אמר "קונם צמר עולה עלי" - מותר להתכסות בגיזי צמר.

"…פשתן עולה עלי" - מותר להתכסות באניצי פשתן.
רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר:
טען והזיע, והיה ריחו קשה, אמר "קונם צמר ופשתים עולים עלי"
מותר להתכסות, ואסור להפשיל לאחוריו:


חטיבה III: עיקר וטפל - משמעויות משתנותעריכה

כנראה ניתן להגיע לעליה בלי לעבור בבית.

ראו חגיגה יב א: הבית והעליה, וכן הכסא והדרגש הם סמלים לעולם הזה ולעולם העליון.

לפי חכמים, במקרה של הבית, התחתון הוא העיקר; ובמקרה של הדרגש - העליון הוא העיקר.

(ד) הנודר מן הבית - מותר בעליה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עליה - בכלל הבית.

הנודר מן העליה - מותר בבית:


(ה) הנודר מן המטה - מותר בדרגש, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: דרגש - בכלל מטה.

הנודר מן הדרגש - מותר במטה.

הנודר מן העיר - מותר ליכנס לתחומה של עיר, ואסור ליכנס לעיבורה. מרחק של כ70.5 אמות מסביבה

אבל הנודר מן הבית - אסור מן האגף הדלת ולפנים:


חטיבה IV: נדרי הנאה ומאכל, בפירות ובפרי ידי האשהעריכה

הלשון הראשון הוא נדר הנאה, והשני - נדר מאכל.

בדבר שאין זרעו כלה, כגון בצל, הפרי האסור נשאר בעינו, ולכן אסור לאכול את הגידולים בכל לשון של נדר.

(ו) "קונם פירות האלו עלי", "קונם הן על פי", "קונם הן לפי" - אסור בחלופיהן ובגדוליהן. בפירות שהוחלפו עם אלו שנדר, ובפירות שצמחו מזרעיהם.

"…שאני אוכל" ו"…שאני טועם" - מותר בחלופיהן ובגדוליהן, בדבר שזרעו כלה.
אבל בדבר שאין זרעו כלה - אפילו גדולי גדולין אסורין:


(ז) האומר לאשתו "קונם מעשה ידיך עלי", "קונם הן על פי", "קונם הן לפי"

האשה כמו הפרי.

אסור בחלופיהן ובגדוליהן.
"…שאיני אוכל", "…שאיני טועם" - מותר בחלופיהן ובגדוליהן, בדבר שזרעו כלה.
אבל בדבר שאין זרעו כלה - אפילו גדולי גדולין אסורים:

חטיבה V: תחביר - מקומן של מיליםעריכה

התחביר משנה את המשמעות, אף אם אלו אותן המילים.

(ח) "…שאת עושה - איני אוכל עד הפסח", "…שאת עושה - איני מתכסה עד הפסח"

עשתה לפני הפסח - מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח.

"…שאת עושה עד הפסח - איני אוכל", ו"…שאת עושה עד הפסח - איני מתכסה"

עשתה לפני הפסח - אסור לאכול ולהתכסות אחר הפסח:


לגבי דין מי שמדיר את אשתו מהנאתו, והנדר חל - ראו כתובות ז, א.

לגבי המנהג של הכלה ללכת בפסח לבית אביה השוו פסחים ח, א. המנהג כונה "פסח רדופים", כלומר פסח שבו חשוב לאשה להציג את הצלחתה בבית אביה, וראו שיר השירים רבה ח ב.

לעניין "לא יחל דברו" ראו גם תוספתא ד, ד.

(ט) "…שאת נהנית לי עד הפסח, אם תלכי לבית אביך עד החג" עד סוכות שאחרי הפסח

הלכה לפני הפסח - אסורה בהנאתו עד הפסח.
אחר הפסח - ב"לא יחל דברו". אסור לה ללכת, אבל הסנקציה חלה עליו.

"…שאת נהנית לי עד החג, אם תלכי לבית אביך עד הפסח"

והלכה לפני הפסח - אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח: